מדינת ישראל נ. שי (שבתאי) מיכלאשוילי

החלטה בתיק ע"פ 1178/14 בבית המשפט העליון ע"פ 1178/14 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: שי (שבתאי) מיכלאשוילי ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' אינפלד) בת"פ 7062-12-12 מיום 1.1.2014 תאריך הישיבה: כ' בסיון התשע"ד (18.6.2014) בשם המערערת: עו"ד איתמר גלבפיש בשם המשיב: עו"ד הרצל סמילה פסק - דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור המדינה על קוּלת העונש בגזר הדין של בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כב' השופט א' אינפלד) שבגדרו הושתו על המשיב 40 חודשי מאסר בפועל; שנת מאסר על תנאי; קנס בסכום של 2,000 ש"ח; ופיצוי למתלונן בסכום של 8,000 ש"ח. 1. בכתב אישום מתוקן שעליו הוסכם בגדר הסדר טיעון, יוחסו למשיב עבירות של קשירת קשר לפשע לפי סעיף 499(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיף 402(ב) לחוק העונשין; שינוי זהות של רכב לפי סעיף 413ט לחוק העונשין; נהיגה ללא ביטוח לפי סעיף 2 לפקודת ביטוח רכב מנועי [נוסח חדש], התש"ל-1970; ונהיגה ללא רישיון רכב תקף לפי סעיף 2 לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. מהעובדות המתוארות בכתב האישום עולה כי לאחר תכנון מוקדם, הגיעו המשיב ואדם נוסף, שזהותו אינה ידועה למערערת (להלן: השותף), כשהם רכובים על אופנועים לחנות תכשיטים בעיר אשדוד במטרה לבצע שוד. אחד האופנועים היה בבעלות המשיב, והלה חיבר אליו לוחית רישוי גנובה לאחר שהוּרד מהכביש. השניים נכנסו לחנות כשכפפות לידיהם וקסדות אופנוע לראשיהם. השותף אחז בידו אקדח צעצוע וכיוונוֹ לעבר בעל החנות (להלן: המתלונן) ששהה בה אותה עת בגפו, כאשר המשיב, מצדו, החל לרוקן מגשי תכשיטים מארונות החנות לתוך שקית שהייתה עמו. זמן קצר לאחר מכן דחף המתלונן את ידו של השותף והחל להיאבק עמו תוך שהוא קורא לעזרה. במהלך המאבק הכה השותף בראשו של המתלונן באמצעות אקדח הצעצוע עד שנשבר, וגרם לפציעתו. בשלב זה נכנס לחנות בעל חנות הירקות הסמוכה ששמע את קריאות המתלונן, והשותף הבריחוֹ לאחר שכיוון לעברו את אקדח הצעצוע. כשניסו המשיב ושותפו לנוס על אופנועיהם מהחנות עם השלל רצו לעברם המתלונן, יחד עם עוברי אורח אחרים, וניסו לעוצרם. הללו הצליחו להפיל את המשיב מהאופנוע וריתקו אותו במקום, יחד עם חלק מהשלל, עד להגעת שוטרים למקום. השותף הצליח להימלט ובידו שָלל מפריטי החנות בשווי של עשרות אלפי שקלים. המתלונן פונה לבית החולים כשהוא סובל מכאבים בגופו ובראשו, ואובחנה המטומה במצחו. 2. תסקיר נפגע עבירה שהוגש לבית המשפט המחוזי בעניינו של המתלונן מציג תמונה עגומה של חייו לאחר התרחשות העבירות האמורות. מפאת צנעת הפרט נמנע מפירוט. נאמר רק זאת – לבד מערעור ביטחונו האישי של המתלונן גרמו העבירות לפגיעות פיזיות הנותנות את אותותיהן בחייו היומיומיים של המתלונן; וכן לתגובות פוסט טראומתיות נוכח נסיבותיו האישיות. בעקבות ממצאים אלה המליץ שירות המבחן לכלול בעונש, בין היתר, רכיב של פיצוי למתלונן. לבית המשפט הוגש גם תסקיר מבחן בעניינו של המשיב. מתסקיר זה עולה כי המשיב, רווק בן 27, נחשף כבר מגיל צעיר לנורמות עברייניות ולאלימות. חוסר היציבות והמצוקה בחייו הביאו אותו לפתח התנהגות אנטי חברתית המלווה בקשיי התמדה במסגרות פורמאליות שעליהם מעידים, בין היתר, נשירה מהלימודים; עונשי מאסר בתקופת הצבא; הרשעה בעבירות שונות; ושימוש בסמים. שירות המבחן אמנם עמד על כך שהמשיב הוא בעל פוטנציאל חיובי; כי במסגרת עבודתו קודם לביצוע העבירות זכה להערכה; וכי הוא נוטל אחריות על מעשיו ואף לוקח חלק במסגרת טיפולית. אולם נוכח חומרת העבירות ונסיבות ביצוען, וכן עברו הפלילי, המליץ שירות המבחן על השתת מאסר בפועל, כמו גם מאסר על תנאי ורכיב של פיצוי למתלונן. עיון בגיליון המרשם הפלילי של המשיב מעלה כי קיימות לחובתו חמש הרשעות קודמות ובהן הרשעה קודמת בשוד זה מקרוב, משנת 2009, שבגינה הושתו עליו 24 חודשי מאסר בפועל וכן מאסר על תנאי. 3. בית המשפט המחוזי (כב' השופט א' אינפלד) הרשיע את המשיב לפי הודאתו בעבירות שיוחסו לו כאמור. בית המשפט ציין כי ביצוע העבירות לא היה ספונטני, כי אם מעשה מתוכנן מראש שיש לתת משקל לפעולות ההכנה שקדמו לו, ובהן פעולות לטשטוש זהותם של המשיב והשותף; קשירת הקשר; והבאת האקדח והשקית. עוד נקבע כי חומרת המעשה מתחדדת נוכח התנהלותם של השניים במהלך השוד עצמו, שכללה פגיעה פיזית במתלונן וביזה; ונוכח הפגיעה במתלונן, הנושאת השלכות ארוכות טווח כאמור. בית המשפט דחה את טענת הסנגוריה שלפיה השותף היה הגורם הדומיננטי בביצוע העבירות וכי המשיב לא לקח בכך חלק פעיל. נקבע כי העובדה שהמשיב עמד בסמוך והוסיף לאסוף תכשיטים מארונות החנות בעוד השותף תוקף את המתלונן, מעידה כי היה שותף מלא לנעשה בבחינת מבצע בצוותא. בית המשפט קבע כי מתחם הענישה הראוי בעבירות שיוחסו למשיב נע בין שישה חודשי עבודות שירות לבין 50 חודשי מאסר, וזאת בהתבסס על ע"פ 2849/13 טגבה נ' מדינת ישראל (13.8.2013) (להלן: עניין טגבה) שם נקבע מתחם זהה. לקולה נשקלו העובדה כי המשיב הביע חרטה על מעשיו; הפוטנציאל השיקומי הטמון בו; והעובדה שהודה במיוחס לו ונמנע מניהול הוכחות. אשר לנסיבותיו האישיות של המשיב ציין בית המשפט כי ככלל הללו נושאות משקל משמעותי, אך כי אין לייחס להן משקל משמעותי במקרה דנן נוכח הרשעותיו הקודמות. לחומרה שקל בית המשפט את סוג העבירות ונסיבות ביצוען, לרבות הערכים החברתיים שנפגעו; את עברו הפלילי של המשיב; את העובדה שנמנע מלהפליל את השותף, המעידה על המשך הזדהות עם העולם העברייני; ואת הפגיעות הקשות שנגרמו למתלונן במישורים השונים כעולה מתסקיר נפגע העבירה. על כן גזר בית המשפט על המשיב את העונשים המפורטים ברישה של פסק דין זה. 4. מכאן ערעור המדינה המכוון לקולת העונש שנגזר על המשיב. לשיטת המערערת, בית המשפט הקל עם המשיב יתר על המידה שעה שגזר עליו את העונשים האמורים, שיש בהם משום סטייה משמעותית ממתחם הענישה הראוי והנהוג במקרים מעין אלה. לטענתה, שגה בית המשפט בכך שלא ייחס משקל הולם למאפייניהן החמורים של העבירות שבהן הורשע המשיב; לאלימות שבה נקטו הוא ושותפו; ולהרשעותיו הקודמות של המשיב, ובייחוד להרשעה קודמת בשוד המוכיחה כי אין בעונש שנגזר עליו כדי להרתיעו. עוד טוענת המערערת כי שגה בית המשפט שעה שלמד לענייננו מעניין טגבה וקבע כי הרף העליון של מתחם העונש ההולם עומד על 50 חודשי מאסר. כך, נטען כי עובדותיו של עניין טגבה שונות באופן מהותי מהעובדות בעניין העומד לפנינו, שכן מהראשון נעדר תכנון מוקדם; והשוד בו כלל גניבת סכום פעוט של 200 ש"ח בלבד. מאפייניו של שוד מתוכנן ומתוחכם תוך איומי אקדח הנחזה לאמיתי והפעלת אלימות קשה, כך נטען, שונה בתכלית מ"השוד הספונטני" שאירע בעניין טגבה. המערערת סבורה אפוא כי מתחם הענישה ההולם בעניין שלפנינו מחמיר יותר מזה שקבע בית המשפט המחוזי, וכי על הרף העליון לעמוד על שבע שנות מאסר; וכי בתוך מתחם זה על עונשו של המשיב להיקבע ברף העליון, וזאת בין היתר נוכח ממצאיו החמורים של תסקיר נפגע העבירה. 5. מנגד סומך המשיב את ידיו על פסק הדין של בית המשפט המחוזי. בדיון לפנינו טען בא כוחו כי בית המשפט ייחס משקל ראוי, ולא נמוך מדי, לעברו הפלילי של המשיב וכי לא נפלה בכך שגגה כטענת המערערת; כי המשיב לא לקח חלק באלימות שהפעיל השותף כלפי המתלונן; וכי מחומר הראיות עולה שלא התנגד למעצר או לאזרחים שביקשו לרתקו למקום. לשיטתו, השותף הוא שהיה הגורם הדומיננטי באירועים, בעוד שהמשיב היה פסיבי יותר, וצדק בית המשפט המחוזי שנתן לכך ביטוי בעת גזירת העונש. עוד נטען, בהסתמך על תסקיר שירות המבחן, כי מיום ששוחרר ממאסרו הקודם התמיד המשיב במקום עבודתו, מה שמעיד על פוטנציאל שיקום; וכי עיון בפסיקה מלמד שלא נפל פגם במתחם הענישה שהציב בית המשפט המחוזי. 6. בתסקיר משלים מיום 16.6.2014 שהגיש שירות המבחן נמסר כי המשיב משולב כעת באגף בעל אוריינטציה דתית ונמצא בקשר רציף עם גורמי הטיפול הרלבנטיים; כי התנהגותו תקינה וחיובית, ללא עבירות משמעת; וכי הוא משולב מזה כחודשיים בקבוצה טיפולית לשליטה בכעסים המתקיימת באגף שבו הוא שוהה. עוד נמסר כי המשיב גילה אמביוולנטיות באשר להליך טיפולי אינטנסיבי, אך הביע מוטיבציה להשתתף בקבוצות טיפוליות אחרות, שעשויות להוביל למסלול שיקומי. 7. לאחר בחינת נימוקי הערעור ותסקירי שירות המבחן, וכן לאחר שמיעת טיעוני הצדדים בדיון שהתקיים לפנינו, באנו לכלל מסקנה כי דין הערעור להתקבל כך שיוחמר עונש המאסר בפועל שהושת על המשיב בבית המשפט המחוזי. כידוע, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור במידת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית, אולם המקרה שלפנינו בא בקהלם של אותם מקרים חריגים המצדיקים התערבות כאמור נוכח סטייה בלתי מבוטלת ממדיניות הענישה הראויה (ע"פ 512/13 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 9 (4.12.2013); ע"פ 5960/13 מדינת ישראל נ' עון, פסקה 7 (23.4.2014)). בית משפט זה אישר לאחרונה כי מתחם הענישה ההולם בעבירת שוד בנסיבות מחמירות בנסיבות דומות נע בין שלוש שנים לבין שש שנות מאסר וקביעה זו תנחה אף אותנו (ע"פ 4012/13 זיני נ' מדינת ישראל, פסקה 15 (12.2.2014) (להלן: עניין זיני)). העבירות שבהן הורשע המשיב הן קשות וחמורות: שוד אלים של המתלונן, שמצא עצמו לאחר ביצוע העבירות כשהוא חבול פיזית ונפשית, ובכלל זאת סובל מכאבים בגב ובצוואר; מכאבי ראש בלתי פוסקים; מרעד קבוע ביד ימין; ומקשיים רגשיים. נסיבות החיים של המתלונן, שאין זה המקום לפרטן, הביאו לכך שהעבירות שביצעו כלפיו המשיב והשותף משפיעות על כל תחומי חייו, כאמור בתסקיר נפגע העבירה. בית משפט זה עמד לא אחת על הצורך להרתיע את אלה המבקשים להיבנות מפרי עמלם של אחרים, תוך שימוש בכוח הזרוע, ולהגן על הציבור מפניהם באמצעות השתת עונשי מאסר משמעותיים (ע"פ 5510/07 מדינת ישראל נ' סרסור, פסקה 5 (16.9.2007); ע"פ 4177/06 מדינת ישראל נ' הוידי, פסקה 5 (21.6.2006); עניין זיני, בפסקה 15). כאשר בעבירת שוד בנסיבות מחמירות עסקינן נודעת חשיבות רבה לביטוי הסלידה החברתית העמוקה והבהרה כי היא נושאת בצדה עונש מאסר כבד על מנת להרתיע עבריינים בכוח (ע"פ 2163/05 אלייב נ' מדינת ישראל, פסקה ו(1) (12.12.2005); ע"פ 6202/10 מדינת ישראל נ' ישראילוב, פסקה 15 (15.3.2011)). 8. נוכח האמור לעיל, ובשים לב למתחם הענישה שנקבע כאמור, באנו לכלל מסקנה כי יש להחמיר בעונשו של המשיב, וזאת "כדי להגן על הציבור מפני עבריינות אלימה וקשה" (ע"פ 2566/04 מדינת ישראל נ' כהן (3.11.2004)). אמנם, אין להתעלם מנסיבות החיים הקשות של המשיב כפי שהן משתקפות בתסקירי שירות המבחן שהוגשו לעיוננו, ובכללן חשיפה לאלימות ולתרבות עבריינית החל מגיל צעיר; קשיים כלכליים ניכרים; והקושי בהתמדה במסגרות פורמאליות. כמו כן יש לייחס משקל לעובדה כי המשיב לקח אחריות – ולו חלקית – על מעשיו; וכי הוא נכון לעבור הליך טיפולי בתקופת מאסרו. אולם נוכח מכלול הנסיבות, שיקולים אלה אינם מצדיקים חריגה לקולה ממתחם הענישה (השוו: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל, פסקה 28 (5.8.2013)). כמו כן, בעת גזירת העונש בתוך המתחם שנקבע, לא ניתן להתעלם משיקולי הרתעה (ע"פ 1127/13 גברזגיי נ' מדינת ישראל, פסקה 38 (15.1.2014); ע"פ 2357/13 רוש נ' מדינת ישראל, פסקה כב (6.10.2013)). כאמור, בצד הרשעות אחרות, המשיב הורשע זה מקרוב בעבירת שוד בנסיבות מחמירות שבגינה נגזרו עליו 24 חודשי מאסר בפועל במסגרת הליך אחר. עבר פלילי זה, בצירוף חומרת עבירת השוד בנסיבות מחמירות ומתחם הענישה שנקבע ביחס אליה, שעליהם עמדנו, מחייבים השתת עונש מאסר מרתיע וכזה שישקף בצורה הולמת את העבירה ונסיבות ביצועה. החלטנו אפוא לקבל את ערעור המדינה, ולהחמיר את עונשו של המשיב. בהיותנו ערכאת ערעור, שאינה ממצה את חומרת הדין, אנו מעמידים את עונש המאסר בפועל על 52 חודשים. יתר חלקי גזר הדין יישארו בעינם. ניתן היום, כ"ה בסיון התשע"ד (‏23.6.2014). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 14011780_M03.doc הג מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il