לב וורד נ. סולניר בע"מ

החלטה בתיק רע"א 1176/09 בבית המשפט העליון רע"א 1176/09 בפני: כבוד השופט א' גרוניס המבקשים: 1. לב וורד 2. רבקה רום נ ג ד המשיבה: סולניר בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו בבש"א 2744/09 ת.א. 720/94 מיום 2.2.09 שניתנה ע"י כב' השופט ציפורה ברון בשם המבקשים: עו"ד נתן קורץ בשם המשיבה: עו"ד אורלי גלמן פסק-דין 1. בפניי בקשת רשות ערעור על שתי החלטות של בית המשפט המחוזי בתל אביב (כבוד השופטת צ' ברון), בהן נקבע כי יש להשיב למשיבה ערבות בנקאית שהופקדה בקופת בית המשפט. 2. ביום 9.5.94 הגישה המשיבה תביעה נגד המבקשות ונתבעים נוספים על סך 3,125,441.5 ש"ח. לבקשת המשיבה הוטל עיקול זמני על נכסים של המבקשות עד לסכום של 3,000,000 ש"ח. בהחלטת העיקול נקבע, כי על המשיבה להפקיד ערבות בנקאית על סך 150,000 ש"ח, צמוד למדד, לפיצוי בגין כל נזק העלול להיגרם על ידי צו העיקול אם תידחה התובענה או יפקע הצו מסיבה אחרת. הערבות הופקדה כנדרש ביום 10.5.94. ביום 20.11.08, כארבע עשרה וחצי שנים לאחר הגשת התביעה, ניתן פסק הדין. התביעה התקבלה בחלקה נגד אחד הנתבעים, אולם נדחתה כלפי המבקשות. לטענת המבקשות נגרמו להן נזקים כבדים עקב צו העיקול הזמני. עוד נטען, כי המשיבה חדלה לפעול עוד בשנת 1989 והמקור היחיד ממנו יכולות המבקשות להיפרע את נזקיהן הוא הערבות הבנקאית, אשר סכומה עמד אז על 278,419 ש"ח. לטענת המבקשות, מייד לאחר פסק הדין הן הגישו לבית משפט השלום בראשון לציון בקשה לעיקול זמני של הערבות הבנקאית ולהארכת המועד להגשת תביעה. בית משפט השלום דחה את הבקשה וקבע כי ההליך שיש לנקוט הוא הגשת בקשה לחילוט הערבות הבנקאית, בהתאם להוראות תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן - תקנות סדר הדין האזרחי). יוער, כי המבקשות לא צירפו לבקשה לרשות ערעור העתק של בקשת העיקול שהגישו לטענתן לבית משפט השלום ושל החלטת בית המשפט. לאור החלטת בית משפט השלום הגישו המבקשות לבית המשפט המחוזי בקשה לחילוט הערבות. בתגובתה לבקשת החילוט טענה המשיבה כי ההליך שננקט אינו מתאים, וזאת בין היתר משני הטעמים הבאים: האחד, תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי כנוסחה הנוכחי הותקנה בשנת 2001, ועל כן אין היא חלה על הערבות הבנקאית אשר הופקדה בשנת 1994. בעניין זה הסתמכה המשיבה על החלטת בית משפט זה ברע"א 3203/07 בני בנימין לקרץ י.י. (1993) בע"מ נ' ח'שיבון ח'ליל בע"מ - בפירוק (לא פורסם, 29.8.07) (להלן - עניין לקרץ)). השני, כי על פי הסיווג הקבוע בתקנות סדר הדין האזרחי יש לראות את הערבות הבנקאית שלענייננו כ"ערבות" ולא כ"עירבון" ועל כן אין הליך של חילוט לפי תקנה 371(א) לתקנות הולם אותה. לאחר הגשת תגובת המשיבה הגישו המבקשות, ביום 14.1.09, הודעה בה נאמר, כי לאור האמור בפסק הדין בעניין לקרץ הן חוזרות בהן מבקשת החילוט. בהודעה התבקש בית המשפט המחוזי לעכב את שחרור הערבות לתקופה של שבעה ימים "על מ[נ]ת לאפשר למבקשות להגיש בקשות מתאימות לבית המשפט המוסמך לדון בתביעתן לפיצוי". בית המשפט נעתר לבקשה ובהחלטה מיום 14.1.09 הורה על עיכוב הערבות לתקופה של שבעה ימים החל מיום 18.1.09. יצוין, ולכך עוד אדרש בהמשך, כי בבקשת רשות הערעור שבפניי לא הזכירו המבקשות את החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי. 3. לטענת המבקשות, לאחר שהן חזרו בהן מבקשת החילוט הן פנו לבית משפט השלום בראשון לציון בבקשה לעיון חוזר בבקשת העיקול וזאת לאור הלכת לקרץ. בית המשפט דחה את הבקשה, וקבע כי על המבקשות להגיש תביעה בהתאם למתווה שנקבע בע"א 732/80 ארנס נ' "בית אל - זכרון יעקב", פ"ד לח(2) 645 (1984) (להלן - עניין ארנס)). ביום 25.1.09 פנו המבקשות לבית המשפט המחוזי בבקשה לעיכוב שחרור הערבות עד ליום 15.2.09, וזאת על מנת לאפשר להן להגיש תביעה לבית המשפט המוסמך. המשיבה התנגדה לבקשה. בתגובתה נטען, כי תקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי אכן אינה חלה, אולם ניתן ללמוד ממנה על דרך ההיקש כי אין מקום לעכב את הערבות הבנקאית מעבר ל-60 ימים מיום מתן פסק הדין. בית המשפט המחוזי קיבל את עמדת המשיבה ביום 2.2.09 וקבע, כי 60 ימים הם די והותר זמן כדי להגיש את התביעה. המבקשות הגישו לבית המשפט המחוזי בקשה לעיון חוזר, בה טענו כי ככל שיש להקיש לענייננו מתקנות סדר הדין האזרחי, הרי התקנה הרלוונטית היא תקנה 371(ג) לתקנות הקוצבת פרק זמן של שישה חודשים להגשת תובענה או בקשה לפיצויים. המשיבה הגישה תגובה לבקשה, בה טענה כי אין לפנות לתקנה 371(ג) לתקנות, סדר הדין האזרחי, שכן היא עוסקת בערבות צד ג' ולא בעירבון. ביום 5.2.09 דחה בית המשפט המחוזי את הבקשה לעיון חוזר. בית המשפט קבע, כי הדין עם המשיבה בטענתה שהתקנה הרלוונטית היא תקנה 371(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי, העוסקת בעירבון, ולא תקנה 371(ג) לתקנות, העוסקת בערבות. בקשת רשות הערעור שבפניי מופנית נגד שתי החלטותיו של בית המשפט המחוזי. ביום 8.2.09 קבעתי, כי שחרור הערבות הבנקאית יעוכב עד להחלטה אחרת. עתה הגיעה העת להכריע בבקשת רשות הערעור. החלטתי לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור על פיה. 4. בהחלטה שניתנה על ידי לפני זמן קצר עמדתי על ההבחנות השונות בין ערבות לבין ערבון, לעניין הפקדת בטוחה בגדר בקשה לסעד זמני, ועל הבעייתיות העלולה להיגרם כתוצאה מ"פניה הכפולות" של הערבות הבנקאית, העשויה לשמש הן כערבות והן כערבון (רע"א 9308/08 אלול נ' רביב (טרם פורסם, 21.4.2009) (להלן - עניין אלול)). ההבחנה הרלוונטית לעניין שבפנינו היא זו הנוגעת לאופן מימוש הבטוחה ולמסגרת הזמנים הקצובה לשם כך (ראו, עניין אלול, פיסקה 9). הבלבול הדיוני וההחלטות הסותרות שנתקלו בהן המבקשות במקרה דנא ממחישים את הבעייתיות העלולה להיווצר כאשר אין הגדרה מדויקת של טיב הבטוחה כשמדובר בערבות בנקאית. מטעמים אלו ציינתי בהחלטתי בעניין רביב, כי כאשר נקבעת בטוחה בדמות ערבות בנקאית, על בית המשפט (או הרשם) להבהיר במילים מפורשות האם מדובר בערבות או בערבון, כהגדרתם של מונחים אלו בתקנה 1 לתקנות סדר הדין האזרחי. במקרה הנוכחי אין, כמובן, לבוא בטרוניה על בית המשפט אשר הורה בשנת 1994 על הפקדת הערבות הבנקאית. זאת, שכן ההסדר היוצר את ההבחנה עליה עמדנו בין ערבות לבין ערבון נחקק רק בשנת 2001 (תקנות סדר הדין האזרחי (תיקון מס' 6), התשס"א-2001). הסדר זה אינו חל על בטוחה שהופקדה קודם לכן (ראו, עניין לקרץ). מימוש הערבות הבנקאית צריך אפוא להיעשות על פי הדרך שהותוותה בעניין ארנס (עמ' 663 לפסק הדין). אין בידי לקבל את גישתו של בית המשפט המחוזי, כי לעניין מימוש ערבות בנקאית שהופקדה לפני תיקון תקנות סדר הדין האזרחי יש להחיל על דרך ההיקש את תקנה 371(ד) לתקנות סדר הדין האזרחי. תקנה זו קובעת, כי עירבון יוחזר למבקש הצו הזמני אם לא הוגשה בקשה לחילוטו לאחר 60 ימים ממועד פקיעת הצו. אולם, מימוש הערבות הבנקאית (או כל בטוחה אחרת) לפי המתווה שנקבע בעניין ארנס אינו נעשה על דרך הגשת בקשה לחילוט. בקשה מסוג זה כנראה כלל לא הייתה מוכרת לפני תיקון תקנות סדר הדין האזרחי בשנת 2001. ככל שיש להקיש מתקנה 371 לתקנות סדר הדין האזרחי, הרי תקנה מתאימה יותר היא תקנת משנה 371(ג) לתקנות, העוסקת בערבות וקובעת מגבלת זמן של שישה חודשים ממועד פקיעת הצו הזמני לשם הגשת תובענה או בקשה לפיצויים (ואף תקופה זו של ששה חודשים ניתנת להארכה). זאת, שכן מבחינת אחד המאפיינים העיקריים המבחינים בין ערבות לבין עירבון - חילוט ללא הוכחת נזק - דומה בטוחה שניתנה לפני תיקון תקנות סדר הדין האזרחי לערבות ולא לערבון (ראו, עניין לקרץ, פיסקה ה). בענייננו, איני נדרש להכריע האם מגבלת הזמן הקבועה כיום בתקנה 371(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי לגבי ערבות תקפה, על דרך ההיקש, לבטוחה שניתנה לפני תיקון תקנות סדר הדין האזרחי. זאת, שכן בכל מקרה טרם חלפו שישה חודשים מאז שפקע הצו הזמני. 5. טוענת המשיבה, כי ביום 14.1.09 החליט בית המשפט המחוזי, כי על המבקשות להגיש את בקשתן לפיצויים בתוך שבעה ימים החל מיום 18.1.09. החלטה זו נתקבלה לפי בקשת המבקשות. לפי הטענה, גם אם אין מגבלה סטטוטורית על התקופה בה ניתן להגיש את התביעה לפיצוי ולמימוש הבטוחה, הרי משנקבע לכך מועד בהחלטה שיפוטית היה על המבקשות לעמוד בו. המשיבה מוסיפה וטוענת, כי המבקשות פעלו בחוסר תום לב, שכן הן לא הזכירו בבקשת רשות הערעור את החלטתו האמורה של בית המשפט. דין הטענות להידחות. המבקשות פנו לבית המשפט המחוזי ביום 25.1.09 בבקשה כי שחרור הערבות הבנקאית יעוכב עד ליום 15.2.09, על מנת שיתאפשר להן להגיש תביעה מתאימה. גם אם לא הוגדרה ככזו, הייתה זו בקשה להארכת המועד שנקצב בהחלטה מיום 14.1.09. בניגוד לטענת המשיבה, הבקשה הוגשה בתוך התקופה שנקצבה בהחלטה (ראו, סעיף 10(א) לחוק הפרשנות, התשמ"א-1981). זאת ועוד, לטענת המבקשות, שלא הוכחשה, הן פנו קודם לכן לבית משפט השלום בבקשה לעיון מחדש בהחלטתו בעניין העיקול. מהלך זה היה שגוי, אולם הוא מלמד כי המבקשות לא זלזלו במועדים שנקצבו בהחלטתו של בית המשפט. בנסיבות אלו, ובהתחשב בזמן הארוך בו היה הצו הזמני בתוקף, בהחלטות הסותרות שניתנו על ידי בתי המשפט ובחוסר הבהירות באשר להליך הנכון שיש לנקוט, היה מקום כי בית המשפט ייעתר לבקשה להארכת מועד. באשר לאי הזכרת החלטת בית המשפט המחוזי מיום 14.1.09 בבקשה לרשות ערעור, מדובר אכן בהתנהלות דיונית לא ראויה. עם זאת, סנקציה שמשמעותה חסימת דרכן של המבקשות מפני הגשת תביעה או בקשה מתאימה לפיצוי על הנזקים שנגרמו להן בגין הצו הזמני הינה חריפה מידי. זאת ועוד, התנהלותה הדיונית של המשיבה מצביעה על כך שגם היא רחוקה מלהיות טלית שכולה תכלת. כאמור, בתגובתה של המשיבה לבקשה לחילוט הערבות הבנקאית טענה היא שאין מדובר ב"ערבון" אלא ב"ערבות". למרות זאת, לא נמנעה היא מלטעון, בתגובתה לבקשה לעיון חוזר שהגישו המבקשות, כי הערבות הבנקאית נחשבת ל"ערבון" ולא ל"ערבות". הסברה של המשיבה בתשובה לבקשת רשות ערעור, המצדיק שינוי עמדה זה בכך שהטענה הראשונה הייתה טענה חלופית, טוב היה לו שלא נטען משנטען. 6. התוצאה היא שהערעור מתקבל והחלטותיו של בית המשפט המחוזי מבוטלות. הערבות הבנקאית תיוותר בשלב זה בקופת בית המשפט. על המבקשות להגיש תביעה או בקשה מתאימה בעניין דרישתן לפיצויים תוך 15 ימים מהמצאת פסק דין זה. אם לא יעשו זאת, תוחזר הערבות הבנקאית למשיבה. נוכח מחדליהן הדיוניים של המבקשות, לא ייעשה צו להוצאות. ניתן היום, י"ג באייר התשס"ט (‏7.5.09). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09011760_S03.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il