פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11750/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11750/04 בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופטת ע' ארבל המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר הדין של בית המשפט המחוזי באר שבע מיום 10/11/2004 בתיק פח 929/04 שניתן על ידי כבוד השופטים: ר. אבידע , ב. אזולאי וח. סלוטקי בשם המערער: עו"ד יעקב רובין בשם המשיבה: עו"ד דגנית כהן ויליאמס בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת א' פרוקצ'יה: 1. לפנינו ערעור על גזר הדין שהושת על המערער בידי בית המשפט המחוזי בבאר שבע (כבוד השופטים ר. אבידע, ב. אזולאי וח. סלוטקי). 2. אלה עובדות הרקע הצריכות לענין: המערער הורשע על פי הודאתו בעבירות המיוחסות לו בכתב האישום המתוקן. ההרשעה מתייחסת ל-11 אישומים בעבירות של מעשים מגונים שביצע המערער במספר רב של קטינות, שגילן נמוך מ-16 שנים, בלא הסכמתן. אלה הם פרטי העבירות נשוא ההרשעה: הארוע הראשון מתייחס ליום 24.5.02, ובו בשעת צהריים, בכניסה לבנין באילת, פנה המערער לקטינה, ילידת 95, ואמר לה כי הוא רוצה לבדוק את שריריה. הוא אחז בידיה, והורה לה לפסק את רגליה. כאשר הקטינה עשתה כרצונו, הוא ליטף את ראשה, את פניה, ונגע בידיה וברגליה. כשעבר עובר אורח במקום, הפסיק את מעשיו, וברח מן המקום. (אישום מס' 2). בארוע שני, ביום 18.6.02, בשעת ערב בגן שעשועים באילת, פנה המערער לילדה, ילידת 95, ושאל אותה אם היא רוצה לראות חתול: הילדה נענתה, ואז הוא הוביל אותה בין השיחים, הורה לה לפסק את רגליה, וכאשר עשתה כן, נגע באיבר מינה מתחת לחצאיתה (אישום מס. 3). בארוע נוסף, ביום 11.4.03, בסמוך לבנין באילת, פנה המערער לקטינה ילידת 98, אחז בידה בכוח, והוביל אותה לקומה שניה בבנין, באומרו שיש לו משהו טעים עבורה. המערער אמר לקטינה כי ברצונו לבדוק אם יש לה כח, והכניס את ידו מתחת לחצאית שלה, הסיט את תחתוניה, ונגע באיבר מינה (אישום מס. 4). בארוע נוסף, ביום 9.8.03 אחר הצהריים בסמוך לבנין באילת, פנה המערער לילדה, ילידת 96, וביקש כי תתלווה אליו לחפש כלבים. היא נענתה לבקשתו, והמערער הוביל אותה לעבר עצים בקרבת מקום. שם הורה לה לפסק את רגליה, ולאחר שעשתה כן, נגע ברגליה ובידיה, הכניס את ידו מתחת למכנסיה, ונגע באיבר מינה מעל תחתוניה (אישום מס. 6). בארוע ביום 16.8.03, בסמוך לבנין באילת, פנה המערער לקטינה ילידת 96 ולקטין יליד 97, כששחקו יחדיו. הוא הציע להם להתלוות לביתו, והבטיח להם כי יתן להם כסף, ממתקים ודברים יפים. לאחר מכן, הכניס המערער את ידו מתחת למכנסי הקטינה, ונגע באיבר מינה מעל לתחתוניה. בסמוך לאחר מכן, נכנס המערער לחדר מדרגות בבנין באילת, פנה אל קטינה ילידת 97 ושאל אם היא יודעת לעשות ספורט ואם יש לה כוח. היא השיבה בשלילה, ופנתה ללכת, אך הוא המשיך ללכת אחריה, והציע לה ממתקים וכסף. בהמשך, הכניס את ידו מתחת למכנסיה, ונגע באיבר מינה מעל לתחתוניה (אישום מס. 7). באישום מס. 8, בחודש אוקטובר 2003, בשעת ערב, פנה המערער לקטינה, ילידת 98, הורה לה לשבת על המדרגות, לנשום עמוק ולעצום את עיניה, וכאשר עשתה כן, הכניס את ידו מתחת לתחתוניה, ונגע באיבר מינה, תוך שהוא מכאיב לה. על פי אישום מס. 9, ביום 29.10.03, בסמוך לבית ספר באילת, פנה המערער לילדה, ילידת 97 בעת שעשתה דרכה לבית ספר, ושאל אותה אם ראתה את כלבו. אחר כך אחז בידה ואמר שהוא רוצה לבדוק את שריריה. הוא הכניס את ידו מתחת למכנסיה, ונגע בידו באיבר מינה מעל התחתונים. הילדה השתחררה מאחיזתו, ונמלטה מהמקום. באישום נוסף ביום 4.11.03, בסמוך לגן באילת, פנה המערער לשלוש קטינות ששחקו בגן, ילידות 96 ו-97. הוא הציע להן ללמד אותן ספורט . הוא הורה להן לשבת על הרצפה, ועזר להן לפסק את רגליהן תוך שהוא נוגע בהן. אחר כך נגע ברגליה של קטינה 2, הזיז את חצאיתה של קטינה 3, ונגע בידו באיבר מינה מעל לתחתוניה. בהמשך, הכניס ידו מתחת לתחתוניה של קטינה 1 ונגע באצבעו באיבר מינה, עד שתחתוניה נקרעו ונגרם לה כאב באיבר המין (אישום מס. 10). באישום מס. 11, ביום 17.12.03, סמוך לבנין באילת, פנה המערער לקטינה ילידת 95 ושאל אם היא ראתה כלב לבן, הוא אחז בידה, והובילה לחפש עמו את הכלב. לאחר מכן, אמר לה שהוא רוצה לבדוק אם יש לה כוח. הוא הושיב אותה בפיסוק, ונגע באיבר מינה מעל המכנסיים שלבשה. באישום מס. 12, ביום 2.1.04 בחוף הים של אילת, פנה המערער לקטינה, ילידת 98 ואמר לה כי יתן לה כסף ויעשה עמה ספורט. הוא אחז בידה, הובילה אל מאחורי דוכן, ושם פיסק את רגליה. הוא הסיט את בגד הים שלבשה, והכניס את ידו ונגע בישבנה ובאיבר מינה של הקטינה. באישום האחרון, ביום 6.2.04 בסמוך לבנין באילת, פנה המערער לקטינה ילידת 98 ושאל אותה אם ראתה כלב. הקטינה השיבה בשלילה, ואז הציע לה סוכריה והיא השיבה בשלילה. הוא אמר שברצונו לבדוק אם יש לה כוח, והוריד את חצאיתה ונגע בידו באיבר מינה מעל התחתונים והגרביונים שלבשה. הקטינה החלה לבכות ולצעוק, ואז שם המערער את ידו על פיה, ונמלט מן המקום. 3. המערער הודה, כאמור, בכל האישומים המתוארים לעיל, והורשע בעקבות כך בשורה ארוכה של עבירות במעשים מגונים בקטינים שטרם מלאו להם שש עשרה, בניגוד לסעיף 348(ב) בנסיבות של סעיף 345(ב)(1) + סעיף 345(א)(1) לחוק העונשין, תשל"ז-1977. 4. בדונו בעונש, התייחס בית המשפט קמא, בין היתר, לתשעה תסקירי נפגעות הנוגעים לתשע מהקטינות שנפגעו ממעשיו של המערער. מתוך תסקירי נפגעות אלה עולה, כי חלקן הצליחו להתמודד עם הפגיעות שנגרמו להן עקב ארועי העבירות, וחזרו למסלול חיים תקין, ואילו שלוש מהן זקוקות לטיפול נפשי מסייע. כל הנפגעות ללא יוצא מן הכלל עוברות ביחד עם משפחותיהן תהליך התמודדות קשה. בית המשפט עמד בהרחבה על כל אחד מתסקירי הנפגעות, ופירט את מידת עוצמתן של הפגיעות, ודרכי ההתמודדות של כל אחת מהילדות עם השפעת ארועי העבירות עליהן. 5. בית המשפט נתן משקל בשיקולי הענישה גם לרקע הפלילי הקודם של המערער, אשר הורשע בשנת 1993 בשבע עבירות של מעשים מגונים, ונדון ל-6 חודשי מאסר בעבודות שירות, ולפיקוח שירות מבחן ל-24 חודשים. אותה הרשעה מתייחסת לשבעה מקרים שארעו בנסיבות דומות לאלה שארעו במקרה הנדון כאן. המעשים נשוא שני ההליכים כוונו כנגד מספר רב של קטינות, בוצעו בצורה דומה, ללא שימוש בכח, והופסקו כאשר הקטינות הראו סימני התנגדות. 6. בית המשפט נתן דעתו לחוות דעת פסיכולוגיות שהוגשו על ידי ד"ר וייל וכן פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר. שלושת המומחים הגיעו למסקנה כי אין מדובר במקרה זה בפדופיל, אלא במי שסובל מנטיות פדופיליות המופיעות בתקופות משבריות מסוימות, ובנסיבות ייחודיות. עמדת המומחים היא כי טיפול תרופתי למערער במשך שלוש שנים הפועל להורדת הדחף המיני, עשוי להביא לשיקומו היעיל, במיוחד אם הוא ינתן במקביל לטיפול קבוצתי ופרטני. 7. שירות המבחן הגיש תסקיר לבית המשפט קמא, המתאר את הרקע האישי של המערער. הוא עמד, בין היתר, על נסיבות הענישה בהליך הפלילי הראשון בעניינו של המערער, בו היה נתון, בין היתר, לטיפול קבוצתי ופרטני, ולפיקוח שירות המבחן. הוא עמד על כך שהעונש השיקומי לא הניב פירות, והביע חשש לקיום מסוכנות גבוהה במערער, ולאפשרות להישנות ביצוע עבירות דומות על ידיו בעתיד. שירות המבחן הביע ספק באשר למחוייבותו הפנימית של המערער לקבל על עצמו את הטיפול שהומלץ על ידי הפרופסורים ויצטום ורסלר. משפחת המערער הביעה נכונות מלאה לעמוד לצידו ולהעניק את כל התמיכה הדרושה לענין זה. 8. בית המשפט קמא שקל את בקשת הסניגוריה לדחות את מתן גזר הדין לצורך שחרור המערער לחלופת מעצר לצורך קבלת טיפול, כמוצע בחוות דעתם של פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר, ודחה אפשרות זו. הוא קבע, כי שיקולי השיקום הם רק חלק ממגוון שיקולי הענישה שראוי להתחשב בהם במקרה זה. בית המשפט התייחס בחומרה לעובדה כי מסכת הארועים, נשוא הליך זה, נולדה לאחר שהמערער הורשע בעבר בסידרת מעשים מגונים דומים, שנגעה למספר ניכר של ילדות רכות בשנים. בהליך הקודם העדיף בית המשפט את השיקול השיקומי על פני ענישה הרתעתית, אך למרות הטיפול שניתן, חזר המערער וביצע שורה של מעשי עבירה דומים. בית המשפט עמד על חומרת המעשים, ועל החשש הממשיך ומקנן כי המערער עלול לחזור על מעשי עבירה דומים לכשישוחרר. בגזירת העונש, התחשב בית המשפט קמא, בין היתר, במספר הרב של קרבנותיו של המערער, בפגיעות שגרם להן ולבני משפחותיהן, ונתן גם משקל לנסיבותיו האישיות, להודאתו ולחרטתו הכנה ורצונו להשתקם. הוא התחשב גם בהוריו של המערער, ובסבל שהארועים גרמו להם, ובפגיעה הנוספת העלולה להיגרם להם אם יוטל על המערער עונש מאסר. בסופו של יום, בית המשפט גזר על המערער 8 שנות מאסר לריצוי בפועל, ופיצוי כספי לכל אחת מהקטינות שנפגעו מהארועים. כן נגזר עליו תשלום קנס, ומאסר על תנאי. 9. המערער, באמצעות בא כוחו, עו"ד רובין, עמד בערעורו לענין העונש על חומרתו המופלגת של גזר הדין, תוך שהצביע על נסיבותיו האישיות קשות של המערער, על המשברים האישיים שעבר בפרידה מחברה, ולאחר מכן מאשתו, ואשר בעקבותיהם, לטענתו ארעו ארועי העבירה. על רקע נסיבות אלה, כך על פי הטענה, קיים סיכוי טוב לשיקום המערער כאשר יצליח להתגבר על המשברים האישיים שפקדו אותו. אשר להיקף העונש, נטען כי העונש שנגזר מופרז ביותר בהיקפו, ביחס לעונשים המוטלים בגין מעשים מגונים בנסיבות דומות, אשר התאפיינו בהעדר שימוש בכוח וללא אלימות. אשר להיבט השיקום, טען הסניגור כי ראוי לאפשר למערער להשתחרר לצורך קבלת הטיפול המוצע על ידי פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר, במיוחד נוכח העובדה כי המערער מרצה כבר כמעט ארבע שנים בכלא, ועומד להשלים בתוך זמן נראה לעין שני שליש מתקופת המאסר, וטרם הוחל בטיפול כלשהו בכלא. 10. בתסקיר שירות המבחן מיום 9.3.08 שהוגש לפנינו צויין כי המערער אובחן בידי מערכת מב"ן כבעל סטייה מינית פדופילית, וכבעל מסוכנות גבוהה להישנות מעשי עבירה בעתיד. בסמוך למועד הגשת התסקיר, מב"ן התרשם כי המערער אינו מבטא הכרה מלאה בצורך בקבלת טיפול, אינו מודע למסוכנות הטבועה בו הכרוכה בחשש לחזרה לביצוע מעשי עבירה להבא. באותו תסקיר אף צויין, כי קבוצה טיפולית בשב"ס תיפתח לא לפני חודש מאי 2008, מועד החל לאחר תום תקופת שני שליש ממאסרו של המערער. הטעם לאי שילובו של המערער בקבוצה טיפולית עד לעת זו הוסבר בריבוי הנזקקים לטיפול מצד אחד, והמשאבים המוגבלים הנתונים בידי שב"ס מצד שני, בכל הכרוך למערך התכניות הטיפוליות הדרושות. כן הובהר כי הטיפול התרופתי לעברייני מין ניתן רק זמן קצר לפני השחרור, כדי להבטיח את האפקטיביות שלו עם צאתו של האסיר לחופשי. נציגת שירות המבחן, הגב' וייס שטענה לפנינו הסבירה, כי לא נהוג לשחרר אסיר, עבריין מין, במסגרת השליש הנותר מתקופת המאסר בטרם השלים את התהליך הטיפולי. היא הוסיפה, כי לאור היקף האנשים הזקוקים לטיפול מעין זה, ומיעוט המשאבים הקיימים, מערכת שב"ס אינה מצליחה להעניק לחלק מהאסירים טיפול מקצועי כנדרש, בטרם החלו בריצוי השליש האחרון של מאסרם. 11. ב"כ המדינה עמד על חומרת המעשים והיקפם המספרי, על שורת הנפגעות שנפלו קרבן מעשים, ועל הרקע הפלילי הקודם של המערער במעשים מאותו סוג. הוא טען, כי עם כל חשיבותו של יסוד השיקום של העבריין, יש לתת משקל ראוי גם ליסודות ההרתעה והגמול בענישה, במיוחד לאחר שבהליך הקודם קיבל המערער הזדמנות מלאה לשיקום, אך זו לא צלחה, והוא חזר לביצוע מעשי עבירה נוספים. ב"כ התביעה עמד גם על מסוכנותו של המערער לציבור, שעדיין שרירה היא וקיימת, ועל הצורך לגונן על הציבור מפניו. 12. בדיון ביום 12.3.08 הודיעה נציגת שירות המבחן כי המערער נבדק בינתיים במטרה לשלבו בקבוצה טיפולית בכלא, והטיפול אמור להימשך שנה עד שנה וחצי. כן היא הבהירה כי תקופת שני השליש של מאסרו מסתיימת ב-15.2.09, ושחרורו המלא צפוי באוקטובר 2011. ביום 6.5.08 הודיע שירות המבחן כי המערער התקבל לקבוצה טיפולית, והוא עתיד להתחיל בטיפול שיקומי במסגרת זו ביום 1.6.08. לצורך כך, הוא יועבר לכלא אחר כדי לשלבו בקבוצה טיפולית שם. 13. מקרה זה הוא קשה ומורכב בהיבטים שונים המייחדים אותו. בהיבט העונשי, מדובר בהרשעה של נאשם באחד עשר ארועים, המתפרשים על פני כשנתיים, הכרוכים במעשים מגונים בילדות קטנות רכות בשנים, תוך הסבת נזק נפשי משמעותי לילדות, וסבל רב לבני משפחותיהן. מעשיו של המערער אמנם לא לוו במעשי אלימות, אך הם התאפשרו אגב מעשי פיתוי, תוך ניצול תמימותן של ילדות קטנות שלא הבינו ולא חשדו כי האדם המבקש להתחבר אליהן מבקש לנצלן לרעה. היקפם המספרי של ארועי העבירות, העומד על 11 מקרים, גילן הצעיר ביותר של הילדות, והנזק הנפשי שנגרם להן ממעשי העבירות, כעולה מתסקירי הנפגעות, כל אלה מצביעים על קו ברור של חומרה הנילווה למעשיו החוזרים ונישנים של המערער. קו נוסף לחומרה נזקף לעובדה כי זה אינו ההליך הפלילי הראשון כנגד המערער בסוג זה של עבירות. בשנת 1993 הוא נדון ונשפט על סדרה אחרת של מעשים מגונים שבוצעו בשיטה דומה כלפי מספר ניכר של קטינות. אותו הליך הסתיים בעונש שיקומי, אשר לא הגשים את הציפיות שתלו בו, ולאחר מספר שנים חזר המערער וביצע סדרת מעשים דומים. העובדה כי מדובר במערכת מתחדשת של מעשי עבירה מאותו סוג מעלה את החשש כי מדובר כאן בסטייה בלתי נשלטת, אשר גם הטיפול שניתן למערער במסגרת ההליך הפלילי הראשון לא נתן לה מענה של ממש. 14. בצד חומרתם הרבה של המעשים לאור היקפם, טיבם, והישנותם, יש להצביע על שיקולים לקולא שאין להתעלם מהם בקביעת הענישה הראויה. מעשי העבירה של המערער, חרף חומרתם הרבה, נעשו ברוב המקרים בדרך של נגיעות מיניות, מעל המכנסיים, או מעל התחתונים, ובלא חדירה כלשהי; על פי רוב, הם לא לוו בשימוש בכח או באלימות, ולא התפתחו לכלל מגע מיני יותר רציני. המערער עצמו נרתע וברח כל אימת שעלה סימן התנגדות מצד הילדה, או כאשר עובר אורח התקרב למקום. המערער הודה בעבירות שביצע, התחרט חרטה כנה, ובסופו של דבר גם הביע נכונות להשתלב בהליך טיפולי, מתוך מודעות לצורך שלו להתמודד עם תופעה נפשית שהיא, ככל הנראה, מעבר לשליטתו. אכן, מאופי העבירה ומהארועים שעמדו ברקע ההליך הפלילי הקודם, עולה כי מדובר בתופעה התנהגותית בעלת מאפיינים פליליים, המצריכה טיפול נפשי מקצועי אינטנסיבי בנסיון לפתור את בעיית מסוכנותו של המערער לציבור, ובמיוחד לקטינות, לכשיצא לחופשי. 15. לפנינו, אפוא, מקרה שבו, בצד ההיבטים העונשיים המובהקים, יש לשקוד לא פחות על ההיבט השיקומי, וזאת, לא רק מתוך דאגה לטובתו של המערער ולסיכויי חזרתו למוטב, אלא בעיקר מתוך מגמה להגן על הציבור הרחב, ובמיוחד על ילדים קטנים מחשש לפגיעה נוספת מידיו של המערער, העלולה להתרחש אם לא יקבל טיפול נפשי ותרופתי ראוי במועדים הרלבנטיים, ולפני צאתו לחופשי. 16. הצעת הסניגוריה, בהמשך לחוות דעתם של פרופ' ויצטום ופרופ' רסלר, לשחרר לאלתר את המערער מן המאסר לחלופת מאסר, כדי לאפשר את השתלבותו במסגרת שיקומית מחוץ לכלא אינה ראויה ליישום, וצדק בית המשפט קמא כאשר לא נעתר לה. די לצורך ענין זה בטעם לפיו מהלך כזה היה מערער את האיזון הפנימי הנדרש בין ההיבט העונשי להיבט השיקומי בענישה, והיה דוחק את הראשון הצידה, מפני השני. אין הצדקה לכך, במיוחד במקרה זה, לאחר שההיבט השיקומי כבר הופעל במלואו בהליך הפלילי הראשון בעניינו של המערער, אלא שהשיקום לא צלח. בהליך שלפנינו, על כל חומרתו, יש לתת ביטוי להיבט העונשי במלוא משקלו, אלא שאין לזנוח, בה בעת, גם את הקו השיקומי הנדרש, שניתן וראוי להגשימו בעת ובעונה אחת. 17. הדרך להגשים את השילוב הנדרש בין ההיבט העונשי להיבט השיקומי בגזר דינו של המערער הינה לאפשר הליך שיקומי – טיפולי בין כתלי הכלא, וזאת אגב ריצוי עונש המאסר על ידי המערער. אולם כאן נדרשת ההבהרה הבאה: למרבית הצער, השילוב המתבקש בין הענישה לבין הליך השיקום לא הוגשם במקרה זה במועדו, וזאת במובנים הבאים: ההליך הטיפולי הנדרש בעניינו של המערער מורכב משניים – טיפול תרופתי וטיפול נפשי, קבוצתי ופרטני. אשר לטיפול התרופתי – טיפול זה ניתן, על פי הנחיית הגורמים המקצועיים, מספר חודשים לפני סיום תקופת המאסר, וזאת כדי להבטיח את האפקטיביות של הטיפול האמור להורדת הדחף המיני (תסקיר שירות המבחן מיום 16.1.08). אולם בצד טיפול זה, נדרש טיפול קבוצתי, אשר התמשכותו היא בין שנה לשנה וחצי. רק ב-1.6.08 אמור היה המערער להשתלב בקבוצה טיפולית שנפתחה לשנת 2008. וזאת, חרף העובדה כי מועד שחרורו על תנאי עשוי היה להתקיים לאחר חלוף תקופה של שני-שליש ממאסרו בחודש פברואר 2009. על פי הגישה הנקוטה בידי הרשות המוסמכת, כל עוד לא עבר המערער הליך טיפולי, אין מאשרים את יציאתו לחופשות, ונראה כי המועד המאוחר לשילובו בתכנית הטיפולית גורע באופן ממשי גם מסיכוייו להשתחרר מן המאסר בחלוף שני שליש מריצוי עונשו. מתסקיר שירות המבחן מיום 16.1.08 עולה כי הטעם העיקרי לקושי בשילובו המוקדם של המערער בתכנית הטיפולית נובע מקשיים בהיערכות המקצועית של שב"ס בתחום זה, אשר אינה עונה למספר ההולך וגדל של הנזקקים לטיפול, ולאור המשאבים התקציביים המוגבלים. כעולה מן התסקיר, המערער נבדק מספר פעמים על ידי מב"ן, והוכנס לרשימת המתנה לטיפול רק זה עתה, עקב קשיים ארגוניים ותקציביים. יוצא מכך, כי קשיים מערכתיים תרמו לכך שהמערער לא זכה עד כה לטיפול כלשהו, על אף הצורך החיוני בהשקעה מקצועית בענין זה. חלפו למעלה מארבע שנים לריצוי מאסרו שבהן לא הושקע כל מאמץ טיפולי שהוא במערער. תוצאות לוואי הנובעות מכך הן עיכוב משמעותי ביכולתו לצאת לחופשות, וגריעה ממשית מסיכוייו לצאת לשחרור על תנאי בפברואר 2009, עם תום שני שליש ממאסרו. אלה הן תוצאות קשות מבחינת המערער שאינן תלויות בו, ואשר מקורן במערכת הציבורית ובקשייה המערכתיים והתקציביים להתמודד עם צרכיהם החיוניים של האסירים. מצבים אלה עשויים להוות, בנסיבות מתאימות, גורם שניתן להביאו בחשבון לענין העונש. 18. שקלנו את היבטי החומרה והקולא שבענישה, כמו גם את היבטי השיקום והטיפול, שהם בעלי חשיבות מיוחדת במקרה זה. לאור כל אלה, באנו לכלל מסקנה, כי ראוי להתערב בעונש במובן הבא: נקודת המוצא הינה כי קיימת חשיבות מיוחדת בהיערכות המדינה לתת טיפול שיקומי לעברייני מין, כדי למצות כל אפשרות להפחית ממסוכנותם ולאפשר להם לצאת מהכלא בלא להוות סיכון לחברה. חשוב עוד, כי העיתוי של טיפול זה ינתן בשלב כזה שיותיר בידי האסיר מירווח אפשרי של זמן לצאת לחופשות – בהנחה שהטיפול יעלה יפה – ואף יותיר בפניו סיכוי לזכות בשחרור על תנאי לאחר ריצוי שני שליש ממאסרו, לאחר שעמד בהצלחה בהליך טיפולי. ראוי, אפוא, כי המדינה תיערך באופן מתאים להעניק טיפול מקצועי-שיקומי לאסירים הנזקקים בעיתוי המתאים כדי להותיר בידם את הסיכויים לחופשות ולשחרור על תנאי באם ישתלבו יפה בתהליך. 19. במקרה שלפנינו, שילובו של המערער בתכנית הטיפולית החל רק ב-1.6.08. פירוש הדבר הוא כי עד לסיום התכנית בתוך כשנה וחצי, סיכוייו לצאת לחופשות נמוכים ביותר, וסיום התכנית יארע זמן ניכר לאחר מועד סיום שני השליש של המאסר. השפעת העיתוי המאוחר של תחילת הטיפול הן על החופשות והן על הסיכוי לשחרור על תנאי מצדיק התחשבות מסוימת בשיקולים לעונש, וזאת מבלי לפגוע במהלכה של התכנית הטיפולית שהיא חיונית למערער ולאינטרס הציבורי כאחד. בנסיבות הענין, ובהתייחס למכלול שיקולי הענישה, אנו מחליטים להפחית שנה אחת מעונש המאסר שהוטל על המערער ולהעמיד את עונשו על 7 שנות מאסר במקום שמונה שנים שנגזרו עליו. בהפחתה עונשית זו ניתן משקל מיוחד לאיחור המערכתי שחל בהליך הטיפולי, אשר פגע בסיכויי המערער להפחתת שליש ממאסרו, ופגע בסיכוייו לצאת לחופשות. הפחתה זו הינה ראויה בעינינו גם לאור חומרת העונש – שמונה שנות מאסר – שבית המשפט המחוזי השית על המערער. אנחנו מניחים כי בשיקול הדעת לענין השחרור על תנאי ינתן משקל נכבד לצורך הטיפולי של המערער ולחשיבות המיוחדת בהשלמת הטיפול קודם לשחרורו. 20. הערעור על העונש מתקבל, אפוא, במובן זה שעונש המאסר שהושת על המערער יקוצר בשנה אחת, ויעמוד על שבע שנים. יתר פרטי גזר הדין שהוטל על המערער בידי בית משפט קמא יעמדו בעינם. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל לצערי, אין בידי להצטרף לתוצאת פסק דינה של חברתי, השופטת א' פרוקצ'יה, ואני סבורה כי דין הערעור להידחות. חברתי פרשה את עובדות העניין ועל כן איני רואה לשוב ולפרטן. 1. גזירת העונש, כך חזרנו ושנינו, היא מלאכה מורכבת של מארג איזונים ושיקולים: איזון בין הפרט לנסיבותיו למול שיקולי מדיניות כלליים, איזון בין שיקולי ענישה שונים המשרתים תכליות שונות, בין הרתעה, גמול, שיקום, מניעה, ועוד. לטעמי, בנסיבות המקרה, איזן בית המשפט קמא נכונה בין השיקולים השונים הצריכים לעניין ואיני רואה הצדקה להתערב בגזר דינו. להשקפתי, גזירת הדין במקרים מעין זה שלפנינו, אינה נעשית רק על דרך של מתן משקל יחסי לשיקולי הענישה השונים אל מול נסיבות העניין ונסיבותיו האישיות של העבריין, אלא היא מחייבת הכרה במספר נתונים: ראשית, אני סבורה כי בעבירות מעין אלה, המבוצעות בקרבנות צעירים, תוך ניצול תמימותם, חוסר ניסיונם וחוסר ידיעתם את הסכנות האורבות להם, יש ליתן משקל מוגבר, באיזון בין מטרות הענישה השונות, לאינטרס של מניעת הישנות העבירות על דרך של הרחקת העבריין מן החברה. שנית, דומה כי כאשר עסקינן בעבריין מין שנראה כי הוא רצידיביסט, הפן ההרתעתי של הענישה הוא בעל אפקטיביות מוגבלת (והשוו: עמדת השופט אלון, ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 421, 425 – 426 (1979)). 2. המערער הורשע על פי הודאתו באחד עשר אירועים של מעשים מגונים בילדות רכות בשנים, כבנות 5 - 8. המעשים התפרשו על פני תקופה של כשנתיים והתאפיינו בדרך פעולה דומה מצד המערער, אשר נהג לפתות את הקטינות תוך ניצול תמימותן. בחלק מן המקרים נגרם לקטינות כאב פיזי, המתווסף לנזק הנפשי שוודאי נגרם בעטיים של המעשים, ואשר עדות לו מצויה בתסקירי הקרבן שהוגשו לבית המשפט קמא, מהם עולה כי שלוש מבין הקרבנות נזקקות לטיפול נפשי. מתסקירי הקרבן עולה כי חלקן אמנם חזרו למסלול חיים תקין, אולם מנגד, כפי שמציינת חברתי, כל הקטינות שנפלו קרבן למעשיו של המערער עוברות יחד עם משפחותיהן תהליך התמודדות קשה. אוסיף, כי ספק בעיני האם מן העובדה שהן חזרו לכאורה לתפקד באופן תקין ניתן להסיק כי לא נגרם להן נזק נפשי או רגשי כלשהו שיבוא לידי ביטוי בעתיד. נתון נוסף שיש לו חשיבות לענייננו הינו כי המערער הורשע כבר בעבר, בשנת 1993, בשבע עבירות של מעשים מגונים, שנעברו בנסיבות דומות מאוד לנסיבות המקרים בהם הורשע בכתב האישום הנוכחי, ונידון לשישה חודשי מאסר בעבודות שירות ולפיקוח שירות המבחן למשך עשרים וארבעה חודשים. כפי שמציינת חברתי, ניתן למצוא במקרה דנן נסיבות לקולא, שעיקרן בכך שהמעשים המיניים התמצו לנגיעות מיניות באיברים שונים, ובפרט באיברי המין של קרבנות העבירה, מעל המכנסיים או התחתונים וללא חדירה לאברי המין, ככלל לא מדובר במעשים שנעשו תוך שימוש בכוח והמתלונן חדל ממעשיו ברגע שהקטינות הראו התנגדות. לאלה יש להוסיף את הודאתו של המערער, את החרטה שהביע ואת נכונותו להשתלב במסגרת טיפולית. ואולם, בנקודה זו יש לזכור כי מתוך שלושה-עשר האישומים בהם הורשע המערער, לפחות בארבעה מן המקרים דובר בנגיעה באיברי המין של המתלוננות (אישומים 4, 8, 10, 12), כאשר בשניים מהם נגרם כאב למתלוננות (אישומים 8, 10) ובאחד המקרים אף נקרעו תחתוניה של אותה מתלוננת (אישום 10). לטעמי, מדובר בארבעה אישומים חמורים יותר, מה שגורע במידה מסוימת מן השיקולים לקולא שציינה חברתי בהקשר זה, עליהם יש ליתן את הדעת. 3. בחוות דעתה נדרשה חברתי לפן השיקומי של הענישה בעניינו של המערער והגיעה למסקנה כי העונש במקרה זה אינו מבטא את השילוב הנדרש בין ההיבט השיקומי להיבט העונשי. כן עמדה על כך שבנסיבות העניין לא הוגשם השילוב הנדרש בין הענישה לבין הליך השיקום במועדו, שכן רק ביום 1.6.08 היה המערער אמור להשתלב בטיפול קבוצתי הנמשך כשנה עד שנה וחצי. על אף שלכאורה מועד שחרורו על-תנאי של המערער עשוי היה להיות כבר בחודש פברואר 2009, הרי שכיוון שמדיניות שירות בתי הסוהר היא שלא לאשר יציאתו של אסיר לחופשות כל עוד לא עבר הליך טיפולי, הרי ששילובו המאוחר של המערער במסגרת הטיפולית הקבוצתית פגע באפשרותו לצאת לחופשות, ועשוי גם לפגוע באופן ממשי בסיכוייו להשתחרר מן המאסר לאחר שיסיים לרצות שני שלישים מעונשו. נתון זה היווה טעם מרכזי להקלה המוצעת בעונשו של המערער. כאמור, למסקנה זו איני יכולה להצטרף. 4. ראשית אבהיר כי גם עליי מקובל כי לצד שיקולי הענישה השונים שומה על בית המשפט לבחון את האפשרויות לשיקומו של הנאשם. השיקום הינו אינטרס של הנאשם עצמו על-מנת שלא ישוב ויבצע עבירות, אך לא פחות מכך הוא אינטרס ציבורי. ביתר שאת נכונים הדברים באשר לעברייני מין, שאז משמעות השיקום הינה מניעת פגיעה בחפים מפשע, שאת צלקות העבירה שבוצעה בהם ישאו עימם כל ימיהם. כאשר מדובר בילדים, בקרבנות תמימים, חסרי הגנה וחסרי יכולת התנגדות ולעיתים אף חסרי הבנה של משמעות המעשים והפסול שבהם, האינטרס השיקומי הופך כבד משקל עוד יותר. אם כן, הפן השיקומי של הענישה הוא חשוב ביותר ואין לזנוח אותו מתוך ראיה רחבה וארוכת טווח. יחד עם זאת, כיתר שיקולי הענישה, גם שיקול זה אינו בלעדי ועל גזר הדין לשקף איזון ראוי בין שיקולי הענישה השונים, והאינטרס השיקומי ביניהם. אכן, שיקום אין משמעו ויתור על הצורך במניעה ובהרחקת העבריין מן החברה לשם הגנה על קרבנות פוטנציאליים נוספים. שיקום אין משמעו ויתור על עקרון הגמול בענישה, שחיוני גם לאמון הציבור בשפיטה בפלילים ולמניעת מצבים של עשיית דין עצמי. מטעם זה גם אני סבורה כחברתי כי הצעת הסנגוריה לשחרר לאלתר את המערער ממאסר כדי לאפשר השתלבותו במסגרת טיפולית מחוץ לכותלי הכלא אינה נכונה, באשר אין היא מבטאת כל איזון – לא כל שכן איזון ראוי – בין שיקולי הענישה השונים. 5. גם אם השיקום אינטרס ציבורי הוא ואינו רק אינטרס פרטני של הנאשם שהורשע, עדיין יש לראות בו אינטרס של העבריין לא פחות משהוא אינטרס של החברה. עצם הכריכה של הנכונות לכניסה למסגרת טיפולית והאפשרות לעבור שיקום עם היציאה לחופשי אינה מובנת מאליה לטעמי ואינה בהכרח מקובלת. לעיתים ניתן אף לומר שכריכה מעין זו עשויה לרמוז, או להעלות חשש, באשר לכנות הנכונות לטיפול ולהבנת הפסול שבמעשים. מקום שמתאפשר שילובו של הנאשם המורשע במסגרת טיפולית בין כותלי הכלא, באופן שיאפשר גם את הגשמתן של יתר מטרות הענישה, סבורני כי יש לעשות כן, גם אם קיימות מסגרות טיפוליות מתאימות מחוץ לכלא. הנכונות להשתלב במסגרת טיפולית, זאת נזכור, יש לה משמעות לעת גזירת העונש, אך ככלל אין משמעה מחילה על כל עוונותיו וחטאיו של המורשע, בגינם עליו לשאת בעונש. אכן, וזה העיקר, בשים לב לכך שמידת האפקטיביות של הטיפול אינה ידועה מראש בעוד הנזק לחברה אם ישוב העבריין לסורו ידוע גם ידוע, אני סבורה כי ככלל אין עצם הנכונות לעבור תהליך של שיקום נושאת עמה "שובר הנחה" של הקלה בעונש. הדברים נכונים במשנה תוקף לענייננו. חברתי מציינת כי המערער הביע נכונות להשתלב בהליך טיפולי, מתוך מודעות לצורך שלו להתמודד עם תופעה נפשית שהיא ככל הנראה לא בשליטתו. לטעמי, בקביעה זו נעוץ קושי מסוים. המערער הורשע כבר בעבר בעבירות של מעשה מגונה באדם ותקיפה מינית באדם מתחת לגיל 16, שבוצעו בנסיבות דומות להפליא לנסיבות כתב האישום הנוכחי. בסיומו של ההליך הקודם בחר בית המשפט לשים את הדגש בגזירת העונש על ההיבט השיקומי. המערער שולב במסגרת טיפולית, לרבות טיפול קבוצתי וטיפול פסיכולוגי, וכן עמד בפיקוח קצין מבחן. למרות זאת, חזר לסורו. לא זו אף זו, על אף שהיה מודע לכך שהוא שב ומבצע עבירות, לא חדל המערער ממעשיו ולא פנה לקבלת טיפול. מעשיו פסקו שלא ביזמתו, רק לאחר שזוהה ונתפס. מכאן אין להסיק כמובן כי אין לאפשר למערער לפסוע באפיק השיקומי פעם נוספת, אלא שאיני רואה הצדקה לכך שהדבר יהא כרוך בהקלה בעונש, כאשר באפשרותו לזכות בטיפול בעוד הוא בכלא, מה שיבטיח בד בבד עם הטיפול גם הגנה על קטינות מפניו. זאת ועוד, לא ניתן לטעמי להתעלם מעמדת שירות המבחן, לפיה העונש שניתן למערער בהליך הראשון, וכלל טיפול ופיקוח כאמור, לא הניב פירות והערכת שירות המבחן היא כי מסוכנותו של המערער עודנה גבוהה ויש חשש להישנות ביצוע העבירות על ידו בעתיד, מה גם ששירות המבחן הטיל ספק במידת מחויבותו הפנימית של המערער לטיפול, בשונה מהערכתו בשלב המעצר. לטעמי, נתון זה אך מחזק את הצורך בשילוב המערער במסגרת שיקומית בין כתלי הכלא לתקופה שתבטיח את השלמת הטיפול, שכן מחוץ לו ספק בעיני עד כמה יהא שילובו של המערער במסגרת טיפולית אפקטיבי, ועד כמה השתתפותו במסגרת זו תהא אכן עקבית וממושכת. 6. אין חולק, כך נדמה, על-כך שיש מקום להיערכות תקציבית וארגונית שתיתן מענה הולם למספרם של האסירים הנזקקים לטיפול מעין זה לו נזקק המערער ומן הראוי שרשויות שירות בתי הסוהר, כממונות על הגורמים הטיפוליים-מקצועיים, יתנו את הדעת על כך. יש לקוות כי כך אכן ייעשה. ממסמך מיום 16.1.08 שהוגש לבקשתנו מטעם המפקחת הארצית על שירות המבחן, גב' ברכה וייס (להלן: מסמך המפקחת) עולה כי זוהי גם המגמה שגובשה על ידי הגורמים המוסמכים ואמורה לבוא לידי ביטוי כבר בשנה זו. יחד עם זאת, גם אם המצב הנוכחי הוא שהביא לשילובו המאוחר של המערער בתכנית הטיפולית, איני סבורה כי הדרך לתיקון פגיעה זו הינה הקלה בעונש, שמשמעה כי המערער עשוי להשתחרר מן הכלא תוך זמן קצר יותר ולשוב ולהוות סיכון לציבור הקטינות. הכיצד? המערער מרצה מאסר זה כארבע שנים. הטיפול הקבוצתי אורך כזכור בין שנה לשנה וחצי. הטיפול התרופתי אף הוא מצריך זמן על-מנת שניתן יהא לעמוד על השפעתו על המטופל. הפועל היוצא מזה הוא שאם יוקל עונשו של המערער בשנה, הוא אמור להופיע בפני הוועדה לשחרור מוקדם ממאסר לכל היותר בסמוך לסיום הטיפול, בטרם ניתן יהיה לעמוד על השפעת הטיפול על מצבו. מצב זה אינו מתקבל על הדעת ואין הנסיבות לקולא בעניינו של המערער, לרבות העובדה שהוא מוצא עצמו נפגע מהמחסור במשאבים המתאימים בשירות בתי הסוהר, מצדיקות את העמדת ציבור הקטינות בסיכון. ראויות הן להגנת בית המשפט לא פחות משראויות זכויות המערער להגנה. לא למותר להזכיר בנקודה זו כי היציאה לחופשות אינה זכות קנויה של האסיר (ראו למשל: רע"ב 3630/04 מקסימוב נ' מדינת ישראל (לא פורסמה, 22.6.04); רע"ב 9659/06 גולדין נ' משטרת ישראל (לא פורסמה, 8.3.07)) וכך גם לא הזכות לשחרור מוקדם (וראו למשל: רע"ב 205/08 עסילה נ' שירות בתי הסוהר (לא פורסמה, 24.6.08); רע"ב 4554/07 כהן נ' ועדת השחרורים המיוחדת (לא פורסמה, 25.2.08)). אציין, כי ערה אני לכך שחברתי בחוות דעתה עמדה על חשיבות השלמת ההליך הטיפולי עובר לשחרורו של המערער. בנסיבות התיק הנוכחי ובנתוניו, אני בספק האם ניתן יהא להשלים את ההליך הטיפולי במועד בו אמור יהיה המערער להופיע בפני הוועדה לשחרור מוקדם ממאסר, אם יוקל עונשו כמוצע. אשוב ואדגיש כי שחרורו של המערער בטרם סיום הטיפול הוא לטעמי בבחינת חשש לשלום הציבור. 7. התמונה הכוללת המתקבלת ממכלול העובדות והנתונים היא כי מדובר באדם שהורשע על-פי הודאתו באחד-עשר אישומים של עבירות מין בקטינות, שבוצעו תוך ניצול תמימותן וחוסר ניסיונן. מספר המעשים והיקפם, כמו-גם גילן הצעיר של הקטינות, מחמירים את התמונה ומדגישים את הסיכון הנשקף מן המערער. בנוסף, מדובר בהתנהגות חוזרת, שכן המערער הורשע כבר בעבר בעבירות דומות והטיפול המקיף שעבר לא סייע במניעת הישנות המעשים, לא הביאו למודעות להתנהגותו הפסולה ולא הניעו לקבלת עזרה משנוכח כי הוא שב ופוגע בקטינות. מעשיו של המערער, גם אם אינם ברף הגבוה של עבירות המין, גרמו לפגיעה בקרבנות וכפו עליהן ועל משפחותיהן התמודדות קשה ביותר, כעולה מתסקירי הקרבן עליהם עמד בית משפט קמא. הונחו בפנינו עמדות מנוגדות של שירות המבחן ושל מומחה מטעמו של המערער. בתסקיר שירות המבחן מיום 17.10.06 צוין כי מדובר באדם בעל סטיה מינית פדופילית הרואה עצמו כילד בסיטואציה בה נפגש עם ילדה ומשחק עימה, וכי "להערכת מב"ן השילוב בין סטייה מינית, עבריינות רצידיביסטית, היקפן ואופיין של העבירות וההכחשה מצביעות על מסוכנות גבוהה לרצידיביזם מיני". בתסקיר צוין עוד כי נוכח ההערכה האמורה לא הומלץ על יציאתו של המערער לחופשות. התנגדות מב"ן ליציאתו של המערער לסבב חופשות צוינה גם בתסקיר משלים מיום 9.3.08. לעומת זאת, בחוות דעת פסיכיאטרית של המומחה מטעם המערער, פרופ' א' ויצטום, מיום 20.11.07 מצוין אמנם כי המערער דיווח שכבר מגיל ההתבגרות, במקביל לניהול קשרים עם נערות בנות גילו, היו לו פנטזיות על ילדות צעירות, אולם דעתו של פרופ' ויצטום היא כי אין מדובר בפדופיליה "...אלא רק בקווים או בנטיות פדופיליות, וגם נטיות אלה הופיעו רק בתקופות מסוימת (כך במקור, ע.א.) בנסיבות ייחודיות". עמדה זו תואמת את ממצאי האבחון הפסיכולוגי שערך למערער הפסיכולוג ד"ר גבריאל וייל, המובאים בחוות דעתו של פרופ' ויצטום ולפיהם "נראה שהמעשים המיוחסים לו בוצעו בתקופה משברית...לא נראה שמדובר בנטיות פדופיליות מובהקות...". יצוין כי בחוות דעתו של פרופ' ויצטום הוא מציין כי הטיפולים הנפשיים הקונבנציונליים והפתרונות המשפטיים כגון מאסר אינם מצליחים למנוע את המשך הפעילות המינית החריגה ואינם מהווים גורם מרתיע, דהיינו אינם יעילים בסוג זה של הפרעה. לפיכך המליץ על טיפול תרופתי בשילוב טיפול קבוצתי ופרטני עם תקופת מבחן, כאשר להערכתו קיימת הסתברות גבוהה לתהליך שיקומי מוצלח. לא למותר לציין כי פער מסוים קיים בנקודה נוספת. בחוות הדעת מטעם המערער צוין כי הוא נכון לטיפול ומבקש בעקביות טיפול קבוצתי ופרטני אך לא נענה, בעוד במסמך המפקחת נכתב כי בבדיקות שנערכו למערער על ידי מב"ן הוא לא הביע כל עניין בקבלת טיפול תרופתי וגם לאחר שהוקראה לו חוות דעתו של פרופ' ויצטום טען, לדבריה, שאינו זקוק לטיפול כזה. בהזדמנות אחרת לא הביע עניין בטיפול כזה וטען "שאין כל סכנה שישוב ויבצע עבירות מין ב'שום מצב'". יודגש כי עמדה זו שונה מהתרשמות שירות המבחן בתסקיר המעצר מיום 19.10.04, לפיה למערער מוטיבציה כנה לקבלת טיפול. הנה כי כן, קיימת מחלוקת בנקודה זו בין שירות המבחן למומחים מטעמו של המערער, אך למקרא מכלול החומר דומה כי המסקנה המתבקשת היא כי מסוכנות וסיכון ממשי להישנות המעשים קיימים גם קיימים במערער, בין היתר נוכח עברו הפלילי והעובדה ששב וביצע עבירות לאחר טיפול ממושך. בנוסף, סימן שאלה מרחף מעל כנות הנכונות שהביע לטיפול ומעל מידת הבנתו את הפסול שבמעשים. בהקשר זה מצטרף לשיקולי המניעה והגמול שבענישה גם הצורך עליו עמדתי בהרחבה לעיל, בשילוב המערער במסגרת טיפולית, כאשר להערכתי הסיכוי להשגת מירב שיתוף הפעולה של המערער עם הטיפול יהא דווקא כאשר הוא בין כתלי הכלא ולא מחוץ להם, נוכח הספק באשר למידת נכונותו לטיפול. בהיבט זה אני סבורה כי אינטרס השיקום יושג באופן טוב יותר כאשר המערער עודנו אסור. אל מול אלה ניצבות נסיבות חייו של המערער, על הקשיים עימם התמודד ועודנו מתמודד, הפגיעה במשפחתו ונכונות המשפחה להירתם להצלחת ההליך השיקומי, העובדה שמדובר בעבירות המצויות ברף הנמוך של החומרה ושהמערער חדל ממעשיו כל אימת שהקטינות גילו התנגדות. בנוסף עומדות לזכותו של המערער החרטה שהביע והנכונות לקבלת טיפול, גם אם כאמור לגבי כנותה של זו קיימים ספקות, והערכת המומחים מטעמו כי לטיפול שכזה סיכויי הצלחה. בעבירות מעין אלה בהן הורשע המערער, כאשר הן מבוצעות בקרבנות קטינים ותמימים, הנחת המוצא בגזירת העונש צריכה להיות כי נדרש עונש חמור שישקף את חומרת המעשים ואת סלידת החברה מהם. העונש המירבי בגין כל אחד מהאישומים בהם הודה המערער והורשע עומד על עשר שנות מאסר (סעיף 348(ב) לחוק העונשין, התשל"ז – 1977. להלן: חוק העונשין). העונש שנגזר על המערער על ידי בית המשפט המחוזי בגין כל המעשים בהם הודה בתיק זה הוא קל מהעונש המירבי בגין מעשה אחד בהתאם לחוק העונשין. לטעמי, כאשר משקללים את מכלול השיקולים שפורטו זה מול זה, נראה כי בית המשפט המחוזי איזן נכונה בגזר דינו המנומק והמפורט בין נסיבות העניין, נסיבותיו האישיות של המערער, השלכות המעשים על קרבנותיו, ומכלול השיקולים הרלוונטיים לגזירת העונש – המניעה, ההרתעה, השיקום והגמול, בגזרו על המערער את העונש שגזר לו. לפיכך, לו נשמעה דעתי, היה הערעור נדחה. ש ו פ ט ת המשנה לנשיאה א' ריבלין: אין מחלוקת בין חברותיי השופטות א' פרוקצ'יה וע' ארבל באשר לחומרת המעשים בהם הורשע המערער. מסכים אני עם חברתי השופטת ע' ארבל כי העונש שהוטל על המערער אינו מופרז לחומרה. מעשיו של המערער חמורים ונתעבים. עם זאת, מקובלת עליי, בנסיבות המיוחדות של המקרה הזה – שאינן פועל יוצא של העבירות – עמדתה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה, כי התוצאה בערעור צריכה להתמודד עם הכשל שנתגלה בהליך הטיפולי שיוחד למערער. לא הייתה מחלוקת כי הטיפול אותו צריך היה לעבור המערער, השתהה, מטעמים שאינם קשורים במערער. במקרה זה נפגע לא רק עניינו האישי של המערער – כי אם גם, ובמיוחד, עניינו של הציבור – זאת בשל החשש לפגיעה נוספת מידיו של המערער בהיעדר טיפול נפשי ותרופתי – קודם שיצא לחופשי. אינטרס זה מביאה בחשבון חברתי השופטת א' פרוקצ'יה והוא מבוטא בהנחה שהיא מביאה בחשבון החלטתה, כי בהגיע מועד בו תיבדק שאלת שחרורו המוקדם של המערער, יינתן משקל נכבד לחשיבות המיוחדת בהשלמת הטיפול במערער, קודם לשחרורו. להמלצה זו אני מצטרף. בפועל עשויה להיות בכך דווקא החמרה עם המערער – חרף קיצור המועד המלא של המאסר. אני מצטרף, איפוא, לפסק-דינה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה – תוך הנחה שהמערער לא ישוחרר קודם להשלמת הטיפול. המשנה לנשיאה לפיכך הוחלט ברוב דעות כאמור בפסק דינה של השופטת פרוקצ'יה. ניתן היום, כ"ז בתמוז תשס"ח (30.7.08). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04117500_R09.doc יט מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il