חברת החדשות הישראלית בע"מ נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11793/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11793/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט ס' ג'ובראן המערערת: חברת החדשות הישראלית בע"מ נ ג ד המשיבים: 1. מדינת ישראל 2. ליאור דקל 3. פלונית 4. חדשות 10 בע"מ ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב – יפו בתפ"ח 1017/02 שניתנה על-ידי כבוד השופטות: ב' אופיר-תום, מ' סוקולוב ות' שפירא תאריך הישיבה: י"א בטבת התשס"ו (11.1.06) בשם המערערת: עו"ד י' נקדימון בשם המשיבה 1: עו"ד ז' אריאלי בשם המשיב 2: עו"ד ר' דרחי בשם המשיבה 3: עו"ד ד' פוגץ' בשם המשיבה 4: עו"ד ר' מאיר-רפה פסק-דין השופטת ע' ארבל: אדם הורשע בעבירות אינוס ומעשה סדום, ונידון לעונש מאסר של תשע שנים בפועל. לאחר חלוף פרק זמן של כשנתיים וחצי, פנו התביעה והסנגוריה לבית המשפט בבקשה לזכותו מחמת הספק, בין השאר על בסיס קלטות שתיעדו שורת מפגשים בין המתלוננת וחוקרת פרטית. בית המשפט נעתר לבקשה, והנאשם זוכה מחמת הספק. האם יפורסמו הקלטות אשר הביאו את התביעה לפנות בבקשה לזיכוי? זו השאלה העומדת להכרעתנו. 1. ביום 29.4.03 הורשע המשיב 2, ליאור דקל (להלן: דקל), בעבירות של אינוס, עבירה לפי סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), ומעשה סדום בנסיבות אינוס, עבירה לפי סעיף 347(ב) לחוק העונשין, בנסיבות סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין. יצויין, כי הדיון התנהל בדלתיים סגורות, ובית המשפט אסר פרסום שמה של המשיבה 3 (להלן: המתלוננת) או כל פרט שעלול להביא לזיהויה. על-פי העובדות שנקבעו בהכרעת הדין, כפי שפורטו בגזר הדין שפורסם, דקל, יליד 1977, היה בקשרי ידידות עם המתלוננת, שסיימה באותה עת כתה ט', במשך מספר חודשים. במועד האירוע נשוא כתב האישום התקשר דקל אל המתלוננת, אשר סיפרה לו כי בכוונתה ללכת לבית חברתה. דקל הגיע ברכבו לבית המתלוננת והמתין לה מתחת לבית. כאשר יצאה מביתה הציע לה להסיעה לבית חברתה. לאחר שנכנסה לרכבו התקשרה חברתה של המתלוננת לטלפון הנייד שלה, והודיעה לה שתתעכב. דקל הציע למתלוננת כי תמתין עימו עד שחברתה תחזור לביתה. לאחר מכן נסע דקל עם המתלוננת לביתו, אותו הציג כבית של חבר. דקל הוביל את המתלוננת לחדרו ונעל את הדלת במפתח ובסוגרן. הוא הוציא מן המגירה אקדח, הניחו על השידה ליד המיטה, פשט בגדיו וציווה על המתלוננת להתפשט. המתלוננת סירבה, אולם לאחר שהביט שוב ושוב לעבר אקדחו, צייתה לו. על אף התנגדותה המילולית והפיזית, ניסה דקל לקיים יחסי-מין עם המתלוננת בתנוחות שונות. משלא הצליח, הפך אותה על בטנה וביצע בה מעשה סדום. לבסוף, הפך אותה שוב על גבה והחדיר את איבר מינו לאיבר מינה עד שהגיע לפורקן. לאחר מכן הסיע אותה לביתה, מחק את מספר הטלפון שלו ממכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת, וכן איים עליה לא לספר לאיש על שאירע ביניהם. 2. ביום 22.5.03 גזר בית המשפט המחוזי על דקל את העונשים הבאים: תשע שנות מאסר בפועל; שנתיים מאסר על תנאי, שלא יעבור תוך שלוש שנים מתום מאסרו כל עבירת מין, למעט עבירה על-פי סעיף 349(א) לחוק העונשין; וכן פיצוי למתלוננת על סך 15,000 ש"ח. 3. במסגרת ערעור שהוגש על פסק הדין לבית משפט זה (ע"פ 5543/03), הגישו באי כוחו של דקל בקשה לגביית ראיות לפי סעיף 211 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב) תשמ"ב-1982. על-פי הבקשה, לאחר שניתן פסק הדין בבית המשפט המחוזי, נערכו מספר מפגשים ושיחות בין המתלוננת לבין חוקרת פרטית, אשר תועדו באמצעות קלטות וידיאו ואודיו, ואשר, לטענת באי כוחו של דקל, מוכיחים כי המתלוננת שיקרה בעדותה בבית המשפט ואף שיבשה הליכי משפט והדיחה עדים. המדינה בתגובתה הודיעה, כי בעקבות עריכת חקירה משלימה שביצעה המשטרה לאחר בחינת הקלטות, היא סבורה כי יש להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת לגבות את הראיות הנוספות ולהעיד עדים בפניו. לאור זאת, הורה בית המשפט העליון, ביום 30.6.05, על החזרת התיק לדיון לבית המשפט המחוזי בפני ההרכב שנתן את פסק הדין המקורי, על מנת שייתן הכרעת דין משלימה. ביום 21.12.05, בטרם התחיל בית המשפט המחוזי לשמוע את הראיות החדשות, התייצבו הצדדים ועתרו במשותף לזיכויו של דקל מחמת הספק, בדיון שנערך בדלתיים סגורות, תוך שהתביעה מודיעה כי המתלוננת עומדת על עדותה ומסכימה לחזור ולהעיד בבית המשפט אם וכאשר תוזמן. על בסיס בקשה משותפת זו, זיכה בית המשפט את דקל מחמת הספק (להלן: פסק הדין המזכה). ביום 4.1.06 נתן בית המשפט המחוזי הכרעת דין משלימה, אשר התייחסה בעיקר לאופן בו תשיב המתלוננת לדקל את הפיצויים ששילם לה. לצד זה, הדגיש בית המשפט, כי אף אחת מהראיות החדשות שנאספו בתיק בשלב הערעור לא הובאה בפניו בדיון בבקשת הזיכוי, וממילא היה עליו לבסס את פסק הדין המזכה על בקשתם המשותפת של הצדדים, על הכרזת התביעה כי בנסיבות החדשות שנוצרו בתיק, לא נותרו עוד ראיות המאפשרות לקבוע ממצאים ברמה הנדרשת לצורך הרשעתו של דקל וכן על המידע הכוללני שהביאו בפניו לגבי ההתפתחויות שחלו בתיק לאחר פסק הדין המרשיע. עוד הוסיף בית המשפט, כי מן הדין היה שתוצגנה בפניו הראיות החדשות שנאספו בשלב הערעור, על מנת שתיבחנה בכור ההיתוך של ההליך המשפטי, תוך הותרת ההכרעה בידי בית המשפט; אולם, משראתה התביעה לבקש את זיכויו של דקל מבלי להציג את הראיות בפני בית המשפט, על רקע החוסר הראייתי הקיים בעיניה, לא ראה להתערב בשיקול דעתה. 4. ביום 22.12.05, ובהמשך לבקשות דומות שהגישה עת היה הערעור תלוי ועומד, הגישה חברת החדשות הישראלית בע"מ (להלן: המערערת) לבית המשפט המחוזי בקשה להסיר את צווי איסור הפרסום, ולהתיר לה לפרסם את תכניו של התיק, לרבות הבקשה לגביית ראיות נוספות שהוגשה על-ידי דקל ונספחיה וכן את תכני החקירה המשלימה שנערכה על-ידי המשטרה, למעט שמה של המתלוננת. עוד באותו יום נתן בית המשפט את החלטתו. בית המשפט ציין כי הבקשה שבפניו הוגשה מכוח חוק סדר הדין הפלילי (חקירת חשודים) התשס"ו-2002 (להלן: חוק חקירת חשודים), ועניינה בחשיפת כל החומר המצוי בתיק הפלילי. נקבע, כי יש לאזן בין זכות הציבור לדעת לבין הצורך בהגנה על אינטרס המתלוננת וצנעת הפרט שלה. בית המשפט הדגיש, כי המתלוננת וכן חלק ניכר מן העדים היו קטינים בעת האירוע, וכן שהחומר המבוקש נאסף בשלב הערעור ולא הוגש לבית המשפט, ועל כן לא הפך לחומר ראיות בתיק. נוכח אלו קבע בית המשפט כי יש להתיר את פרסום פסק הדין המקורי, לצד פרסום ההליך שהתרחש בבית המשפט ביום 21.12.05, בו זוכה הנאשם מחמת הספק, כאשר מנגד, תימנע חשיפת הראיות הנוספות, כולל הקלטות. טענות הצדדים 5. בא כוח המערערת טוען, כי יש להסיר את צו איסור הפרסום, ולהתיר לפרסם את הפרשה על כל רכיביה, ובפרט את הקלטות האמורות, מבלי למסור פרטים על המתלוננת, ותוך טשטוש פניה ועיוות קולה. לדבריו, אחת מתכליות פומביות הדיון הינה לפקח על התנהלות ההליכים המשפטיים. במקרה דנן השתנתה תוצאת ההליך המשפטי על סמך פרטים שהתגלו לאחר ההרשעה, ואשר קיים עניין ציבורי בפרסומם. זאת, בפרט מאחר ופסק הדין המזכה אינו מנומק, משום שניתן בהסכמת הצדדים, ועל כן לא די בפרסום פסק הדין ופרוטוקול הדיון מיום 21.12.05. עוד הוסיף בא כוח המערערת, כי זהו מקרה מובהק שבו האינטרס הציבורי מטה את כף המאזנים, וכי אין להעניק הגנה למתלוננת שבסופו של יום דבריה נתגלו כלא מהימנים. את האינטרס הציבורי רואה בא כוח המערערת בזכות הציבור לדעת. זכות זו חשובה ביותר במקרה כגון דא, בו הורשע נאשם אך ורק על סמך עדותה של המתלוננת, שאת גרסתה אימץ בית המשפט בשתי ידיים, ולבסוף זוכה בשל פגמים שמצאה הפרקליטות במהימנותה. בא כוח המערערת עומד על פרסום חזותי וקולי של הקלטות, מאחר ומדובר בפרסום בכלי תקשורת טלביזיוני, המגשים את עיקרון היסוד החוקתי של פומביות הדיון. 6. בא כוח המשיבה 1 (להלן: המדינה) מתנגד לפרסום כל פרט מהקלטות הנוגע לאירוע האונס עצמו, ולגרסאות השונות שמסרה המתלוננת ביחס אליו. עם זאת, ביחס לחלקים בקלטות הנוגעים לשיבוש הליכי משפט והדחת עדים, מסכימה המדינה לחשיפה מבוקרת ומצומצמת, בתנאי שלא יחשפו פרטים מזהים אודות המתלוננת, ובתנאי שדבריה לא יוצאו מהקשרם על-ידי בידודם מחלקים אחרים של דבריה. המדינה סבורה, כי על מנת להבטיח את התנאי השני, יש להסתפק בפרסום תמלילי הקלטות. 7. בא כוחו של דקל מסכים עם עמדת המערערת. לדבריו, מדובר בקלטות השייכות לדקל, כאשר צו איסור הפרסום ביחס לראיות הנוספות התבקש במקור על ידו. עוד הוא מוסיף, כי המתלוננת התראיינה כבר לערוץ 1, ובין היתר ביקרה את החלטת הפרקליטות שלא נתנה לה להשמיע דבריה בבית המשפט, ויש לאפשר לציבור לשמוע את הצד השני. האיזון הראוי מובטח על-ידי כך שפרטיות המתלוננת תישמר, בכך שלא יחשפו פרטיה האישיים. זאת ועוד: באמצעות הפרסום יועבר המסר כי על מי שמתלוננת על עבירות מין לומר דברי אמת ולבוא בניקיון כפיים. כן הוא טוען, כי אין הבדל של ממש בין חשיפת התמלילים לבין מדיה חזותית מטושטשת. 8. באת כוח המתלוננת מבקשת להותיר על כנה את החלטת בית המשפט המחוזי. לדבריה, בית המשפט לא קבע כי המתלוננת שיקרה ולא צפה בקלטות. היא טוענת כי אין לנהל "משפט חוזר" בתקשורת, בפרט לאור החלטת הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום כנגד המתלוננת באשמת שיבוש הליכי משפט; לאור החלטה זו, היא סבורה, יש לתמוה על עמדת המדינה. עוד מוסיפה באת כוח המתלוננת וטוענת, כי פרסום הקלטות יפגע בשמה הטוב, בכבודה ובפרטיותה של המתלוננת, אשר איננה מעוניינת להיחשף. לדבריה, משפחתה של המתלוננת ואנשים הקרובים לה שיצפו בקלטות ידעו במי מדובר אף ללא פרסום שמה של המתלוננת, והדבר יביא לפגיעה בלתי מידתית בה. כן טוענת באת כוח המתלוננת, כי בית המשפט לא נועד לשמש מכשיר נקמה בידי הנאשם. בתגובה משלימה שהגישה באת כוח המתלוננת נטען, כי הראיון ששודר בערוץ 1 ביום הזיכוי נערך תוך "הצמדת אקדח לרקתה" של המתלוננת, מכיוון שבאותו יום שודר בחדשות ערוץ 2 דיווח מוטה וחד-צדדי אשר הכפיש את המתלוננת. המתלוננת התראיינה לערוץ 1 למעלה משנה לפני ששודר הראיון, לאחר שהובהר כי בערוץ 2 עומדת להתפרסם כתבה שתגרום לה מבוכה, ומתוך תקוותה, בשלב בו היה מצוי ההליך אז, שפרסום הכתבה יסייע לתוצאה המשפטית לה קיוותה, על מנת שתוכל להעיד בבית המשפט אודות אמרותיה בקלטות. לפיכך, אין בקיום הראיון בערוץ 1, לדברי באת כוח המשיבה 3, כדי להטיל על המתלוננת חובה להיחשף שנית בפני התקשורת בניגוד לרצונה. בתגובה נוספת שהגישה ביקרה באת כוח המתלוננת את ערכן הראייתי של הקלטות, ואף הוסיפה כי בקטעים רבים בקלטות אומרת המתלוננת לחוקרת הפרטית כי לב גרסתה הוא אמת וכי אכן נאנסה בידי דקל באלימות. 9. בא כוח המשיבה 4, חדשות 10 בע"מ, ביקש להצטרף לעמדת המערערת. לטענתו, התוצאה לפיה בכל הליך בדלתיים סגורות שנסתיים מבלי שהובאו ראיות, לא יובאו הראיות בפני הציבור, הינה תוצאה קשה. 10. לאחר שעיינו בקלטות הרבות שהוגשו לנו, הורינו למערערת ולמדינה להפנות לקטעים הרלבנטיים בקלטות, אשר לגבי פרסומם שוררת ביניהם הסכמה. כן הורינו למערערת להפנות לקטעים נוספים אשר היא מעוניינת בפרסומם מעבר לקטעים המוסכמים, אם ישנם כאלה. ביום 12.2.06 הגיעו לידינו הקטעים האמורים. לאחר מכן, לבקשת באת כוח המתלוננת, הורינו למערערת להמציא לנו את קלטת הדיווח החדשותי ששודר על ידה ביום 21.12.05, בו מתואר זיכויו של דקל. ביום 19.2.06 הגיעה לידינו הקלטת האמורה. המערערת ביקשה להגיש אף את קלטת הדיווח החדשותי ששודר על ידה במהדורת החדשות מיום 18.2.06. צפינו בקלטות האמורות ועיינו בתמלילים. 11. שתי שאלות עומדות על הפרק במקרה דנן, כאשר השאלה השנייה נבנית היא על הראשונה. השאלה הראשונה הינה, האם רשאי בית המשפט לאסור על פרסום הקלטות. השנייה, בהנחה שהתשובה על השאלה הראשונה הינה בחיוב, היא האם על בית המשפט, בהפעילו את שיקול הדעת המסור לו, לאסור פרסום זה. המסגרת הנורמטיבית 12. חוק חקירת חשודים, אליו הפנה בית המשפט המחוזי בהחלטתו, אוסר בסעיף 13 על פרסום תיעוד חזותי או קולי של חקירה בלא רשות בית משפט. "חקירה" מוגדרת בסעיף 1 לחוק חקירת חשודים כ"תשאול או גביית הודעה בקשר לעבירה, בידי שוטר". במקרה דנן, מדובר בבקשה לפרסום קלטות אשר הוקלטו על-ידי חוקרת פרטית מטעמו של דקל. מכאן, המסגרת הנורמטיבית לדיון בענייננו לא תימצא בחוק זה, אלא בהוראות המסדירות את פומביות הדיון ופרסום פרטים על הליכים משפטיים. פומביות הדיון וזכות הפרסום 13. העיקרון לפיו על ההליך המשפטי להתנהל בפומבי, המעוגן בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה ובסעיף 68(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט), "הינו אחד העקרונות החוקתיים המרכזיים שביסוד שיטת המשפט שלנו" (ע"פ 353/88 וילנר נ' מדינת ישראל, פ"ד מה(2) 444, 450). שלושה רציונלים מרכזיים עומדים מאחורי עיקרון פומביות הדיון. הרציונאל הראשון הינו זכות הציבור לדעת, והוא מבוסס גם על חופש הביטוי וחופש העיתונות (רע"א 3007/02 יצחק נ' מוזס, פ"ד נו(6) 592, 598). רציונל זה שם במרכז את החופש לפרסם ברבים את הנעשה בבית המשפט (ע"א 2800/97 ליפסון נ' גהל, פ"ד נג(3) 714, 718 (להלן: עניין ליפסון)). לרציונל זה שני היבטים: האחד, הוא זכותו של הציבור לקבל מידע על אופן פעולתן של הרשויות הציבוריות, ובכלל זה הרשות השופטת (רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 45-46 (להלן: פרשת אבי יצחק)). בדרך זו מתאפשרת ביקורת ציבורית על הרשויות, ביקורת שהיא מאבני היסוד של המשטר הדמוקרטי. "אין חולקין שפומביות הדיון המשפטי, במובנו הרחב הכולל הן את קיום הדיון המשפטי באופן הפתוח לציבור הרחב והן במובן פרסום זהות בעלי הדין, מהווה סימן היכר לשיטה משפטית בחברה דמוקרטית, שיטת משפט המזמינה את כלל הציבור להיחשף לפעולותיה, ללמוד אותן, לבקרן ולהעריכן" (בש"פ 2484/05 פרי נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 18.7.05)). רציונאל זה מצא את ביטויו בחוק חופש המידע, התשנ"ח-1998, המקנה לכל אזרח ותושב את הזכות לקבל מידע מן הרשויות הציבוריות, בהתאם להוראות החוק. אומנם, החוק אינו חל על תוכנם של הליכים משפטיים בבתי משפט, אולם הדבר נובע מכך שפומביות הדיון בבתי המשפט מוסדרת בחוקים אחרים (פרשת אבי יצחק, בע' 46). ההיבט השני עניינו התרומה של פרסום ברבים של דברים לשם גיבוש סדר היום הציבורי, וסיוע לפרטים בחברה לגבש את השקפותיהם ודעותיהם. לעניין זה יפים הם דבריו של הנשיא שמגר: "התהליך הדמוקרטי מותנה באפשרות לקיים ליבון גלוי של הבעיות, העומדות על סדר יומה של המדינה, ולהחליף עליהן דעות בצורה חופשית...בבירור ובליבון האמורים ממלאים כלי התקשורת תפקיד בעל חשיבות ראשונה במעלה. הם המאפשרים פירסום משמעותי ברבים של מידע, על כל תחומי החיים, דבר ההופך אותו לנחלת הכול, והם כלי מרכזי להסברת תורות והשקפות ולוויכוח הציבורי הפתוח עליהן...כלי התקשורת הם גורמים המסייעים בעיצוב דעתו של האזרח ומאפשרים לו שקילה ובחירה חופשיות, תוך ידיעה של המתהווה ותוך יכולת להעריך טיבו וטבעו של כל אירוע, כל הצעה וכל דבר ביקורת" (ב"ש 298/86 ציטרין נ' בית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מא(2) 337, 356, 358). לעניין היבט זה חשיבות רבה נודעת לעניין הציבורי שיש בפרסום הדברים. עמד על כך השופט גולדברג בפרשת אבי יצחק: "...זכות זו מקבלת משנה תוקף בסוגיות בעלות חשיבות ציבורית. נקודת המוצא היא שבעניינים כאלה גוברת במיוחד זכות הציבור לקבל מידע, העשוי לסייע לפרטים לכלכל את צעדיהם ולעצב את השקפותיהם ודעותיהם" (פרשת אבי יצחק, בע' 47). 14. הרציונאל השני בבסיס עיקרון פומביות הדיון הינו תרומתו לשיפור איכות ההחלטה הניתנת בסוף ההליך (פרשת אבי יצחק, בע' 46). "פומביות הדיון היא מעיקרי היסוד של עשיית משפט צדק" (דברי השופט ברנזון בע"א 550/75 מורלי נ' בגון, פ"ד ל(2) 309, 314-315) עינו המבקרת של הציבור היא אמצעי העשוי, כשלעצמו, "לבטל כל אפשרות של שפיטה מתוך משוא פנים ודעה קודמת" (ע"פ 152/51 טריפוס נ' היועץ המשפטי לממשלת ישראל, פ"ד ו(1) 17, 23 (להלן: עניין טריפוס)). הרציונאל השלישי מתייחס לאמון הציבור ברשויות הציבור בכלל, ובבתי המשפט בפרט. "עקרון זה מהווה גורם-בלעדיו-אין לאמון שרוחש הציבור לרשות השופטת" (ר"ע 176/86 פלונית נ' פלוני, פ"ד מ(2) 497, 499 (להלן: ר"ע 176/86)). באמצעות פומביותו של המשפט, נמנע הרושם שהדין נעשה במסתרים ותוך הפעלת שיקולים זרים (עניין טריפוס, בע' 23), והצדק נראה ולא רק נעשה. 15. לעיקרון פומביות הדיון שני היבטים: האחד, ניהול המשפט גופו בדלתיים פתוחות, כך שכל מי שחפץ יוכל להיות נוכח באולם בית המשפט; והשני, היתר לפרסם ברבים את תוכן ההליכים (רע"פ 5877/99 יאנוס נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 28.9.04) (להלן: פרשת יאנוס)). כפי שציין השופט חשין (כתוארו אז) בפרשת יאנוס, בימינו חשיבותו העיקרית של עיקרון פומביות הדיון היא באפשרות לפרסם את ההליכים, ופחות בזכות להיות נוכח באולם בית המשפט, באשר אמצעי התקשורת מעבירים את שמתרחש באולם בית המשפט לכלל הציבור, ובכך מסייעים בהגשמת ארבעת הרציונלים האמורים. הגבלת הפרסום 16. עיקרון פומביות הדיון, על זכויות היסוד העומדות בבסיסו, אינו עומד בדד. "כמו מרבית העקרונות עליהם בנוי המשטר הדמוקרטי והמשפט הנוהג בו, אין לראות בפומביות הדיון עקרון מוחלט. זהו עקרון יחסי. עליו לסגת לעיתים מפני זכויות ואינטרסים נוגדים". (דברי הנשיא ברק בבג"ץ 1435/03 פלונית נ' בית הדין למשמעת של עובדי המדינה, פ"ד נח(1) 529, 533). כפי שנקבע גם בסעיף 3 לחוק יסוד: השפיטה, ניתן לפגוע בעיקרון פומביות הדיון רק באמצעות הוראה מפורשת בחוק או על-ידי הוראת בית משפט שניתנה על-פי חוק (וראו גם: עניין ליפסון, בע' 719). כאשר מתבקש בית המשפט לפגוע בעיקרון פומביות הדיון (אם בדרך של הוראה על סגירת הדלתיים, לפי סעיף 68 לחוק בתי המשפט, ואם בדרך של איסור פרסום, לפי סעיף 70 לחוק בתי המשפט), שומה עליו לבחון שתי שאלות: האחת, האם מתקיימת עילה העשויה לכאורה להוות בסיס לבקשה. השנייה, האם השיקולים השונים (של הצדדים ושל הציבור) - הן האינטרס העומד בבסיס העילה האמורה, והן שיקולים אחרים התומכים בעיקרון פומביות הדיון - מצדיקים את הפגיעה בעיקרון פומביות הדיון (פרשת וילנר, בע' 451). יש לזכור, כי בבואו לעשות שימוש בשיקול הדעת המסור לו, על בית המשפט לפרש את היוצאים מן הכלל לעיקרון פומביות הדיון בדרך של צמצום, ולעולם תיטה הכף אל עבר התרת הפרסום (ע"א 5185/93 היועץ המשפטי לממשלה נ' מרום, פ"ד מט(1) 318, 341). 17. ביישום עקרונות אלה על ענייננו, עולה כי הן קבלת עמדת המדינה והן קבלת עמדת המתלוננת, תפגענה בעיקרון פומביות הדיון, מי יותר ומי פחות, בהיבט של פרסום הליכי המשפט בציבור. אומנם, ועל כך אעמוד ביתר פירוט בהמשך, הקלטות לא הוצגו בפני בית המשפט המחוזי עובר לפסק הדין המזכה (ראו החלטתו מיום 22.12.05, כמו גם הכרעת הדין המשלימה), ועל כן לא היוו במישרין את הבסיס לפסק דין זה. בית המשפט ביסס את פסק דינו על הבקשה המוסכמת של דקל והמדינה לזיכוי מחמת הספק. עם זאת, לא ניתן לנתק את קיומן של הקלטות מההליכים שהביאו לזיכוי. הקלטות עמדו בבסיס החלטת הפרקליטות להורות על חקירת משטרה משלימה, ובבסיס פנייתה לבית משפט זה בע"פ 5543/03 (בין השאר בעקבות אותה חקירת משטרה) להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת לגבות את הראיות הנוספות ולהעיד את העדים בפניו, כפי שהורה בסופו של דבר בית המשפט העליון. הקלטות עמדו ביסוד החלטת פרקליטות המחוז לעתור לזיכויו של דקל מחמת הספק, שהביאה לפסק דינו המזכה של בית המשפט המחוזי. על כן, כאמור, מניעת פרסומה של הקלטת פוגעת בעיקרון החוקתי של פומביות הדיון. אולם, כפי שציינתי, אין המסקנה המתבקשת מכך שהפגיעה לא תותר, והדבר יבחן לאור האינטרסים והזכויות העומדים מן העבר השני של הכף. 18. לפיכך, בעקבות זאת עלינו לבחון האם מתקיימת אחת מהעילות אשר מאפשרות לבית המשפט למנוע פרסומם של הליכי משפט. רשימת עילות מצויה בסעיף 70 לחוק בתי המשפט. שתי עילות רלבנטיות לענייננו: סעיף 70(א) מורה אותנו: "לא יפרסם אדם דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות אלא ברשות בית המשפט". כן מצויה החלופה בסעיף 70(ג): "לא יפרסם אדם, בלי רשות בית המשפט, שם קטין שלא מלאו לו שמונה עשרה שנים והוא נאשם או עד במשפט פלילי, או מתלונן או ניזוק במשפט בשל עבירה לפי סעיפים 345 עד 358, סעיף 360 וסעיפים 208 עד 214 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 23, ולא את תמונתו, מענו או פרטים אחרים העשויים להביא לזיהויו של הקטין". 19. כאמור, בטרם יכריע בית משפט זה בשאלה האם לעשות שימוש בשיקול הדעת המסור לו במסגרת העילות ולאסור את הפרסום, עליו להכריע האם המקרה שבפנינו עשוי להיכנס לאחת מן העילות שבחוק. נפתח דווקא בעילה שבסעיף 70(ג). אכן, במקרה דנן מדובר במתלוננת במשפט בשל עבירה לפי סעיף 345 וסעיף 347 לחוק העונשין, כאשר המתלוננת הייתה קטינה בעת קרות האירוע נשוא כתב האישום. כיום אין היא עוד קטינה, אולם, לטעמי, אין צורך לדון בשאלה האם חל הסעיף גם על מתלוננת שבגרה, מאחר ולא התקיים התנאי השלישי של העילה, כי הפרטים שיפורסמו עשויים להביא לזיהויו של הקטין. ניתן להעלות על הדעת שני פירושים לחלופה זו. על-פי האחד, מדובר באותם פרטים אשר עשויים להביא לכך שהקטין יזוהה עם הפרשה עליה התלונן, בעיני אלו אשר לא זיהו אותו לפני הפרסום עם אותה פרשה. על-פי הפירוש השני, מדובר בפרסום כל פרט אשר קשור לפרשה, ולתפקידו של הקטין-המתלונן בה, אשר עשוי להביא לזיהויו של הקטין בפני אלו אשר יודעים על חלקו של הקטין-המתלונן בפרשה, כאשר הפרסום ימסור בידיהם פרטים נוספים אודות השתתפותו בפרשה. לדעתי הפרשנות הנכונה לחלופה הינה הפרשנות הראשונה, אשר היא הטבעית יותר מבחינה לשונית, וכן תואמת היא את רוח הסעיף המשתקפת בחלופות הקודמות (שמו, תמונתו או מענו), אשר מתייחסות לפרטים ספציפיים שבכוחם להביא לזיהויו של הקטין עם הפרשה בעיני מי שלא ידע על חלקו בה כלל. לפיכך, אין המקרה שבפנינו נכנס לחלופה זו, שעניינה כאמור הוא באיסור פרסום פרטים מזהים לגבי קטין שהוא מתלונן במשפט בשל עבירת מין, ויש לבחון את החלופה הראשונה, המנויה בסעיף 70(א) לחוק בתי המשפט. 20. הדיון הנדון התנהל בדלתיים סגורות. כאמור, אוסר סעיף 70(א) על פרסום "דבר על דיון שהתנהל בבית משפט בדלתיים סגורות". על כן, יש לבחון האם הקלטות האמורות נכנסות לגדר המונח "דבר" שבסעיף. בפסיקה נקבע, כי המונח "דבר" אינו כולל בחובו רק את הפרטים שנידונו בפועל באולם בית המשפט, אלא משתרע הוא גם על פרטים מהותיים נוספים אודות הדיון שהתקיים בדלתיים סגורות, כגון שמות הצדדים והעדים (ר"ע 176/86 הנ"ל, בע' 500). סבורה אני כי המונח "דבר" רחב דיו כדי לכלול את הקלטות האמורות. כפי שציינתי, קלטות אלו, גם אם לא נצפו על-ידי בית המשפט המחוזי אשר נתן את פסק הדין המזכה (כפי שפרט בהחלטתו האוסרת את פרסומן ובהכרעת הדין המשלימה), עמדו ביסוד בקשת הפרקליטות לזכות את דקל, עליה ביסס בית המשפט את פסק דינו המזכה. כמו כן, כפי שציין בית המשפט המחוזי בהכרעת הדין המשלימה, העובדה כי המתלוננת אמרה לחוקרת הפרטית דברים הסותרים את עדותה בבית המשפט הובאה בפני בית המשפט עובר לפסק הדין המזכה. זאת ועוד: אם נאמר שפרסום חומר מהותי הנוגע ישירות להליך אינו נכלל תחת ההגדרה של פרט אודות הדיון שהתנהל בדלתיים סגורות, תסוכל במקרים רבים תכלית הסעיף, בכך שיתאפשר פרסום פרטים על המשפט באופן עקיף. טול מקרה בו התקשורת מפרסמת ראיון עם חבר של המתלוננת, המספר כי המתלוננת סיפרה לו כי לא נאנסה. נראה כי פרסום זה, אף אם אין מדובר בעדות שנשמעה בבית המשפט, ואף אם מהפרסום ישמטו פרטים אשר יהיה בהם בכדי להביא לזיהויה של המתלוננת, יהא בו כדי לסכל את תכלית מתן הכוח לבית המשפט לאסור על פרסומם של פרטים אודות הדיון שהתנהל בדלתיים סגורות. נזכור, כי במובנים מסוימים סעיף 70(א) רחב יותר מסעיף 70(ג), והוא אינו נסב אך על פרטים שיש בהם להביא לזיהויה של המתלוננת בעיני הציבור הרחב. 21. מלבד האפשרות לאסור על פרסום הקלטות מכיוון שההליך אליו הן מתייחסות התנהל בדלתיים סגורות, נזכור כי לבית המשפט סמכות להוציא צווי מניעה, בגדרו של המשפט האזרחי, האוסרים מראש פרסום שיש בו פגיעה בשמו הטוב של האדם או בפרטיותו (לעניין צווי מניעה להגנה על השם הטוב ראו: ע"א 214/89 אבנרי נ' שפירא, פ"ד מג(3) 840; רע"א 10771/04 רשת תקשורת והפקות נ' אטינגר (לא פורסם, ניתן ביום 7.12.04)). אמת, צווים שכאלה לא נתבקשו בענייננו; עם זאת, כפי שנראה בהמשך, השיקולים והאיזונים העומדים בבסיס צווים אלו יכולים להנחותנו גם במקרה זה, בו הפגיעה הנטענת כתוצאה מן הפרסום היא, בין השאר, הפגיעה בשמה הטוב ובפרטיותה של המתלוננת. במילים אחרות – במסגרת שיקול הדעת של בית המשפט האם להתיר פרסום דבר הנוגע לדיון שהתנהל בבית המשפט בדלתיים סגורות, יתחשב הוא, בין היתר, באיזון שנעשה במשפט האזרחי בין הזכות לשם הטוב ולפרטיות לבין חופש הביטוי והעיתונות וזכות הציבור לדעת. אולם, נזכור כל העת, כי במקרה שלפנינו עוסקים אנו בשמה הטוב ובפרטיותה של נפגעת בעבירת מין, אשר לא נקבע לגביה ששיקרה בדבריה, וכפי שנראה, יש בגורם זה בכדי להעניק לה יתר הגנה, ולהשפיע על השיקולים למניעת פרסום. 22. משקבעתי כי הקלטות נשוא הערעור נכנסות לגדר סעיף 70(א), נותר לי לבחון האם יש לעשות שימוש בשיקול הדעת ולאסור את פרסומן. לשם הכרעה בסוגיה זו, עלינו לבחון את האינטרסים והערכים המתגוששים ביניהם בגדר המקרה שבפנינו, ולאמוד את משקלם היחסי. תחילה יש להדגיש כי איסור פרסום אינו נגזר אוטומטית מההחלטה לסגור את דלתות בית המשפט, והוא נצרך להוראה מפורשת בחוק (בג"צ 6005/93 עליאש נ' צור, פ"ד מט(1), 159, 168; פרשת יאנוס, פסקה 21). עמד על כך בית המשפט בעניין ליפסון: "גם כאשר הדיון התקיים בדלתיים סגורות - בין מכוח הוראה קטיגורית בחוק, ובין על-פי שיקול-דעת שהחוק העניק בעניין זה לבית-המשפט - בית-המשפט לא יצווה על איסור פרסום של פסק-דינו אלא אם שוכנע כי התכלית שלשמה נסגרו הדלתיים נותרה בעינה. לעניין זה יקפיד בית-המשפט על כך שאיסור הפרסום יהיה במידה שאינה עולה על הנדרש" (שם, בע' 719). בהולכנו בדרך זו, נבדוק מהי התכלית אשר לשמה הורה בית המשפט המחוזי על סגירת הדלתות. סעיף 68(ב) לחוק בתי המשפט קובע רשימה סגורה של עילות מכוחן יכול בית המשפט להורות על סגירת דלתות. ביניהן נמצא לנו שלוש עילות הרלבנטיות לענייננו: "בית משפט רשאי לדון בענין מסויים, כולו או מקצתו, בדלתיים סגורות, אם ראה צורך בכך באחת מאלה : ... (4) לשם הגנה על עניינו של קטין או חסר ישע כהגדרתו בסעיף 368א לחוק העונשין, התשל"ז-1977 ; (5) לשם הגנה על ענינו של מתלונן או נאשם בעבירת מין או בעבירה על פי החוק למניעת הטרדה מינית, התשנ"ח-1998; ... (7) הדיון הפומבי עלול להרתיע עד מלהעיד עדות חפשית או מלהעיד בכלל". 23. בהביטנו על שלוש חלופות אלו, נראה כי קיים ביניהן קשר הדוק. נוגעות הן בעניינו הפרטי של המתלונן או הקטין, ובצורך להגן עליו; אולם לצד זאת מטרתן להגן על עשיית הדין, לעודד את המתלוננים לפנות לרשויות האכיפה ולהתלונן, וכן לאפשר להם להעיד בחופשיות. על שני רציונלים אלה ועל האיזון ביניהם אעמוד בהרחבה להלן. די בשלב זה לציין כי סעיף 68(ב)(5) ואיסור הפרסום המתאפשר בעקבותיו בסעיף 70(א), מבצרים את ההגנה שמעניקה שיטת המשפט הישראלית לנפגעות עבירות מין, הן בעידודן להגיש תלונותיהן, והן בהגנה עליהן לאחר שעשו זאת (לתיאור ההגנה שיש בהוראות אלו לנפגעות עבירות מין, ולהשתלבותן במגוון ההוראות שחוקקו להגנתן של נפגעות עבירות מין במשפט המהותי והדיוני, ראו: פרשת יאנוס, פסקאות 23-26). פרשת יאנוס 24. במסגרת זו, נשווה את ענייננו לפרשת יאנוס הנ"ל. בפרשה זו נידונה השאלה האם משאסר בית המשפט על פרסום שמן של מתלוננות בעבירות מין, ובסופו של הליך זוכה הנאשם, יש להיעתר לבקשתו לבטל את הצו ולפרסם את שמותיהן של המתלוננות. בית המשפט דן בשני מקרים שונים בהם התעוררה השאלה, כאשר בשניהם לא נתנה הערכאה הדיונית אמון בדברי המתלוננות, ובאחד מהם אף קבעה כי כל המתלוננות העידו עדות שקר. לאחר שתיאר את חשיבותם של עיקרון פומביות הדיון ועיקרון חופש הביטוי, זכות הציבור לדעת וחופש התקשורת, דן בית המשפט בחריגים לעיקרון זה. בית המשפט הדגיש את החריג לעיקרון פומביות הדיון ופרסום ההליך בעניינן של מתלוננות בעבירות מין כחלק ממארג שלם של הוראות שכונן המשפט להגנתן של נשים, ובראשן נפגעות עבירות מין. לאחר מכן עמד בית המשפט על שני סוגים של מטרות, או שני סוגי שיקולים, העומדים בבסיס סגירת הדלתיים ואיסור הפרסום ביחס למתלוננות בעבירות מין. לסוג הראשון משתייכים שיקולי המיקרו, הם השיקולים הנוגעים למתלוננת הספציפית שבפני בית המשפט ולאינטרסים המיוחדים לה. במסגרת שיקולים אלה, מנסה לגונן שיטת המשפט על שמה הטוב של המתלוננת, פרטיותה, צינעתה וכבודה (פסקה 24 לפסק הדין). אלו הם שיקולים המתחשבים בנסיבותיה האישיות המיוחדות של המתלוננת במקרה שבפני בית המשפט. לסוג השני של השיקולים, משתייכים שיקולי המאקרו, הכרוכים ושלובים בשיקולי המיקרו. שיקולים אלו בוחנים לא את המתלוננת הספציפית, אלא את השפעת הפרסום על נפגעות עבירה עתידיות, ובעקבות כך את השפעתו על שיעור התלונות ועל חשיפתן של עבירות מין. כך, סגירת דלתות בית המשפט בעת התנהלות ההליך, ואיסור פרסום פרטים אודותיו לאחר שתם, נועדו להגן על עניינו של הציבור - טעמי בושה, צנעה ורצון לשמור על פרטיות עשויים למנוע מנפגעי עבירות המין מלהתלונן, וכן מלהעיד בבית המשפט על שנעשה להם, ובכך יוצא האינטרס הציבורי נפגע (פרשת יאנוס, פסקה 20). ברמת המאקרו, מבקשת שיטת המשפט "לעודד נפגעות עבירות מין לפנות לרשויות האכיפה ולהתלונן כדי להגן על הציבור מפני עברייני מין" (שם, פסקה 24). כדברי השופט חשין (כתוארו אז): "חובה היא המוטלת על החברה ועל רשויות המדינה להגן על מתלוננות בעבירות מין; ומתוך שיודעים אנו כי אשה שהייתה קורבן לעבירת מין לא תמהר להסגיר את שעבר עליה - על כך עמדנו בדברינו לעיל - חובת-יתר היא המוטלת על הרשויות, לא אך לטפל כיאות וברגישות בתלונות שהוגשו, אלא להוסיף ולעשות מעשה - לעשות את כל הניתן - כדי לעודד הגשתן של תלונות שעניינן עבירות מין. אכן, הרשויות נושאות בחובה להגן על הציבור מפני עברייני מין. חובה זו מכתיבה מאליה שאיפה כי מתלוננות רבות ככל הניתן תבאנה את דבריהן לפני הרשויות - שכן אחרת תתקשנה הרשויות במילוי חובתן - ולהגשמת שאיפה זו שומה עליהן על הרשויות לעודד הגשתן של תלונות. אחד האמצעים החשובים ביותר לעידוד הגשתן של תלונות יהיה בנסיכת ביטחון במתלוננת-בכוח כי הגשתה של תלונה לא תפגע בה" (שם, פסקה 26). 25. בנסיבות המקרה שבפניו, פסק בית המשפט בפרשת יאנוס כי האיזון בין שיקולי המיקרו ושיקולי המאקרו מכריע את הכף לטובת איסור הפרסום. על נימוקיו נעמוד בהמשך. בשלב זה נציין, כי שני הבדלים משמעותיים קיימים בין פרשת יאנוס לבין ענייננו. האחד הוא במהות הפרטים אותם חפץ המערער לפרסם. בפרשת יאנוס ביקשו המערערים לפרסם את שמותיהן של המתלוננות. במקרה דנן מבקשת חברת החדשות לפרסם פרטים שסיפרה המתלוננת לחוקרת הפרטית על אודות מקרה האינוס והמשפט שבא בעקבותיו. מוסכם על הכל כי שמה של המתלוננת לא יפורסם, פניה יטושטשו וקולה ישונה, וכן כי לא יפורסם כל פרט מזהה אחר אודותיה או אודות מי מחבריה המוזכרים בקלטות. ההבדל השני נעוץ באופן הזיכוי. בפרשת יאנוס זוכו הנאשמים "זיכוי מוחלט", במובן זה שבית המשפט זיכה את הנאשמים בדינם מאחר ולא נתן אמון בגרסת המתלוננות (פרשת יאנוס, פסקה 28). לעומת זאת, בענייננו, זוכה דקל מחמת הספק בעקבות בקשה משותפת של התביעה והסניגוריה. בית המשפט המחוזי אימץ את ההסדר, מבלי לקבוע כל ממצאים עובדתיים. הקלטות האמורות לא עברו את כור ההיתוך המשפטי, והמתלוננת לא רק עמדה על גרסתה, אלא אף ביקשה כי המשפט יתנהל והיא תעיד שנית מעל דוכן העדים בנוגע לפרטים החדשים שנתגלו. על משמעותם של הבדלים אלו אעמוד להלן, אולם בטרם אעשה כן, נפנה מבטנו אל עבר המשפט הקנדי, אל שני פסקי דין של בית המשפט העליון שם, אשר ביצרו את ההגנה על מתלוננות בעבירות מין בנוגע לאיסור פרסום פרטים מזהים עליהן. ההסדר המשפטי בקנדה 26. ההסדר ביחס לאיסור פרסום פרטים אודות מתלוננות בעבירות מין מעוגן בסעיף 486 ל- Criminal Codeהקנדי, שקובע בסעיפי המשנה הרלבנטיים: "(3) Subject to subsection (4), the presiding judge or justice may make an order directing that the identity of a complainant or a witness and any information that could disclose the identity of the complainant or witness shall not be published in any document or broadcast in any way, when an accused is charged with (a) any of the following offences: (i) an offence under section 151, 152, 153, 153.1, 155, 159, 160, 170, 171, 172, 173, 210, 211, 212, 213, 271, 272, 273, 346 or 347, (ii) an offence under section 144, 145, 149, 156, 245 or 246 of the Criminal Code, chapter C-34 of the Revised Statutes of Canada, 1970, as it read immediately before January 4, 1983, or (iii) an offence under section 146, 151, 153, 155, 157, 166 or 167 of the Criminal Code, chapter C-34 of the Revised Statutes of Canada, 1970, as it read immediately before January 1, 1988; or (b) two or more offences being dealt with in the same proceeding, at least one of which is an offence referred to in any of subparagraphs (a)(i), (ii) and (iii). … (4) The presiding judge or justice shall (a) at the first reasonable opportunity, inform any witness under the age of eighteen years and the complainant to proceedings in respect of an offence mentioned in subsection (3) of the right to make an application for an order under subsection (3); and (b) on application made by the complainant, the prosecutor or any such witness, make an order under that subsection". 27. רואים אנו אם כן, כי ההסדר במשפט הקנדי שונה מזה שבמשפט הישראלי. על בית המשפט ליידע עד מתחת לגיל 18 ומתלונן בעבירות מין ביחס לזכותם להגיש בקשה לצו איסור פרסום. אם הוגשה בקשה שכזו על-ידי מי מהם או על-ידי התביעה, חייב בית המשפט לתת צו המורה שזהות המתלונן או העד בעבירות מין, וכן כל מידע שעשוי להביא לזיהוים, לא יפורסמו בכל מסמך או ישודרו בכל דרך שהיא. בפרשת Canadian Newspapers Co. v. Canada (Attorney General), [1988] 2 S.C.R. 122, נעשה ניסיון לתקוף את חוקתיותו של החוק. בית המשפט העליון הקנדי קבע כי החוק אכן פוגע בחופש העיתונות, זכות המעוגנת בסעיף 2(b) לצ'רטר הקנדי, אולם הוא עומד בתנאי סעיף 1 לצ'רטר, מאחר והוא נועד לתכלית ראויה, ועומד בשלושת מבחני המידתיות. תכליתו של הסעיף, על-פי בית המשפט, הינה בעיקר ברמת המאקרו: "…the impugned provision purports to foster complaints by victims of sexual assault by protecting them from the trauma of wide-spread publication resulting in embarrassment and humiliation. Encouraging victims to come forward and complain facilitates the prosecution and conviction of those guilty of sexual offences. Ultimately, the overall objective of the publication ban imposed by s. 442(3) (כיום סעיף 486 – ע.א) is to favour the suppression of crime and to improve the administration of justice" (ibid., at 130). כן הדגיש בית המשפט את חשיבות איסור הפרסום לעידוד תלונות בעבירות מין: "…it appears that, of the most serious crimes, sexual assault is one of the most unreported. The main reasons stated by those who do not report this offence are fear of treatment by police or prosecutors, fear of trial procedures and fear of publicity or embarrassment. Section 442(3) is one of the measures adopted by Parliament to remedy this situation, the rationale being that a victim who fears publicity is assured, when deciding whether to report the crime or not, that the judge must prohibit upon request the publication of the complainant's identity or any information that could disclose it. Obviously, since fear of publication is one of the factors that influences the reporting of sexual assault, certainty with respect to non-publication at the time of deciding whether to report plays a vital role in that decision" (ibid., at 131-132). 28. להשלמת התמונה יש לציין את פסק דינו של בית המשפט העליון בקנדה בעניין R. v. Adams, [1995] 4 S.C.R. 707, בו נקבע, בנסיבות הדומות לפרשת יאנוס, כי לבית המשפט אין סמכות להורות על פרסום פרטיה המזהים של מתלוננת לאחר שהנאשם זוכה ונקבע כי שיקרה, אלא אם המתלוננת והמדינה מסכימים שניהם כי פרטיה יפורסמו. בית המשפט הדגיש את המטרה לעודד קורבנות עבירות מין להתלונן, מטרה שתושג רק אם תובטח ודאות לקורבנות שהאנונימיות שלהם תישמר. 29. יצויין, כי בפרשת Canadian Newspapers הדגיש בית המשפט כי איסור הפרסום מתייחס רק לפרטים שעשויים להביא לגילוי זהותה של המתלוננת, מבלי למנוע מהתקשורת לפרסם פרטים על המקרה עצמו: "Nothing prevents the media from being present at the hearing and reporting the facts of the case and the conduct of the trial. Only information likely to reveal the complainant's identity is concealed from the public. Therefore, it cannot be said that the effects of s. 442(3) are such an infringement on the media's rights that the legislative objective is outweighed by the abridgement of freedom of the press" (ibid., at 133). נשוב למקרה שבפנינו, ונעמוד על האינטרסים השונים התומכים באיסור הפרסום, ברמת המיקרו (האינטרסים של המתלוננת הספציפית) וברמת המאקרו (האינטרסים של מתלוננות בכלל). מניעת הפרסום – שיקולים ברמת המיקרו 30. ברמת המיקרו, וכפי שטוענת המתלוננת, פרסום הקלטות, אף בטשטוש פרטים מזהים, יגרום לה לנזק בעיני בני המשפחה והחברים המכירים את הפרשה, ובאמצעות הפרסום ילמדו פרטים נוספים עליה, שבחלקם אינם נוחים למתלוננת. לא ניתן להוציא מכלל אפשרות, כי אף פרסום עם טשטוש פרטים מזהים עלול שלא להיות אפקטיבי באופן מלא, כך שיהיו אנשים מסוימים אשר ידעו במי מדובר, אף אם המתלוננת לא סיפרה להם בעצמה על כך שנאנסה (על אף שסביר להניח שחלקם של הקרובים ידעו על המקרה כבר קודם). בקרב כל אותם אנשים, מקורבים ושאינם מקורבים, אנשים אשר, ניתן להניח, נמצאים במעגל הקרוב למתלוננת, יפגעו הן שמה הטוב של המתלוננת והן פרטיותה. יש שאף יאמרו, כי פגיעה בעיני אותם אנשים, המכירים את המתלוננת, עולה על הפגיעה בעיני האנשים המצויים במעגל הרחוק יותר. עוד יש להדגיש, כי ברמת המיקרו, שונה האיזון בענייננו מהאיזון שנעשה בפרשת יאנוס. בעוד שבפרשת יאנוס, לאור קביעת הערכאה הדיונית כי דברי המתלוננות אינם מהימנים, ניתן משקל מועט להגנה עליהן ברמת המיקרו, הרי שבענייננו, אין כל קביעה שיפוטית שכזו, והקלטות לא נבחנו על-ידי בית המשפט, שכאמור, הובא לפניו הסדר מוסכם על-ידי הצדדים. יתרה מזאת: במקרה דנן בית המשפט לא בחן את הסבריה של המתלוננת באשר לדבריה בקלטות, הסברים אשר חשובים לצורך הכרעה שיפוטית בעניין. מטעמים אלה, יש לייחס משקל גדול יותר לזכותה של המתלוננת הספציפית שבפני בית המשפט להגנה על האינטרסים שלה וזכויותיה. למותר לציין, כי שמו הטוב של האדם ופרטיותו מהווים זכויות יסוד חוקתיות בשיטת המשפט שלנו. סעיף 7(א) לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו קובע את זכותו של כל אדם לפרטיות ולצנעת חייו. סעיף קטן (ד) מוסיף, כי "אין פוגעים בסוד שיחו של אדם...". באשר לשם הטוב, מעגנים סעיפים 2 ו-4 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו את ההגנה על כבודו של אדם, כאשר השם הטוב תופס מקום מרכזי במושג "כבוד" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' יו"ר רשות השידור, פ"ד נג (3) 817, 867). כן מוגנות הזכות לפרטיות והזכות לשם הטוב בחוקים ספציפיים, ביניהם סעיף 2 לחוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981 (להלן: חוק הגנת הפרטיות) וכן סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965 (להלן: חוק לשון הרע). אציין, כי זכויות אלו בעניינה של המתלוננת, לא תפגענה במידה שווה כתוצאה מהפרסום. בבחינת העוצמה הניתנת לכל אחת מזכויות אלו בעניינה של המתלוננת בנסיבות המקרה, הייתי נותנת משקל רב יותר להגנה על צנעת הפרט של המתלוננת ולפרטיותה, ומשקל פחות יותר להגנה על שמה הטוב מפרסום הדברים – זאת, מאחר וככל שאין מדובר בהשמצות חסרות בסיס, אלא בהבאת דברים מפי אומרם, דהיינו, דברים שאמרה המתלוננת עצמה לחוקרת הפרטית, נראה כי זכותה של המתלוננת לשמה הטוב "מוגבלת"; כל זה, כמובן, בתנאי שדבריה אינם מוצגים מחוץ להקשר בו נאמרו, ואינם מסולפים. ניתן להשוות נקודה זו לפרשת מקדונלד, בה התייחס בית המשפט לטענה שניתן לפגוע בשמו הטוב של אדם על-ידי פרסום דברים שאמר אותו אדם עצמו: "כל שעשתה מקדונלד'ס, היה לחזור על דברים שאמר אריאל עצמו, לפיכך בהטלת אחריות על מקדונלד'ס בגין לשון הרע יש משום קביעה שלפיה אריאל הוציא את דיבתו שלו עצמו. הגיונה של קביעה שכזו מוקשה בעיניי. ואם אכן זו הטענה, כי הדברים שאמר מעידים רעות על אומרם, הרי שרק מעטים יתירו לאדם האומר דברים שכאלה לטעון כי המפרסם אותם הוציא את דיבתו, ובכל מקרה, המפרסם דברים שכאלה יחסה בדרך-כלל בצלה של הגנת האמת בפרסום, שמקנה לו סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע. ייתכן כי פרסום שכזה יעלה לכדי פגיעה בפרטיות, אך לא זהו כאמור המקרה שבפנינו. אריאל סבור כי התשדיר של מקדונלד'ס העמיד אותו באור מגוחך, אך אם הועמד אריאל באור מגוחך, וכלל איני משוכנע שזהו המצב שבפנינו, הרי שהועמד באור זה בעקבות דבריו שלו. הוא סבור כי התשדיר מציג אותו כאדם לא אמין, אך אם הוא אכן סבור כך, אין לו אלא להלין על עצמו" (ע"א 8483/02 אלוניאל נ' מקדונלד, פ"ד נח(4) 314, 369). גם בענייננו, מדובר בדברים שאמרה המתלוננת עצמה, ועל כן, לכאורה, היא זו שהוציאה דיבתה או פגעה בשמה הטוב. יחד עם זאת, אבהיר, כי סבורה אני שגם פרסום דברים שנאמרו מפיו של אדם עשוי לפגוע בשמו הטוב. הסיבה לכך היא שלעיתים אדם מתוודה באוזני חברו על מעשיו, או מספר לו דברי אמת המציגים אותו באור שלילי, מתוך הנחה כי הדברים לא יזכו לתפוצה רחבה יותר, מה שניתן לכנות כ"סוד השיח". בעצם הוצאתם של הדברים לאוזני צדדים אשר הנפגע לא היה מעוניין כי יגיעו אליהם, טמונה הפגיעה האפשרית בכבודו. עם זאת, נראה כי עוצמתה של פגיעה שכזאת פחותה מעוצמת אמירת דברי שקר על אדם, או אף הבאת דבריו בצורה מעוותת: אדם אשר גילה לאחר פרטים אישיים על עצמו, גם אם מצפה הוא שפרטים אלו יישארו עם השומע, הרי איבד הוא את השליטה לגביהם, ואין הוא יכול להיות בטוח לאלו אוזניים יגיעו; ומכל מקום, תקבל פגיעה זו משקל נמוך יותר באיזונה אל מול הזכויות והאינטרסים העומדים כנגדה. 31. באשר להגנה על פרטיותה של המתלוננת, סבורה אני כי יש להבחין בין רמות שונות של פגיעה בפרטיות. העובדה כי לא מתבקש פרסומם של פרטים מזהים על המתלוננת, לבטח מצמצמת את הפגיעה בפרטיותה שתהיה רק לעיני הקרובים לה ומעגל מצומצם נוסף כאמור. זאת ועוד: לא הרי פגיעה בפרטיות שיש בה פרסום פרטים בעלי דרגה גבוהה של אינטימיות כהרי פגיעה בפרטיות הנגרמת מפרסום פרטים אישיים של אדם שאינם בעלי ציביון אינטימי (והשוו: ז' סגל חופש העיתונות - בין מיתוס למציאות (תשנ"ו) 117). להבחנה זו נשוב בסיכום דברינו. מניעת הפרסום – שיקולים ברמת המאקרו 32. ראשית יש לציין, כי ישנו קשר חזק בין האינטרסים נגד הפרסום ברמת המיקרו, לבין האינטרסים נגדו ברמת המאקרו. הסיבה לכך ברורה – ככל שהפגיעה במתלוננת שבפנינו תהא גדולה יותר, כך, יש להניח, יחששו נפגעות עבירות מין בעתיד, אשר ייווכחו בפגיעה זו, לפנות ולהתלונן (והשוו: עניין יאנוס, פסקה 24). בבוחננו את השיקולים הקיימים ברמת המאקרו, הם השיקולים עליהם הושם הדגש המרכזי בפרשת יאנוס וכן בפסיקת בתי המשפט בקנדה (במקרים אחרים, כאמור, מזה שמתעורר בפנינו), ניווכח שוב כי השוני בין פרשת יאנוס לענייננו רב. פרסום פרטים מזהים על מתלוננת, כפי שנדרש בעניין יאנוס, חושף את חייה האישיים לעיני הציבור הרחב, ומזהה אותה עם עבירות המין. לא כך במקרה דנן, בו אם יאושר הפרסום כפי שמבקשת המערערת, לא יהיה בו בכדי להביא לזיהויה של המתלוננת על-ידי הציבור, אלא רק בעיני קבוצה מצומצמת של אנשים (כאלו אשר זיהו אותה כבר קודם עם מקרה האונס ומעגל מצומצם של אנשים נוספים) וכעת יוודעו להם פרטים נוספים על הפרשה, פרטים שאינם מחמיאים למתלוננת. על כן אין מדובר בנזק שהוא שווה ערך לנזק העולה מפרסום שמה ותמונתה. לכך יש להוסיף, וזה בעיניי העיקר, כי הפרסום בפרשת יאנוס התבקש בעקבות התפתחות שלמתלוננת לא הייתה שליטה עליה, והיא קביעתו של בית המשפט שדבריה אינם מהימנים. כפי שנאמר בפרשת יאנוס "זיכויו של נאשם בעבירת מין יכול שיבוא מטעמים מטעמים שונים, וסוגי זיכוי שונים - לרבות הערות בית-המשפט אגב פסק-הדין - יכולים שיביאו למסקנות שונות בנושא הפירסום" (פסקה 28 לפסק הדין). החשש אותו ציין בית המשפט שם הינו כי מתלוננות יירתעו מלהתלונן מחשש שלא יאמינו להן: "וזו היא השאלה שלעניין: פירסום שמה של מתלוננת במקום שנאשם יצא זכאי בדינו, מה מֶסֶר שולח הוא אל-עבר נשים שהיו קורבנות לעבירות מין או אל-עבר נשים שבעתיד תהיינה קורבנות לעבירות אלו? דומני שהתשובה לשאלה נדרשת מאליה: המסר הוא מסר שלילי, ובעוצמה ניכרת. והרי המתלוננת-בכוח שהיתה קורבן לעבירת מין לא תדע מראש אם יאמין בית-המשפט לתלונתה. וכך תאמר אשה אל ליבה: אני יודעת שהייתי קורבן לעבירת מין; ואולם, האם יעלה בידי לשכנע את בית-המשפט בכך? ומה יהא אם בית-המשפט לא יאמין לי ולסופם של הליכים יסתבר כי לא זו בלבד שסבלתי מעבירת המין אלא ששמי יתפרסם ברבים כמי שאינה דוברת אמת, וכדי בזיון וקצף? מה לי אפוא שאסתכן ואתלונן. מוטב לי שאשא את כאבי בליבי ולא אשתף בו את רשויות המדינה." 33. לא כך בענייננו, בו נתן בית המשפט המחוזי אמון מלא בעדותה של המתלוננת והרשיע את הנאשם, והפרסום מתבקש בשל הדברים שסיפרה היא עצמה לחוקרת הפרטית לאחר ההרשעה בערכאה הראשונה. אכן, מתלוננת שנפגעה בעבירת מין אינה יודעת אם יעלה בידה לשכנע את בית המשפט כי הייתה קורבן לעבירת מין, ולכן יש להגן עליה, על כבודה ועל צנעת הפרט שלה, ולמנוע את פרסום שמה גם אם זוכה האדם נגדו התלוננה; אולם יודעת גם יודעת היא שאדונית היא למוצא פיה, ועל כן ההגנה על מתלוננות מפני פרסום דברים אותם הן אומרות לאחֵר אינה צריכה להיות בעוצמה זהה. כאמור, השאלה הרלבנטית שעלינו לשאול ברמת המאקרו היא מה תהיה ההשפעה (אם בכלל) של פרסום הקלטות על נכונותן של נפגעות בעבירות מין להתלונן בפני הרשויות. מהסיבות אותן ציינו, ובהנחה כי הפרסום יותנה בסייגים מסוימים, אשר יפורטו בהמשך, החשש מהרתעת נפגעות מלהתלונן בעקבות הפרסום, גם אם הוא קיים, עוצמתו אינה גבוהה. על אף הפגיעה במתלוננת הספציפית מפרסום הדברים, עולה כי בענייננו הקשר בין שיקולי המיקרו לשיקולי המאקרו רופף יותר, וזאת בעיקר מהשיקול עליו עמדנו, הוא שהפגיעה שתיגרם למתלוננת בענייננו איננה אינהרנטית לעצם הגשת התלונה, חקירתה במשטרה ועדותה במשפט. אין מדובר בגורם עליו אין לה שליטה: ביכולתה של מתלוננת בכוח שכזו למנוע מעצמה את הפגיעה בשמה הטוב ובפרטיותה בעיני הקרובים לה, אם תמסור גרסת אמת בבית המשפט ותדבק בגרסה זאת בהמשך – מבלי לקבוע, כמובן, כי המתלוננת בענייננו מסרה גרסה שאינה אמת. זאת, בשונה מפרשת יאנוס, בה לא היה ביכולתה של המתלוננות לשלוט על התפתחות האירועים לאחר שהתלוננו, שהרי אינן יודעות אם יאמין בית המשפט לגרסותיהן אם לאו. שיקולים התומכים בהתרת הפרסום 34. לאחר שאמדנו את משקלם של האינטרסים והערכים התומכים באיסור הפרסום, נבחן את השיקולים התומכים בפרסום הקלטות. מדובר בשלושה שיקולים מרכזיים: האינטרס של הרתעת מתלוננות משיבוש הליכי משפט, פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת, והאינטרס של נאשם שזוכה מחמת הספק לבקש לטהר את שמו. התרת הפרסום - האינטרס של הרתעת מתלוננות משיבוש הליכי משפט 35. בתוך רמת המאקרו עצמה, עומד האינטרס של הרתעת מתלוננות משיבוש הליכי משפט ומתלונות כזב, התומך בפרסום הקלטות (והשוו: פרשת יאנוס, פסקאות 28, 34). ושוב נדגיש, כי אין אנו באים לקבוע כי המתלוננת אכן שיבשה הליכי משפט או שלא אמרה אמת בעדותה בבית המשפט; כתב אישום לא הוגש כנגדה בעניין זה, וכאמור, בית המשפט המחוזי לא בחן את הקלטות במשפטו של דקל לאחר שהתיק הוחזר מבית המשפט העליון, ולא שמע את הסבריה ביחס לאמור בהן. עם זאת, ככל שהחשש הוא שמתלוננות יירתעו מלהתלונן מתוך חשש שדברים שיספרו על אודות שיבוש הליכים על ידן, יחשפו לעיני הקרובים להם, מדובר בתוצאה רצויה. הדבר מתקשר לנקודה עליה עמדתי. בשונה מפרסום פרטים מזהים על מתלוננת שגרסתה נדחתה, אשר עלול להרתיע מתלוננות אמת מלהתלונן (כי הרי אין הן יודעות אם יאמינו להן אם לאו), פרסום דברי מתלוננת בהם היא משנה מהגרסה אותה מסרה בבית המשפט, ירתיע בעיקר מתלוננות אשר מעוניינות בביסוס תלונתן על גרסה שאינה תואמת את שאירע. לעומת זאת, לנפגעת עבירת מין, אשר מוסרת גרסת אמת על מה שאירע, אין סיבה לחשוש מפרסום שכזה. התרת הפרסום – פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת 36. מה משקל יש ליתן לעיקרון פומביות הדיון במקרה שלפנינו? על עוצמתו המשתנה של עיקרון פומביות הדיון בין מקרה למקרה, עמד השופט חשין (כתוארו אז) בפרשת יאנוס: "נזכור כי עקרון פומביות הדיון נועד בעיקרו לאפשר ביקורת על דרכי הילוכם של בתי-המשפט - שהעם יראה את שליחיו השופטים עושים ביושר ובאמונה במילוי תפקידם. מה לתכלית נעלה זו ולפירסום שמן של המתלוננות? היקש לענייננו עשוי שיימצא בעקרון חופש הביטוי, שעוצמתו משתנה על-פי סוג הביטוי שבו מדובר...על דרך הכלל - חריגים יהיו תמיד - אינני סבור כי פרטי זהותן של מתלוננות חיוניים הם להגשמת זכותו של הציבור לדעת, או כי תורמים הם לביקורת מערכת המשפט. אכן, השיח החוקתי על-אודות פומביות הדיון אינו נוגע, או נוגע הוא אך קלות, בנושא פירסום שמן של מתלוננות. וכפי שנאמר בפרשת תורג'מן (לעיל): 'לענין זה יש להבחין הבחן היטב בין פירסום שם שנועד להשביע רעבון של רכילות לבין פירסום שם שנועד להעמיד את הציבור על המישמר'" (פרשת יאנוס, פסקאות 32-33). במקרה דנן, לעומת זאת, עומד עיקרון פומביות הדיון על בסיס איתן. מדובר במקרה של אדם אשר ישב בבית האסורים תקופה של כמעט שנתיים, ובסופו של דבר זוכה מחמת הספק, בשל בקשה שהגישה פרקליטות המחוז, שבאה בעקבות הקלטות האמורות וחקירה משלימה שערכה המשטרה. חשיפת הקלטות משמעותית מבחינת יכולתו של הציבור לבחון את ההליכים שהביאו להרשעתו של דקל, כמו גם ההליכים שהובילו בהמשך לזיכויו מחמת הספק, מבלי שהמתלוננת סיפקה הסבר בבית המשפט לגרסתה החדשה. בכך, מגשימה החשיפה את ההיבט הראשון של זכות הציבור לדעת עליו עמדנו. עניין הביקורת הציבורית מקבל משנה חשיבות, לאור קביעת הממצאים העובדתיים על פיהם הורשע דקל, ובהם קבלת עדותה של המתלוננת כמהימנה, ולאור החלטת הפרקליטות, משנתקבלו הקלטות ונערכה חקירה משלימה, לבקש את זיכויו של המערער לאחר שריצה פרק זמן משמעותי במאסר. הפרקליטות חששה שאין סיכוי סביר להרשעה לאור גילוין של הראיות החדשות; המתלוננת בקשה הזדמנות להסביר את הדברים בבית המשפט אך לא נענתה; זכותו של הציבור לדעת מהם הגורמים שהביאו את הפרקליטות לבקש את זיכויו של דקל, בשונה מגישתה עת ניהלה את המשפט, ובניגוד לפסק דינו המרשיע של בית המשפט המחוזי. 37. שיקול נוסף התומך בפרסום הוא ההיבט השני של רציונל זכות הציבור לדעת, עליו עמדנו: על-ידי פרסום הקלטות באמצעי התקשורת מועבר מידע בעל חשיבות ציבורית לעיון הציבור. חשיבותם הציבורית של השיקולים אשר עמדו לנגד עיני הפרקליטות בעתירתה לזיכויו של דקל מחמת הספק ברורה. במקרה אחד נקבע, כי הגורמים אשר הביאו את הפרקליטות שלא להעמיד לדין אישיות ציבורית הם מעניינו של הציבור (ע"א 7759/01 הוצאת עיתון הארץ בע"מ נ' משרד המשפטים, פ"ד נח(5) 150, 160 (להלן: פרשת הוצאת עיתון הארץ)), ומקל וחומר הדבר נכון כאשר מדובר באדם אשר זוכה לאחר שישב תקופה של כמעט שנתיים במאסר. אכן, המקרה שבפנינו איננו מקרה רגיל. זיכויו של אדם לאחר ריצוי תקופת מאסר משמעותית בעקבות בקשה מטעם הפרקליטות, מבלי שהתנהל משפט משלים ביחס לראיות החדשות שנתגלו; הגעה לשתי תוצאות הפוכות על-ידי אותן מערכות שטיפלו בעניין בסיבוב הראשון (הפרקליטות ובית המשפט המחוזי) תוך פרק זמן לא ארוך, תוצאות שהובאו לידיעת הציבור – אינם מעשים של יום ביומו, ועל כן יש עניין ציבורי בפרטים שמסביב לפרשה זו, אותה אפף הד תקשורתי לא מבוטל. העניין הציבורי בחשיפת הגרסה המאוחרת של המתלוננת, אשר הובעה באוזני החוקרת, והמתייחסת לראיות אשר הוצגו במשפט, גובר לאור העובדה כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בו זיכה מחמת הספק את דקל אינו מנומק, אלא אך מקבל את בקשתם המשותפת של הפרקליטות ודקל. יוער, כי מובן הוא שלשם הגשמת זכות הציבור לדעת אין צורך בחשיפת פרטיה המזהים של המתלוננת, ופרסומם של אלה, כאמור, לא התבקש. 38. לעניין זה ניתן להקיש מהאיזון שנעשה במסגרת חוק איסור לשון הרע וחוק הגנת הפרטיות, בין השם הטוב והפרטיות לבין חופש הביטוי. דברי חקיקה אלו קבעו כהגנה בפני אחריות אזרחית ופלילית את העובדה שהדבר שפורסם היה אמת והיה בפרסום עניין ציבורי (סעיף 14 לחוק איסור לשון הרע) או שהפרסום לא היה כוזב ובפגיעה היה עניין ציבורי המצדיק אותה בנסיבות הענין (סעיף 18(3) לחוק הגנת הפרטיות). פרסום שיש בו עניין ציבורי פורש בפסיקה לא כפרסום שמעניין את הציבור, ובכך יש בו אולי כדי "לספק מזון לסקרנים או למלא יצרם של רכלנים" (ע"א 213/69 חברת החשמל לישראל נגד עתון הארץ, פ"ד כג(2) 87, 91), אלא כפרסום שיש לציבור תועלת בידיעתו, למשל בכך שהוא תורם לגיבוש דעתו בעניינים ציבוריים או מסייע לשיפור אורחות חייו (ע"א 439/88 רשם מאגרי מידע נ' ונטורה, פ"ד מח(3) 808, 826 (להלן: עניין ונטורה); פרשת אבי יצחק, בע' 56-57; ע"א 1104/00 אפל נ' חסון, פ"ד נו(2), 607, 621). כן הודגש לגבי הזכות לפרטיות, כי לא די בכך שיש עניין ציבורי בפרסום, אלא יש צורך בטעם המצדיק את הפגיעה בפרטיות של אדם כדי לספק את האינטרס הציבורי במידע (עניין ונטורה, בע' 827). הסיבה לדרישה הכפולה לצורך ההגנה (אמת בפרסום ועניין ציבורי) הוסברה כך: "ההגנה על פרסום כזה נובעת מהסברה, כי טמונה בו תועלת כזו לחברה, הגוברת במידה ניכרת על הנזק הצפוי לשמו הטוב של הנפגע מן הפרסום. המטרה היא להביא לדיון ציבורי, על בסיס מידע נכון, עניינים אשר חשובים לציבור" (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות נ' קראוס, פ"ד נב(3) 1, 39 (להלן: דנ"א קראוס)). אכן, ככל שיובא לעיני הציבור מלוא המידע, גובר הסיכוי לדיון ציבורי אמיתי באשר לפרשה זו. יש לשים לנגד עינינו, כי פרסום הקלטות והדיון הציבורי שיתלווה לו לא בהכרח ישרת את טובתו של דקל ויכוון נגד המתלוננת. הדיון הציבורי יכול ויהווה בסיס לבחינה ציבורית של פסק הדין המרשיע ושל החלטת הפרקליטות לבקש את זיכויו של דקל. התרת הפרסום לשם הגנה על חופש הביטוי וזכות הציבור לדעת, אינה מיועדת לשרת את האינטרס האישי של מי מהמעורבים בפרשה, אלא את חשיפת ההתרחשות האמיתית בפני הציבור. כפי שנאמר בהקשר אחר, "כישלונו של השקר הוא בחשיפתו ולא בדיכויו. התרופה אינה הגבלת הביטוי אלא הגברתו. לשם כך חיוני הוא להבטיח את חופש הביטוי, שכן ללא ביטוי אין שכנוע, ובלא שכנוע אין התמודדות, ובאין התמודדות קיים חשש שהאמת לא תצא לאור" (בג"צ 399/85 כהנא נ' הועד המנהל של רשות השידור, פ"ד מא(3) 255, 272-273). מהסיבות אותן מנינו, עולה כי הפרסום המתבקש מביא עמו תועלת לציבור במובן האמור, ובכך משתלבת החלטתנו בהסדרים המשפטיים שעניינם פגיעה בפרטיות ובשם הטוב. בבחינתו של כל אחד מהקטעים שפרסומם יתבקש, נבחן האם קיים עניין ציבורי בפרסומו (ולא רק "עניין לציבור") והאם יש בעניין ציבורי זה כדי להצדיק את הפגיעה בפרטיותה ובשמה הטוב של המתלוננת. התרת הפרסום – האינטרס של נאשם שזוכה מחמת הספק לבקש לטהר את שמו 39. גורם נוסף התומך בפרסום הקלטות הוא האינטרס של דקל לבקש לטהר את שמו. גם בכך נבדל עניננו מפרשת יאנוס. שם חפצו המערערים בפרסום שמן של המתלוננות, ובית המשפט פסק כי אין אינטרס לגיטימי העומד מאחורי חפצם זה: "לא ידעתי כיצד פירסום שמותיהן של המתלוננות - פירסום באשר הוא - יהיה בו כדי להועיל להם. גם לא ידעתי מהו אותו אינטרס לגיטימי שיאנוס ומרג'יה מחזיקים בו. הכל יודעים כי יצאו זכאים ונקיים בדינם, ופירסום שמותיהן של המתלוננות לא יהא בו כדי להוסיף ולטהר את שמם...קשה להשתחרר מהתרשמות כי רצונם של יאנוס ומרג'יה להביא לפירסום שמותיהן של המתלוננות טובל ברגש עמוק של נקם. לנקום במתלוננות על הסבל ועוגמת הנפש שגרמו להם. רצון זה לנקמה, אל-לנו להביאו במניין השיקולים הלגיטימיים שלעניין, וחלילה לנו מתיתנו לו מישקל כלשהו בהחלטתנו" (פרשת יאנוס, פסקה 38). במקרה דנן, זוכה דקל מחמת הספק בהתאם להסכם בינו לבין הפרקליטות. אומנם, כבר בעצם זיכויו מחמת הספק יש משום טיהור שמו; אולם, הסכמתו לזיכויו מחמת הספק לא שוללת ממנו את האינטרס להביא בפני הציבור את גרסתו שלו למה שאירע, ולנסות לשכנע בה, כאשר הדבר נעשה מבלי לחשוף את פרטי המתלוננת. שלא כחשיפת פרטים מזהים של מתלוננת, אשר אין בה ולו דבר עם טיהור שמו הטוב של הנאשם, הבאת דבריה של המתלוננת לחוקרת הפרטית עשויה לסייע לדקל בכך. למותר לציין, כי אין אנו אומרים בכך כי הקלטת מסירה את אותו "ספק" מעל זיכויו של דקל, ואין זה מתפקידנו לקבוע זאת במסגרת זו. כל שאנו אומרים הוא שלדקל אינטרס לגיטימי לנסות לטהר את שמו, ומשזוכה מחמת הספק, ניצב אינטרס זה על רגליו ותומך בפרסום הקלטות. האיזון 40. לאורם של השיקולים עליהם עמדתי, בחנתי שוב ושוב את הקטעים אשר המערערת ביקשה את פרסומם, כאשר לפרסום של רובם הסכימה המדינה, ושמתי על כפות המאזניים את האינטרסים המתחרים. ברובם המכריע של קטעים אלו לא מובא תיאורה של המתלוננת את שאירע, היינו, את מעשה האינוס עצמו, אלא מתייחסים הם לשלב המשפט. הקטעים אשר את פרסומם יש, לדעתי, לאסור, הם קטעים אשר פרסומם פוגע בדרגה גבוהה בענייניה האינטימיים של המתלוננת ובצנעת הפרט שלה, מבלי שקיים אינטרס ציבורי המצדיק את הפגיעה. קטעים נוספים שאין לדעתי להתיר את פרסומם, הינם קטעים שעל אף שבאים הם מפיה של המתלוננת, יש בהם כדי לעוות את התמונה הכוללת, כפי שמשתקפת מצפייה בקלטות כולן, וקיים חשש ממשי שלא יהא די בהקשר על מנת לתקן את הרושם שמתקבל מהם, ועל כן עלולים הם לפגוע בשמה הטוב של המתלוננת באופן שאינו מצדיק את סיפוקו של העניין הציבורי בפרסום. באשר ליתר הקטעים הגעתי לכלל מסקנה כי יש להתיר את פרסומם, מהשיקולים עליהם עמדתי: זכות הציבור לדעת (כחלק מעקרון פומביות הדיון וחופש הביטוי) והעניין הציבורי שבפרסום, הרתעת מתלוננות משיבוש הליכי משפט ומאמירת שקר באולם בית המשפט והאינטרס של דקל לנסות לטהר את שמו. משקל רב מייחסת אני לכך שהפרסום המבוקש אינו כולל פרטים מזהים של המתלוננת, ובכך שומר במידה רבה על האנונימיות שלה, על כבודה ועל צנעת הפרט שלה. מבחינת הפגיעה שבכל זאת תיגרם בפרטיותה של המתלוננת מפרסום הקטעים, הרי עיון בהם מלמד שהם אינם מכילים פרטים אינטימיים ביחס למתלוננת, ופגיעתם בפרטיות, אף אם היא קיימת, ואיני מקלה ראש בכך, איננה מצדיקה את מניעת פרסומם, באשר פוגעים הם רק בשולי הזכות ולא בגרעין הקשה שלה, בעוד פרסומם מתבקש לאור האינטרסים עליהם עמדתי. חשוב לציין, כי פרטי האירוע, אשר הובאו בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, התפרסמו בזמנו במאגרים המשפטיים. ביחס לפגיעה בשמה הטוב של המתלוננת: סבורה אני ככל שמדובר בהבאת הדברים שאמרה המתלוננת עצמה, העניין הציבורי שיש בפרסום גובר על הפגיעה בשמה הטוב של המתלוננת, אשר תיגרם כתוצאה מהרחבה, מצומצמת להערכתי, של מעגל השומעים של הדברים. 41. כמו כן, לא שוכנעתי כי קיים הבדל של ממש בין פרסום הקלטות (כבקשת המערערת) לבין פרסום התמלילים בלבד (כבקשת המדינה). יש לזכור, כי המתלוננת לא הביעה את העדפתה לפרסום התמלילים, ושפרסום הקלטות מותנה בטשטוש פניה ועיוות קולה של המתלוננת. זאת ועוד: יתכן ודווקא שידור הדברים מפיה של המתלוננת, יאפשר לשומע להבינם בהקשר בו נאמרו, והדבר יקדם את חשיפת האמת, ככל שזו ניתנת לגילוי במקרה כגון דא. 42. עם זאת, סבורה אני כי יש להטיל מגבלה נוספת על הפרסום. לא ניתן להתעלם מכך שהמתלוננת התנגדה לזיכויו של דקל, עמדה על גרסתה שנאנסה וביקשה להעיד במשפטו המשלים (אשר לא התקיים לבסוף). נזכור, כי בידי אמצעי התקשורת כוח רב, ועם הכוח באה האחריות. הפגיעה בשמה הטוב מותרת אך ורק אם פרסום הדברים מהווה "אמת", במובן זה שהדברים לא יוצאו מהקשרם הכולל. כפי שנאמר ביחס להגנת אמת הפרסום בחוק איסור לשון הרע, האמת צריכה להיות אמת שלמה, כי הרי "אין אמת למחצה, לשליש או לרביע" (ע"א 3199/93 קראוס נ' ידיעות אחרונות, פ"ד מט(2) 843, 862). כמו כן, שיקולי המאקרו תומכים בעידוד נפגעות עבירה לגשת להתלונן בפני הרשויות, ללא חשש מכך שדברים שהשיחו לפי תומן יתפרסמו באופן חלקי על-ידי אמצעי התקשורת ברבים, כך שמשמעותם תעוות. עיון בקטעים שפרסומם מתבקש, מלמד כי ביחס לחלקם, פרסומם בדרך בה נתבקשו עלול ליצור תמונה שאינה משקפת כלל את מה שאירע בשיחות בין המתלוננת לבין החוקרת הפרטית, שיחות שהתפרשו על פני שעות ארוכות. 43. לפיכך, יש לאפשר למתלוננת ולמדינה זכות עיון בקלטות בטרם ישודרו. על מנת למנוע הוצאת דברים מהקשרם, חשש שהינו, כאמור, ממשי לאור צפייה בקלטות, יש לאפשר למתלוננת ולמדינה להוסיף קטעים מתוך הקלטות או התמלילים, אשר ישודרו בצמידות לקטעים אותם תבחר המערערת להציג. בכך יוגשם הן האינטרס של המתלוננת הספציפית (המיוצג על ידה) והן האינטרס של עידוד נפגעות עבירות מין להתלונן (המיוצג על-ידי המדינה). המתלוננת תוכל לבקש להוסיף כל קטע שתראה לנכון, ואף קטעים שפרסומם נאסר על ידינו בהחלטה זו. כמובן שעל הקטעים האמורים להיות באורך סביר, תוך התחשבות במגבלות זמן השידור ועל מנת שלא לאפשר למי מהצדדים לסכל בכך את שידור הקלטות. המתלוננת והמדינה תעברנה למערערת את הקטעים שהן מבקשות להוסיף, אם תיבחרנה לעשות שימוש בזכותן זו, תוך שבעה ימים מיום המצאת הקטעים לידיהן. אכן, בהתערבות זו בשיקולי אמצעי התקשורת יש פגיעה באוטונומיה של אמצעי התקשורת. עם זאת, אין להתעלם מכך שאמצעי התקשורת לא נהנים רק מזכויות, אלא אף נושאים בחובות. בפרט כאשר מדובר בחברת חדשות, והפרסום האמור מתבקש מכוח העניין הציבורי שבו. כפי שציין הנשיא שמגר (בדעת מיעוט): "זכות הציבור לדעת איננה משתרעת רק על המידע, אשר בעלי השליטה באמצעי התקשורת הציבורי סבורים כי הוא צריך לדעת. היא משתרעת גם על מידע אשר אותם בעלי שליטה היו מעדיפים כי הוא לא יגיע לידיעת הציבור... במקרים מסויימים, חריגים, אין מנוס מהתערבות מתונה, זהירה ומסוייגת, באוטונומיה של אמצעי התקשורת. התערבות זו תהא נחוצה כאשר האינטרס המקודם באותה התערבות שוקל יותר מהאינטרס הנפגע מאותה התערבות. היות וכל התערבות פוגעת קשות באוטונומיה של אמצעי התקשורת, וממילא, בחופש הביטוי, הרי שגבולות ההתערבות הם צרים ומצומצמים" (בג"צ 6218/93 כהן נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד מט(2), 529, 549, 554). על דברים אלה עמד גם השופט חשין (כתוארו אז, בדעת מיעוט): "זכותו של עיתון - בדיווח על אירועים - סומכת עצמה אפוא בעיקרה על זכותו של הציבור. ניתן ללמוד מכאן, כי זכותו של העיתון כורכת עצמה, על דרך העיקרון, גם בחובה המוטלת עליו - חובה הנגזרת מאותה זכות - לדווח באורח מלא ושלם על אירועים שהוא מתאר ומביא לידיעת קוראיו. דיווח חלקי על אירועים עלול לעוות אמת, והטלת חובה עקרונית לדווח באורח מלא ואמין נועדה למנוע הטעייתו של הציבור וניצול לרעה של עוצמה בלתי נדלית המצויה בידי כלי התקשורת" (דנ"א קראוס, בע' 84). בענייננו, אל מול האוטונומיה של אמצעי התקשורת עומד האינטרס של הגנה על מתלוננות, כמו גם זכות הציבור לדעת. נזכור, כי לבית המשפט ניתנה מלכתחילה הסמכות לאסור את פרסום המידע אשר מבקשת המערערת לפרסם. זכות הציבור לדעת, העומדת מאחורי התרת הפרסום, דורשת פרסום מלא, אשר רק בו יהא כדי לתרום לשיח הציבורי ולחשיפת האמת. 44. אכן, ערה אני לחשש הנלווה לפסק דין זה, שעשיית המשפט תעבור מן השדה של בית המשפט אל השדה התקשורתי (והשוו לדברי השופט לוי בפרשת הוצאת עיתון הארץ, בע' 165). עם זאת, יש לצמצם את ההכרעה לנסיבות המקרה. יודגש, כי המשפט הסתיים כבר, ועל כן אין בפרסום בכדי להשפיע על מהלכו ותוצאותיו; הקלטות מקורן בדקל ולא ברשויות החקירה, ועל כן אין בפרסומן לפגוע באופן פעולת רשויות החקירה; וכן הקלטות לא עברו את בחינתו של בית המשפט, ועל כן אין הן מהוות חומר חקירה במובנו הרגיל, שדי בדיווח עליו לציבור דרך פסק הדין. זאת ועוד: העניין הציבורי החזק במקרה זה, הנובע מבקשת הפרקליטות לזיכוי לאחר פסק דין מרשיע, לצד העובדה שפסק הדין המזכה אינו מנומק, מייחדים אף הם מקרה זה לעומת מקרים אחרים העשויים להתעורר בעתיד. עוד יצוין, כי האיזון בין זכות הציבור לדעת לבין האינטרסים התומכים במניעת הפרסום משתנה בין מקרה למקרה לאור נסיבותיו המיוחדות. יש ודי יהיה בפרסום תמצית הראיות שעמדו בבסיס החלטת הפרקליטות שלא להעמיד לדין כדי לספק את העניין הציבורי, ובפרט שגילוי מלא עשוי לפגוע בשיטות הפעולה של רשויות החקירה והתביעה, או שהוא כרוך במידע על דיונים פנימיים שלהן (והשוו: פרשת הוצאת עיתון הארץ, בע' 161). כפי שציינתי, לא זה מצב הדברים בענייננו. 45. צפיתי בקלטות, התרשמתי מהשיחות, מהשאלות והתשובות, ולא אוכל שלא להזכיר את הלחץ והמניפולציה שהפעילה החוקרת הפרטית כלפי המתלוננת בהציגה עצמה כחברה שעברה טראומה דומה ואף ככזו ששיקרה בבית המשפט. לחץ זה הופעל במפגשים חוזרים עם המתלוננת, בשיחות שנמשכו שעות ארוכות, כשהחוקרת מציגה שאלות מגמתיות ולעיתים מכשילות, אשר הביאו את המתלוננת למסור את דבריה כפי שהם נשמעים בקלטות. גם חוקר פרטי הפועל בשם שולחו, ואף אם הוא מאמין כי הוא פועל בשליחות מי שמבקש להוכיח את חפותו ולטהר את שמו, מחוייב להציב לעצמו גבולות בבחינת "אין המטרה מקדשת את כל האמצעים", ועליו לנהוג בזהירות ובקפידה, תוך שמירה על כללי חקירה הוגנים ומידתיים. כל זאת, תוך שנזהרת אני מלהביע עמדה לגבי מהימנות המתלוננת, אשר, כפי שציינתי חזור ואמור במהלך פסק דיני, לא נבדקה על-ידי בית המשפט. התוצאה 46. אשר על כן, אם תשמע דעתי, אציע לחבריי להתיר את פרסומם של כל הקטעים שעל פרסומם הסכימה המדינה, מלבד הקטעים הבאים: שיחה מיום עמוד משורה [מילה] עד שורה [מילה] 25.12.03 22.6.04 6[שלוש שעות] וכן להתיר את פרסומם של הקטעים שאת פרסומם ביקשה המערערת ללא הסכמת המדינה, מלבד הקטעים הבאים: שיחה מיום עמוד משורה [מילה] עד שורה [מילה] 26.12.03 26.12.03 27 [ואני] 26.12.03 26.12.03 12[אני] 2.6.04 22.6.04 17 [אולי] 19 [חולים] 22.6.04 19 [סתם] 22.6.04 25 [לקחו] 22.6.04 22.6.04 כמו כן, באשר לקטע מיום 2.6.04, בע' 38, שורות 12-14, במידה והמערערת תבקש לפרסמו, על מנת לשמור על הדברים בהקשרם, יהא עליה לפרסם את הקטע מע' 38, שורה 12, עד ע' 39, שורה 1. במקרה והמתלוננת תתנגד לפרסום הקטע הנוסף, תהא הרשות בידי המערערת לפרסם את שורות 12-14 בלבד, כפי שביקשה. 47. כל זאת, כאמור, בכפוף להעברת הקטעים לעיונן של המתלוננת והמדינה לפני הפרסום, ולכך שתינתן להן האפשרות להוסיף קטעים מתוך הקלטות או התמלילים, אשר ישודרו בצמידות לקטעים אותם תבחר המערערת להציג, על-פי האופן שהוסבר בפסקה 43 לפסק דיני. כמו כן יטושטשו פניה של המתלוננת וקולה, כך שימנע זיהויה, וכן לא יפורסם כל פרט אחר שעשוי להביא לזיהויה של המתלוננת או לזיהוי מי מהמעורבים בפרשה, כגון שמות אנשים, שמות מקומות, וכיוצא באלה. התרת הפרסום מכוונת גם לאמצעי תקשורת אחרים מלבד המערערת. 48. סיכומם של דברים: לא קלה היא ההכרעה במקרה זה שלפנינו. על ההכרעה לשקף את האיזונים הראויים בנסיבות העניין. במוקדם של איזונים אלו עומדים השמירה על כבודה וצנעת הפרט של מתלוננת בעבירת מין, ועידודם של נפגעי ונפגעות עבירה להתלונן, כאשר מנגד עומדים האינטרסים התומכים בפרסום, ובראשם עיקרון פומביות הדיון וזכות הציבור לדעת. יודגש, כי הפרסום שנתבקש אינו כולל פרטים מזהים של המתלוננת או של מי מהמעורבים בפרשה, כאשר הפגיעה מצומצמת למעגל הקרוב של המתלוננת, אשר יש להניח שרובו ממילא מכיר את המקרה. על מנת לאפשר את הצגתה של התמונה המלאה, ככל שהדבר אפשרי, יותנה הפרסום בכך שלמדינה ולמתלוננת תעמוד הזכות להוסיף קטעים מן הקלטות, באורך סביר. בנוסף, גם בהינתן מגבלות אלו, יש לפסול לטעמי את הקטעים אשר על אף האמור, באיזון בין האינטרסים בתומכים בפרסומם, לבין הפגיעה בזכותה של המתלוננת לשם הטוב או לפרטיות, יוצאת ידם של הראשונים על התחתונה. לאור האמור, סבורה אני כי הפגיעה שתתרחש מן הפרסום במתלוננת, תהיה פגיעה מינימאלית. כאמור, התוצאה אליה הגעתי מבטאת את האיזון הראוי בנסיבות העניין בין האינטרסים השונים. איזון זה ראוי לו שיעמוד גם לנגד עיניהם של המבקשים את פרסום הקלטות, וחזקה על אלה שיבקשו להביא בפני הציבור דיווח מאוזן והוגן, אשר יביא לפני הציבור את תגובות הצדדים השונים בפרשה. ש ו פ ט ת השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ע' ארבל. ניתן היום, ז' בניסן תשס"ו (5.4.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05117930_B06.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il חכ/