פלוני נ. היועץ המשפטי לממשלה

פסק-דין בתיק בע"מ 1179/13 בבית המשפט העליון בע"מ 1179/13 בע"מ 2118/13 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המבקש בבע"מ 1179/13 והמשיב 2 בבע"מ 2118/13: המבקשת בבע"מ 2118/13 והמשיבה 2 בבע"מ 1179/13: פלוני פלונית נ ג ד המשיב 1 בבע"מ 1179/13 ובבע"מ 2118/13: היועץ המשפטי לממשלה בקשות רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר שבע מיום 16.01.2012 בע"א 2/12 שניתן על ידי כבוד סגנית הנשיא ש' דברת, כבוד סגנית הנשיא ר' יפה-כץ וכבוד השופט א' ואגו תאריך הישיבה: א' באייר התשע"ג (11.4.2013) בשם המבקש בבע"מ 1179/13 והמשיב 2 בבע"מ 2118/13: בשם המבקשת בבע"מ 2118/13 והמשיבה 2 בבע"מ 1179/13: עו"ד נעמי דפנה נחום עו"ד חגית שלו בשם המשיב 1 בבע"מ 1179/13 ובבע"מ 2118/13: עו"ד חגית שפיצר פסק-דין השופטת א' חיות: שתי בקשות רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטים ש' דברת, ר' יפה-כץ וא' ואגו) בו דחה שני ערעורים שהגישו המבקשים על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בבאר-שבע (כבוד השופט י' טישלר) שהכריז על ילדיהם בני-אימוץ. בהסכמה, ניתנה רשות ערעור ודנו בבקשות כבערעור על פי הרשות שניתנה. ביום 30.7.2013, סמוך לאחר קבלת חוות-הדעת המסכמת מאת מכון שלם, אליה נתייחס בהרחבה להלן, ובשל דחיפות העניין ניתן על ידנו בלא נימוקים פסק-דין הדוחה את הערעורים. עתה נפרט את נימוקינו ואלה הם: עובדות המקרה 1. בחודשים אוגוסט וספטמבר 2006 התקבלו דיווחים אצל שירותי הרווחה המעידים על מגבלה קוגניטיבית של המבקשת בבע"מ 2118/13 (להלן: האם או המבקשת), המתגוררת בגפה בבאר-שבע, ונמצא כי היא סובלת מסכיזופרניה. ביום 4.10.2006 נולד בנה הבכור ל' (להלן: ל'), ובמהלך השנים 2007-2008 התקבלו בשירותי הרווחה מספר דיווחים שעוררו דאגה בדבר מצבו ובדבר תפקודה של האם. בין השאר, נמצא בביקורי בית שנערכו בביתה כי ל' אינו לבוש בהתאמה למזג האוויר וכי הבית מוזנח ואין בו אוכל או חימום. ביום 14.1.2008 דיווחה המפקחת האזורית של טיפת חלב כי גורמי מקצוע התרשמו שעקב מחלת הנפש של האם היא אינה מסוגלת לטפל בל' וביום 24.3.2008 קבע בית המשפט לנוער כי ל' הוא "קטין נזקק" והוא שולב ב"מעון רב תכליתי". יומיים לאחר מכן, ילדה המבקשת בן נוסף, א' (להלן: א'), וגורמי הרווחה המשיכו לנהל מעקב אחר המבקשת ושני בניה. במהלך חודש יוני 2008 נזקק א' מספר פעמים לטיפול רפואי ולבסוף אושפז בבית החולים עקב הזנחה. כתוצאה מכך קבע בית המשפט לנוער כי א' יועבר באופן מיידי ל"משפחת קלט" וביום 22.7.2008 אף נתן בית המשפט לנוער צווים להוצאת שני הילדים ממשמורתה של המבקשת ולהעברתם למשמורת רשות הסעד. צווים אלה הוארכו מעת לעת. ביום 12.3.2009 נולד למבקשת בן שלישי, נ' (להלן: נ'). חמישה ימים לאחר מכן קבע בית המשפט לנוער כי הוא יוצא ממשמורתה של המבקשת לאחר שזו חוותה התקף פסיכוטי וביום 16.3.2009, ניתן צו נוסף לבקשת היועץ המשפטי לממשלה (להלן: המשיב), הממנה את הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופא זמנית של המבקשת לתקופה של שנתיים. מדיווחים חוזרים של גורמי הרווחה התברר כי המבקשת אינה מקפידה על נטילת התרופות הפסיכיאטריות שניתנו לה ובחודש נובמבר 2009 התאשפזה המבקשת מרצונה בעקבות מצב פסיכוטי חריף, הזיות ומחשבות אובדניות. במהלך שנת 2009 ניסו שירותי הרווחה ליצור קשר עם המבקש בבע"מ 1179/13 (להלן: האב או המבקש) בשל טענת המבקשת כי קיימה עימו קשר זוגי לסירוגין וכי הוא אביהם של שלושת הילדים. ביום 3.11.2009, לאחר שלא הופיע לשתי פגישות קודמות שתואמו עימו, נפגש המבקש עם עובדים סוציאליים מטעם שירותי הרווחה וטען בפניהם כי הוא אינו בטוח שילדי המבקשת הם אכן ילדיו וכי אינו יכול לעמוד בעלותה של בדיקת רקמות. עם זאת המבקש הודיע כי היה ויתברר שאכן מדובר בילדיו, בכוונתו לבקש עזרה ממשפחתו על מנת לגדלם. הליכים קודמים 2. ביום 6.5.2010 הגיש המשיב בקשה לבית המשפט לענייני משפחה להכריז על שלושת ילדי המבקשת בני-אימוץ כלפיה וכלפי המבקש. כחודשיים לאחר מכן ולאחר שבית המשפט לענייני משפחה מינה לו עורכת דין, הגיש המבקש ביום 11.7.2010 תביעת אבהות לבית המשפט לענייני משפחה במסגרתה נערכה לו בדיקת רקמות ונמצא כי הוא אביהם של שני הבנים הצעירים (א' ונ'), אך לא של ל'. על כן תיקן המשיב את בקשתו וביקש כי שלושת הילדים יוכרזו בני-אימוץ ביחס למבקשת, וכי שני הבנים הצעירים יוכרזו בני-אימוץ ביחס למבקש. בית המשפט לענייני משפחה קיבל את הבקשה וקבע כי יש להכריז על שלושת הילדים בני-אימוץ ביחס להוריהם. אשר למבקשת, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הוא מאמץ את חוות דעתו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר גבריאל וייל (להלן: ד"ר וייל), שקבע כי היא אישה מוגבלת קוגניטיבית, אישיותית-רגשית, חברתית, תפקודית ותעסוקתית, וכי מסוגלותה לגדל את ילדיה היא לקויה, ואינה ניתנת לשינוי בעתיד הנראה לעין באמצעים טיפוליים מקובלים. ד"ר וייל סבר כי קשייה ההוריים של המבקשת נובעים מרמתה התפקודית הנמוכה ואינם מתמצים במחלת הסכיזופרניה ממנה היא סובלת. באמצו את חוות-דעתו של ד"ר וייל קבע בית המשפט לענייני משפחה עוד כי המבקשת אמנם העידה בפניו באופן קולח וקוהרנטי אך סבר כי יש להעדיף את חוות הדעת המקצועית של ד"ר וייל שניתחה את אישיות המבקשת ואת מסוגלותה ההורית, על פני הרושם שעשוי היה להיווצר מעדותה. בית המשפט לענייני משפחה הוסיף וציין כי גם בעדותה של המבקשת ניתן לאתר אמירות היוצרות רושם של תפישת מציאות לא ריאלית. במישור הפרוצדוראלי דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענת המבקשת כי היה על המשיב להביא לעדות כל אחד ואחד מעובדי שירותי הרווחה שדו"ח מטעמו צורף לבקשת האימוץ ולשיטתו אין פסול בכך שהעובדים שהעידו בפניו הסתמכו גם על אינפורמציה שקיבלו מחבריהם שלא העידו. בשל כל זאת, פסק בית המשפט לענייני משפחה כי שלושת הילדים יוכרו כבני-אימוץ ביחס לאימם, על-פי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, התשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ). 3. ביחס למבקש אימץ בית המשפט לענייני משפחה את מסקנותיו של המומחה מטעם בית המשפט, ד"ר דניאל גוטליב (להלן: ד"ר גוטליב) אשר ציין כי שקל תחילה להמליץ להותיר את שני בניו של המבקש בחזקתו, אך לאחר שהתרשם שמדובר בילדים עם צרכים רפואיים, רגשיים והתפתחותיים מיוחדים, הגיע למסקנה כי אין למבקש "את כוחות הנפש הנדרשים, את רמת התובנה או את היכולת הטכנית" לתת מענה לצרכיהם. בית המשפט קיבל את קביעתו של ד"ר גוטליב כי אף שאחיו ואימו של המבקש הביעו נכונות לסייע לו לגדל את הילדים, לא נראה כי מדובר במחויבות מלאה וטוטאלית, והסיכוי שכוונתם הטובה תתורגם למעשה – אינו גבוה. בשל כך קבע בית המשפט לענייני משפחה כי אף שד"ר גוטליב ראה במבקש אדם רגוע, אדיב ונינוח יש לאמץ את מסקנתו הסופית כי המבקש אינו כשיר להיות אב לילדיו. לבסוף, קבע בית המשפט לענייני משפחה כי הסיכוי ששלושת הילדים יחלו במחלת נפש עקב המטען הגנטי שירשו מאימם הוא גבוה ועל כן, יש חשיבות מיוחדת לכך שהם יועברו למסגרת חיים קבועה ויציבה שתשפיע לטובה על מצבם הנפשי. בית המשפט לענייני משפחה הכריז, אפוא, על נ' וא' כבני-אימוץ גם כלפי אביהם. בשולי הדברים, הוסיף בית המשפט וציין כי לא נמצאו לו טעמים מיוחדים להורות על אימוץ "פתוח" ולכן יש להורות על אימוץ "סגור", כבקשת המשיב. 4. הן המבקשת הן המבקש ערערו לבית המשפט המחוזי על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה. המבקשת ביקשה לצרף חוות דעת מומחה מטעמה להליך הערעור, בה נאמר כי מצבה הנפשי התייצב ורמת התפקוד שלה עלתה. בשל כך, ובשל ספקות שהעלו המבקש והמבקשת כאחד לגבי חוות הדעת שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה, החליט בית המשפט המחוזי למנות את ד"ר דפנה אדר (להלן: ד"ר אדר) כמומחית מטעם בית המשפט והורה לה לבחון מחדש את מסוגלותם ההורית של שני המבקשים. בחוות-דעתה מיום 23.12.2012 קבעה ד"ר אדר שהמבקשת זקוקה לסיוע בכל מישורי חייה ואין לה מסוגלות לגידול ילדים התלויים בה לרווחתם. על-פי ד"ר אדר, מסוגלותה ההורית של המבקשת כה לקויה עד שלא ניתן להעלותה לרמה של "יכולת דאגה סבירה". ביחס למבקש, ציינה ד"ר אדר כי הוא נמנע מליטול חלק כלשהו בחיי בניו לפני שהוכחה אבהותו, לא הביע כל דאגה לשלומם בעבר, ואינו מצטער על כך כיום. עוד הוסיפה ד"ר אדר כי המבקש אינו מודע לרמת המאמץ הדרושה כדי לדאוג לצרכי ילדיו וכי הוא אינו מסוגל לספק להם את צרכיהם הנפשיים והתפתחותיים הבסיסיים. בנוסף ציינה ד"ר אדר כי התפתחותם של בני המבקש מעוכבת והתנהגותם חריגה ובשל כך הם זקוקים לטיפול אינטנסיבי ולמסגרת יציבה ותומכת. לפיכך קבעה ד"ר אדר כי גם למבקש מסוגלות הורית לקויה שאיננה ניתנת לשיקום עד לרמה של "יכולת דאגה סבירה". מאחר שחוות דעתה של ד"ר אדר תומכת במרבית מסקנותיו של ד"ר וייל ביחס למבקשת, קבע בית המשפט המחוזי כי אין מנוס מלקבוע שהיא אינה מסוגלת לדאוג לרווחת ילדיה. על-פי בית המשפט המחוזי המבקשת אינה מסוגלת לגדל ילדים בעלי צרכים רגילים, ועל אחת כמה וכמה שאינה מסוגלת להתמודד עם הצרכים המיוחדים של ילדיה. אשר למבקש, קבע בית המשפט המחוזי כי הוא אינו מביע צער על התכחשותו לילדיו בעבר, ואף טוען כי התנהלותו זו הוכחה כנכונה וכי נמצא לבסוף של' אינו בנו. התעלמות המבקש מן הסיכוי שא' ונ' הם ילדיו, קבע בית המשפט המחוזי, משליך על הערכת מסוגלותו כהורה והיא אף זו שהובילה לכך שלא ניתנה לו הזדמנות בפועל לגדל אותם. עוד קבע בית המשפט המחוזי כי יש לקבל את מסקנות ד"ר גוטליב וד"ר אדר, החופפות ברובן, אשר מצביעות על כך שהמבקש נעדר את הכוחות והמשאבים הנדרשים על מנת לגדל לבדו שני ילדים בעלי צרכים מיוחדים. בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי שני המומחים סברו שלא ניתן לסמוך על האפשרות שבני משפחתו של המבקש יתנו לו את הסיוע הנדרש לו ולפיכך קבע כי אף שהמבקש הוא אדם נורמטיבי המתפקד באופן תקין, אין לו מסוגלות הורית לגדל את שני בניו ואישר את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה יש להכריז עליהם כבני-אימוץ כלפי המבקש. 5. בשולי הדברים, התייחס בית המשפט המחוזי לטענות המבקשת בדבר אי-קבילותן של חלק מהראיות שהוצגו, וקבע כי בית המשפט לענייני משפחה אינו מחויב לדיני הראיות הרגילים, והסתמכותו על מסמכים שעורכיהם לא העידו בבית המשפט הייתה נכונה. אשר לבקשתם של האב והאם לחקור את ד"ר אדר, קבע בית המשפט המחוזי כי בפניו כמו בפני בית המשפט לענייני משפחה ניתן לחקור מומחה על תצהירו רק ברשות בית המשפט, וכי הצדדים לא הגישו שאלות הבהרה לד"ר אדר שחוות דעתה תואמת ברובה לחוות הדעת של ד"ר וייל וד"ר גוטליב, אשר נחקרו בבית המשפט לענייני משפחה. מטעמים אלה, כך קבע בית המשפט המחוזי, לא היה מקום לאפשר את חקירתה של ד"ר אדר בפניו. עוד ציין בית המשפט המחוזי כי בהחלטתו שלא להתיר את חקירת ד"ר אדר ניתן משקל גם לעובדה שהליכי האימוץ החלו עוד ביום 6.5.2010 והגיעה העת לסיימם בהדגישו כי ד"ר אדר מונתה רק בשל ספק קל ביותר שמא יש שינוי לטובה במסוגלות של אחד ההורים, אך משנמצא כי היא מסכימה עם המומחים הקודמים, לא היה טעם להאריך בחקירתה. לבסוף, דחה בית המשפט המחוזי גם את בקשתם החלופית של המבקשת ושל המבקש להורות על אימוץ פתוח, בקובעו כי כל המומחים ציינו שרק אימוץ סגור יאפשר לקטינים התנהלות רצופה וארוכת טווח ללא "חודרנותם הפוגענית של הוריהם [הביולוגיים] בחייהם". בית המשפט המחוזי הוסיף וציין כי יש להניח שאימוץ פתוח יקשה עוד יותר על מציאת משפחה מאמצת לא' ונ', שהם ילדים בעלי צרכים מיוחדים ויש קושי לאתר להם משפחה מאמצת. גם מסיבה זו נקבע כי אימוץ פתוח אינו לטובתם. המבקש וכמוהו המבקשת לא השלימו עם פסק-דינה של ערכאת הערעור ומכאן בקשות הרשות לערער שהונחו בפנינו. טענות הצדדים בבע"מ 1179/13 6. המבקש טוען כי בניגוד למקרים אחרים שבהם מורה בית המשפט על אימוץ ילדים חרף התנגדות הוריהם, הוא אדם נורמאלי לחלוטין העובד לפרנסתו וכי טרם ניתנה לו ההזדמנות להיות אב לילדיו. לטענתו, א' ונ' צפויים בכל מקרה לעבור טלטלה קשה מכיוון שמשפחת האומנה שלהם החליטה לוותר על אימוצם, וזהו המועד הראוי לשקול להעביר אותם לחזקת אביהם. על-פי המבקש, הוא ביקש שוב ושוב במהלך הדיונים בערכאה הראשונה ובערעור כי תינתן לו האפשרות להכיר את ילדיו ולפגוש בהם על מנת שניתן יהיה לבדוק את האינטראקציה שלו עימם, אך כל בקשותיו – נדחו. המבקש סבור כי בלא שנערכה בדיקת אינטראקציה המסקנה בדבר חוסר מסוגלותו כהורה – אינה מבוססת דיה. אשר לחוות דעתה של ד"ר אדר, טוען המבקש כי בית המשפט המחוזי שגה בדחותו את בקשתו לחקור אותה, שכן כלל לא ברור מהם המסמכים שעמדו בפניה ויש לראות טעם לפגם בכך שהסתמכה על חוות דעתו של ד"ר גוטליב. לשיטת המבקש, לא היה כל טעם במינוי ד"ר אדר, אם זו הסתמכה על חוות דעתו של ד"ר גוטליב ועוד הוא טוען כי נראה שד"ר אדר הסתמכה על עובדות שבחלקן היו שגויות, וכי היא לא דייקה באשר ליחסו לילדיו בעבר, טרם שנודע כי הוא אביהם. המבקש מוסיף וטוען עוד כי אין לזקוף לחובתו את הספקות שהיו לו לגבי אבהותו, טרם עריכת בדיקת הרקמות, שכן הוא ידע שהמבקשת מנהלת מערכות יחסים גם עם גברים אחרים, והוא שב ומדגיש בהקשר זה את העובדה שבבדיקת הרקמות אכן הוכח כי ל' אינו בנו. בנוסף טוען המבקש כי לא ניתן משקל מספק לנכונותם של אימו ואחיו לסייע לו ביד רחבה בגידול ילדיו ולשיטתו, לא ברור מנין הגיע ד"ר גוטליב למסקנה שמחויבותם של קרוביו לסייע לו בגידול הילדים מוטלת בספק. עוד מציין המבקש כי ד"ר אדר כלל לא פגשה את משפחתו ולכן יש לברר כיצד הגיעה למסקנותיה ביחס אליהם. נוסף על כך טוען המבקש כי מסוגלותו ההורית נבחנה ביחס למצבו הנוכחי, אך יש לקחת בחשבון כי אם ילדיו יועברו לחזקתו יוכל לקבל סיוע של גורמי הרווחה ולאחר שיזכה לחניכה והדרכה סבירה יהיה מסוגל לטפל בילדיו טוב יותר. על כן, סבור המבקש כי אין כל הצדקה להחיל עליו את סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ העוסק במי שאינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי "ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו". לבסוף, כסעד חלופי, עותר המבקש להחזרת הדיון לבית המשפט המחוזי לחקירת ד"ר אדר על חוות דעתה, ולחלופי חלופין הוא עותר להורות על האימוץ כאימוץ פתוח. 7. המשיב טוען מנגד כי מתקיימות במקרה דנן שלוש עילות להכרזה על א' ונ' כבני-אימוץ כלפי המבקש והן קבועות בסעיפים 13(א)(4), 13(א)(5) ו-13(א)(7) לחוק האימוץ. אשר לעילות הקבועות בסעיפים 13(א)(4) ו-13(א)(5), העוסקות בהפקרת הילד על-ידי ההורה, טוען המשיב כי הנסיבות שהובילו את ההורה להימנע מלקיים את חובותיו לילדו אינן רלוונטיות, שכן מדובר במבחן אובייקטיבי הבוחן את צרכיו של הילד. לפיכך סבור המשיב כי התעלמות המבקש מילדיו במהלך השנים שחלפו עד שהגיש תביעת אבהות, מצדיקה את הכרזתם כבני-אימוץ כלפיו. אשר לעילה הקבועה בסעיף 13(א)(7), העוסקת בחוסר מסוגלות הורית, טוען המשיב כי הן ד"ר גוטליב הן ד"ר אדר קבעו שהמבקש אינו מסוגל לטפל בילדיו, במיוחד נוכח צרכיהם המיוחדים, וכי אין כל בסיס לשנות מקביעות אלו. אשר להחלטת בית המשפט המחוזי שלא לאפשר למבקש לחקור את ד"ר אדר, טוען המשיב כי זו מתבקשת נוכח הפרוצדורה המיוחדת של בתי המשפט לענייני משפחה, ונוכח התמשכות ההליכים לאורך כשנתיים וחצי, הפוגעת קשות ברווחת הילדים. לבסוף טוען המשיב כי בצדק נקבע שהאימוץ יהיה סגור נוכח עמדת המומחים כי זוהי טובת הילדים ובהינתן העובדה שזוהי ברירת המחדל אשר לא נמצאה סיבה לחרוג ממנה. טענות הצדדים בבע"מ 2118/13 8. המבקשת טוענת כי חוות דעתה של ד"ר אדר רצופה קביעות עובדתיות שהבסיס להן אינו ברור. כך למשל, טוענת המבקשת כי ד"ר אדר ציינה בחוות דעתה שהמבקשת נתמכת באופן יוצא דופן בצוות רפואי הפוקד את ביתה, אך בפועל הסיוע מתמצה בביקור שבועי קצר של כעשרים דקות בלבד. עוד טוענת המבקשת כי ד"ר אדר ציינה בחוות דעתה כי היא מתבססת על אינפורמציה שנמסרה לה על-ידי ד"ר גריסרו, המטפל הנוכחי של המבקשת, אך חוות הדעת סותרת את חוות דעתו של ד"ר גריסרו שהוגשה לבית המשפט המחוזי. לטענת המבקשת ד"ר אדר לא נתנה משקל מספק לעובדות הצריכות לעמוד לזכותה בציינה כי היא דואגת לעצמה מאז גיל 19, כי היא גידלה את ל' בנה הבכור בהצלחה עד גיל שנה ותשעה חודשים, וכי גורמי הרווחה הביעו חששות ביחס ליכולתה לגדל את ילדיה רק לאחר לידת בנה השני. אשר להחלטה שלא לאפשר למבקשת לחקור את ד"ר אדר על חוות דעתה, טוענת המבקשת כי הסיבה למינויה של ד"ר אדר בשלב הערעור הייתה הספקות שעלו ביחס לחוות הדעת של ד"ר וייל, ולכן לא היה מקום לקבוע כי אין לחקור את ד"ר אדר בבית המשפט המחוזי משום שד"ר וייל כבר נחקר בבית המשפט לענייני משפחה. עוד טוענת המבקשת כי אין זה סביר שבכל תביעה כספית חובה על בית המשפט לאפשר חקירה של עדים, אך דווקא בדיני משפחה, שבהם עוסקים לפעמים ב"דיני נפשות", סבור בית המשפט המחוזי כי ניתן לוותר על חקירת המומחים. בנוסף טוענת המבקשת כי על אף הגמישות הקיימת לגבי קבילות הראיות בתיקים הנדונים בבית המשפט לענייני משפחה, לא היה מקום לאפשר למשיב להגיש חוות דעת כתובות מבלי שהעיד את עורכיהן. לשיטתה, סטיה מדיני הראיות מותרת רק לשם עשיית צדק, אך במקרה זה – כך היא סבורה – הסטיה לא הייתה מנומקת והובילה את בית המשפט להסתמך על ראיות שאמינותן אינה ברורה. בנוסף, טוענת המבקשת כי העדה היחידה מטעם המשיב אשר התרשמה באופן בלתי-אמצעי ממנה היא עו"ס רינת יגר ועדותה, כך טוענת המבקשת, הייתה בלתי משכנעת, מגומגמת, ורצופת תמיהות ותהיות. כמו כן טוענת המבקשת כי לא נבדקה לעומק האפשרות כי גורמי הרווחה ומשפחתה יושיטו לה עזרה טיפולית סבירה אשר תשלול את הצורך באימוץ. לשיטתה, היה על בית המשפט לקבוע כי היא יכולה לגדל לפחות את ל', בנה הבכור, אותו גידלה באופן ראוי בשנתיים הראשונות לחייו ואותו לא טרחה ד"ר אדר לפגוש טרם מתן חוות דעתה. לחלופין טוענת המבקשת כי לא היה מקום להכריז על האימוץ כ"אימוץ סגור", כפי שנעשה לטענתה ללא נימוק מספק בציינה כי תחילה עתר המשיב לכך שבית המשפט יורה על אימוץ סגור לא' ונ' ועל אימוץ פתוח לל' וכי היא התנגדה להרחבת החזית שביצע המשיב בסיכומיו עת ביקש כי האימוץ יוכרז כסגור גם כלפי ל'. בנוסף, טוענת המבקשת כי מנהלת בית המעבר שבו שהה ל', העובדת הסוציאלית אסנת חזן, תיארה בתצהירה קשר משמעותי בינה ובין ל' והמליצה באופן עקבי על אימוץ פתוח כלפיו, אך כשנחקרה בבית המשפט חזרה בה מהמלצה זו. לטענת המבקשת יש להניח כי שינוי זה בעמדתה של עו"ס חזן נובע מהיחשפותה לחוות הדעת של ד"ר וייל, וכי יש ליתן משקל לעמדה המקורית שהביעה. 9. המשיב טוען מצידו כי במסגרת סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ יש לבחון את מסוגלות ההורה לדאוג לילד הספציפי שאליו מתייחס ההליך ולא את יכולתו ההורית התיאורטית. לטענת המשיב, החלת מבחן זה על המבקשת, בהתחשב במחלת הנפש ממנה היא סובלת ובכך שמדובר בקטינים בעלי צרכים מיוחדים, מובילה למסקנה כי היא נעדרת מסוגלות הורית מספקת. המשיב מפנה בהקשר זה אל חוות דעתו של ד"ר וייל שמונה מטעם בית המשפט לענייני משפחה ומציין כי הגם שהמומחה מטעם המבקשת - ד"ר גריסרו - תיאר שיפור מה בתפקודה היומיומי של המבקשת, הוא הדגיש כי "אין הערכה רפואית זו נוגעת לכושר ההורות היות ואיני מוסמך לכך". עוד מפנה המשיב אל חוות-דעתה של ד"ר אדר אשר אף היא התרשמה שהמבקשת סובלת ממצב נפשי מעורער ונזקקת לסיוע בכל מישורי חייה, ולהערכתה במצב זה היא אינה מסוגלת לגדל ילדים התלויים בה לרווחתם. המשיב סבור כי שאלת המסוגלות ההורית היא אמנם שאלה שההכרעה בה מסורה לבית המשפט, אך מן הראוי כי זו תסמוך עצמה על חוות דעת של מומחים בתחום, בייחוד כאשר אלה מבוססות על תשתית עובדתית ענפה, ולשיטתו במקרה דנן אין מקום לסטות מחוות-הדעת של המומחים. אשר לטענות שהועלו בעניין דחיית הבקשות לחקירת ד"ר אדר בבית המשפט המחוזי, טוען המשיב כי לכתחילה נתבקשה חוות דעת נוספת רק בשל ספק קל שמא השתנה מצב המבקשת לטובה, ומשספק זה הופרך – לא היה צורך בחקירת המומחית. לטענת המשיב יש חשיבות עליונה לשם רווחתם של הקטינים בכך שההליך המשפטי יגיע לסיומו וגם מטעם זה לא היה מקום לאפשר את חקירת ד"ר אדר. אשר לטענתה החלופית של המבקשת הנוגעת ל"אימוץ הפתוח" טוען המשיב כי על פי ההלכה הפסוקה ברירת המחדל היא אימוץ סגור וכי צדק בית המשפט בקובעו כי המקרה דנן אינו נמנה עם אותם מקרים חריגים בהם יש להורות על אימוץ פתוח. השתלשלות ההליך שבפנינו 10. ביום 6.3.2013 קיימנו דיון בבקשת האב בלבד (בע"מ 1179/13) שהוגשה ונקבעה לדיון טרם הגשת בקשת האם. האם מצידה הודיעה באמצעות באת-כוחה, יום אחד לפני אותו הדיון, כי יש בכוונתה להגיש בקשת רשות ערעור מטעמה (הבקשה שהוגשה לבסוף בבע"מ 2118/13) והסבירה כי לא עשתה כן עד אותו השלב משום שמינוי באת-כוחה טרם אושר על-ידי הלשכה לסיוע משפטי. עוד עתרה האם באותה הודעה לפטור אותה מהתייצבות כמשיבה לדיון בבע"מ 1179/13, ובקשתה התקבלה. בתום הדיון בבקשת האב החלטנו לאפשר לצדדים להעביר לד"ר אדר שאלות הבהרה וקבענו דיון נוסף שאליו התבקשו להתייצב ד"ר אדר וד"ר גוטליב. בינתיים הוסדר ייצוגה של האם על-ידי הלשכה לסיוע משפטי ורשמת בית משפט זה נעתרה לבקשתה להאריך את המועד להגשת בקשת רשות ערעור (בש"א 1794/13 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה (11.3.2013)), אשר הוגשה ביום 19.3.2013. לאחר שד"ר אדר השיבה בכתב לשאלות ההבהרה של הצדדים בבע"מ 1179/13, התרנו לבאת-כוח המבקשת להפנות אל ד"ר אדר שאלות הבהרה מטעמה, וזאת במהלך הדיון המשותף שהתקיים בשתי הבקשות ביום 11.4.2013. בכך ניתן מענה לטענות הדיוניות שהעלו המבקש והמבקשת על כך שלא ניתנה להם האפשרות להפנות שאלות לד"ר אדר. באת-כוח המבקשת ביקשה אמנם להוסיף ולהפנות אל ד"ר אדר גם שאלות בכתב, אך בהחלטתנו מיום 24.4.2013 קבענו כי מהלך ההבהרות בפנינו, כערכאת ערעור שניה, מוצה. בעקבות הדיון שהתקיים בשתי הבקשות, כאמור, החלטנו כי יש מקום למינוי מומחה נוסף מטעם בית המשפט לצורך בחינת מסוגלותו ההורית של המבקש ולשם כך מינינו את מכון שלם, תוך הדגשה כי מכון שלם מתבקש להבהיר האם לגישתו יש מקום לבחון את האינטראקציה בין האב לשני בניו על מנת לקבוע את מסוגלותו ההורית (ראו החלטתנו מיום 14.4.2013). חוות הדעת של מכון שלם 11. ביום 1.7.2013 הגיש מכון שלם חוות דעת ראשונית בנוגע לשאלה האם יש מקום לקיים בדיקת אינטראקציה. בחוות-דעתו זו ציין מכון שלם, כי אכן מקובל בקרב אנשי המקצוע העוסקים בכך לבסס הערכה בדבר מסוגלות הורית, בין היתר, על מפגש בין ההורה וילדו וכי מדובר במרכיב בעל חשיבות רבה לגיבוש ההערכה. יחד עם זאת, כך צוין בחוות-הדעת, במקרים חריגים ניתן לוותר על קיומה של בדיקה זו אם הנזק ממנה עולה על תועלתה. בהתייחס למבקש, המליץ מכון שלם להימנע מעריכת בדיקה כזו בציינו כי הילדים אינם מכירים את המבקש ומפגש בודד לא יניב על כן מידע רב-ערך בדבר מסוגלותו ההורית. עוד ציין מכון שלם כי להערכתו הסיכויים לכך שהמבקש יזכה לבסוף במשמורת על ילדיו הוא נמוך, ובשל כך חשיפת הילדים להיכרות מעמיקה איתו לשם יצירת קשר זמני עשוי לגבות מהם מחיר רגשי יקר, בייחוד משום שמדובר בילדים בעלי קשיים רב-מימדיים. לבסוף הוסיף מכון שלם כי על-פי מיטב הניסיון שצבר, המקרה של המבקש אינו "מקרה גבולי" שבו בדיקת אינטראקציה עשויה להכריע את הכף לכאן או לכאן, ולכן הימנעות מעריכתה לא תקפח את המבקש. נוכח המלצות חד-משמעיות אלה, הורנו באותו היום (1.7.2013) למכון שלם להגיש את חוות דעתו המסכמת לעניין מסוגלותו ההורית של המבקש, מבלי להידרש לבדיקת האינטראקציה. 12. בחוות הדעת המסכמת שהגיש מכון שלם ביום 7.7.2013, תוארו האבחונים והראיונות שקיים צוות המכון עם המבקש, עם ילדיו ועם אמו ואחיו, ובסיכומם עמד ד"ר מרדכי שרי (להלן: ד"ר שרי) על המסקנות הנובעות מכלל המידע שנצבר ביחס למבקש. ד"ר שרי מתאר את המבקש כאדם בעל רמה קוגניטיבית נורמטיבית, בעל דפוסי חשיבה קוהרנטיים אך פשטניים העלול להערכתו להתקשות בהתמודדות עם מצבים מורכבים, עם קונפליקטים ועם מצבים טעונים רגשית. בנוסף, מעריך ד"ר שרי כי איכות תפקודו של המבקש כהורה תלויה ברמת העומס עימו ייאלץ להתמודד וציין כי הפסיביות והיעדר התחכום של המבקש יחד עם משאבי ההתמודדות הדלים שלו עם הסיטואציה גורמים לכך שלא ניתן להתרשם כי יש לו את הכוחות הנדרשים על מנת לשאת באחריות על שני ילדיו. ד"ר שרי סבור כי המבקש עשוי היה להיות הורה מסייע להורה אחר הנושא באחריות העיקרית לילדים, אך הורה כזה אינו בנמצא במקרה דנן. עוד מציין ד"ר שרי כי הימנעות המבקש מלגלות עניין בילדים קודם להוכחת אבהותו מצביעה על היעדר רצון אותנטי לקחת חלק בחייהם ומקל וחומר שלא ליטול אחריות ממשית עליהם. בסיכום בדיקותיהם של א' ונ' ציין ד"ר שרי כי השניים סובלים מקשיים התפתחותיים. הישגי א' במבחני האינטליגנציה היו בטווח הנמוך של הממוצע לגילו, ובייחוד נמצא כי הוא מתקשה בתחום המילולי. בפן הרגשי ציין ד"ר שרי כי א' סובל מדימוי עצמי נמוך, מתקשה בויסות יעיל של רגשותיו, וסובל מחרדה ומתחושות נטישה ובדידות אשר ניתן לשער כי הן נובעות גם מן הארעיות של משפחת האומנה שבה הוא חי. באופן דומה, ציין ד"ר שרי כי הישגיו הקוגניטיביים של נ' מצויים אף הם בטווח הגבולי לגילו וכי הוא גילה קושי מיוחד בתחום המילולי ומתמודד עם קשיים רגשיים ניכרים. על-פי ד"ר שרי, קשייו הרגשיים של נ' אופייניים לילדים שגדלו במסגרת מוסדית אשר אינם מכירים בעולם כמקום בטוח ובעצמם כראויים להיענות מתאימה. ד"ר שרי הוסיף וציין כי מבדיקת אינטראקציה שנערכה בין האחים עולה כי הקשר ביניהם מהווה עבורם מקור לביטחון והרגעה ומספק פונקציה חשובה של תרגול מיומנויות חברתיות. לפיכך סבור ד"ר שרי כי חשוב מאוד שהקשר בין האחים ישמר, על מנת להעניק לכל אחד מהם רצף והמשכיות ברמת הזהות המשפחתית. אשר לראיונות עם אֵם המבקש ואחיו, ציין ד"ר שרי כי השניים הם אנשים נורמטיביים בעלי רצון לסייע למבקש, אך שניהם אינם מתכוונים ליטול חלק מהותי בטיפול בילדי המבקש ואף אינם פנויים לכך. מכאן הסיק ד"ר שרי כי הן אֵם המבקש הן אחיו לא יהוו מקור לסיוע משמעותי למבקש בגידול הילדים. 13. לסיכום קבע ד"ר שרי כי ממצאי האבחון כולם מצביעים באופן חד משמעי על כך שהמבקש אינו מסוגל לתפקד כהורה עיקרי לילדיו, וזאת ללא קשר להיקף התמיכה החיצונית שיקבל מן הממסד או ממשפחתו. על-פי ד"ר שרי, אם יופרדו בני המבקש ממשפחת האומנה הנתפסת על ידם כמשפחתם לכל דבר ועניין, הדבר יוביל לטראומה הדורשת ממי שיטפל בהם נתינה רבה והתמסרות מלאה לצרכיהם. אולם, כך סבור ד"ר שרי, משימה מורכבת זו היא מעל לכוחותיו של המבקש, בהתאם לממצאי הבדיקות שנערכו לו. החלופה המומלצת ביותר לטיפול בילדים, על-פי ד"ר שרי, היא העברתם למשפחה מאמצת. לדעתו זהו הפתרון היציב אשר יגרום לכך שהם לא יעמדו שוב בפני טראומה של נטישה ועזיבה, בייחוד בהיותם בעלי צרכים מיוחדים לשנים ארוכות הזקוקים להורים המחויבים להם לאורך כל חייהם. ד"ר שרי מוסיף ומציין כי בשל הצורך החשוב בביסוס היציבות בחיי הילדים ובבניית האמון שלהם במשפחה המאמצת, הוא ממליץ על אימוץ "סגור". כחלופה שניה ממליץ ד"ר שרי על השארת הילדים במשפחת האומנה הנוכחית, אם זו תסכים לכך, והוא מוסיף כי בשיחות שערך הצוות המקצועי שלו עם המשפחה האומנת הביעה המשפחה נכונות להמשיך לטפל בילדים. היתרון המשמעותי שמציין ד"ר שרי לחלופה זו הוא היעדר הצורך בפרידה שעשויה להיות טראומטית לילדים והשארתם במסגרת מוכרת ובטוחה. במקרה שתאומץ חלופה זו, סבור ד"ר שרי כי ניתן יהיה להתיר למבקש ליצור קשר עם הילדים בסיוע גורמים טיפוליים, ועליו יהיה הנטל להוכיח כי הוא מבקש להיות דמות משמעותית בחיי ילדיו. לבסוף, כאפשרות שלישית, שנועדה למקרה שאימוץ ואומנה – בין במשפחה הנוכחית בין במשפחה אחרת – לא יהיו אפשריים, ממליץ ד"ר שרי על העברת הילדים לפנימייה טיפולית. השלמת טיעון מטעם הצדדים 14. כל הצדדים הגישו את תגובותיהם בכתב לחוות הדעת של מכון שלם. המבקש טוען כי מכון שלם סתר בפירוש את חוות דעתה של ד"ר אדר אשר ייחסה לו "רמת אינטליגנציה גבולית עד כדי פיגור קל" בקובעו כי רמתו הקוגניטיבית היא נורמטיבית. עוד הוא טוען כי בדומה למומחים הקודמים, גם מכון שלם סבר כי התנהלותו בטרם ביצע את בדיקת האבהות מובילה להערכה שהמוטיבציה שלו לקחת אחריות מלאה על ילדיו מוטלת בספק. אולם, כך טוען המבקש, אף אם לפני כשלוש שנים פעל בחוסר מוטיבציה, הרי שהמאבק המשפטי הממושך שהוא מנהל בשלוש ערכאות מוכיח כי הוא נחוש להיות אב לילדיו ולשיטתו ההערכה ה"קלינית" בדבר המוטיבציה שלו היא ספקולטיבית בלבד. נוסף על כך הוא טוען כי מכון שלם לא בחן את מסוגלותו ההורית בהתחשב בסיוע שהוא זכאי לו מטעם גורמי הרווחה. על-פי המבקש יש מקום לאמץ את המלצתו החלופית של מכון שלם להותיר את הילדים במשפחת האומנה שבה הם מצויים, לאפשר לו ליצור עימם קשר ולהוכיח כי בכוונתו להיות דמות משמעותית בחייהם. המבקש מדגיש כי בחוות דעתו נתן מכון שלם משקל רב לכך שהותרת הילדים במשפחה האומנת הנוכחית תחסוך להם את הטראומה שבהיפרדות ממי שהם רואים כמשפחתם. לפיכך סבור המבקש כי בחירה בחלופה זו תהיה לטובת ילדיו, הן משום שיישארו במסגרת יציבה אליה התרגלו הן משום שיתאפשר להם ליצור קשר הדרגתי עימו. לטענת המבקש השארת הילדים במשפחה האומנת אינה מצריכה הכרזה עליהם כבני-אימוץ ולכן הוא עותר לקבלת ערעורו ולביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המבקשת הגיבה בקצרה לחוות הדעת של מכון שלם (המתייחסת על-פי הוראתנו למבקש בלבד) והביעה את הסכמתה לעיקר טיעוני המבקש. עוד הוסיפה המבקשת כי היא סבורה שחוות הדעת של מכון שלם מערערת את יסודות חוות הדעת של ד"ר אדר, ולכך יש לטענתה משמעות גם ביחס לחוות דעתה של ד"ר אדר בנוגע למסוגלות ההורית שלה. 15. המשיב טוען כי מכון שלם קבע באופן ברור ומפורש שהמבקש אינו מסוגל להיות הורה עיקרי לילדיו, וזאת ללא קשר להיקף התמיכה החיצונית שיקבל. המשיב סבור כי חוות דעת זו מחזקת את חוות הדעת הקודמות שניתנו על-ידי ד"ר גוטליב וד"ר אדר ולטענתו אין מקום לסטות ממסקנותיהן של שלוש חוות דעת של מומחים מטעם בית המשפט. על כן, סבור המשיב כי יש לדחות את שתי בקשות רשות הערעור, ולהכריז על הקטינים כבני-אימוץ כלפי הוריהם. עוד הוסיף המשיב כי במקרה שלא יימצאו משפחות שיהיו מוכנות לאמץ את הקטינים, יהיה מוכן לשקול את יתר החלופות שהציע מכון שלם בחוות דעתו. דיון והכרעה 16. ל' בן השבע, א' בן החמש ונ' בן הארבע הוצאו ממשמורתה של אימם בהוראת בית המשפט כתינוקות בני יומם והם מצויים כיום בהשגחתן של משפחות אומנה (ל' אצל משפחת אומנה אחת וא' ונ', יחד, אצל משפחת אומנה אחרת). אף שהשלושה עודם רכים בשנים הם עברו טלטלות נפשיות ורגשיות ניכרות אשר – כך עולה מהבדיקות שערכו להם המומחים השונים – צרבו בהם צלקות של ממש. המשותף לכל הצדדים שלפנינו הוא כי הם מבקשים להיטיב עם ילדים אלה ולהבטיח כי גורלם, אשר לא שפר עליהם עד כה, ישתנה לטובה. המחלוקת בין הצדדים נוגעת לשאלה כיצד ניתן להבטיח באופן המיטבי את רווחתם של הילדים ושאלה זו מונחת לפיתחנו. על הקושי הרב הכרוך בהכרעות מסוג זה ועל האחריות הכבדה מנשוא המקופלת בהן, כבר עמדתי באחת מפרשות האימוץ אשר נדונו בבית משפט זה בדנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (22.5.2011) (להלן: פרשת פלונית 2011): אנו כשופטים מבטאים על כן פעם אחר פעם את תחושתנו כי ההכרעות בתיקי האימוץ הן במידה רבה ההכרעות הקשות ביותר שבפניהן אנו ניצבים ואין תיק אחד דומה למשנהו. כל תיק הוא עולם מלא של ציפיות, חלומות, קשיים, אכזבות וגם של צרכים פיזיים ורגשיים בלתי ממומשים. אכן, הסמכות הנתונה לבית המשפט בחוק האימוץ להתערב בתא המשפחתי הטבעי של הילד שיצרו הוריו-מולידיו ולעצב אותו מחדש עבורו במקרים שהחוק קבע, היא סמכות שלא ניתן להפריז בכובד משקלה. היא כרוכה באחריות רבה ומלווה בחשש מתמיד כי בהיותנו בני-אנוש איננו מחוסנים מטעויות וטעות בתיק מסוג זה עלולה - יותר מאשר בענפים אחרים של המשפט - להיות קשה והרסנית לכל הנוגעים בדבר ובייחוד לילד או לילדה שסוגיית אימוצם עומדת על הפרק. בשל המשמעות הרת הגורל שנושאות עימן ההכרעות בתיקי האימוץ, ברי כי על בית-המשפט לעשות כל הניתן ולהקפיד הקפדה יתרה, על מנת שלא תצא חלילה שגגה תחת ידו ולשם כך עליו להיעזר באנשי מקצוע האמונים על הסוגיות הסוציאליות, הפסיכולוגיות והאחרות שעליהן יש ליתן את הדעת בבוא בית המשפט לקבוע האם יש להכריז על הילד או הילדה שבפניו בני-אימוץ. זאת בייחוד באותם המקרים, כמו המקרה דנן, בהם נבחנת סוגיית המסוגלות ההורית על פי סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ ועל אחת כמה וכמה בפרשה מורכבת כמו זו שבפנינו בה נדרשנו לסוגיית אימוצם של שלושה ילדים בני אם אחת (המבקשת), אשר שניים מהם בני אב אחד (המבקש). 17. התמונה שנפרשה בפסקי הדין של הערכאות קמא ובמסמכים הרבים שהוצגו בפנינו הייתה לכתחילה מקיפה ביותר. בתסקיר שהכין השירות למען הילד לתמיכה בבקשת האימוץ סוכמו רשמיהם של כל פקידי הסעד שטיפלו במבקשת ובילדיה, וכן סוכמו הדו"חות הפסיכיאטריים מטעם הגורמים שטיפלו במבקשת והאבחונים שנערכו לילדים. כמו כן, עמדו בפנינו חוות-דעת המומחים שהוצגו בפני שתי הערכאות הקודמות: חוות הדעת של ד"ר וייל וד"ר גוטליב שהוגשו לבית המשפט לענייני משפחה כמומחים מטעמו; חוות הדעת של ד"ר אדר שהוגשה לבית המשפט המחוזי כמומחית מטעמו; וחוות הדעת של ד"ר נמרוד גריסרו שהוגשה מטעם המבקשת לבית המשפט המחוזי. בנוסף הייתה בפנינו גם חוות דעתו של ד"ר אהרון פלשמן מטעם המבקש שאת הגשתה התרנו בהחלטתנו מיום 14.4.2013. עוד הוצג בפנינו תסקיר מעודכן של השירות למען הילד אשר תיאר את מצבם של שלושת הילדים נכון למועד הדיון בבקשות רשות הערעור. למרות כל אלה לא נחה דעתנו ולאחר ששמענו את טיעוני כל הצדדים בדיונים שקיימנו כמפורט לעיל, וכן שמענו וקראנו הבהרות מאת ד"ר אדר וד"ר גוטליב, סברנו כי בנסיבותיו המיוחדות של המקרה דנן וככל שהדבר נוגע לא' ונ', מן הראוי להוסיף ולבחון את מסוגלתו ההורית של האב באמצעות מכון שלם, אשר בפניו יוצג כל החומר הרלוונטי לרבות חוות הדעת שצוינו. עוד הורינו כי מכון שלם יבחן בין היתר גם את האפשרות של קיום אינטראקציה בין האב לילדיו, בטרם יחווה את דעתו המסכמת בדבר מסוגלותו ההורית של המבקש. למותר לציין כי בהחלטתנו זו לא נעלם מעינינו הצורך הדחוף לקבל החלטה בפרשה, אך סברנו כי נסיבותיו המיוחדות של המקרה אותן פרטנו, מחייבות בחינה נוספת לעניין מסוגלותו ההורית של האב וכי בנסיבות העניין קיומה בלוח זמנים קצר, מאזנת כראוי בין דחיפות העניין ובין הצורך שעלה בקבלת חוות-הדעת הנוספת, כאמור. עתה משהונחו בפנינו שתי חוות-הדעת מאת מכון שלם - זו הראשונית השוללת בדיקת אינטראקציה וזו המסכמת שאת עיקריה פרטנו לעיל ולפיה יש להכריז על א' ונ' בני-אימוץ כלפי המבקש בשל היעדר מסוגלותו ההורית - מצאנו בהן מענה ללבטינו בהקשר זה ובעקבותיהן הגענו למסקנה כי אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי אשר דחה את הערעורים שבפניו ואימץ את קביעתו של בית המשפט לענייני משפחה לפיה יש להכריז על בניו של המבקש - א' ונ' - כבני-אימוץ כלפיו. ככל שהדבר נוגע למסוגלותה ההורית של המבקשת לא ראינו צורך בקבלת חוות דעת נוספת מאת מכון שלם ואנו סבורים כי לגביה יש לאמץ את קביעותיהן המבוססות של הערכאות קמא לפיהן, יש להכריז על שלושת הקטינים בני-אימוץ כלפיה בשל חוסר מסוגלותה ההורית. המסגרת הנורמטיבית 18. צו אימוץ הניתן לפי סעיף 1(א) לחוק האימוץ נושא עימו תוצאות מרחיקות לכת. בכפוף לסייגים הקבועים בסעיף 16 סיפא לחוק האימוץ, הוא מנתק למעשה לצמיתות את "חבל הטבור" שבין המאומץ ובין הוריו. הוא מפסיק את החובות והזכויות שבין המאומץ להוריו ובה בעת הוא מקנה למאמץ כלפי המאומץ את הסמכויות הנתונות להורים ביחס לילדיהם ויוצר ביחסים שבין המאמץ לבין המאומץ את אותן החובות והזכויות הקיימות בין הורים לילדיהם (ראו סעיף 16 לחוק האימוץ). בשל עוצמת ההתערבות של הליך האימוץ בתא המשפחתי הטבעי ובשל המשמעויות המשפטיות והאנושיות הכרוכות בו, נפסק לא אחת כי בהיעדר הסכמה של ההורים לאימוץ, לא בקלות יתערב בית המשפט בקשר הדם שבין ילדים להוריהם והוא יורה על ניתוק קשר ההורות הטבעי רק "במקרים מיוחדים בהם הוכחה עילת אימוץ וטובת הילד מחייבת העברתו מבית הוריו" (בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פס' 13 לפסק דינו של הנשיא ברק (2005) (להלן: פרשת פלונית 2005)). סעיף 13(א) לחוק האימוץ מונה שורה של עילות אשר בהתקיימן מוסמך בית המשפט להכריז על ילד כבר-אימוץ ורק לאחר אותה הכרזה ניתן להתחיל בשלב השני של הליך האימוץ שעניינו במתן צו האימוץ (בע"מ 6509/04 ההורים הביולוגיים נ' פלונית ופלוני המיועדים לאימוץ הקטין, פ"ד נט(1) 596, 613-611 (2004)). 19. העילה המרכזית המאפשרת הכרזתו של ילד כבר-אימוץ היא זו הקבועה בסעיף 13(א)(7) לחוק ולפיה רשאי בית המשפט להכריז כך אם נוכח כי: ההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בשל התנהגותו או מצבו, ואין סיכוי שהתנהגותו או מצבו ישתנו בעתיד הנראה לעין על אף עזרה כלכלית וטיפולית סבירה כמקובל ברשויות הסעד לשיקומו; על עילה זו הנוגעת לחוסר מסוגלות הורית נסוב עיקר הדיון בענייננו, הן ככל שהדבר נוגע להכרזת ל', א' ונ' כבני-אימוץ כלפי האם הן ככל שהדבר נוגע להכרזת א' ונ' כבני-אימוץ כלפי האב. על מנת שתקום עילה להכרזת ילד כבר-אימוץ בשל חוסר מסוגלות הורית על מבקש ההכרזה להוכיח כי ההורה שבו מדובר אינו מסוגל למלא את תפקידו ולדאוג לילד שאימוצו עומד על הפרק. לא אחת הודגש בפסיקה כי תפקודו של ההורה אשר כלפיו מועלית טענה בדבר חוסר מסוגלות הורית אינו נבחן כלפי כל ילד באשר הוא אלא כלפי הילד המסוים אשר אליו מתייחס ההליך, על מגבלותיו, בעיותיו וצרכיו הקונקרטיים. לכן יתכנו מקרים אשר בהם יימצא כי הורה הוא בעל מסוגלות הורית סבירה היכול לתפקד כהורה ולדאוג לילד אשר אין לו צרכים מיוחדים או בעיות המחייבות מסוגלות הורית המותאמת לכך, אך יכולותיו אלה אינן מספיקות ואינן מקנות לו את המסוגלות ההורית הנדרשת נוכח מצבו של הילד המסוים שצרכיו אינם רגילים (פרשת פלונית 2005, בפס' 17 לפסק דינו של הנשיא ברק; דנ"א 7015/94 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד נ(1) 48, 123 (1995) (להלן: פרשת פלונית 1995)). דרישה נוספת הקבועה בסעיף 13(א)(7) לצורך גיבושה של העילה בדבר חוסר מסוגלות הורית היא כי יוכח שההורה אינו מסוגל לדאוג לילדו כראוי בהווה וכן שאין סיכוי כי יחול בעתיד שינוי במסוגלותו ההורית. זוהי דרישה שאינה מקלה עם מבקש ההכרזה אך בהינתן התוצאות המשמעותיות והבלתי הפיכות של הליך האימוץ עליהן עמדנו לעיל, דומה כי קיימת תאימות ראויה בין עוצמת הפגיעה שמחולל האימוץ בקשרי ההורה וילדו המועמד לאימוץ לדרישה מחמירה זו הכרוכה בהערכה, מקצועית בעיקרה, בדבר יכולותיו ותפקודו של ההורה בעתיד. עוד חשוב להדגיש כי אמות המידה לבחינת התקיימותן של הדרישות אותן מציב סעיף 13(א)(7) לחוק האימוץ הן בעיקרן אמות מידה אובייקטיביות. על כן השאלה הרלוונטית איננה האם ההורה רוצה לדאוג לילדו אלא האם הוא מסוגל לדאוג לו כראוי. כמו כן השאלה מי אשם במצב הדברים שנוצר איננה רלוונטית בהכרח לצורך קביעת המסוגלות של ההורה הנוגע בדבר למלא את תפקידו וזו צריכה להיבחן, כאמור, על-פי אמות מידה אובייקטיביות (ע"א 232/85 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מ(1) 1, 13 (1986)). 20. החוק הטיל על בתי המשפט להכריע האם קמה עילה להכרזת ילד כבר-אימוץ אם לאו וכפי שכבר צוין מדובר בהכרעה מייסרת וקשה כקריעת ים סוף. נראה כי אנו השופטים נתקשה מאוד לקבלה בלא סיועם של המומחים וגורמי הטיפול הרלוונטיים, אשר בידם הכלים המקצועיים להעריך את יכולת התפקוד של ההורה שמסוגלותו ההורית עומדת לבדיקה, כמו גם את צרכיו של הילד המסוים שהכרזתו כבר-אימוץ עומדת על הפרק ואת הממשק בין השניים. על כן, נראה כי בהליך האימוץ ממלאים המומחים וגורמי הטיפול הרלוונטיים תפקיד מרכזי וחיוני ביותר. היטיב לתארו הנשיא ברק בפרשת פלונית 2005 באומרו "שאלת המסוגלות ההורית היא אמנם הכרעה שיפוטית, אך אין היא עניין של ידיעה שיפוטית. ראוי הוא כי בית המשפט יסתמך על חוות דעת מומחים בתחום, מה גם שאלה מבוססות על תשתית עובדתית ענפה ומפגשים מקצועיים מקיפים עם הצדדים לעניין" (פרשת פלונית 2005, בפס' 24 לפסק דינו של הנשיא ברק). בית המשפט אינו מחויב אמנם לאמץ כל חוות דעת של מומחה מקצועי אותו מינה בבחינת "כזה ראה וקדש". הסמכות והאחריות להכריז או שלא להכריז על ילד כבר-אימוץ מוטלת על בית המשפט. אך הלכה היא כי נדרש נימוק כבד משקל המצדיק שלא לאמץ את מסקנותיו של מומחה שמונה מטעם בית המשפט ואת ההמלצות שפירט בחוות דעתו (שם; רע"א 669/00 פלונית נ' פלוני, פ"ד נד(3) 196, 225 (2000); פרשת פלונית 2011, בפס' 36 לפסק דינה של הנשיאה ביניש והאסמכתאות שם, וכן בפס' 4 לפסק דיני). כמו כן יש ליתן את הדעת לציווי הכללי המעוגן בסעיף 1(ב) לחוק האימוץ לפיו "צו אימוץ וכל החלטה אחרת בהליכי אימוץ יינתנו אם נוכח בית המשפט שהם לטובת המאומץ". ובלשונו של השופט מ' חשין: נמצא לנו אפוא, שאינטרס הילד וטובת הילד שמם לא יעלה ולא ייזכר אמנם בהוראת סעיף 13(7) לחוק האימוץ, אך הם המנוע והמניע של עילת אימוץ זו: בלעדיהם לא תתקיים העילה והם הממלאים את מסגרת העילה תוכן למן קרקעיתה ועד לשפתה. (פרשת פלונית 1995, בעמ' 109; וראו גם פרשת פלונית 2011, פס' 56-55 לפסק דינו של השופט מלצר ופס' 11 לפסק דינה של הנשיאה ביניש; בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגיים, פ"ד ס(1) 124, 151 (2005); נילי מימון דיני אימוץ ילדים 254-249 (1994)) על כן, אף שההערכה כי הכרזתו של ילד כבר-אימוץ היא לטובתו אינה תנאי מספיק לצורך הכרזה כזו, היא בהחלט תנאי הכרחי וחשוב. משהצטיידנו בכלים הנורמטיביים ובמפת הדרכים ששרטטה ההלכה הפסוקה בסוגיית הכרזתו של ילד כבר-אימוץ בשל חוסר מסוגלות של מי מהוריו, נבחן עתה את שתי הבקשות שבפנינו, זו הנוגעת לאם וזו הנוגעת לאב. מסוגלותה ההורית של המבקשת - בע"מ 2118/13 21. המבקשת, אם חד-הורית, טיפלה בבנה הבכור ל' שנולד ביום 4.10.2006 במשך כשנה ותשעה חודשים, אך כבר בהיותו כבן שנה ושלושה חודשים התרשמו גורמי המקצוע כי עקב מחלת הנפש (סכיזופרניה) שממנה סובלת האם היא אינה מסוגלת לטפל בו כראוי. סמוך לאחר מכן אף הוכרז ל' כ"קטין נזקק" על-ידי בית המשפט לנוער ושולב במעון רב-תכליתי. הבן א' נולד ביום 26.3.2008 אך בהיותו כבן שלושה חודשים נזקק לאשפוז בבית חולים בשל מצב גופני ובריאותי ירוד במיוחד שנגרם עקב הזנחתו על ידי האם. בעקבות כך הורה בית המשפט לנוער כי א' יועבר באופן מיידי למשפחת קלט. כחודש ימים לאחר מכן (22.7.2008) הוציא בית המשפט לנוער צווים פורמאליים בהם הורה על הוצאת שני הילדים ממשמורתה של המבקשת ועל העברתם למשמורתה של רשות הסעד, כסמכותו על-פי סעיף 3(4) לחוק הנוער (טיפול והשגחה), התש"ך-1960. א' הועבר ביום 29.7.2008 למשפחת אומנה ואילו ל' שהה בבית מעבר במשך כשנתיים וחצי והועבר למשפחת אומנה רק בחודש פברואר 2011. נ' בנה השלישי של המבקשת נולד ביום 14.2.2009 ובאותה עת סבלה המבקשת מהתקף פסיכוטי. על כן הוצא נ' ממשמורתה חמישה ימים בלבד לאחר לידתו. במשך שנה וחצי שהה נ' במשפחת קלט ומאז ועד היום הוא מצוי יחד עם אחיו א' במשפחת אומנה. המבקשת אינה חולקת על כך שמצבה הנפשי הצדיק את הוצאת הילדים ממשמורתה, אך לטענתה מדובר בהתדרדרות נפשית שאותה חוותה באותה תקופה ואשר החמירה עם לידתו של א' וכן כתוצאה מתופעות לוואי של התרופות הפסיכיאטריות שאותן נטלה. לדבריה חל שיפור ניכר במצבה הנפשי וכיום אין לייחס לה עוד חוסר מסוגלות הורית על רקע מחלת הנפש שממנה היא סובלת. טענה זו נדחתה על-ידי בית המשפט לענייני משפחה אשר נסמך בהקשר זה על חוות דעתו של ד"ר וייל, פסיכולוג קליני. ד"ר וייל לא תלה את מסקנתו בדבר חוסר מסוגלותה ההורית של המבקשת באופן בלעדי במחלת הסכיזופרניה שממנה היא סובלת. אדרבה, ד"ר וייל הדגיש בחוות דעתו כי העובדה שהמבקשת סובלת מסכיזופרניה "כשלעצמה איננה מצביעה על אי מסוגלות. הכל תלוי בהשפעה של המחלה על תפקודה בכלל ועל מימוש תפקודי של יכולות הוריות בפרט". אלא שמבדיקת יכולותיה של המבקשת הגיע ד"ר וייל למסקנה כי המבקשת היא "אישה מוגבלת קוגניטיבית, אישיותית-רגשית, חברתית, תפקודית ותעסוקתית אשר איננה אוטונומית ואיננה מסוגלת לדאוג לעצמה בצורה אחראית" (עמ' 7 לחוות דעתו), וכן כי קשייה התפקודיים בולטים בכל התחומים של היכולות ההוריות. מגבלותיה אלה, כך סבר ד"ר וייל, אינן מאפשרות למבקשת בעתיד הנראה לעין לקחת אחריות סבירה על ילדיה, לדאוג להם כראוי ולגדל את שלושתם ואף לא אחד מהם. על כן המליץ ד"ר וייל להכריז על כל הילדים בני-אימוץ בציינו כי זו הדרך היחידה שתאפשר להם לגדול במסגרת משפחתית נורמטיבית לשיקומם. 22. בית המשפט המחוזי אשר דן בערעורה של המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה, החליט למנות מומחית נוספת, הפסיכיאטרית ד"ר אדר, על מנת שתשוב ותבחן את מסוגלותה ההורית של המבקשת זאת בין היתר בעקבות הערכה רפואית של הפסיכיאטר ד"ר גריסרו אשר טיפל במבקשת במרכז לבריאות הנפש בעיר מגוריה בה צוין כי חל שינוי מהותי ומשמעותי במצבה הנפשי, במהלך חשיבתה, בהתנהגותה וברמת התפקוד שלה בתחומים שונים. אולם, ד"ר אדר בדומה לד"ר וייל הגיעה אף היא למסקנה כי למרות הבעת הרצון המילולית של המבקשת לגדל את ילדיה ולספק את צרכיהם מסוגלותה ההורית לקויה ואיננה ניתנת לשיקום נוכח מחלת הנפש הפעילה שלה והיענותה הטיפולית התנודתית וכן נוכח דלותה המנטאלית הגובלת בפיגור השכלי והמונעת את שיקומה מעבר לרמת תפקוד מינימלית בסיסית - ירודה. ד"ר אדר לא התעלמה מן השיפור המסוים שחל במחלת הנפש של המבקשת, אך סברה כי למרות זאת אין כל סיכוי להעלות את מסוגלותה ההורית לרמה של יכולת דאגה סבירה לילדיה בעתיד הנראה לעין בציינה כי במצבה ולמרות השיפור שחל בו היא עצמה עדיין נזקקת לסיוע ולתמיכה בכל מישורי חייה. בית המשפט המחוזי אימץ כאמור את מסקנותיה של ד"ר אדר ובהסתמך עליהן דחה את ערעורה של המבקשת. כפי שצוין לעיל איפשרנו לבאת-כוח המבקשת להפנות שאלות הבהרה לד"ר אדר במהלך הדיון שהתקיים בפנינו ביום 11.4.2013, אך גם לאחר שאלות אלה נותרה חוות דעתה של ד"ר אדר על עומדה והיא לא ראתה לשנות ממסקנותיה. לא למותר לציין כי באת-כוח המבקשת נסמכה בטיעוניה ובשאלות שהפנתה לד"ר אדר על חוות דעתו של ד"ר גריסרו, הרופא המטפל, אך כפי שציין המשיב בצדק מדובר בהערכה רפואית אשר בה כלל ד"ר גריסרו עצמו הבהרה מפורשת לפיה הערכתו אינה נוגעת למסוגלות הורית מכיוון שהוא אינו מוסמך לכך (וראו לעניין זה גם דבריה של ד"ר אדר בעמוד 10 לפרוטוקול הדיון מיום 11.4.2013 מול השורות 18-15). 23. בחנו את טענותיה של המבקשת והגענו למסקנה כי אין להתערב בהכרעותיהן של הערכאות קמא לפיהן אין המבקשת מסוגלת כיום לדאוג כראוי למי מילדיה ולמרבה הצער אף לא בעתיד הנראה לעין וזאת בשל המגבלות שמהן היא סובלת, הפוגעות באופן ממשי ביכולת התפקוד ההורית שלה. הכרעות אלה מבוססות היטב ונסמכות על שתי חוות דעת מקצועיות של ד"ר וייל ושל ד"ר אדר ולא מצאנו כי קיים במקרה דנן טעם כבד משקל כלשהו המצדיק סטיה מהן. כמו כן לא ראינו מקום להתערב במסקנותיהן של הערכאות קמא לפיהן אין זה המקרה החריג המצדיק "אימוץ פתוח". עניין אחד הנוגע לחוות דעתה של ד"ר אדר ראוי עם זאת להתייחסות וכוונתי לכך שחוות הדעת מתייחסת לשלושת הילדים אך ד"ר אדר פגשה את נ' וא' בלבד בטרם ערכה את חוות הדעת, ואת ל' לא פגשה. בכך יש בהחלט טעם מסוים לפגם וניתן היה לצפות כי מומחה הנדרש לחוות את דעתו בשאלת הכרזתו של ילד כבר-אימוץ - שאלה הכרוכה בין היתר גם במגבלותיו ובצרכיו שלו - יפגוש בילד ויתרשם ממנו. אוסיף ואומר כי אין להוציא מכלל אפשרות שפגם כזה עשוי במקרים מתאימים להקים את אותו הצידוק כבד המשקל הנדרש לבית המשפט על מנת לסטות ממסקנות חוות הדעת. אך אין זה המקרה שבפנינו. ראשית משום שד"ר וייל נפגש עם שלושת הילדים והגיע אף הוא למסקנות דומות. שנית משום שמרכז הכובד בקיומה של העילה בדבר חוסר מסוגלות הורית, ככל שהדבר נוגע למבקשת, מצוי במגבלותיה שלה ובקשיי התפקוד המשמעותיים שאינם מאפשרים לה כיום ואף לא בעתיד הנראה לעין לדאוג כראוי למי מילדיה. ד"ר אדר העירה על כך בחוות דעתה בציינה כי "אין מדובר באפשרות של מסוגלות הורית דיפרנציאלית שלה כלפי ילדיה ולכן אין כל סיכוי שדווקא לבנה הבכור, [ל'], יש [למבקשת] מסוגלות הורית ברמת 'יכולת דאגה סבירה', להבדיל ממסוגלותה ההורית החסרה לבניה הצעירים" (עמ' 7 לחוות הדעת). 24. המבקשת הדגישה בטיעוניה בהרחבה את העובדה כי הערכאות קמא איפשרו למשיב להציג מסמכים שנכתבו על-ידי גורמי רווחה שונים מבלי שעורכי המסמכים הללו העידו בבית המשפט ולטענתה, מדובר בראיות שאינן קבילות אשר לא היה מקום להציגן או לסמוך עליהן מסקנות. אין ממש בטענה זו. המחוקק ראה לאפשר לבית המשפט לענייני משפחה גמישות לא מבוטלת והורה כי הוא מוסמך לנהוג בכל הנוגע לסדרי הדין ולדיני ראיות "בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית משפט צדק" (סעיף 8(א) לחוק בית המשפט לעניני משפחה, התשנ"ה-1995). לפיכך יש מקום להתערב בשיקול דעתו של בית המשפט לענייני משפחה בתחום סדרי הדין והראיות רק במקרה שנמצא כי פעל בדרך שאינה הדרך הטובה ביותר לעשיית משפט צדק, כגון כאשר פגע בכללי הצדק הטבעי (שאול שוחט ודוד שאוה סדר הדין בבית המשפט לענייני משפחה 323 (2009)). לא מצאתי בטיעוני המבקשת עילה להתערב בשיקול הדעת הרחב הנתון לערכאות קמא בעניין זה בסוברן כי קבלת המסמכים הנדונים תוביל ל"עשיית משפט צדק". בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, דין ערעור המבקשת להידחות. מסוגלותו ההורית של המבקש - בע"מ 1179/13 25. המקרים שבהם נדרש בית המשפט להכריע בדבר מסוגלות הורית בלא שקדמה להליך האימוץ היכרות או אינטראקציה כלשהי בין ההורה לילדיו, הם מקרים העשויים לעורר קושי מיוחד. זאת משום שבמקרים כאלה נשענת ההכרעה בדבר מסוגלות או חוסר מסוגלות הורית, בעיקרה, על הערכה מקצועית, בלא שקיים מידע עובדתי או ניסיון עבר באשר לתפקודו של ההורה ובאשר להתנהגותו במערכת היחסים שבינו ובין הילד ששאלת הכרזתו כבר-אימוץ עומדת לדיון (ראו והשוו רע"א 669/00 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נד(3) 196 (2000); ע"א 437/85 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מד(3) 18 (1990)). כחוט השני בטיעוני המבקש שזורה הטענה כי הערכות ד"ר גוטליב וד"ר אדר החמירו עימו יתר על המידה ולא חזו נכונה כיצד היה מתפקד אילו ניתנה לו האפשרות לגדל את ילדיו, א' ונ'. לשיטתו, ראוי היה ליתן משקל רב יותר לעובדה שהוא אדם נורמטיבי העובד לפרנסתו, לסיוע הצפוי לו ממשפחתו ולסיוע שהוא זכאי לו מגורמי הרווחה. עוד טען המבקש כי מן הראוי לאפשר לו להכיר את ילדיו ולבחון את האינטראקציה שלו עימהם, על מנת שיוכל להפריך את החששות שעלו לגביו ואת ההערכות בדבר מסוגלותו ההורית הלקויה. בשל ספקות שהתעוררו אצלנו בהקשר זה, ראינו לנכון להורות במקרה זה על קבלת חוות דעת מקצועית נוספת מאת מכון שלם, וביקשנו כי מכון שלם יתן דעתו בראש ובראשונה לשאלה האם יש צורך לבחון את האינטראקציה בין המבקש ובין ילדיו א' ונ' בטרם מתן הערכה בדבר מסוגלותו ההורית (לחשיבותה המקצועית של בדיקת האינטראקציה ראו אביגיל גולומב, גבריאל וייל ורות סיטון הערכת יכולות הוריות – מדריך למומחים בבית המשפט 30-24 (2012)). 26. כפי שכבר תואר לעיל, המליץ מכון שלם להימנע מקיום בדיקת אינטראקציה בין המבקש לילדיו בסוברו כי על אף חשיבותה הרבה נזקה במקרה דנן רב מתועלתה ובחוות דעתו המסכמת הצטרף מכון שלם, בחוות דעת מעמיקה ומפורטת, למסקנתם של ד"ר גוטליב וד"ר אדר כי אין למבקש המסוגלות ההורית הנדרשת לצורך גידול מי מילדיו א' ונ' וכי על כן יש להכריז עליהם בני-אימוץ. עם זאת הנימוקים שפורטו בחוות הדעת של מכון שלם אינם זהים כולם לאלה שעמדו בבסיס חוות הדעת של ד"ר גוטליב וד"ר אדר וכמו כן יש שוני בין המלצותיו של מכון שלם להמלצותיה של ד"ר אדר ככל שיווצר מצב דברים לפיו לא תימצא לא' ונ' משפחה מאמצת. מכון שלם, בניגוד לד"ר אדר מצא שהמבקש הינו אדם נורמטיבי בעל רמה קוגניטיבית תקינה, אך יחד עם זאת נקבע בחוות הדעת כי לפי מיטב הערכת מומחי המכון אין ביכולתו לעמוד במשימה המורכבת הכרוכה בגידול שני ילדיו כהורה עיקרי וללא בן-זוג מסייע. וכדברי ד"ר שרי (עמ' 32): [המבקש] מצהיר על מוטיבציה לשאת באחריות מלאה על ילדיו. מדובר באדם בעל רמה קוגניטיבית תקינה אשר אינו סובל מפסיכופתולוגיה מג'ורית. עם זאת, ניכר אצלו חוסר בשלות אישיותית, משאבי ההתמודדות העומדים לרשותו נמוכים ואיכות תפקודו תלויה ברמת העומס עמו נדרש להתמודד. הפאסיביות והיעדר תחום מעשי ובינאישי מעידים על צורך משמעותי בתמיכה ובהכוונה סביבתית רציפה. מהשיחה עמו לא ניתן היה להתרשם מערנות ביחס לילדים, מהבנה את צרכיהם ואף בלטה נטייתו להכחיש את קשייהם ואת קשייו התפקודיים שלו עצמו תוך הטלת אחריות על גורמים חיצוניים. הוא מסוגל למלא חלק מצרכיהם הקונקרטיים של הילדים, בהינתן לו תמיכה והכוונה לכך. עם זאת, משאבי ההתמודדות העומדים לרשותו דלים מה שאינו מאפשר לו לקחת אחריות כוללת על ילדיו. לא ניתן לנבא עקביות בתפקודו לאורך זמן, לא ניתן להתרשם כי קיימים אצלו הכוחות הנחוצים בכדי לשאת באחריות על שני ילדיו לצרכיהם הייחודיים. הוא עשוי היה לשמש כהורה מסייע בנוכחות של הורה נוסף שנושא באחריות עיקרית על הילדים אך הורה כזה אינו בנמצא. הערכה מאוזנת זו, המודעת לנתונים שאותם יש לזקוף לזכות המבקש, הינה חד-משמעית ובלתי משתמעת לשתי פנים והיא מבוססת על מומחיות צוות הבודקים ועל ניסיונם בהערכת אישיותם של הורים והטיפול הדרוש לילדים. על כן, נראה כי בהתבסס על חוות דעת זו ניתן לקבוע במידה סבירה של ביטחון שאין למבקש המסוגלות ההורית הנדרשת, אף שלא נערכה בדיקת אינטראקציה בינו ובין ילדיו. זאת הן בשל נתוני אישיותו שלו עליהם עמד מכון שלם ובעיקר בשל צורכיהם המיוחדים של א' ונ' שגם עליהם עמד מכון שלם, והנובעים מן המגבלות ההתפתחותיות והקוגניטיביות שהן מנת חלקם. 27. בהשלמת הטיעון שהגיש המבקש לאחר שנתקבלה חוות דעתו המסכמת של מכון שלם נטען כי לא היה מקום לייחס משקל כה נכבד לעובדה שהמבקש לא גילה נכונות ליטול אחריות על ילדיו טרם שהתקבלו תוצאות בדיקת האבהות, בייחוד נוכח המוטיבציה הרבה שהוא מגלה לאורך כל ההליכים המשפטיים המתנהלים מאז ביצוע בדיקת האבהות. טענה זו דינה להידחות. התנהגותו של הורה טרם הליך האימוץ נושאת משקל בהליך הבחינה של מסוגלותו ההורית ועל כן ראוי ונכון היה להתייחס אל התנהגות המבקש טרם בדיקת האבהות. יתירה מכך, הדגש בעניין זה אינו מושם על הערכה נורמטיבית של התנהגות המבקש באותה עת, אלא על הערכת מסוגלותו ההורית כיום ובעתיד הנראה לעין. הערכה זו מביאה בחשבון את מכלול הנתונים והפרטים הרלוונטיים ובהם כאמור גם התנהגותו של המבקש בעבר. המבקש העלה בהשלמת הטיעון טענה נוספת ולפיה התעלם מכון שלם כביכול מן העובדה שהוא זכאי לתמיכה מאת גורמי הרווחה. טענה זו אף היא דינה להידחות נוכח האמור בעמוד 36 לחוות הדעת שם צוין מפורשות כי: "ממצאי האבחון מצביעים באופן חד משמעי כי [המבקש] אינו מסוגל להוות הורה עיקרי, זאת ללא קשר עם היקף התמיכה החיצונית שיקבל, אם ממסדית ואם ממשפחתו, הוא חסר את הכוחות והעניין הבסיסי ללקיחת אחריות הורית ולגדל את ילדו" (ההדגשה אינה במקור). 28. אכן מדובר במקרה שבו אין היכרות בין האב ובין ילדיו ואין ניסיון מצטבר באשר למסוגלותו ההורית של האב בהתבסס על נתוני העבר. אך משבפנינו הערכות ומסקנות מקצועיות חד-משמעיות של המומחים בדבר חוסר מסוגלותו ההורית של האב לגדל את ילדיו בייחוד נוכח צורכיהם המיוחדים, אין מקום להיענות לבקשתו החלופית של האב לפיה לא יוכרזו הילדים בני-אימוץ, ימשיכו לשהות אצל המשפחה האומנת ויתאפשר להם להיפגש עימו, להכירו ולהוכיח כי הוא מסוגל להוות דמות משמעותית עבורם. בניגוד לחוות הדעת של ד"ר גוטליב וד"ר אדר, מודל כזה לא נשלל אמנם על-ידי מכון שלם והוא מוצג כאפשרות שניה במעלה היה ולא תימצא לא' ונ', יחד, משפחה מאמצת. אולם אינני סבורה כי יש להורות על מודל זה כעל האפשרות הראשונה. זאת נוכח חוות הדעת המסכמת של מכון שלם הקובעת בבירור כי צורכיהם של הילדים וטובתם וכן חוסר המסוגלות ההורית של המבקש לדאוג כראוי לילדים אלה, מצדיקים את הכרזתם כבני-אימוץ בשלב זה משום שהפיתרון המיטבי עבורם הוא מציאת משפחה מאמצת שתהא נכונה לקבל את שניהם ולהעניק להם פיתרון יציב וארוך טווח לכל חייהם. מכון שלם מדגיש בחוות הדעת את היתרונות הברורים של פיתרון זה אשר לא יעמיד את הילדים בפני מצב עתידי בו עליהם לעבור שוב טראומה של נטישה ועזיבה וכן יעניק להם השתייכות ברורה ומקום קבוע שיהוו קרקע מתאימה להליכי הטיפול והשיקום הנדרשים להם. הפסיקה עמדה לא אחת על כך שאין מקום לערוך ניסיונות הכרוכים בפגיעה נפשית אפשרית לקטינים, והתייחסה לכך השופטת (כתוארה אז) ד' ביניש באחת הפרשות בציינה: גורלה ועתידה של ילדה רכה בשנים מונחים על כף המאזניים. בנסיבות אלה יש לעשות כל מאמץ שלא לפגוע בה מעבר לפגיעה שנגרמה לה כבר מאז לידתה. כאשר מדובר בילד רך, אשר על שמירת טובתו אנו מצווים, ניתן לעשות ניסיון רק כאשר יש לו סיכוי של ממש. נוכח רמת הסיכוי הנמוכה ביותר שיחול שינוי משמעותי בנתונים שלפנינו, איננו רואים כי יש לאפשר ניסיון, אשר עלול לסכן את הילדה מבחינה פיזית או נפשית. (ע"א 627/96 פלונים נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד מט(5) 428, 434 (1996); וראו גם ד"נ 5810/90 פלוני נ' היועץ המשפטי לממשלה (15.1.1991); בע"מ 3329/08 פלונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, פס' כא לפסק דינו של השופט רובינשטיין (18.6.2008)) מצבם של א' ונ', בניו של המבקש, הוא רגיש ועדין מכל הבחינות בין היתר בשל הטלטלות שעברו עליהם עד כה במהלך חייהם הקצרים. על כן מן הראוי לאמץ את הדרך המוצעת על-ידי מכון שלם כאפשרות ראשונה ולצמצם בכך ככל הניתן את התרחשותן של טראומות נוספות בחייהם. יחד עם זאת היה ולא תימצא משפחה מאמצת עבורם, ניתן יהיה בהחלט לשקול את האפשרות השניה שעליה המליץ מכון שלם. 29. בשל כל הטעמים המפורטים לעיל, אציע לחבריי לדחות את שני הערעורים ולהותיר על כנה את הכרזת הילדים ל', א' ונ' בני-אימוץ. כמו כן אציע לקבל את המלצת מכון שלם ויתר המומחים בתיק זה לפיה האימוץ יהיה "אימוץ סגור" בהיעדר נסיבות מיוחדות המצדיקות במקרה זה "אימוץ פתוח". לבסוף אציע לחבריי כי לא נעשה צו להוצאות. ש ו פ ט ת השופט ע' פוגלמן: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: הנני מצטרף לפסק דינה הממצה של חברתי, השופטת א' חיות, ואף אני סבור כי אין מנוס, בנסיבות דנן, מדחיית שני הערעורים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות. ניתן היום, ‏י"ג באלול התשע"ג (‏19.8.2013). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 13011790_V17.doc גק מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il