אנדרי גרסמיוק נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11756/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11756/04 בפני: כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת א' חיות המערער: אנדרי גרסמיוק נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דינו וגזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב ב-ת"פ 40383/03 מיום 15.12.2004 שניתן על ידי כבוד השופט ז' כספי תאריך הישיבה: ח' בחשון התשס"ו (10.11.05) בשם המערער: עו"ד יעקב שקלאר בשם המשיבה: עו"ד דניאלה ביניש פסק-דין השופטת מ' נאור: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופט ז' כספי) בו הורשע המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן – החוק), איומים לפי סעיף 192 לחוק והדחה בחקירה לפי סעיף 245 (ב) לחוק. על המערער נגזרו 50 חודשי מאסר בפועל, בניכוי תקופת מעצרו מיום 19.11.03 ועד 24.5.04, וכן 12 חודשי מאסר על תנאי לשלוש שנים, שלא יעבור במהלך תקופה זו עבירה כגון זו בגינה הורשע או כל עבירת אלימות מסוג פשע. כן חייב בית המשפט קמא את המערער בפיצוי כספי של המתלונן בסך של 3,000 ₪. במסגרת גזר הדין הופעל מאסר על תנאי בן 8 חדשים שהוטל על המערער, ונקבע כי עליו לשאת בתקופת מאסר זו במצטבר לתקופת המאסר שנגזרה עליו בתיק זה, כך שבסך הכל נגזר על המערער לשאת בתקופת מאסר בת 58 חדשים בניכוי תקופת מעצרו כאמור לעיל. 2. על פי כתב האישום, לפני ה-21.10.03 גמר המערער אומר בליבו לחבול באדוארד ללצ'וק (להלן – המתלונן) חבלה חמורה. לשם יצירת הזדמנות הציע המערער למתלונן להיות שותף ונוכח בעסקת מכר של כדורי ויאגרה שהיו ברשותו לצד שלישי תמורת 3,000 ₪, והמתלונן הסכים. ביום 20.10.03 או בסמוך לכך הנחה המערער את המתלונן להגיע למחרת היום לתחנה המרכזית בפתח-תקווה בשעה 17:30 לפגישה עם אותו קונה. ביום 21.10.03 בשעה 17:30 לערך הגיע המתלונן לתחנה המרכזית בפתח תקווה. לאחר מספר דקות התקשר אליו המערער והודיע לו כי הפגישה הועברה לבניין בבנייה ברחוב ז'בוטינסקי פינת רחוב בן-גוריון ברמת-גן. בעקבות שיחה זו הגיע המתלונן למבנה האמור ונכנס עם המערער פנימה. לאחר שהמתלונן התיישב בכוונה להמתין לקונה הוציא המערער מוט ברזל מתיקו והכה את המתלונן שלוש מכות בראשו ובגופו. המתלונן תפס את מוט הברזל והצליח למנוע מהמערער להמשיך ולהכות אותו, אך אז ליפף המערער חבל מסביב לצווארו של המתלונן והחל לחנוק אותו. המתלונן הכניס את ידו ללולאת החבל וכך מנע את חניקתו. בידו השנייה הכה המתלונן את המערער באמצעות המוט וכתוצאה מכך שחרר המערער את אחיזתו בחבל. לאחר מספר דקות עזב המערער את המקום. על פי כתב האישום, במעשיו אלה גרם המערער למתלונן לחתכים מעל הגבה הימנית ובאוזן ימין, ולחבלות בצוואר, בגב ובידיים. כמו כן נאמר בכתב האישום כי במספר רב של הזדמנויות לאחר האירוע המתואר לעיל ועד למעצרו של המערער ביום 19.11.03 התקשר האחרון למתלונן ואיים עליו שאם יפנה למשטרה הוא יפגע בילדיו. 3. אין מחלוקת כי המערער והמתלונן הכירו זה את זה בעבר במאסר משותף והיו חברים. המחלוקת מתמקדת בשאלה מי מבין השניים הוא זה שיזם את המפגש באתר הבנייה, מי מביניהם החל להכות את משנהו ומי פעל אך לשם הגנתו העצמית. המערער והמתלונן מטיחים זה בזה אשמה. בית המשפט העדיף, כפי שנראה, את עדות המתלונן. בבית המשפט המחוזי העידו המתלונן, אשת המתלונן, העד המומחה ד"ר בירתולון לוי, חברו של המתלונן אולג וכן המערער. ממסכת העדויות ומחומר הראיות שהוגש לבית המשפט עלה שהיתה מערכת יחסים אינטימית בין אשת המתלונן לבין המערער, אשר התקיימה חודשים אחדים לפני האירוע. אשת המתלונן, והמערער נחלקו ביניהם בשאלה מה היה אופייה של מערכת יחסים זו: בעוד שטענת המערער לכל אורך המשפט הייתה כי דובר בקיום יחסים אינטימיים מרצון ובהסכמה, טענה אשת המתלונן בשלב מסוים כי יחסי המין בינה לבין המערער נכפו עליה באלימות, ולאחר מכן חזרה בה מטענה זו ואישרה כי לא התנגדה למעשיו, אך המשיכה לטעון שלא רצתה בהם. אף שאין חולק כי מערכת יחסים זו שבין אשת המתלונן לבין המערער עמדה ברקע האירוע, ואף היוותה אלמנט מרכזי בגרסאות המתלונן והמערער, הייתה עמדת התביעה בבית המשפט קמא כי "שאלת האונס אינה רלוונטית". על עניין זה כתב בית המשפט קמא: בהקשר הרלוונטיות של ענין זה, שזכרו גם לא בא, כלל, בכתב האישום, למשפטנו, אני דוחה, נחרצות, את עמדת התביעה. רלוונטיות כזו קיימת אף קיימת. היא כשלעצמה נותנת את ההגיון הלכאורי לעמדת ההגנה, בעניין האירועים המיוחסים לנאשם בכתב האישום: זה ההסבר שנותן הנאשם לגירסה המתוארת על-ידו. כיצד ניתן לטעון העדר-רלוונטיות שלו לאירוע החבלה? לא לי הפתרונים. בכל מקרה, מצאתי באותו עניין רלוונטיות לענייננו. (בעמ' 174 לפסק הדין) גישתו זו של בית המשפט קמא מקובלת עלי. משולש היחסים רלבנטי לבחינת שתי הגרסאות הנוגדות לארוע, זו של המערער וזו של המתלונן. פסק דינו של בית המשפט קמא 4. לאחר שסקר את כלל העדויות בחן בית המשפט את הגיונן הפנימי של גרסאות המתלונן והמערער, שהתנגשו חזיתית, בכל הנוגע למניע שהיה לכל אחד מהם לפגוע ברעהו. בית המשפט ציין כי גרסת המערער, לפיה היה למתלונן מניע טבעי לנקום בו בשל היחסים שקיים עם אשתו נראית הגיונית על פניה, וזאת בין אם יחסים אלה קוימו בהסכמה ובין אם המערער כפה עצמו עליה בכוח. עם זאת ציין בית המשפט כי גם לגרסתו הנגדית של המתלונן הגיון פנימי משלה. על פי גרסה זו נהה המערער אחר אשת המתלונן, וקיווה להוכיח לה, בשלב בו החלה לדחותו, את חוזק ידו ואת שמוכן הוא לעשות בעבורה, לא כל שכן אם סבר כי היא עצמה חפצה בפגיעה בבעלה-המתלונן. נוכח מסקנת-ביניים זו אליה הגיע בית המשפט נכתב על ידו: הנה כי כן, משולש היחסים המורכב בין השלושה יכול להוליד – על פי היגיון בסיסי, בלבד, צריך להדגיש – הסברים אפשריים, המבססים כל אחת משתי הגירסאות של שני המעורבים הישירים באירוע האלים. המעורבים העקיפים, לריסה ואולג פרידמן [הכוונה לאשת המתלונן ולחברו – מ.נ.], לא נכחו במקום בשעת-מעשה ועל-כן ניתן להיעזר בדבריהם רק לצורך אימות נקודות מסויימות, כמו הדרך בה התרחשה התקרית, ולא כמי שהיו עדי-ראייה לה. עם זאת, קיימים גם כאן – וכוונתי לדברי אולג – יסודות בעלי-משקל רב, שבכוחם לחזק ולתמוך במי מבין הגירסות שבמחלוקת. היסוד המרכזי, להבדיל מן ההיגיון הבסיסי החיצוני, לקביעת דרך התרחשות האירוע האלים, הוא, אפוא, קביעות המהימנות של שני המעורבים באירוע גופו. על-פי אלה ייפול דבר. מובן, כי גם לעדויות הנלוות, כמו גם לראיות החפציות, מקום לאישוש קביעת המהימנות ולחיזוקה. (בעמ' 187 לפסק הדין) 5. בית המשפט קמא נתן אמון בעדותו של המתלונן והעדיפה על פני זו של המערער. בתוך כך הדגיש בית המשפט את הזהירות שאפיינה את ניסוחיו של המתלונן, את רצונו לדייק בתיאוריו ואת כנותו. עוד ציין בית המשפט את הסתייגותו של המתלונן מהעמדה אותה הציגה אשתו בעדותה, לפיה לא נתנה הסכמה מלאה לקיום היחסים עם המערער. נתון זה תמך, לדידו של בית המשפט קמא, במהימנותו של המתלונן, ובד בבד הסיר את החשש לקשירת קשר בינו לבין אשתו להעליל על המערער דבר שקר. בית המשפט הוסיף כי המתלונן העיד בכנות רבה אודות תגובתו הראשונית לאחר ששמע מפי אשתו על האונס, כביכול, שביצע בה המערער. הוא סיפר כי התרגז ורצה לתקוף את המערער או אף להורגו. עם זאת קיבל בית המשפט את עדותו של המתלונן לפיה היה זה רק רוגז רגעי שלא הביא אותו לכלל ביצוע מעשים כלפי המערער. לחיזוק מסקנה זו ציין בית המשפט כי המתלונן ידע על מערכת יחסים אינטימית של אשתו עם אדם אחר בתקופה קודמת, עת שהה בכלא, ולא פגע באשתו או באותו גבר. בית המשפט הוסיף וציין כי המתלונן לא איבד את שלוותו באולם בית המשפט גם לאחר ששמע פרטים מביכים אודות אשתו, לרבות בציטוטים מתוך דבריה בחקירה. לעומת זאת הצטיירה עדותו של המערער בעיני בית המשפט קמא כבלתי מהימנה. בית המשפט ציין כי בשתי חקירותיו הראשונות של המערער במשטרה סירב הוא למסור גרסה כתובה ואף הכחיש היכרות כלשהי עם המתלונן ואשתו, דבר שאינו מאפיין מי שנפל קורבן לאישומי שווא. בית המשפט מוסיף כי בשיחת טלפון שהתנהלה בין המערער לבין המתלונן ואשתו ואשר הוקלטה על ידי החוקרים לא הטיח המערער בבני הזוג בשום שלב כי מי שהיכהו לראשונה היה המתלונן, ואף לא רמז בכיוון זה. משנשאל המערער על ידי השניים באותה השיחה מדוע היכה את המתלונן השיב כי יכחיש את ההיכרות ביניהם – כפי שאכן עשה בשלב מאוחר יותר. עוד ציין בית המשפט כי תיאורו של המערער את פרטי האירוע לקה בסתירות ממשיות. כך, בנוגע לשאלה כיצד הוכה בידי המתלונן השיב המערער בעדותו בבית המשפט כי אין הוא יודע במה הוכה, ואף הכחיש בתוקף כי הוכה במוט ברזל. לעומת זאת, בתגובה לכתב האישום נטען על ידי הסניגור מפי המערער כי המתלונן היכה בו באמצעות מוט ברזל וכי גם המתלונן מאשר זאת. אל מול שתי גרסאות אלה ניצבת גרסתו בחקירתו המוקלטת במשטרה בה הכחיש מפורשות כי המתלונן היכה אותו. גם בנוגע לסימני לחיצת החבל שנמצאו על צוואר המתלונן מסר המערער גרסאות שונות. כך, בהודעתו במשטרה טען המערער כי לא חנק את המתלונן בשום דבר, ואף עמד על טענתו-זו משעומת עם כך שנמצאו הסימנים על צווארו של המתלונן. בהמשך אמר כי "היה סמרטוט או חולצה" וכי אחז באמצעותו/ה בצוואר המתלונן. גם בעימות עם המתלונן אמר המערער כי תפס בחתיכת סמרטוט, אולי חולצתו של המתלונן. לעומת זאת, בהודעתו המוקלטת ת/8 אמר "לך תדע, אולי זה סמרטוט, אולי חבל". המערער הכחיש בעדותו כי התקשר אל המתלונן אחרי האירוע אולם פלט השיחות של הטלפון הנייד שלו מוכיח את ההיפך. בכל הנוגע למניע של המערער לתקוף את המתלונן כתב בית המשפט: "באשר למניע, לכאורה, לתקוף את המתלונן, הרי שהנאשם נע בין גירסה, לפיה לריסה שלחה אותו לעשות כן, 'צריך לפחות ללמד את אדיק [המתלונן] לקח' (כך ציטט מדבריה בחקירתו המוקלטת ת/8, העתק 2, בעמ' 56), לבין הגדרת בקשתה כרמז בלבד, בעימות שלו עימה (ס/4, עמ' 57) ובהודעתו המוקלטת ת/9, בעמ' 5; עבור בטענה, כי המדובר בהלצה בלבד ('השיחה לא הייתה ברצינות אלא בצחוק') (עמ' 106 לפרטיכל); וכלה בהכחשה גורפת אודות קיומה של סיבה להרביץ לו (עמ' 114-115) או בקשה של אישתו לעשות כן (ראה גם בעמ' 124). עם זאת הודה מפורשות, פעמיים (עמ' 122 ו – 125), כי התקשר ללריסה לאחר האירוע האלים ובירר עימה האם היא רצתה "להשיג את זה" (את הכאתו של בעלה). לדבריו, היא השיבה לו: 'האם לא היית יכול לתת מכה יותר חזקה?' והורתה לו לא להתקשר עימה יותר. בין אם ציטוטו של הנאשם את תגובתה של לריסה הוא נכון ובין אם לאו (ב- ת/9ד עמ' 38 הוא טוען, כי איננו זוכר את תגובתה) מתברר, מתוך התקשרותו הטלפונית והשאלה, אותה היפנה אליה, כי הוא עצמו העריך שהיא חפצה בהכאתו של בעלה. לעניין זה, כמניע אצל הנאשם, כבר התייחסתי." (הדגשות במקור; בעמ' 190 לפסק הדין) בית המשפט התרשם לשלילה ממהימנותה של אשת המתלונן, לריסה, וקבע כי אין לו ספק כי בניגוד לתלונה שהגישה לא נאנסה על ידי המערער, וכי "מצדה התקיימה מידה של הסכמה ליחסיה האינטימיים עימו". לפיכך קבע בית המשפט קמא כי לא ניתן לבסס ממצא כלשהו על דבריה, אלא אם קיימת ראייה אמינה אחרת באותו עניין. לעומת זאת ראה בית המשפט באולג עד מהימן, וזאת חרף קשרי העבודה והחברות בינו לבין המתלונן. בית המשפט ציין כי אולג לא נכח במהלך האירוע, אך עדותו בדבר רצף האירועים שקדמו לו תומכת במובהק בגרסת המתלונן. אולג סיפר כי המתלונן שיתף אותו בדבר הפגישה הצפויה לו עם המערער ובדבר העיסקה שהציע לו האחרון ליטול בה חלק. העד סיפר כי ניסה להניא את המתלונן מלפגוש את המערער אך ללא הצלחה. כן סיפר כי נתבקש להתלוות אל המתלונן ולשהות בסמוך למקום המפגש בינו לבין המערער כדי לצפות במתרחש, ואף שמע, בזמן אמת, על העתקת מקום הפגישה על ידי המערער. בסופו של דבר לא נלווה אולג למתלונן בצאתו לפגישה. דקות אחדות לאחר האירוע הזעיק המתלונן את אולג וסיפר לו כי המערער היכהו ואף ניסה להורגו. כשבוע לאחר מכן שמע אולג את דברי האיום של המערער על המתלונן בשיחה טלפונית. 6. בזירת העבירה נמצא חבל דק שהוצג בבית המשפט. תצלומו של החבל שימש יסוד לחוות דעתו של ד"ר לוי, מומחה מטעם התביעה, אשר בחן את החבל עצמו במהלך עדותו בבית המשפט. על פי חוות הדעת שמסר תואם פרופיל ה – DNA שהתקבל מהחומר שנדגם מחבל זה את פרופיל ה – DNA של המתלונן. בית המשפט קבע כי חוות דעת זו מאמתת את גרסת המתלונן לפיה כרך המערער לולאת חבל סביב צווארו במהלך האירוע. בחוות הדעת ת/18 צוין כי פרופיל ה – DNA של ארבעת כתמי דם שנמצאו על חולצתו של המתלונן תאם לזה של המערער (בפסק הדין נכתב בטעות "אדוארד", היינו, המתלונן). בא כוחו של המערער טען כי העובדה שכתמי דם אלו נמצאו בקדמת חולצתו של המתלונן איננה מתיישבת עם תיאורו של המתלונן את אופן המאבק שלו עם המערער. על כך כתב בית המשפט קמא כי ההגנה לא הביאה מומחה שיחווה דעתו בהקשר זה, וכי "מכל מקום, גם על-פי הגיונו של דבר, אין להוציא מכלל אפשרות, כי בעוד הנאשם רוכן מעל אדוארד וסופג ממנו מכה, ניתז דם מפניו אל קידמת החולצה, דווקא. יתכן והדבר אירע בשלב אחר של המאבק, כגון, בעת שהשניים עמדו פנים-אל-פנים, אוחזים יחדיו במוט הברזל, עד שתשו כוחותיהם. בכל מקרה, אין בממצאים אלה כדי לפגום בגרסת אדוארד ובאמינותו בעיניי". המתלונן צולם סמוך לאחר האירוע בידי חוקרי המשטרה. בית המשפט המחוזי הדגיש במיוחד את התצלומים בהם נראו סימנים ברורים בצווארו של המתלונן ובכף-ידו השמאלית. המומחה מטעם התביעה ד"ר לוי קבע בחוות דעתו כי הסימנים בצוואר, שני פסים אופקיים, נגרמו מלחץ של חוט דק על הצוואר, ויכלו להיגרם מהחבל הדק שנמצא בזירת האירוע ואשר תצלומו הונח בפניו. ד"ר לוי חזר על קביעה זו בעדותו, גם משהחבל שנמצא בזירת האירוע הוצג לפניו, ושלל את האפשרות שהעלה בא כוח המערער לפיה נוצרו הסימנים כתוצאה מלחץ על צווארון חולצתו של המתלונן. בחוות דעת המשותפת לו ולד"ר זייצב קבע ד"ר לוי כי בכף ידו השמאלית של המתלונן נמצאה צלקת קווית שיכולה להיגרם מלחץ או מחיכוך של חוט דק. בית המשפט המחוזי קבע כי עדותו של המומחה ד"ר לוי אמינה בעיניו ומתאמתת גם על ידי מראה עיניים של מי שאינו בהכרח מומחה בתחום. מסקנתו המסכמת של בית המשפט המחוזי היא כי הממצאים הרפואיים מתיישבים עם עיקרי תלונתו של המתלונן. בתוך כך דחה בית המשפט המחוזי את טענת המערער לפיה כרך המתלונן את החוט על גבי צווארו-שלו (של המתלונן) כדי להותיר בו סימני לחץ במטרה לחזק את גרסתו. טענה זו נדחתה על ידו הן בשל היותה "בלתי-מציאותית ומאולצת", הן בשל כך שנדחתה על ידי המומחה ד"ר לוי והן לאורן של קביעות המהימנות המתייחסות למתלונן ולמערער. בית המשפט ציין כי הימצאותם של סימני הלחץ על עורפו של המתלונן ולא על קדמת צווארו, בצד הסימנים שנמצאו בכף ידו השמאלית, תומכים בגירסה בה דבק המתלונן לפיה הספיק להכניס את כף ידו לתוך לולאת החבל לפני הידוקה על קדמת הצוואר וכך הצליח למנוע את חניקתו-שלו. בית המשפט הוסיף כי גרסה זו אושרה גם על ידי המומחה ד"ר לוי. בית המשפט המחוזי ציין עוד כי בביתו של המערער (במחסן קטן הצמוד לבית) נמצאו ביום 19.11.03 423 כדורי ויאגרה כחולים בתוך אריזות. לדברי בית המשפט קמא חיזק אף ממצא זה את גרסת המתלונן בדבר "עיסקת הויאגרה". בית המשפט הוסיף כי העובדה שהכדורים נמצאו במחסן סגור שהגישה אליו הינה רק לבני הבית אומרת דרשני. עוד ציין בית המשפט קמא את פלטי השיחות הנכנסות והיוצאות של המתלונן ביום האירוע, המחזקים אף הם את גרסתו של המתלונן, ועומדים בסתירה לגרסתו של המערער. לעניין זה ציין בית המשפט קמא כי מפלטי השיחות עולה כי המערער התקשר אל המתלונן סמוך לפני האירוע וכן סמוך לאחריו – נתונים שאינם מתיישבים עם גרסת המערער לפיה המתלונן הוא זה אשר יזם את המפגש ביניהם, מפגש במהלכו ניסה להכותו. לבסוף ציין בית המשפט המחוזי כי זמן קצר לאחר האירוע האלים, לאחר השעה 20:37, נרשם מפיו של המתלונן בבית החולים "שיבא" כי הוא חושש "להמשך חיסול חשבונות עם הילד" ו"כי עלול להיות מצב שיהיה ניסיון נוסף לפגיעה בו בבי"ח". לדברי בית המשפט, אמירה זו לגורם אובייקטיבי סמוך לאחר שיחה שהתקיימה בין המתלונן לבין המערער (בשעה 19:10), ובה, לדברי המתלונן, איים עליו המערער כי יפגע בילדיו, מתיישבת עם עדותו של המתלונן ומחזקת אותה. בית המשפט המחוזי סיכם את פסק דינו בקביעה כי "על פי התמונה שהצטיירה מתוך גירסת אדוארד, מאומתת ומחוזקת, כאמור, מתברר, בלא כל ספק, כי הנאשם תקף את אדוארד וחבל בו באופן חמור, לאחר שתיכנן, מראש, את הפגיעות בו, הצטייד בצינור ברזל ובחבל דק, והכל, בכוונה לגרום לו את החבלות החמורות האלה. לצורך כך פיתה אותו להגיע לאתר-בנייה מבודד, כדי להשתתף עימו, כביכול, בעיסקה של מכירת כדורי ויאגרה לאדם אחר. עוד באותו ערב, ובמספר הזדמנויות נוספות בהמשך, התקשר הנאשם טלפונית לאדוארד ואיים עליו בפגיעה בילדיו, אם יפנה למשטרה". בית המשפט המחוזי הרשיע אפוא את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. הטענות 7. בערעורו לפנינו חזר המערער על גרסתו לפיה היה זה המתלונן אשר תכנן לפגוע במערער, ומשהדבר לא עלה בידו הגיש תלונה כוזבת למשטרה בנוגע לקטטה נשוא כתב האישום, ואף שכנע את אשתו להגיש תלונת שווא בגין אונס כנגד המערער; כל זאת בתיאום עם אולג שמסר גרסה התואמת את גרסת המתלונן. לטענת המערער היה זה המתלונן אשר בחר את מקום המפגש בו אירע האירוע. לדבריו, נתמכת טענה זו בכך שמדובר היה באתר בנייה הממוקם סמוך למרפאתו של הרופא המטפל במתלונן. לדברי המערער סיפר לו המתלונן כי המקום מוכר לו היטב היות והוא נוהג להגיע לשם לשתות אלכוהול הרחק מעיניה של אשתו. המערער שב וטען כי הגן על גופו וחייו מפניו של המתלונן: לדבריו, לאחר שנכנסו אל המבנה שבבנייה בו אירע האירוע עלו הם במדרגות, ואז היכה המתלונן את המערער מכה חזקה במצחו. במטרה להגן על חייו וגופו השיב המערער מכה למתלונן וכתוצאה ממנה נפל המתלונן במדרגות. בהמשך התקוטטו השניים כשהמערער רוכן מעל למתלונן ופניהם זה אל זה. לטענת המערער ניגר אז דמו ממצחו והכתים את קידמת חולצתו של המתלונן. המערער טוען כי הכה את המתלונן לשם הגנה עצמית וכי התנהגותו הייתה מידתית וסבירה בנסיבות העניין. לכל הפחות – כך טוען המערער – מקים חומר הראיות ספק בעניין זה, ודי בכך לשם זיכויו מעבירת החבלה בכוונה מחמירה. 8. טענה מרכזית של בא-כוח המערער היא שהימצאות כתמי דמו על קדמת חולצתו של המתלונן איננה מתיישבת עם גרסתו של המתלונן לפיה חש בדמו של המערער נוזל על גבו. עוד טוען המערער כי הימצאות הסימנים על עורפו של המתלונן איננה מתיישבת עם גרסת המתלונן לפיה כרך המערער את החבל מלפנים ומשך אותו לאחור. לטענתו, על פי גירסה זו היו הסימנים צריכים להימצא בקדמת הצוואר ולא בעורף. טענה נוספת של המערער היא כי גרסת המתלונן לפיה כרך המערער חבל על צווארו לאחר שהמתלונן הלם בראשו באמצעות מוט איננה סבירה, שכן אין זה סביר כי המערער הספיק להתעשת, למצוא חבל, להכין לולאה ולכרוך אותה על צוואר המתלונן והכל במשך שניות-מספר. המערער מוסיף וטוען כי מומחה התביעה ד"ר לוי אישר כי החבלות שנגרמו למתלונן יכלו להיות תוצאה של נפילתו על הקרקע באתר הבנייה, ושל מכת אגרוף לא ישירה בצורת חיכוך עם טבעת. לדבריו, עדות זו מחזקת את גרסתו לפיה היכה את המתלונן לאחר שזה היכהו ראשון, ואז התגלגל המתלונן במדרגות. על פי גרסת המערער, בשלב זה קפץ הוא על המתלונן והמשיך להכותו באגרופיו כשעל אצבעותיו היו טבעות מאסיביות. עוד מציין המערער כי מומחה התביעה ד"ר לוי העיד כי סימן החבלה על ידו של המתלונן יכול אמנם להיות תוצאה של הכנסת היד ללולאה, אולם הדבר אינו אופייני והפצע יכול היה להיגרם גם מחתך באתר הבנייה. טענה נוספת של המערער היא כי הימצאות החבל עם סימני דמו של המתלונן בזירה איננה מתיישבת עם תכנון מדוקדק מצדו של המערער, וכי העובדה שהמתלונן נשאר בזירה אחרי המערער מרמזת על האפשרות לפיה היה זה המתלונן עצמו שכרך את החבל סביב צווארו. 9. המערער חולק על קביעת בית המשפט קמא לפיה הוכח קיומו של מניע מבחינתו לפגוע במתלונן, אף כי העיד כי אמר למתלונן לאחר האירוע כי הסיתו אותו ואת המתלונן איש נגד רעהו, תוך שהתכוון בדבריו אלו לאשת המתלונן. לדבריו אכן הסיק מהתבטאויותיה של אשת המתלונן כי היא חפצה בפגיעה במתלונן, אך לו-עצמו לא היה כל אינטרס לממש חפצה זה, שכן לא רצה לפתח את יחסיהם מעבר לנקודה אליה הגיעו. בהקשר זה ציין המערער את עדותה של אשת המתלונן לפיה סיפרה למתלונן על כך שהמערער אנס אותה כיוון שרצתה להביא לסיום היחסים בינו לבין המערער. לטענת המערער, רצונה ה"אמיתי" של אשת המתלונן היה למנוע מהמתלונן לדעת על הרומן שניהלה עם המערער. לטענת המערער חששה אשת המתלונן כי יפיץ קלטת בה, כך חשבה, נראו השניים מקיימים יחסי מין בבית מלון. לדבריו, אשת המתלונן הכירה את אופיו האימפולסיבי של בעלה וחששה כי יפגע במערער פיזית משיוודע לו דבר הרומן שניהלה עימו. לפיכך ביקשה היא "להקדים תרופה למכה", היינו, לגרום למערער להיפגע מידיו של המתלונן בטרם יוודע לו דבר הרומן. בהקשר זה מדגיש המערער כי בזמן האירוע ואף בשלב החקירה במשטרה טרם ידע המתלונן על כך שאשתו קיימה עימו יחסי מין בהסכמה, והיה עדיין תחת הרושם (המוטעה) כי המערער אנס אותה. 10. עוד טוען המערער כי פלט השיחות היוצאות מהטלפון של המתלונן מאשר כי ביום האירוע התקשר המתלונן אל המערער בשעות 12:22 ו – 17:15, היינו לפני המפגש ביניהם. לטענתו מוכיחות התקשרויות אלה את גרסתו לפיה המתלונן היה זה אשר יזם את המפגש ביניהם, מפגש במהלכו אירע האירוע. המערער חולק על מסקנתו של בית המשפט קמא לפיה שיחת הטלפון שנערכה מטלפון ציבורי לטלפון של המתלונן בשעה 17:36 באותו היום היתה שלו. המערער מוסיף כי פלט השיחות ת/2 מראה על ריבוי שיחות בין המתלונן לבין לריסה ואולג עובר לאירוע וסמוך לאחריו, וטוען כי נתון זה מחזק את גרסתו לפיה היה האירוע פרי תכנון מוקדם של השלושה. המערער מצביע על חוסר ההיגיון בגרסת המתלונן בדבר עיסקת הויאגרה שהוצע לו, כביכול, ליטול בה חלק. הוא מצביע על כך שהמתלונן לא ידע בחקירתו הנגדית למסור שום פרט הנוגע לעיסקה או לתפקידו בה, תפקיד שהיה אמור לזכות אותו, על פי גרסתו, ב–3,000 ₪. עוד מציין המערער כי לגרסת המתלונן עצמו סבר הוא בשעת האירוע כי המערער אנס את אשתו, וטוען כי עניין זה מעמיד באור תמוה עוד יותר את גרסת המתלונן לפיה נאות להצטרף למערער לעריכת עיסקה מפוקפקת באתר בנייה חשוך. 11. בכל הנוגע לעבירת ההדחה בחקירה בה הורשע טוען המערער כי כל השיחות שהיו לו עם המתלונן ואשתו נועדו לגרום להם לספר את האמת במשטרה ולחזור בהם מהגירסה השקרית אותה מסרו. עוד טוען המערער כי מתמליל השיחה הטלפונית שקיים עם השניים עולה כי לא איים על ילדיו של המתלונן אלא ניסה לפייס בין המתלונן לבין אשתו בכדי שיוכלו להמשיך לחיות יחדו ולגדל את ילדיהם במשותף. 12. לחלופין טוען המערער לעניין העונש. לעניין זה מציין המערער בין היתר כי הוא אב לילד בן 14, וכי במהלך ניהול התיק בבית המשפט קמא שהה במעצר בית מלא תקופה ארוכה של כשבעה חודשים, תקופה במהלכה התקשה לראות את בנו. המערער מציין כי בעקבות תיק זה הוא מצוי בהליכי גירושין, וכי מאז מעצרו ועד ליום בו החל לרצות את עונשו לא נמצאה לו כל מסגרת תומכת או מקור פרנסה. עוד טוען המערער כי יש מקום לשקול לקולא את נסיבות ביצוע העבירה, ולהתחשב בכך שהמדובר בקטטה שאירעה על רקע קינאת גברים. כן טוען המערער כי יש לשקול לקולא גם את העובדה שבמהלך הקטטה נפגע אף הוא ונזקק לטיפול רפואי. המערער מוסיף לעניין זה כי חווה טראומה וסבל נפשי שעה שנחקר בגין תלונת השווא של אשת המתלונן שהאשימה אותו אונס, תלונה לה אחראי בעקיפין גם המתלונן. עוד טוען הוא כי היה על בית המשפט להביא בחשבון את העובדה שסמוך לאחר האירוע התפייסו הוא והמתלונן, והמערער אף סייע למתלונן לחפש חפץ שאבד לו במקום האירוע. לבסוף טוען המערער כי בית המשפט קמא השית עליו עונש כבד החורג מרף הענישה המקובל בעבירות דומות. 13. המדינה תומכת בפסק הדין של הערכאה הראשונה ומבקשת שנאשר אותה. דיון 14. הכרעת הדין מבוססת, בראש ובראשונה, על קביעת מהימנות העדויות שבאו לפני בית המשפט קמא נוכח התרשמותו הבלתי אמצעית מהן, ובשים לב להשתלבותן במארג הראיות הכולל אשר הונח לפניו. בקביעות אלו איני רואה מקום להתערב. בית המשפט בחן את טענות המערער עליהן חזר גם לפנינו ולא ראה מקום לקבלן, וסבורה אני כי בכך צדק. קיומם של כתמי דם על קדמת חולצתו של המתלונן איננו סותר את גרסת המתלונן לפיה חש בדמו של המערער נוזל על גבו: ראשית, מסיכומיו של בא כוח המערער בבית המשפט המחוזי עולה כי היה על החולצה גם כתם דם גדול מאחור, שמקורו לא נבדק. אכן, אין בכתם זה כדי לאשש את גרסת המתלונן לפיה נזל הדם על גבו, שכן אין אנו יודעים מה מקורו של כתם זה, אך בנסיבות אלה לא ניתן לומר כי קיומם של כתמי דם על חלקה הקדמי של החולצה מפריך את גרסתו של המתלונן, כטענת המערער. למותר לציין כי חוות דעת בעניין זה מטעמה של הסניגוריה לא הובאה. שנית, כפי שקבע בית המשפט המחוזי, לא ניתן להוציא מכלל אפשרות כי במהלך הקטטה נזל דמו של המערער גם על חלקה הקדמי של חולצת המתלונן. קשה גם לשחזר בדייקנות רבה מהלכו של ארוע אלים. נוכח כלל הראיות שהובאו לפני בית המשפט קמא, משקלו הסגולי של הממצא בדבר מקום הימצאם של כתמים איננו יכול להטות את הכף לעבר קבלת גרסתו של המערער, או אפילו לעורר ספק בגירסת המתלונן. 15. גרסתו של המערער איננה מתיישבת עם הדברים שאמר בעדותו מומחה התביעה ד"ר לוי: לדברי העד, פציעותיו של המתלונן אינם מאפיינים פגיעה של מי שהתגלגל במורד מדרגות. כן העיד המומחה כי אילו הוכה המתלונן מכה חזקה באגרוף, ואפילו ביד ענודה טבעת, הוא היה מצפה לראות דימום תת עורי במצחו של המתלונן, אך כזה לא נצפה. גם נתון זה סותר את גרסת המערער. המומחה אף הסביר כי הסימנים על עורפו של המתלונן מתיישבים עם הגרסה לפיה הכניס המתלונן את ידו לתוך לולאת החבל שנכרך סביב צווארו וכך יצר לחץ על עורפו דווקא, אף שהחבל נמשך מאחור. טענת המערער לפיה אין זה סביר שבפרק זמן כה קצר מרגע שהלם בו המתלונן הספיק להתעשת, למצוא חבל, להכין לולאה ולכרוך אותה סביב צווארו של המתלונן לאו טענה היא, שהרי יתכן כי החבל הוכן על ידו מבעוד מועד, כטענת המתלונן. כמו כן, אין זה בלתי סביר כי בלהט ההתפתחויות השאיר המערער את החבל בזירת האירוע. 16. בית המשפט קבע, כי אף שהמערער היה זה ש"הצמיח קרניים" למתלונן, גם למערער היה מניע לפגוע במתלונן. גם במסקנה זו אין מקום להתערב. עיון בתמליל העימות שנערך במשטרה בין המערער, המתלונן ואשתו מעלה כי המערער עצמו טען כי אשת המתלונן רמזה לו כי היא זקוקה להגנה מפני בעלה: חוקר: ... היה דבר כזה? היא אמרה דבר כזה שהגיע הזמן לפתור את זה? נחקר [הכוונה למערער – מ.נ.]: נו, היא לא אמרה לי לפתור את זה... חוקר: ואיך? נחקר: לא. היא תמיד רמזה לי שהיא כאילו אישה חסרת אונים ואף אחד לא יכול לעזור לה.... ... חוקר: ... אתה אמרת בעדות שלך שהיא כאילו רמזה לך שהגיע הזמן לפתור את הבעיה עם אדיק [הכוונה למתלונן – מ.נ.] כי הוא פוגע בה ולא מספק אותה, נכון? שרע לה לחיות איתו? נחקר: זה לפי השיחות איתה בהמשך סיפר המערער על שיחה שקיים עם אשת המתלונן לאחר האירוע ממנה עולה כי אכן פירש את דבריה כאילו רצתה שיכה את בעלה: נחקר: כן, אני אמרתי לה שאני סתם לא מכה אנשים. אני אמרתי... היא אומרת לי: "תגן עלי. תוכל להגן על עצמך?" ואחרי שהלכנו מכות עם אדיק אני התקשרתי אליה ואמרתי לה: "איך שאת רואה, אני יכול להגן גם על עצמי ועל האנשים הקרובים אלי" ושאלתי: "זה מה שרצית?" היא אמרה: "לא, זה לא מה שרציתי, לא יכולת להרביץ לו חזק יותר? אתה סמרטוט ואל תתקשר אלי שוב" ומאז היא הפסיקה לענות לטלפון (שם, בעמ' 48-49) המערער אף סיפר כי לאחר האירוע אמר למתלונן שעוד מעט "יזמינו את הרצח שלו" וש"החשבון יהיה ברכב", כלומר, שהתשלום לרוצח ייעשה באמצעות הרכב הרשום על שמה של אשת המתלונן: נחקר: אני אמרתי: "אדיק אתה יודע שיזמינו את הרצח שלך עוד מעט? והחשבון יהיה ברכב". מאיפה אני יודע שהרכב רשום עליה? חוקר: מי היה אמור להזמין את הרצח שלו? נחקר: ככל הנראה לריסה [אשת המתלונן – מ.נ.] חוקר: מה זאת אומרת "ככל הנראה"? נחקר: כי כשהייתה לנו השיחה הזאת, היא הסתובבה ש... אני אמרתי לה פעם: "למה את רומזת? שאני ארביץ לו על הראש?" חוקר: נו, ומה היא אמרה? נחקר: אני אמרתי: "אני... תכתבי מודעה לעיתון"... אני אומר לה: "יש לך איך לשלם? הרכב לא רשום עליך" היא אמרה לי: "הרכב רשום עלי, אני בעלת הרכב היחידה", הנה "אבל אני רוצה שהרכב יישאר אצלי" (שם, בעמ' 50) בהמשך אמר המערער כי דברים אלה נאמרו בבדיחות הדעת (שם, בעמ' 57; ראו גם את עדותו בבית המשפט בעמ' 106 לפרוטוקול. כן ראו לעניין זה את תמליל הודעתו המוקלטת של המערער ת/9 בעמ' 7, 19-20, 42 ו – 49, וכן את הודעתו ת/7, גיליון מס' 2). כפי שכתב בית המשפט קמא, בין אם פירש המערער כהלכה את רצונה של אשת המתלונן ובין אם לאו, די במה שצוטט מפיו כדי להראות קיומו של מניע אפשרי מצדו לפגוע במתלונן. יצויין כי האירוע אירע כחודש לאחר הפגישה השלישית האינטימית האחרונה של המערער ושל אשת המתלונן, במהלכה דחתה אותו אשת המתלונן. 17. גרסתו של המערער בבית המשפט קמא הייתה כי מספר ימים לפני האירוע הגיעו המתלונן ואולג למקום עבודתו וביקשו מזרונים עבור פועלים ערבים. לדבריו, לאחר שנסעו כולם לביתו והוא נתן להם מזרונים, הציעו לו השניים כי יתלווה אליהם למקום עבודתם, אך הייתה לו "תחושת בטן" לא טובה והוא סירב. גרסה זו מעמידה באור תמוה את גרסתו של המערער בדבר הנסיבות שהובילו למפגש במהלכו אירעה הקטטה: אם אכן חשד המערער בכוונותיו הרעות של המתלונן, כיצד זה הסכים להיכנס עימו לבדו לאתר בנייה חשוך לשתות בירה? המתלונן מצדו לא הכחיש כי נסע למערער להביא מזרונים אך טען כי היה זה כחודש-חודש וחצי לפני האירוע. פרט זה אושר גם בעדותו של אולג. 18. טענת המערער בנוגע למסקנה העולה מפלטי השיחות דינה אף היא להידחות. המתלונן עצמו העיד כי התקשר למערער מספר פעמים ביום האירוע כדי לתאם עימו את מועד הפגישה. אין אפוא כל סתירה בין הטענה לפיה היה זה המערער שיזם את המפגש לבין העובדה שהמתלונן התקשר אל המערער ביום האירוע. בית המשפט האמין למתלונן כי המערער התקשר אליו מטלפון ציבורי כדי לשנות את מקום המפגש ובקביעה זו אין סיבה להתערב. השיחות שנערכו עובר לאירוע וסמוך לאחריו בין המתלונן לבין אשתו ובינו לבין אולג מתיישבות אף הן עם עדויותיהם של השלושה, לרבות בעניין הסיכום המוקדם שהיה בין אולג לבין המתלונן כי אולג יתקשר אליו זמן מה לאחר תחילת המפגש כדי לוודא את מצבו. 19. בין המערער לבין המתלונן ואשתו התקיימה שיחה לאחר האירוע, שיחה שהוקלטה על ידי המשטרה. המערער ניסה לשדל את בני הזוג להיפגש עימו על מנת לוודא שלא הוגשה תלונה נגדו בגין אונס ושלא תוגש בעתיד, וכן שהמתלונן לא יגיש תלונה נגדו בגין האירוע: המתלונן: אני מפחד להיפגש איתך לאחר הפגישה האחרונה. אני מפחד ממך אולי אותה מפגר? אולי אתה תכניס (סכין או חפץ אחר) משהו. אני מפחד אנדרי. אם אתה רוצה ניפגש במקום שיש בו הרבה אנשים המערער: אדוארד אני לא אומר לך במקום חשוך המתלונן: כי אני עד עכשו לא הבנתי למה אתה רצית להרוג אותי, כי לריסה נשבעת שלא הזמינה אותי (הכוונה הזמנת רצח) המערער: תשמע אמרתי לך אדוארד אם אנחנו רוצים לסגור את הנושא אז לא צריך להרים (להוציא לאור) למה, מי ובשביל מה. אתה מבין, אני גם אשבע אני אגיד שלא ראיתי אותך, אתה מבין אני גם אשבע ואני אצעק שאני לא ראיתי אותך ולא הכרתי אותך אתה מבין המתלונן: מבין, מבין המערער: האם אני אגיד שאני הרבצתי לך אז אני אגיד שלריסה הזמינה אותי כדי לעשות (הכוונה לריסה כאילו ביקשה ממנו לפגוע) אני אוכיח עובדות, לא דיבורים, עובדות בהמשך דיבר המערער עם אשת המתלונן: המערער: הכל מובן, אבל אדוארד הסביר ככה שאת הגשת את התלונה במשטרה שאני אנסתי אותך אשת המתלונן: לא, לא הגשתי את זה המערער: אז אני לא מבין דבר אחד, אולי אדוארד מפחד מה את מפחדת? להיפגש אתי לריסה (שם, גיליון 4) לאחר מכן שוב דיבר המערער עם המתלונן, שהטיח בפניו שניסה להורגו: המתלונן: אם היה כל כך טוב בהסכמה לפי דבריך אז למה אתה רצית להרוג אותי? המערער אינו מכחיש אלא אומר: המערער: אתה מחפש סיבה בכוונה על מנת להתעצבן המתלונן: מה היית עושה במקומי תחשוב לרגע תפעיל את הראש המערער: אני עוד פעם מסביר לך אם אתה רוצה להמשיך לגדל את הילדים אז תזרוק הכל ותשכח (שם, גיליון 16) 20. אין מקום להתערב בהרשעתו של המערער בעבירת ההדחה בחקירה, אשר התבססה בעיקרה על עדויות המתלונן ואולג אשר חוזקו ברישומי בית החולים "שיבא" בו אושפז המתלונן לאחר האירוע. 21. על כן – דין הערעור על ההרשעה להידחות. 22. גם בעונש שהוטל על המערער אין, לדעתי, מקום להתערב. המערער הביא בתחבולה זו או אחרת את המתלונן למקום חשוך, מבודד, ונהג כלפיו באלימות קשה, על פי תכנון מוקדם. המערער ביצע עבירת אלימות זו זמן לא רב אחרי ששוחרר ממאסר ממושך בגין עבירות אלימות חמורות שביצע כלפי בני משפחתו. למרבה הצער, מעשיו אלה של המערער הפכו בעת האחרונה לנפוצים ושכיחים. האלימות הגואה בחברתנו מחייבת את בית המשפט להגיב בחומרה על מעשים מעין אלו. בית המשפט קמא שקל לקולא את נסיבותיו האישיות של המערער, ובייחוד את הקשר שלו עם בנו – אותו הדגיש המערער גם בטיעוניו לפנינו – ולבסוף השית על המערער עונש של 50 חודשי מאסר בפועל ופיצוי כספי של המתלונן. אני סבורה כי עונש זה הינו העונש הראוי בנסיבות בעניין, וכי מכל מקום אין הצדקה להתערבות בעונש. 23. סוף דבר: הערעור נדחה על כל חלקיו. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת א' חיות: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ' נאור. ניתן היום, ‏י"ח בכסלו, תשס"ו (19.12.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04117560_C08.docעע מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il