חוסאם אבו טריף נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11786/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11786/04 בפני: כבוד המישנה לנשיא מ' חשין כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' גרוניס המערער: חוסאם אבו טריף נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה, מיום 15.11.04, בת"פ 311/01, שניתן על ידי כבוד השופט ע' גרשון תאריך הישיבה: א' באלול תשס"ה (5.9.2005) בשם המערער: עו"ד ניקולא בולוס, עו"ד סאהר פאר בשם המשיבה: בשם שירות המבחן: עו"ד יאיר חמודות גב' אסתי שדה פסק-דין השופט א' א' לוי: בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער בביצועה של עבירת הריגה, וכן בשורה של עבירות לפי תקנות התעבורה תשכ"א-1961. להלן תמציתן של העובדות שעמדו בבסיס ההרשעה: בתאריך 23.5.01, בשעת אחר-הצהרים, נהג המערער ברכב מסחרי, בנתיב השמאלי, בשדרות ירושלים בקרית-ים. בדרך נסיעתו היה מצוי מעבר חציה המוגדר בכתב האישום ככזה "המסומן היטב בכביש ומתומרר עם שני תמרורים". באותה שעה החלו בני-זוג, מבוגרים בגילם, לחצות את הכביש בהליכה, מימין לשמאל בכיוון נסיעת המערער. לגרסת המשיבה, הספיקו בני-הזוג לחצות כ-6.6 מטרים מרוחב הכביש, כשלפתע הגיח לעברם רכבו של המערער ופגע בהם. כתוצאה מהתאונה, נגרם מותה של הולכת הרגל ובעלה נפצע. ועוד נטען בכתב האישום, כי התאונה נגרמה בגין מעשים ומחדלים אסורים בהם חטא המערער, וביניהם אלה: נהיגה ללא תשומת לב לדרך שבפניו; נהיגה במהירות מופרזת באזור עירוני; בהתקרבו למעבר חציה לא נתן זכות קדימה להולכי הרגל; לא בלם את רכבו בעת שהיה יכול לעשות זאת ולא צפר כדי להתריע מפני הסכנה. המשיבה סבורה, כי המערער – חרף היותו מודע לנסיבות ולתוצאה הקטלנית האפשרית מדרך נהיגתו – נטל על עצמו סיכון בלתי-סביר, מתוך תקווה להצליח למנוע את התאונה, ובכך מתקיימים בו כל רכיביה של עבירת "הריגה" לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות הרשעת המערער גזר לו בית המשפט המחוזי 36 חודשי מאסר, מתוכם 14 בפועל, והיתרה על-תנאי, והוא נפסל מלקבל או להחזיק ברישיון נהיגה לתקופה של 10 שנים. 2. הערעור שבפנינו מופנה כנגד ההרשעה ולחילופין כנגד העונש. בא-כוחו המלומד של המערער, עורך-דין ס' פאר, הודיענו במהלך הדיון כי מקובל עליו ששולחו חטא בנהיגה רשלנית, עם זאת, להשקפתו העבירה שראוי היה ליחס לו היא גרם מוות ברשלנות, לפי סעיף 304 לחוק העונשין. אקדים ואומר, כי לאחר שעיינתי בנימוקי הערעור שבכתב, והאזנתי לטיעונו של עורך-דין פאר, לא מצאתי כי נפל פגם בהרשעת המערער. 3. אחת הטענות שהיתה בפיו של עורך-דין פאר - אותה הוא טען בחצי-פה הואיל והוא לא כפר בקשר הסיבתי בין התאונה למותה של המנוחה - התבססה על גרסת שולחו לפיה רכבו פגע בהולך הרגל בלבד, ולא נתבררו עד תום הנסיבות שבהן הושלכה המנוחה על פני הכביש, וכתוצאה מכך נפגעה ומצאה את מותה. את הטענה הזו דחה בית המשפט המחוזי, ובדין נהג כך, הואיל וגם אם גרסת המערער לאירועים נכונה, והוא פגע בהולך הרגל בלבד, העולה מכך הוא שאפשר שהאישה נהדפה על ידי בעלה מתוך כוונה של האחרון להגן עליה, ואפשר שהיא נהדפה כתוצאה מכך שבעלה הושלך לעברה בעקבות פגיעת הרכב בו. והרי בשתי אפשרויות אלו עוסק סעיף 309(5) לחוק העונשין, לאמור: "יראו אדם כאילו גרם למותו של אחר גם אם מעשהו או מחדלו לא היה גורם מוות אילולא נצטרף עמו מעשה או מחדל של האדם שנהרג או של אדם אחר". 4. בפתח משפטו כפר המערער בעובדותיו של כתב האישום, אולם משהוגשה הודעתו לבית המשפט (ת/10) התברר שהוא מודה במרביתן של העובדות שיוחסו לו. נביא את הדברים בלשון המקור: "כאשר התקרבתי בערך לבית 94 במקום יש מעבר חצייה וראיתי את התמרור שהיה גבוה ... לפחות 100 מטר לפני המעבר ואז לא עברו אנשים במעבר. לפני לא היו רכבים אבל בנתיב הימני היו רכבים, מסחריים כמו שלי, אני חושב ... בערך 7 מ' לפני הנתיב הימני, כאשר התקרבתי למעבר, הרכב מימין הסתיר את החלק הימני של המעבר, ואז הרכב בנתיב הימני חצה את מעבר חצייה. ואז ראיתי את שני הולכי הרגל באמצע הכביש, כאשר ההולך רגל, קרוב לכיוון האוטו שלי והאישה נמצאת לידו ... כשראיתי אותם לראשונה, זה היה כאשר הייתי במרחק של כ-7 מ' בערך מהם, וזה היה רק כאשר הרכב מימין עבר את המעבר והם היו כבר באמצע מעבר החצייה בערך, יתכן שאפילו יותר מהאמצע ... במקביל בלמתי חזק אבל סטיתי שמאלה בגלל שלא יכולתי לסטות ימינה היות שבמקביל או קצת אחרי, בנתיב הימני, היה פז'ו ולכן לא יכולתי למנוע את התאונה ופגעתי רק בזקן, והאישה נפגעה על ידי הזקן" (ההדגשה הוספה). בהודעה ת/10 העריך המערער את מהירות נסיעתו ב-60 קמ"ש. בחינת גרסתו של המערער בהודעה ת/10 מלמדת, שלפחות שניים מהנתונים אותם הוא מסר הינם שגויים, ומסקנה זו מתחייבת ממצאים אותם איתר בוחן התנועה בזירה. ראשית, על פני הכביש נתגלו סימני בלימה באורך של 34.4 מ' (ראו ת/8), ללמדך, שטענת המערער לפיה ראה את הולכי הרגל, לראשונה, שעה שהיה במרחק 7 מ' מהם, הינה חסרת בסיס. שנית, אותם סימני בלימה שימשו בסיס לחישוב מהירות נסיעתו של המערער עובר לתאונה (78.51 קמ"ש – ראו ת/7), ומכאן שגם בעניין זה שגה המערער בהערכתו (כ-60 קמ"ש). 5. אף הטענה לפיה נסע רכב מימינו של המערער עובר לתאונה עוררה במהלך הדיון ספק, באשר לפחות האדם שישב לצדו ברכב, מולא ווליד, מסר בהודעה שנרשמה מפיו (ראו ת/5), כי תוך כדי נסיעה הבחין לפתע "שגבר מבוגר ואישה מתחילים לחצות את הכביש במעבר חצייה מצד ימין שלנו". ומותר להניח, כי ווליד היה מתקשה לראות את הולכי הרגל מתחילים בחצייה, אם נכונה טענת המערער כי מימינו נסע רכב אחר. עם זאת, סבורני כי נכון היה להניח לטובת המערער, כבסיס לדיון, כי מימינו נסע רכב אחר, הואיל ולכך נמצאו תימוכין בגרסתו של הולך הרגל שנפגע – קריימן אהרון, אשר מסר בהודעה שנרשמה מפיו (ראו נ/2) בזו הלשון: "כאשר הגענו למדרכה מול מעבר החצייה ... עמדנו בשפת הכביש חיכינו שכל המכוניות יעברו, הסתכלנו שמאלה, וברגע שהכביש היה פנוי התחלנו לחצות את הכביש. ואז, כאשר ראיתי רכב רחוק בצד שמאל בנתיב הימני, ירדנו לכביש, ואז כאשר הרכב שהיה רחוק התקרב למעבר החצייה. לא ראיתי אם עצר לפני המעבר. המשכתי לחצות, הסתכלתי שמאלה ולא שמתי לב אם יש רכב בנתיב השמאלי, בעצם לא ראיתי רכב. עברתי את הנתיב השמאלי וכאשר הגעתי בערך צעד אחד לפני המעבר רכב שהגיע משמאל פגע בי." מתוך עדותו של קריימן עולה כי הוא הבחין בשני כלי רכב, האחד שנסע בנתיב הימני, וזה ספק-עצר ספק-המשיך בנסיעה לאחר שהולכי הרגל חצו את מסלולו. הרכב האחר היה זה שנסע בנתיב השמאלי, והוא אשר פגע בהולכי הרגל. 6. אסכם, אפוא, את אשר יכול היה בית המשפט לדלות מתוך העדויות שהיו בפניו ומנתוני הזירה: א. המערער הבחין בתמרור המסמן מעבר חצייה כבר בהיותו במרחק של לפחות 100מ' ממנו. ב. מהירות נסיעתו של המערער, עובר לתחילת הבלימה, היתה 78.51 קמ"ש. ג. בהתקרבו למעבר החצייה נסע המערער בנתיב השמאלי כאשר מספר מטרים לפניו, בנתיב הימני, נסע רכב אחר. רכב זה מנע מהמערער לראות את הולכי הרגל שהחלו בחצייה, והוא הבחין בהם רק לאחר שהרכב מימינו עקף אותם מימין, על מעבר החצייה (ראו עדות המערער בעמ' 68). ד. על פי קביעתו של בוחן התנועה, למערער היה דרוש מרחק של 57.28 מ' כדי לעצור את רכבו במהירות בה נסע (78.51 קמ"ש). מכאן שתי מסקנות, האחת, שכאשר החל המערער בבלימה, המרחק שנותר לו עד להולכי הרגל (כ- 34 מ'), לא היה בו די למניעת התאונה. המסקנה האחרת היא שתאונה זו היתה נמנעת אם היה המערער מבחין בעוד מועד בהולכי הרגל, ונתוני השטח אפשרו לו זאת הואיל ולרשותו עמד שדה ראיה לפנים של 100 מ' לפחות. לחלופין, ואם נכונה טענת המערער כי הרכב שנסע מימינו הסתיר לו את מעבר החצייה בחלקו, יכול היה המערער למנוע את התאונה אם היה טורח להאט את מהירות נסיעתו, עד כדי יכולת לבלום בלימה מוחלטת עוד לפני שהגיע למעבר החצייה, ועובדה היא שהוא לא נהג כך. 7. כל נהג מצווה לנהוג ב"מהירות סבירה בהתחשב בכל הנסיבות ובתנאי הדרך והתנועה בה ..." (תקנה 51 לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: התקנות"). אולם, ככל הנראה, היה המחוקק ער לחולשות אנוש ולנטייתם של רבים שלא להקפיד לנהוג במהירות סבירה, ועל כן טרח והגביל את המהירות המירבית המותרת תוך התייחסות לסוג הרכב והדרך בה הוא נע (תקנה 54 לתקנות). אמצעי נוסף שנועד להקטין את הסכנה הנשקפת מנהגים שאינם נוהגים במהירות סבירה, היא ההוראה בה עוסקת תקנה 52 לתקנות התעבורה, המחייבת נהג רכב "להאיט את מהירות הנסיעה, ובמידת הצורך אף לעצור את רכבו, בכל מקרה שבו צפויה סכנה לעוברי דרך או לרכוש, לרבות רכבו הוא, ובמיוחד במקרים אלה ... בהתקרבו למעבר החצייה". הוראה אחרונה זו, נקבעה משום שמעבר החצייה הוא המקום בו ניתנה עדיפות להולך הרגל, ולפיכך הוסיף המחוקק את תקנה 67(א) לתקנות, שלשונה ברורה: "נוהג רכב המתקרב למעבר חצייה, והולכי רגל חוצים במעבר, יאפשר להם להשלים את החצייה בבטחה ואם יש צורך בכך יעצור את רכבו לשם כך." הנה כי כן, כל נהג המתקרב למעבר חצייה עליו לנקוט בצעדי זהירות מיוחדים ומוגברים, ואם הבחין בהולכי רגל, עליו להאט עד כדי יכולת לעצור עצירה מוחלטת. מכאן, ובבחינת קל וחומר, נהג המתקרב למעבר חצייה שחלקו הימני (בכיוון נסיעתו) מוסתר על ידי רכב אחר, מצווה לוודא תחילה שעל המעבר אין הולכי רגל שהחלו בחציית הכביש, ולצורך כך אף נקבע שעליו להאט את מהירות נסיעתו עד כדי יכולת לעצור על אתר. ולהיפך, נהג שהחליט בנסיבות מסוג זה לחצות את המעבר ובמהירות שאינה מאפשרת לו עצירה, מותר להניח לחובתו את כל אלה: א. הוא צפה שהולכי רגל ימצאו על פני מעבר חצייה. ב. הוא היה מודע שפגיעה בנסיבות אלה בהולכי הרגל עלולה להיות קטלנית. ג. כתוצאה מהאמור הוא נטל על עצמו סיכון בלתי סביר לגרימת התוצאה הקטלנית, אף שקיווה כי תוצאה זו לא תתרחש. כל אלה התקיימו במערער שבפנינו (לעניין זה ראו: ע"פ 11/99, 456 ויניצקי נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2), 145; ע"פ 3158/00 מגידיש נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(5), 80), ומכאן מסקנתי כי בהרשעתו לא נפל פגם, ועל כן נכון להותיר את הכרעת הדין על כנה. 8. לא מצאתי מקום או עילה להתערבותנו גם בגזר הדין. המערער חטא בהתנהגות קשה, שכמעט אין חמורה ממנה. בדרך נהיגתו הוא קיפד את פתיל חייה של אישה, במקום שנחשב כמקום הבטוח ביותר עבור הולכי רגל על פני הכביש. בתקופה בה התאונות הקטלניות הפכו, למרבה הדאבה, לתופעה המתרחשת כמעט בכל יום, מצווה בית המשפט לומר את דברו בדרך הענישה, כדי לטעת בתודעתם של נהגים את החובה לנהוג בזהירות, תוך הקפדה על הכללים המתחייבים מהדין. דברים אלה יפים במיוחד למערער שבפנינו, שהרי אם היה נוהג במהירות המותרת באותו מקום, ואם היה בולם כפי שחייב היה לעשות לקראת מעבר החצייה, תאונה זו היתה נמנעת. אין ספק שכליאתו של אדם, שעד כה התנהלו חייו באפיק נורמטיבי, כרוכה בייסורים לו ולמשפחתו, וכאלה הם חלקם הארי של עברייני התנועה. ברם, נראה כי לנוכח הקטל המשתולל בדרכים, שוב אין מנוס מלהעדיף את גורם ההרתעה בענישה על נסיבותיו האישיות של נאשם, ומכאן דעתי כי יש לדחות את הערעור גם לעניין העונש. ש ו פ ט המישנה לנשיא מ' חשין: אני מסכים לפסק-דינו של חברי הנכבד, השופט לוי. לא יעבור יום שלא נשמע בו על תאונת דרכים קשה שאירעה בכבישי הארץ, לעיתים קרובות - קרובות-יתר-על-המידה - תאונה מקפחת חיים לעיתים תאונה החותכת בגופם של אנשים והופכת אותם נכים כואבים ואומללים לכל חייהם. ולעיתים קרובות - קרובות-יתר-על-המידה - "הגורם האנושי" הוא הסיבה המיידית לתאונה: קלות-דעת, פזיזות, אדישות, נמהרות של אוחזי-ההגה. תאונות הדרכים היו כמגפה הפושטת בקהילה ומותירה אחריה חללים כחיידק-מוות שאין יכולת לעמוד בפניו. הגיעה עת שבתי-המשפט יעלו תרומתם לעצירת המגפה, להשמדת חיידק-המוות. תרומה זו פירושה הוא הטלת עונשים חמורים על מי שנמצאו מדביקים אחרים בחיידק-המוות ועל מי שהתנהגותם מסייעת למגפה להוסיף ולהתפשט. עונשים מירביים שנקבעו בחוק למי שהורשעו בעבירות תעבורה אלו ואחרות לא לתפארת המליצה נוצרו, וראוי שבתי-המשפט יתנו דעתם אליהם. המנוחה חצתה לתומה כביש במעבר חציה שיועד להולכי-רגל, וקיפחה את חייה בשל התנהגותו הנמהרת והפזיזה של המערער. התנהגות שבימים עברו כינינו אותה רשלנות פושעת. מעבר חציה היה כממלכתו של הולך הרגל - כממלכתה של המנוחה - והמערער הרס אל הממלכה בלא שקיבל היתר לדבר וקיפח את חייה של המנוחה. העונש שנגזר עליו עונש קל הוא להפליא. ראוי היה המערער כי יידון לעונש חמור בהרבה. המישנה לנשיא השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, א' באלול תשס"ה (5.9.2005). המישנה לנשיא ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04117860_O02.doc/שב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il