מדינת ישראל נ. פלוני

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים איסור פרסום פרטים מזהים בנוגע למתלוננת או מי מן המערערים או המשיבים ע"פ 117/00 ע"פ 769/00 ע"פ 789/00 ע"פ 792/00 ע"פ 1098/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט י' אנגלרד כבוד השופטת א' פרוקצ'יה המערערת בע"פ 117/00: מדינת ישראל המערער בע"פ 769/00: פלוני המערער בע"פ 789/00: פלוני המערער בע"פ 792/00: פלוני המערער בע"פ 1098/00: פלוני נגד המשיבים בע"פ 117/00: 1. פלוני 2. פלוני 3. פלוני המשיבה בע"פ 769/00, בע"פ 789/00, בע"פ 792/00 ובע"פ 1098/00: מדינת ישראל תאריך הישיבה: ט"ז באדר ב' תש"ס (23.3.2000) בשם המערערת בע"פ 117/00 והמשיבה בע"פ 769/00, בע"פ 789/00, בע"פ 792/00 ובע"פ 1098/00: עו"ד אפרת ברזילי בשם המערער בע"פ 769/00: עו"ד מנחם רובינשטיין; עו"ד שרון רוזן בשם המערער בע"פ 789/00: עו"ד רפי ליטן בשם המערער בע"פ 792/00: עו"ד אורי בר עוז בשם המערער בע"פ 1098/00: עו"ד שרית יעקובוביץ; עו"ד אייל חובב בשם המשיב מס' 1 בע"פ 117/00: עו"ד משה סוחמי בשם המשיב מס' 2 בע"פ 117/00: עו"ד חיים אוחנה בשם המשיב מס' 3 בע"פ 117/00: עו"ד שרית יעקובוביץ; עו"ד אייל חובב בשם שירות המבחן לנוער: גב' יוספה גולן פסק-דין הנשיא א' ברק: רקע 1. לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו הוגש כתב אישום כנגד שבעה נאשמים. כתב האישום כלל חמישה אישומים. כל האישומים סובבים סביב מעשים שנעשו על ידי שבעת הנאשמים (כולם או חלקם) בחודשים נובמבר-דצמבר 1998. המתלוננת בגין כל המעשים היא אחת. 2. כל הנוגעים בדבר, הן המתלוננת והן הנאשמים, היו קטינים בתקופה הרלבאנטית. המתלוננת, היתה בת 16 שנים וחודשיים. נאשם מס' 1 (המערער בע"פ 792/00 - ולהלן: "טל"), היה בן 16 שנה ואחד עשר חודשים. נאשם מס' 2 (המערער בע"פ 769/00 - להלן: "רועי") היה בן 16 שנה ושישה חודשים. נאשם מס' 3 (להלן: "עופר") היה בן 17 שנה ו10- חודשים. נאשם מס' 4 (המערער בע"פ 789/00 - ולהלן: "עוזי") היה בן 16 שנה ושישה חודשים. נאשם מס' 5 (להלן: "שי") היה בן 15 שנה ו5- חודשים. שי הוא אחיו של עוזי. נאשם מס' 6 (להלן: "צחי"), היה בן 16 שנה וחודשיים. נאשם מס' 7 (המערער בע"פ 1098/00 - ולהלן: "אלי") היה בן 15 שנה וחודשיים. יצויין, כי נוכח היות הנאשמים קטינים בעת ביצוע העבירות ונוכח מהותן, אסור בפרסום כל פרט הנוגע למתלוננת או לנאשמים. 3. המתלוננת, טל ורועי, למדו יחד באותו בית ספר ברמת השרון ("תיכון אלון"). טל היה בן כיתתה של המתלוננת. רועי למד בכיתה מקבילה. אין חולק, כי למתלוננת לא היתה היכרות קודמת לאישומים עם עופר, עוזי, שי, צחי ואלי. האישומים האישום הראשון 4. על פי אישום זה, גילתה המתלוננת לטל, בן כיתתה, על דבר אהבתה לרועי. על יסוד זה, קשרו טל, רועי, עופר ואלי קשר לבצע במתלוננת מעשה סדום (מין אוראלי). ביום 24.11.98, בשעה 22:30, פגשו נאשמים אלה את המתלוננת במכוניתו של עופר. הם נסעו לרחבת החניה של בית הספר בו למדה המתלוננת. רועי נשאר לבדו ברכב עם המתלוננת. הוא ניסה להפשיט את המתלוננת ולהתחכך בגופה, תוך איומים עליה, כי אם תתנגד יגרום לה "לבעיות בבית הספר". הוא עזב את הרכב כאשר המתלוננת נשארה בתוכו. טל נכנס לרכב. גם הוא איים עליה כי יגרום לה לנזק חברתי בבית הספר. לאחר מכן, הוא שיפשף את איבר מינו בפניה של המתלוננת. הוא כפה עליה לשפשף את איבר מינו ולהכניסו לפיה, עד שבא על סיפוקו. בשלב זה חזר רועי לרכב וכפה על המתלוננת - תוך שהוא שב ומאיים עליה - להכניס את איבר מינו לפיה. טל חזר לרכב. הוא איים שוב על המתלוננת וכפה עליה מין אוראלי. טל ורועי עזבו את הרכב. טל דרש מהמתלוננת - באיומים - לשפשף את איבר מינו של עופר ולהחדירו לפיה. עופר נכנס לרכב ובשל פחדה מטל, ביצעה בעופר מין אוראלי ושיפשפה את איבר מינו. עופר עזב את הרכב. טל חזר בשלישית אל הרכב וכפה שוב, באיומים, על המתלוננת, לבצע בו מין אוראלי. לאחר שהגיע לסיפוקו דרש מן המתלוננת לבצע מין אוראלי באלי. הוא קרא לאלי לבוא לרכב. אלי נכנס לרכב. בשל חששה מטל, ביצעה באלי מין אוראלי. אלי יצא מן הרכב. טל חזר אל הרכב ודרש מהמתלוננת - באיומים - לשוב ולבצע מין אוראלי ברועי. רועי חזר לרכב. המתלוננת סירבה לבצע בו מין אוראלי. תחת זאת, שיפשפה את איבר מינו עד שהגיע לסיפוקו. לאחר מכן נסעו כולם ברכב והורידו את המתלוננת ליד קולנוע כוכב ברמת השרון. 5. בגין אירוע זה הואשמו טל, רועי, עופר ואלי במעשה סדום (עבירה על סעיף 347(ב) לחוק העונשין, התשל"ז1977- (להלן: החוק) בנסיבות המנויות בסעיפים 345(א)(1) ו345-(ב)(5) לחוק); במעשה מגונה (עבירה על סעיף 348(ב) בנסיבות סעיף 345(ב)(5) לחוק); ובקשירת קשר לביצוע פשע (עבירה על סעיף 499(א)(1) לחוק). כן הואשמו טל ורועי באיומים (עבירה על סעיף 192 לחוק). האישום השני 6. ביום 28.11.98 (ובחלוף 4 ימים מן האישום הראשון), התקשר טל לביתה של המתלוננת ודרש ממנה להגיע לביתו של עוזי, שאותו כלל לא הכירה. משסירבה, איים עליה טל כי יוציא דיבתה בבית הספר ויספר את אירועי האישום הראשון. המתלוננת תכונה "זונה" ותאלץ לעזוב את בית הספר. בשל פחדיה, נענתה המתלוננת לדרישתו של טל והגיעה לביתו של עוזי. בהגיעה לביתו, נעל אותה עוזי בחדרו. יחד עם עוזי שהו בחדר גם טל, עופר ובחור בשם ישי גרינברג (להלן: "ישי") (שעניינו אינו נדון בפנינו). עוזי, עופר וישי יצאו מחלון החדר, שהיה בקומת קרקע, והתיישבו על גדר המקיפה את ביתו של עוזי. טל נותר לבדו בחדר עם המתלוננת. חלון החדר נותר פתוח בחלקו, כך ששאר הנאשמים באישום זה יכלו להביט לתוך החדר ולראות את שנעשה בתוכו. בשלב זה, דרש טל בצעקות מן המתלוננת כי תשפשף את איבר מינו ותכניסו לפיה. לכתחילה סירבה המתלוננת אולם בשל פחדיה נכנעה ודרשה לפחות שטל ישתמש בקונדום. טל עשה כן. הוא החדיר את איבר מינו לפיה עד שהגיע לסיפוקו. טל יצא מחלון החדר. הוא קרא לעוזי להיכנס. משנכנס עוזי לחדר הוא דרש מן המתלוננת להרים את חולצתה. משסירבה, קרא לטל שנכנס לחדר ואיים בצעקות על המתלוננת. עוזי ביקש לשכב עם המתלוננת. היא סירבה עקב היותה במחזור. לאחר שאיים עליה, החדיר עוזי את איבר מינו לפיה תוך שימוש בקונדום. לאחר שסיים, נכנס לחדר עופר. הוא החדיר את איבר מינו לפיה של המתלוננת. בזמן זה, הציע טל לחבריו, שהמתינו עימו מחוץ לחדר, כי יגבו תשלום עבור שירותיה של המתלוננת. לאחר שעופר סיים, עזבו הוא טל וישי את ביתו של עוזי. המתלוננת נותרה לבדה עם עוזי, שהתפשט, השכיב את המתלוננת על המיטה ושפשף את איבר מינו בין שדיה. לאחר מכן, עזבה המתלוננת את ביתו של עוזי ונסעה לביתה. 7. בגין אירועים אלו הואשמו טל, עופר ועוזי במעשה סדום, מעשה מגונה וקשירת קשר לביצוע פשע ואיומים, על פי סעיפי החוק שבאישום הראשון. כן הואשם עוזי בנסיון לאינוס (עבירה על סעיף 345(א)(1) + 25 לחוק). האישום השלישי 8. ביום 29.11.98 (למחרת האישום השני), בשעה 17:00, קשרו טל ורועי לבצע במתלוננת מעשים מגונים ומעשי סדום. לשם כך, התקשר טל למתלוננת זאת לאחר שנודע לו כי בבית הספר חושדים בו כי ביצע מעשים במתלוננת. טל קילל את המתלוננת. הוא איים עליה ודרש ממנה להיות בו ביום, בשעה 20:00, מאחורי בית הספר בו למדה. בשל פחדה, הגיעה המתלוננת למקום קרוב לשעה היעודה (20:30). שם המתינו לה טל, רועי, ועוד ארבעה מחבריהם, כשהם יושבים ברכב. טל דרש מן המתלוננת כי תבצע בחבריו מין אוראלי. היא סירבה. בתגובה, הטיח בה טל דברים קשים. הוא איים עליה כי יכה אותה אם תסרב. הוא הפשיל את מכנסיו וכפה על המתלוננת מין אוראלי. לאחר שהגיע טל לסיפוקו, דרש רועי מן המתלוננת לבצע מין אוראלי בחבריו ואיים עליה, כי יכה אותה אם תסרב. גם טל הצטרף לאיומים. חרף האיומים, סירבה המתלוננת להיעתר לדרישותיהם של טל ורועי. טל, רועי וחבריהם עזבו את המקום. המתלוננת הלכה בחזרה לעבר ביתה. בדרכה שוב פגשה את טל ורועי. רועי דרש ממנה לקיים שוב מין אוראלי. בשל חששה ממנו, ביצעה זאת המתלוננת. לאחר שהגיע רועי לסיפוקו, שילחו הוא וטל את המתלוננת לדרכה. 9. בגין אירועים אלו הואשמו טל ורועי במעשה סדום, מעשה מגונה, קשירת קשר לביצוע פשע, על פי סעיפי החוק שבאישום הראשון. כן הואשמו בסחיטה באיומים (עבירה על סעיף 428 רישא לחוק). האישום החמישי 10. מבחינה כרונולוגית, אישום זה עניינו באירוע שקרה טרם האישום הרביעי. כשבוע לאחר אירועי האישום השלישי התקשר טל לביתה של המתלוננת ואיים עליה כי יבולע לה. זאת, עקב חששו של טל כי המתלוננת סיפרה לאחרים אודות מעשיו בה. למחרת שיחת הטלפון, פגש טל במתלוננת בבית הספר. הוא צעק עליה והשליך לעברה כריך. מאוחר יותר הוא הוביל אותה לעבר אולם הספורט, שם אחז בשערה, הפילה על הרצפה, בעט בה והיכה אותה בראשה. כעבור דקות מספר שב אליה, משך שוב בשערה ודרש ממנה לספר לכל כי השמועות שהופצו לגביו הן שקריות. בגין אירוע זה הואשם טל בתקיפה (עבירה על סעיף 379 לחוק). האישום הרביעי 11. בשל תקיפתה של המתלוננת על ידי טל (כאמור באישום החמישי) ובשל העובדה כי תלמידים בבית הספר החלו לדבר על מעשי הנאשמים השונים במתלוננת, התקשרה המתלוננת ביום 10.12.98 לעוזי. היא ביקשה כי ישוחח עם טל ויבקש ממנו כי יעזוב את המתלוננת במנוחה. עוזי השיב לה כי טל אמור לבוא לביתו בערבו של אותו היום, הגם שידע כי אין הדבר כך. בשעה 20:30 הגיעה המתלוננת לביתו של עוזי. הוא הכניס אותה לחדרו. טל לא היה במקום. עוזי אמר למתלוננת, כי טל לא יגיע עד שהיא תבצע בו (בעוזי) מין אוראלי. המתלוננת סירבה. עוזי איים כי מצבה בבית הספר יורע. המתלוננת נכנעה ושיפשפה את איבר מינו של עוזי עד שהגיע לסיפוק. מיד לאחר מכן, קרא עוזי לאחיו שי, ולצחי. בנוכחותם, אמר למתלוננת כי יתקשר לטל רק לאחר שתבצע בשי מין אוראלי. שי ביצע במתלוננת מעשים מגונים. עוזי וצחי עזבו את החדר. שי דרש מן המתלוננת לבצע בו מין אוראלי. הוא כפה עליה לעשות כן עד שהגיע לסיפוקו. שי עזב את החדר. עוזי שב לחדר. הוא וידא ששי אכן הגיע לסיפוקו. המתלוננת דרשה כי בשלב זה יתקשר עוזי לטל. עוזי סירב. הוא התנה את התקשרותו לטל בקיום מגע מיני מלא עם המתלוננת. הוא הוסיף, שאם לא תעשה כן, יתקשר הוא לטל ומצבה של המתלוננת יורע. עוזי השכיב את המתלוננת ואנס אותה בניגוד לרצונה. לאחר מכן, הביא עוזי סכין ואיים על המתלוננת שלא תספר לאיש את שקרה. בנוסף, דרש כי המתלוננת תבצע מין אוראלי בצחי. בשל איומיו של עוזי, ביצעה המתלוננת מין אוראלי בצחי. משסיימה, הבחינה כי הבית חשוך ונמלטה מן המקום. 12. בגין אירועים אלו הואשמו עוזי, שי וצחי במעשה סדום (עבירה על סעיף 347(ב) לחוק בנסיבות סעיפים 345(א)(1) ו345-(ב)(3) + (5) + 350 לחוק), מעשה מגונה ואיומים על פי סעיפי החוק שבאישום הראשון. כן הואשם עוזי באינוס (עבירה על סעיף 345(א)(1) לחוק). גרסאות הנאשמים והמתלוננת 13. בטיעוניהם בפני בית המשפט המחוזי, לא הכחישו הנאשמים את מרבית העובדות שפורטו בכתב האישום. העובדות שנוגעות לשיחות עם המתלוננת, להיכרות עימה, למפגשים שנערכו ואף לאקטים המיניים שבוצעו - לא הוכחשו ברובם (למעט טענתו של עוזי, כי לא אנס את המתלוננת). בה בעת, הנאשמים טענו, כי לא היתה במעשיהם כל עבירה. כך, שכן כל שנעשה - בהסכמה מלאה של המתלוננת נעשה - וללא כל לחץ, איומים או כפיה. המתלוננת ידעה כל העת לקראת מה היא הולכת ומה היא עושה. היא עשתה כן מרצונה. 14. גרסתה של המתלוננת מאידך, היתה שונה. בעדותה בפני בית המשפט המחוזי טענה המתלוננת, כי כל המעשים שנעשו על ידה היו פועל יוצא של כפיה ואיומים מצידם של הנאשמים השונים ועל כן לא היו בהסכמתה או מרצונה. מעדותה עלה, כי היא החלה ללמוד בתיכון "אלון" בשנה בה אירעו האירועים נשוא האישומים. היא עברה לבית ספר זה מאחר שלא נחלה הצלחה בלימודיה בבית ספרה הקודם ואף מבחינה חברתית לא נקלטה. היא שמה לה למטרה לשפר את מעמדה החברתי, שכן חשה בודדה. טל ורועי ידעו על קשייה החברתיים בבית הספר הקודם בו למדה ועל מאמציה לשאת פנים בבית הספר החדש. הם היו פופולריים בקרב בני הנוער בבית הספר ובמצב חברתי גבוה. 15. המתלוננת העידה, כי הגיעה לפגישה נשוא האישום הראשון שכן סברה בתום-לב, כי היא עומדת לפגוש את רועי לאחר שטל אירגן המפגש, משנודע לו כי המתלוננת מאוהבת ברועי. היא אמנם לא הכירה את הנאשמים הנוספים אך סברה כי הנסיעה היא לביתו של טל. חשדה לא התעורר גם כשהגיעו לבית הספר, שכן זה היה במרחק הליכה מביתו של טל. משנותרה לבדה עם רועי ברכב, החל רועי לגעת בה בניגוד לרצונה. היא ביקשה שיפסיק, ושיקרא לטל. משנכנס טל, הוא איים עליה, כי אם לא תעשה כרצונם, יהיו לה בעיות בבית הספר. כל שאירע לאחר מכן, כאמור בפרטי האישום הראשון, בא בכפיה ובאיומים של הנאשמים. המתלוננת לא עזבה את המקום שכן פחדה והיתה חסרת אונים נוכח השעה המאוחרת, המקום המבודד, מספר הנאשמים והחשש כי יפגע מעמדה בבית הספר. גם כאן, היא שבה והביעה את חוסר הסכמתה לביצוע כל אחת מדרישותיהם השונות של הנאשמים. 16. גם את הגעתה לביתו של עוזי, באישום השני, נימקה המתלוננת בפחדה מטל ומן העובדה, שגם לאחר אירועי האישום הראשון, לא התייחס אליה כלל טל בבית הספר אלא בשיחת טלפון ביום 28.11.98, בה דרש ממנה להגיע לביתו של עוזי. משהגיעה למקום כל שנעשה על ידה נעשה לא מרצונה החופשי ולא בהסכמתה. המעשים נעשו באיומים כי "יספרו עליה בבית הספר" ולעתים אף תוך כדי שימוש בכוח פיסי. 17. המתלוננת הוסיפה, כי שבה לפגוש את טל ורועי, בנסיבות המנויות באישום מס' 3, לאחר שהיתה אמורה לצאת לטיול שנתי עם כיתתה. בשיחת הטלפון בה דרש ממנה טל להגיע למקום, איים הוא עליה כי יבולע לה בטיול, בין היתר, נוכח חרושת השמועות שהחלה מתפשטת בבית הספר. היא הסכימה לבוא ובלבד שבמקום יהיו נוכחים אך טל ורועי. היא לא ידעה כי יהיו במקום חברים אחרים שלהם. כל שאירע מרגע הגעתה ואילך והאקטים המיניים שבוצעו, היו שלא בהסכמתה. היא סירבה לבצע את שדרשו ממנה. טל ורועי איימו עליה במכות ובכך שיבולע לה בטיול השנתי. 18. גם מפגשה של המתלוננת עם טל, בה תקף הוא אותה על פי האישום החמישי, נבע מרצונה של המתלוננת ליישר את ההדורים ולמנוע מטל להזיק לה, לאחר שגל השמועות הלך והתפשט. המתלוננת העידה, כי פחדה מטל ומכעסו ולכן רצתה להפיס דעתו, שלא היא העומדת מאחורי גל השמועות. 19. את הגעתה של המתלוננת ביום 10.12.98 לביתו של עוזי, באירוע נשוא האישום הרביעי, הסבירה המתלוננת במסכת השפלות שסבלה בבית הספר ולפיהן היא "ממציאה דברים" וביחס משפיל מצידו של טל, שאף ירק עליה. בנסיונה לשנות מצב דברים זה, ביקשה להשפיע על טל על ידי חברו עוזי. לכן יצרה קשר עם עוזי וביקשה כי יפגישה עם טל. זו גם הסיבה שבאה לביתו לאחר שנאמר לה על ידי עוזי כי טל יהיה שם. לטענתה של המתלוננת, כל שאירע לאחר הגעתה לביתו של עוזי היה פועל יוצא של איומים חוזרים ונשנים של הנאשמים כי יהיו לה "בעיות בבית הספר" אם תסרב, לעיתים אף תוך כדי שימוש באלימות פיסית ובאיום על ידי סכין. היא לא נמנעה מחלק מן המעשים עקב הבנתה כי עם הגעתו של טל למקום יפסק הדבר. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 20. בהכרעת דינו מיום 19.8.99, הרשיע בית המשפט את הנאשמים במרבית העבירות שיוחסו להם. בפסק דינו המפורט והמקיף (שניתן על ידי כב' השופט נ' עמית בהסכמת כב' השופטים ש' טימן ו-י' שמעוני) ניתח בית המשפט המחוזי בהרחבה את האירועים השונים, גרסאות הנאשמים בחקירתם ובבית המשפט ואת עדותה המפורטת של המתלוננת. בית המשפט נתן אמון בגרסתה של המתלוננת ודחה כבלתי מהימנה את גרסותיהם של הנאשמים לפיהן הסכימה המתלוננת לביצוע המעשים השונים. בית המשפט קבע כי טל ורועי החליטו לנצל את המתלוננת ניצול מיני. הם צירפו אחרים שלא היו מוכרים לה, בכדי שייהנו גם הם "משירותי המין" שהם יכולים לספק, תוך הפחדת המתלוננת והאיומים עליה. 21. בית המשפט ציין, כי עדותה של המתלוננת היתה מפורטת לפרטי פרטים. לא היו כל סתירות מהותיות בין עדותה בבית המשפט לבין הודעתה במשטרה. למעט סוגיית ההסכמה, אוששו כל פרטי העדות על ידי עדויות והודעות הנאשמים עצמם. בית המשפט לא מצא קושי בעובדה שהמתלוננת המשיכה בשגרת חייה בשבועיים שלאחר האירועים, עד שהגישה תלונתה. התנהגות זו הוסברה בחששה של המתלוננת מתגובות הסביבה והוריה ובאובדן העצות בו היתה שרויה. 22. בה בעת, קבע בית המשפט, כי אין הוא מאמין לאף אחד מן הנאשמים, באשר לטענותיהם כי המתלוננת הסכימה או שלא ידעו כי לא הסכימה או שטעו לחשוב כי היא מסכימה. כל שעשתה המתלוננת, כך נקבע, נבע מתוך חולשתה החברתית ורצונה החזק "לעלות מדרגה". הנאשמים ניצלו מצוקה זו והמתלוננת, במעמדה ומצבה, היתה חסרת כוח להתנגד להם. זאת ועוד: מהודעותיהם השונות עלו ממצאים ברורים לפיהם מעשיה של המתלוננת היו פרי לחץ ואיומים מצידם של הנאשמים. 23. לבד מגרסותיהם של המתלוננת והנאשמים, התבסס בית המשפט על עדויות נוספות שהיו בפניו. העדות האחת היתה עדותו של ישי גרינברג, שהיה מעורב באישום השני, שעניינו המעשים שאירעו בביתו של עוזי ביום 29.11.98. בהודעתו במשטרה (שהתקבלה כראיה במשפט לאחר שהוא הוכרז כעד עויין), תמך ישי בגרסתה של המתלוננת לגבי הפחד והמצוקה בהם היתה שרויה, בין היתר, עקב צעקותיו של טל עליה. העדות השניה היא עדותו של דקל משולם. דקל היה זה שהסיע את אותם הנאשמים שהיו מעורבים באישום השלישי. מהודעתו במשטרה (שנתקבלה אף היא כראיה במשפט לאחר שהוכרז כעד עויין) עלה, כי רועי איים בצעקות על המתלוננת ונופף כלפיה בידיו. הוא (דקל) אף ניסה להניא את טל ורועי מלבצע את שביצעו, אך לא צלח. העדות השלישית, היא עדותו של איתן בן-דוד, המורה לאדריכלות. בכיתתו, ביום 11.12.98, התוודתה המתלוננת בראשונה על שאירע לה. הוא ראה את המתלוננת לאחר שחברתה לכיתה הפצירה בה להתלונן במשטרה. בעדותו טען, כי המתלוננת "רעדה [ו]היתה חיוורת", בהזדמנות אחרת השיבה לשאלתו מדוע חזרה לביתו של עוזי, כי עשתה כן בכדי ליישר את ההדורים בינה לבין אחד מבני כיתתה. רביעית, עדותה של אורנית ענבר, חברתה של המתלוננת לספסל הלימודים. אורנית העידה, כי ביום 11.12.98 אמרה לה המתלוננת כי עוזי שכב איתה בכוח. היא גם סיפרה לה את פרטי האישום הראשון. המתלוננת הוסיפה, כך העידה אורנית, כי עשתה את שעשתה מתוך פחדיה מטל וחששה כי זה יפיץ עליה שמועות כך שלא תוכל עוד לבוא לבית הספר. 24. על יסוד ממצאים ומסקנות אלו קבע בית המשפט המחוזי, כי הנאשמים באישום הראשון ביצעו את העבירות שיוחסו להם, למעט אישום עופר ואלי בקשירת קשר. בית המשפט קבע, שיש לזכות את עופר ואלי מעבירת קשירת הקשר, שכן הם לא היו שותפים לתכנון המקורי של טל ורועי בדבר ניצולה של המערערת. לגבי האישום השני נקבע, כי כל הנאשמים בעבירות ביצעו את שיוחס להם, למעט האישום של עופר באיומים, והאישום של טל, עופר ועוזי בקשירת קשר. כן נקבע כי עוזי ביצע נסיון אינוס באישום זה. אשר לאישום השלישי, הוחלט, כי כל הנאשמים ביצעו את כל העבירות שיוחסו להם. באישום החמישי נקבע, כי טל ביצע את העבירה שיוחסה לו. באישום הרביעי נקבע, כי הנאשמים ביצעו את מרבית העבירות שיוחסו להם (למעט זיכוים של שי וצחי מעבירת האיומים). עוד נקבע, כי עוזי אכן ביצע עבירה של אינוס. 25. בגזר דינם של הנאשמים (מיום 15.12.99) הוחלט, כי בנסיבות המקרה יש לקבוע כי הנאשמים - שהיו קטינים על פי חוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), תשל"א1971- - יורשעו בכל העבירות שנקבע בהכרעת הדין שהם ביצעו. נוכח הרשעתם, הושתו עליהם העונשים הבאים: על טל ועוזי נגזרו שש שנות מאסר, מתוכן ארבע לריצוי בפועל והיתרה על תנאי לשלוש שנים. כן חוייב כל אחד מהם בפיצויים למתלוננת בסך של ששת אלפים ש"ח. על רועי נגזר עונש מאסר של ארבע שנים, מתוכן שנתיים וחצי בפועל ושנה ומחצה על תנאי. כן הוא חוייב בפיצוי בסך 5,000 ש"ח למתלוננת. על עופר, שי, צחי ואלי נגזר עונש של שנה וחצי מאסר, מתוכן שישה חודשים בפועל, שירוצו בעבודות שירות, ושנה מאסר על תנאי. כן חוייבו נאשמים אלה בתקופת מבחן של שנה וחצי, ובתשלום פיצויים למתלוננת בסך 3,000 ש"ח כל אחד. הערעורים שבפנינו 26. על פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוגשו בפנינו חמישה ערעורים. ארבעה מהם הם של חלק מן הנאשמים שהורשעו, והם טל, רועי, עוזי ואלי. הערעור החמישי הוא ערעורה של המדינה. ערעוריהם של טל, רועי ועוזי מוסבים הן על הכרעת הדין והן על גזר הדין. ערעורו של אלי הוא רק על הרשעתו. ערעורה של המדינה הינו על קולת העונש. 27. בכל ערעורי הנאשמים שבפני, בצורה זו או אחרת, נטענות שלוש טענות עיקריות: הראשונה, כי שגה בית המשפט עת ייחס מהימנות כה גבוהה לעדותה של המתלוננת תוך מתן חוסר אמון בעדותם שלהם. לטענת המערערים, כל אחד בערעורו, רצופה התנהגותה של המתלוננת במקרה שבפנינו בתמיהות ושאלות, שיש בהן כדי לשמוט את הבסיס תחת גרסתה. הטענה השניה היא, כי המתלוננת הסכימה למעשים השונים שנעשו. היא ידעה במה מדובר, באה מרצונה לכל מקום ובחרה לעשות מעשים אלו מרצונה החופשי, בכדי לספק את רצונה להשתלב בחברה. הטענה השלישית היא, לחילופין, כי גם אם המתלוננת לא הסכימה הרי שהם - כל אחד בתורו - טעה לחשוב, בתום לב ובכנות, שהמתלוננת מסכימה למעשים או שלא ידע שאין המתלוננת מסכימה. בנוסף לטענות אלו, טוען כל מערער בנפרד, לענין מעורבותו וידיעתו שלו, במעשים השונים בהם הורשע. התערבות בממצאים עובדתיים 28. טרם אדון בגוף טענותיהם השונות של המערערים, בין אלו המשותפות להם ובין אלו הנפרדות, ראוי שנחזור ונדגיש את עקרון היסוד, לפיו בדרך כלל לא יתערב בית משפט של ערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו לאחר שמיעת ראיות, בפני הערכאה הראשונה (ראו ע"פ 308/93 סבאג נ' מדינת ישראל (לא פורסם), ע"פ 3802/92 הרוש נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אכן, בית המשפט המחוזי שמע את עדותה של המתלוננת וכן את עדויותיהם של הנאשמים-המערערים. נשמעו גם עדויות של מורים, חברים ללימודים וחוקרי המשטרה. בית המשפט ביסס חלק ניכר ממסקנותיו על התרשמותו הכללית מעדויות אלו וממהימנותן. מעבר לכך, בית המשפט עימת בין הגרסאות השונות במשטרה ובבית המשפט ועמד על ההבדלים ביניהם. במצב דברים זה, לא בקלות יטה בית משפט זה להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, וזאת על יסוד החומר שבפניו בערעור. מן הדין, כי עקרון יסוד זה ישמש נר לרגלינו גם בנסיבותיו של מקרה זה. מהימנותה של המתלוננת 29. טענתם העיקרית הראשונה של המערערים היא, כי גרסתה של המתלוננת, לפיה כל שנעשה לא נעשה בהסכמתה, אינה יכולה לעמוד. רועי (המערער בע"פ 769/00) טען בהקשר זה, כי המתלוננת ידעה, לגבי האישום הראשון, עוד משיחתה עם טל, כי המפגש עם טל ורועי יישא גוון מיני ברור. היא לא נרתעה עת הגיעו לפגישה עוד חברים שלא הכירה. היא לא התנגדה לנסיעה לעבר בית הספר. רועי הוסיף וטען, כי בעדותה של המתלוננת לגבי השאלה אם נכח רועי ברכב עת איים עליה טל, היו סתירות לעומת הודעתה במשטרה. עוד נטען, כי בית המשפט לא נתן משקל מספיק להתנהגותה המוזרה של המתלוננת, עת באה לביתו של עוזי, באישום השני, רק בשל "חוסר יחס" מצידו של טל. משקל מספיק לא ניתן גם, לטענתו של רועי, לשיחה שקיימה המתלוננת ביום 30.11.98, עת התרברבה בפני חברותיה כי קיימה מגע מיני אוראלי עם אחר. בהקשר זה הפנה רועי לשורת עדויות נוספות של נערים ונערות נוספים מכיתתה של המתלוננת, מהן עולה כי היא התרברבה ודיברה בריש גלי אודות המעשים שביצעה. תמיהה נוספת בהקשר זה מצא רועי בהתנהגותה של המתלוננת ביום 11.12.98. ביום זה, בו התוודתה לראשונה המתלוננת על תקיפתה, באה היא לבית הספר עם חולצה שעליה כתמי זרע. המניע להצגת החולצה, כאמור בעדותה של המתלוננת, היה הרצון להוכיח לנוכחים כי שמועה לפיה היא משקרת באשר ל"נסיונה" המיני, איננה נכונה. 30. עוזי (המערער בע"פ 789/00) שהורשע בעבירת האינוס באישום הרביעי, מצא חוסר מהימנות בעיקר בגרסאותיה השונות של המתלוננת לענין נסיבות ביצוע עבירה זו. עוזי מצביע על סתירות בגרסאות המתלוננת, הן בשאלה מי - וכיצד - הפשיט אותה מבגדיה; הן לגבי נסיבות האינוס עצמו. כך, בעוד שבחלק מן הגרסאות (מתוך שבע במספרן) המתלוננת טענה שעוזי הפשיט אותה בכוח, בחלק אחר נטען שכל הנאשמים הפשיטו אותה ובעדותה בבית המשפט טענה, כי היא הורידה את בגדיה בעצמה ונשכבה ליד עוזי. בחלק מן הגרסאות מסופר, כי המתלוננת הפסיקה את חדירתו של עוזי שכן הוא לא לבש קונדום, ומשלבש קונדום, שב ובעל אותה. בחלק מן הגרסאות, לא מופיע כלל פרט זה. אמנם בית המשפט היה ער לסתירות אלו אך הוא דחה את משמעותן בנימוק כי אלו "ניואנסים" שאין בהם כדי לסתור את מהימנותה של המתלוננת. לטענתו של עוזי, שגה בית המשפט משלא נתן את המשקל הראוי לתיקוני הגרסה התכופים של המתלוננת בעניינים אלה. 31. גם טל (המערער בע"פ 792/00), הכביר טיעונים לגבי חוסר מהימנותה של גרסת המתלוננת. לבד מן הטענות שעניינן נכונותה של המתלוננת לבוא לפגישה הראשונה ולאלו שאחריה, מפנה טל לתמיהות מספר בהתנהגותה של המערערת. כך, העובדה שבבוא המתלוננת לביתו של עוזי בפעם הראשונה (באישום השני), היא באה במכנסים ארוכים, שתחתם היו מכנסים קצרים. עם הגיעה למקום, ולמרות שמדובר היה בליל חורף, הסירה מיוזמתה - טרם נכנסה - את המכנסים הארוכים ונותרה עם המכנסים הקצרים. גם טל מדגיש את הפער בין גרסת המתלוננת לפיה איימו עליה, ובין חזרתה שוב ושוב למפגש עם הנאשמים. תמיהה נוספת היתה העובדה, שאינה שנויה במחלוקת - ולפיה לאחר שהתוודתה המתלוננת, היא שבה לביתו של עוזי, המתינה לו שלוש שעות מתחת לביתו נכנסה לחדרו ו"הזהירה" אותו על כי התלוננה. עוד טוען טל בפנינו, כי אין חולק כי המתלוננת הודרכה על ידי התובעת במשפט ואף קיבלה דף ובו שאלות צפויות ותשובות מתבקשות. בית המשפט לא מצא בעובדה זו פגם במהימנות המתלוננת, הגם שסבר כי התובעת בתיק הרחיקה לכת במידה בה הדריכה את המתלוננת. אליבא דמערער, שומטת עובדה זו את הבסיס תחת מהימנותה ועדותה של המתלוננת. 32. אלי (הוא המערער בע"פ 1098/00) מוסיף, כי אין לתת אמון בגרסת המתלוננת לפיה סירבה לדרישתו למין אוראלי, עת נכנס לרכב (האישום הראשון). בענין זה נתנה המתלוננת גרסאות סותרות לרבות בשאלה אם נכח אלי עת איים טל על המתלוננת. 33. עיינתי בטענותיהם המפורטות של המערערים בענין מהימנותה של המתלוננת. נחה דעתי, כי דינן להידחות. כל הטענות בענין זה זכו להתייחסותו של בית המשפט המחוזי. בית המשפט לא התעלם מהן. הוא התמודד עימן בהרחבה. הטענות הקשורות בחזרתה של המתלוננת ל"זירות הפשע" הוסברו בפחדה מפני טל והאיומים השונים שהופעלו עליה תוך חששה מפני פגיעה נוספת במעמדה החברתי השברירי. השאלה אם המתלוננת סיפרה על שאירע לה - אם לאו - איננה מהותית לענין מהימנותה. כך בייחוד נוכח הסברה (לגבי האישום החמישי) כי בחלק מן המקרים נאלצה להזים שמועות מסויימות. הבאת החולצה המוכתמת לכיתה יכולה להיות מוסברת בחששה של המתלוננת כי לא יאמינו לה ועובדה זו מתיישבת עם העובדה כי באותו היום המתלוננת התוודתה בראשונה על שאירע לה. אכן, ער אני - כפי שהערכאה הראשונה היתה ערה - למספר תמיהות וחללים עובדתיים בתיק זה. חללים עובדתיים אלו באים לידי ביטוי בהתנהגות לא מוסברת של המתלוננת (ההופעה במכנסים קצרים ביום חורף; החזרה לביתו של עוזי בשלישית לאחר שהתלוננה) או בסתירות מסויימות בגרסותיה (בעיקר לגבי האמור באישום מס' 4 ונסיבות אינוסה על ידי עוזי). אולם, מקובלת עלי מסקנתו של בית המשפט המחוזי, כי אין בטענות אלו בכדי לקעקע את אמינותה של המתלוננת. האמון שניתן לעדות זו היה מוחלט. הוא ניתן למרות ההכנה המדוקדקת (ואף מדוקדקת מדי) של העדה (המתלוננת) לעדותה. אמון זה חוזק בעדויות של עדים אחרים. הוא עלה בקנה אחד עם גרסתה במשטרה (במרבית העניינים המהותיים) ועם גרסותיהם הנפרדות של המערערים. במצב דברים זה, נחה דעתי כי בדין נתן בית המשפט אמון בעדותה של המתלוננת ואין עילה להתערבותי בממצאי בית המשפט בנקודה זו. זאת ועוד: ככל שהדברים אמורים ב"סתירות" לכאורה בעדותה של המתלוננת, הרי ששוכנעתי כי "סתירות" אלו אינן אלא אי-דיוקים, בפרטים שאינם בהכרח רלבנטיים לתמונה הכוללת ולפרטי העבירה (כמו למשל השאלה אם המתלוננת התפשטה בעצמה או הופשטה בכוח) ומכל מקום, אין באותם אי דיוקים כדי להשמיט הקרקע תחת עדותה של המתלוננת. הסכמתה של המתלוננת 34. הטענה העיקרית השניה של המערערים היא, שהמתלוננת הסכימה למעשים שבוצעו. על כן, לא היה במעשים אלו משום עבירות פליליות. נוכח מסקנתנו ולפיה יש ליתן אמון בעדותה וגירסתה של המתלוננת, נראה כי יש לדחות טענה זו על אתר. בעדותה חזרה המתלוננת וטענה, כי בכל אחד מן האישומים הרלבנטיים (1-4) היא סירבה לקיים מין אוראלי עם הנאשמים או לגעת בהם כפי שדרשו. הוא הדין לגבי קיום יחסי מין מלאים עם עוזי (אישום מס' 4). סירובה זה הובא לידיעתם של כל הנאשמים. הוא מצא ביטויו הן במילים והן במעשים. מטעם זה, לכאורה, אין יסוד לטענה כאילו המתלוננת הסכימה בפועל למעשים שבוצעו. למעלה מן הדרוש אוסיף, כי גם לגוף הענין לא מצאתי ממש בטענותיהם של המערערים השונים לענין הסכמתה לכאורה של המתלוננת. נדון בטענות כסידרן. 35. רועי (המערער בע"פ 769/00) מיקד את טענותיו בכך שהמתלוננת אכן הסכימה לכל שבוצע בה על ידו. כך, שכן מלכתחילה כל הפרשיה החלה עקב אהבתה אליו. זו הסיבה שהסכימה לפגוש את רועי (בתיווכו ואף בנוכחותו של טל). עוד בשיחה שקלט טל בכיתה, נשמעה המתלוננת כאומרת שהיתה מוכנה למגע מיני עם רועי. גם בשיחת הטלפון שקדמה למפגש (עם טל) דובר על מגע מיני. המתלוננת הסכימה לבוא לחצר בית הספר בשעת לילה מאוחרת כאשר באים גם חברים של טל ורועי, אותם לא הכירה (עופר ואלי). בשום שלב היא לא ניסתה ללכת. רועי מוסיף, שלא היה מצב בו נכח ברכב יחד עם טל ושמע את טל מאיים על המתלוננת תוך התנגדות שלה. על כן, כאשר נכנס בפעמים השונות לרכב וביקש מן המתלוננת לבצע בו את שביצעה, נענתה היא ברצון ותוך הסכמה. לטענתו של רועי, הסכמה זו היתה טבעית נוכח אהבתה כלפיו. עוד טען רועי, כי התנהגותה הכוללת של המתלוננת מצביעה על הסכמתה למעשים. היא הגיעה מיוזמתה לכל מקום. היא "התנתה" מצבים אלו ואחרים בנוכחות אדם זה או אחר (לרוב נוכחותו של טל) ועל כן בחרה מרצון במצבים אלו. גם התרברבותה והבאת החולצה המוכתמת לבית הספר מצביעים על הסכמתה ופעולתה בכדי "להתקדם" בסולם החברתי. נסיבות אלו יחדיו, עולות לדעת המערער רועי, כדי ספק סביר בשאלת הסכמתה של המתלוננת. על כן יש לקבל הערעור. 36. גם טל (המערער בע"פ 792/00) טוען, כי המתלוננת הסכימה לביצוע המעשים האמורים. אף הוא מדגיש את הגעתה החופשית - שוב ושוב - למפגשים עם הנאשמים (הגם שידעה את שצפוי לה) ואת אי עזיבתה את המקום בכל פעם. הסכמה מצא טל גם בהגעתה של המתלוננת לביתו של עוזי במכנסים קצרים והבאת החולצה המוכתמת לבית הספר. ביטוי להסכמה מצא גם טל, בעדויות עדי הגנה - שמהם התעלם לטענתו בית המשפט - שהעידו כי "המתלוננת היתה מוכנה ומזומנה לעשות מין אוראלי עם כל מאן דבעי". 37. דין טענותיהם של המערערים בענין זה להדחות. בית המשפט המחוזי לא שוכנע - ואף אני לא שוכנעתי - כי המתלוננת הסכימה לביצוע המעשים המתוארים בכתב באישום. היעדר הסכמתה של המתלוננת אינו נעוץ רק בעדותה המפורטת, בה היא ציינה כי הביעה את התנגדותה כמעט לכל אחד מן המעשים של כל אחד מן הנאשמים. היעדר ההסכמה עולה ובולט גם בנסיבות המקרה כולו, וכפי שמציין בית המשפט המחוזי בפסק דינו: "שום חברה מתוקנת ושום בן-תרבות, וכל שכן במדינת ישראל, אינם יכולים לקבל את הגרסה הנטענת ע"י הנאשמים, שנערה צעירה וקטינה, בת 16 אביבים, מחליטה ביום בהיר אחד לשמש שפחת מין לחבורת צעירים, שאת חלקם לא הכירה כלל, בביצוע 'מציצות' בסדרה אחת אחר השניה, ושל אחד אחר השני, במכונית, ברחוב, בחדר של אחד מהם, וכל זה, כטענתם, 'בהסכמתה החופשית', משום שלא צעקה, לא זעקה ולא התקוממה, ופעלה כרובוט אנושי". אכן, המתלוננת הגיעה - מרצונה החופשי - לפגישה עם רועי וטל. הסכמתה לפגישה זו היתה אהבתה לרועי. מכאן ואילך, אין בידי לקבל את גירסת המערערים כי המתלוננת הסכימה לדרישותיהם. נקל לראות, כי רצונה של המתלוננת - ואולי אף רצונה הבלתי נכבש - להיות "מקובלת" בחברה - הוא שהניע אותה לפעול כפי שפעלה. על כן יחסה חשיבות כה גדולה לאיומיו של טל. בשל כך שבה להיפגש עם הנאשמים בתואנות שווא שלהם כי אחרת יבולע לה. בכך ניתן להסביר גם את דבריה לחבריה לספסל הלימודים ואף את הבאת החולצה המוכתמת לכיתה. ודוק: רצונה של המתלוננת להיות מקובלת בחברה איננו רצונה להיות קורבן לאונס, מעשי סדום ומעשים מגונים. רצונה בקירבה חברתית איננו רצון בקירבה פיסית. נכונותה לקשר עם מי שאהבה איננה בגדר ויתור על האוטונומיה שלה וכבודה כאדם. זאת ועוד: היעדר הסכמתה של המתלוננת חוזק בעדותם של ישי גרינברג ושל דקל משולם. הוא אושש אפילו בעדותם של חלק מן הנאשמים עצמם (על יסוד קבלת הודעותיהם במשטרה כראיה). אכן, "גופם של איש או אישה הוא לעולם שלהם, ואין אישה הופכת חופשית לכל בשל כך שהיא מקיימת יחסים עם זה או אחר... אישה האומרת 'לא' מבטאת אי הסכמה... אין הכרח בכך שאי ההסכמה תובע בצעקות, בהאבקות וכדומה. בוודאי, אין מקום לתמיהה מדוע פלונית לא צעקה באשר הנסיבות היו כאלה שהיא ראתה עצמה בסכנה לו היתה מביעה התנגדות קולנית, או אם הצעקה היא בנסיבות הענין חסרת תוחלת או תועלת...". (הנשיא שמגר: ע"פ 5612/92 מדינת ישראל נ' בארי, פ"ד מב(1) 302, 324, 347 - להלן: פרשת בארי) הנה כי כן, הסכמה לא הוכחה במקרה שבפני. הנסיבות מצביעות על היעדרה של הסכמה. גם לו היינו מקבלים את עמדת המערערים לפיה המתלוננת לא הביעה במפורש את אי הסכמתה, עדיין לא היה בכך כדי להועיל. זאת, שכן "הסכמה שבשתיקה" מעין זו איננה בנסיבות המקרה אלא ביטוי לפחד והמצוקה שבהם היתה שרויה המתלוננת, כפי שהוכח גם מהודעות המערערים, גם מעדויות של מעורבים נוספים וגם מעדותה של המתלוננת. אכן, דמיון מה קיים בין המקרה שבפנינו לבין נסיבותיה המצערות של פרשת בארי הנ"ל. שם צויין, כי: "הנכונות להיחשף ללא הגבלה לכל אחד מן החבורה בנוכחות הרבים או בקרבתם הוא [כך במקור, א.ב.] דבר כל כך מעוות שרק קיומו של גורם כופה או מאיים יכול להסבירו...". (פרשת בארי, בעמ' 336) אכן, גם במקרה שבפנינו שוכנעתי, כי המעשים שנעשו במתלוננת נעשו שלא בהסכמתה. על כן, דין טענה זו של המערערים להדחות. המודעות לאי הסכמתה של המתלוננת 38. טענתם העיקרית השלישית, והחלופית, של חלק מן המערערים שבפנינו, היא היעדר מודעותם לאי ההסכמה מצידה של המתלוננת או טעות במצב הדברים באשר להסכמתה. רועי (המערער בע"פ 769/00) חוזר בהקשר זה על טענותיו בענין הסכמתה של המתלוננת. לשיטתו, ולגבי האישום הראשון, מהגעתה החופשית למקום האישום הראשון (בנסיבות עליהן עמדנו) ומן המניע בהגעתה (אהבתה לרועי), יכול היה להבין כי המתלוננת עושה את שעשתה בהסכמה. רועי טען, כי לא היה ברכב בשעה שטל נכנס אליו ואיים על המתלוננת (לטענתה) ומשחזר ונכנס לרכב בוצעו המעשים ללא התנגדות. מכאן, שמתקיים ספק סביר כי המתלוננת הסכימה. לכל היותר - מדובר בטעות מבחינתו של המערער רועי. במבט אובייקטיבי, זו טעות סבירה, בייחוד מנקודת מבטו הסובייקטיבית של נער בן שש-עשרה, שזה לו המפגש המיני הראשון. טענה דומה נטענה בערעורו של טל (ע"פ 792/00). טל טען, כי לגבי חלק מן התמיהות הקשורות בהתנהגותה של המתלוננת קבע בית המשפט, כי אין ביכולתו ליתן להן הסבר מלא. אם כך הדבר, טוען טל, הרי שקל וחומר הוא לגבי ידיעתו של קטין בן שש-עשרה, שהינו חסר נסיון ועל כן הבין מהתנהגותה המבולבלת והלא עקבית של המתלוננת, כי היא מבצעת את המעשים בהסכמה. 39. אלי (המערער בע"פ 1098/00) טוען בהרחבה, כי עומדת לו הגנת הטעות. כאמור, אלי היה מעורב רק באישום הראשון. הוא לא חלק כי בשלב מסויים, לאחר שכל האחרים נכנסו ויצאו מכלי הרכב בו היתה המתלוננת (בחצר בית הספר), הוא נכנס לרכב. לאחר שנכנס לרכב, בוצעו המעשים המיניים, שפורטו באישום הראשון שבכתב האישום. אין גם חולק, שאלי עצמו לא היכה את המתלוננת ולא איים עליה. מעדותה של המתלוננת עלה, כי היא לא רצתה לבצע את המעשים, אך ביצעה אותם לבסוף בשל חששה מטל. המערער טוען, כי אין בתיק גרסה אחידה של המתלוננת לפיה הביעה בדרך כלשהי את אי הסכמתה לביצוע המעשים. המערער מוסיף, כי סבר שהמתלוננת מאוהבת בטל וגם נסיבות המעשים עצמם מרמזות - או למצער הביאו אותו להבנה - כי המתלוננת מסכימה לביצוע המעשים. בהקשר זה מביא המערער את תנוחת הישיבה של המתלוננת ברכב (יושבת כשרגליה מקופלות על המושב) ואת דבריה לפיה תעשה למערער כפי שעשתה לטל. המערער מוסיף, כי הנמקתו של בית המשפט בהרשעתו באישום זה, היתה מפוצלת ולא ברורה. כך, השופט עמית קבע כי עשה המעשה בחוסר הסכמה של המתלוננת ובידיעה על כך בשל הקביעה כי נכח ברכב בעת שטל איים על המתלוננת (עובדה שאיננה נכונה, לטענתו); השופט טימן קבע כך בשל העובדה כי ברח לאילת לאחר המעשה ואילו השופט שמעוני קבע כך בשל כך שהיה צריך לדעת כי המתלוננת אינה מסכימה. הנמקה אחרונה זו איננה אלא הרשעתו של המערער, כך נטען, ברשלנות. לסיכום טוען המערער אלי, כי צירוף הנסיבות והקביעות האמורות מטיל ספק סביר אם אכן עצם את עיניו ולמעשה, טעה טעות כנה וסבירה. 40. דין טענות אלו של המערערים להדחות. אשר לרועי, הרי שלא שוכנעתי כי עומדת לו הגנת הטעות (שבסעיף 34יח לחוק). אין אני מקבל - כפי שגם בית המשפט המחוזי לא קיבל - את גרסתו לפיה לא ידע ולא חשד בשום שלב כי המתלוננת איננה מסכימה ועל כן, לכל היותר, טעה במצב הדברים. גם אם נקבל את הנחתו כי לא נכח ברכב עת איים טל על המתלוננת, הרי שנסיבות הענין אינן מתיישבות עם טענתו, כי לא היה לו כל חשד בענין. כך, שכן גם לפי גרסתו של רועי, בפעם הראשונה ששהה לבדו עם המתלוננת ברכב, היא סירבה לביצוע המעשים וביקשה כי המערער רועי יקרא לטל. גם אם יצא רועי מן הרכב בשלב זה, הרי שביציאתו ידע כי המתלוננת מסרבת לבצע המעשים. והנה, בחלוף זמן קצר בו המתלוננת שוהה עם טל ברכב, היא שוכנעה באופן כזה שהסכמתה הפכה למלאה וגורפת עד שהמערער האמין בלב מלא כי היא מסכימה? אין בידי לקבל גרסה זו. טענתו של טל, לפיה נוכח התמיהות בהתנהגותה של המתלוננת יש לראות בטעותו "טעות כנה וסבירה" איננה יכולה אף היא להתקבל. התמיהות והספקות שהיו לבית המשפט היו ברובן לגבי מעשיה של המתלוננת לאחר האישום הראשון, השני והשלישי. חלק ממעשים אלה (כמו דבריה של המתלוננת והצגת החולצה המוכתמת) לא היו ידועים לטל בעת ביצוע העבירות, שכן לא נעשו בפניו. עובדות אלו, בצירוף חוסר האמון שניתן בעדותם של המערערים טל ורועי והאמון שניתן בגרסתה של המתלוננת בענין זה, משמיטים הבסיס תחת טענתם של המערערים לפיה לא ידעו על אי הסכמתה של המתלוננת. תמיכה לכך תימצא גם בהודעותיהם במשטרה. גם הנוכחות המשותפת, לסירוגין, עם הנאשמים הנוספים בסיטואציות בהן אחרים איימו על המתלוננת, שומטת את הבסיס תחת טענת אי הידיעה של המערערים. אין ספק בעיני, כי במקרה זה היה לכל הפחות חשד סובייקטיבי של כל אחד מן המערערים, רועי וטל, באשר לאי הסכמתה של המתלוננת. נראה אף כי היתה זו מודעות של ממש ולא רק חשד. כך או כך, גם אם היה זה חשד, המערערים עצמו את עיניהם לנסיבות הכלליות שעלו מן האירועים השונים ועצימת עיניים זו שקולה כנגד מודעותם בפועל על אי הסכמתה של המתלוננת. 41. אשר לערעורו של אלי, הרי שהדברים שונים במקצת. אכן, הנמקות השופטים בערכאה הראשונה בשאלת מודעותו של אלי לאי הסכמתה של המתלוננת הן שונות. בה בעת, לא מצאתי בעובדה זו יסוד לקביעה, כי אלי לא ידע - ולמצער עצם את עיניו - לאי הסכמתה של המתלוננת. אין מחלוקת, כי אלי לא הכיר את המתלוננת קודם לאירועי האישום הראשון. נוכח זיכויו מעבירת הקשר באישום זה, ניתן גם להניח כי לא היה שותף לתוכניתם של טל ורועי. בה בעת, מעדותה של המתלוננת - שנתקבלה כמהימנה - עולה כי היא הביעה בפניו את סירובה. אלי גם היה בסמוך לרכב והיה עד לכניסתם ויציאתם החוזרת ונשנית של טל, רועי ועופר. בכל פעם שיצא אחד מהם, הוא הצטרף לאלו שעמדו בחוץ. לפני שנכנס לרכב, קיבל אלי מטל "הוראות" בדבר הדברים שיש לבקש מן המתלוננת לבצע. משנכנס לרכב, הפשיל את מכנסיו ותחתוניו כמעט מיד. נסיבות אלו מצביעות על ידיעה של אלי אודות אי הסכמתה של המתלוננת. הוא וודאי חשד בכך. הוא ידע על כך מן המתלוננת עצמה וגם מההתרחשות כולה בזירת האירוע. זאת ועוד: מן האמור בעדותה של המתלוננת עולה, כי אלי אכן ידע על איומיו של טל על המתלוננת. על כן, לא עומדת לאלי הגנת הטעות שבסעיף 34יח לחוק ויש לדחות את טענותיו בענין זה. ערעורו של עוזי (ע"פ 789/00) 42. ערעורו של עוזי מתמקד בהרשעתו בנסיון לאינוס באישום השני ובאינוס באישום הרביעי. מרבית טענותיו לגבי הרשעתו באינוס באישום הרביעי נוגעות לסתירות בגרסותיה של המתלוננת סביב אירוע זה. מסקנתי בנדון היתה, כי אין בסתירות אלה בכדי למוטט את האמון שניתן בגרסתה לענין אינוסה. יתר טענותיו של המערער בענין אישום זה נוגעות לחיזוקים שמצא בית המשפט לעדותה של המתלוננת. עיינתי בטענות אלו ולא מצאתי יסוד להתערבותנו במסקנות ובממצאים הראייתיים שנקבעו על ידי בית המשפט המחוזי לענין הרשעתו באישום זה. אשר לאישום השני, בו הורשע עוזי בנסיון לאינוס: המערער טוען, כי לא נקבעו בענין זה ממצאים ברורים בבית המשפט המחוזי. זאת ועוד: הפרטים בהם הואשם בכתב האישום וכן האמור בעדותה של המתלוננת, גם הם אינם מבססים עבירה של נסיון לאינוס. המערער מפרט בהקשר זה, כי גם אם נכונה גרסת המתלוננת, כל שעשה עוזי הוא להתחכך בגופה בעודו ערום ובדיבוריו לפיה יבצע חדירה, כמו גם בשאלתו (או בדיקתו בידו על ידי הכנסת ידיו לתחתוניה) אם המתלוננת היא במחזור. על כן, גם אם היתה למערער כוונה לאינוסה, הוא לא החל בביצוע היסוד העובדתי של העבירה. אין בידי לקבל טענות אלו. מעדותה של המתלוננת - שנתקבלה כמהימנה - עולה כי המערער התכוון לבעול אותה והיה בנדון דין ודברים שלו - מלווה באיומים - הן עם המתלוננת והן (מחוץ לחדר) עם טל. למרות התנגדותה, החל המערער בביצוע המעשה שאותו התכוון לבצע. הוא התחכך בגופה של המתלוננת תוך שהיא מתנגדת לו, עד שהגיע לסיפוק ותוך שהוא עושה שימוש בכוח והודף את נסיונה של המתלוננת להתנגד לו. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי בדין הורשע המערער עוזי באישום זה, בנסיון לאינוס. סיכומו של דבר 43. העולה מן המקובץ הוא, כי דין טענותיהם של המערערים - להידחות. אין עילה להתערבותי בממצאיו של בית המשפט המחוזי ובאמון שנתן בגרסתה של המתלוננת כמו גם בחוסר האמון שניתן בגרסותיהם של המערערים. שוכנעתי, כי המתלוננת לא הסכימה למעשים שבוצעו ולא רצתה בהם. כן שוכנעתי, כי כל אחד מן המערערים ידע - או לפחות חשד - בחוסר הסכמה זה ולמרות זאת, ביצע את שביצע. על כן, נחה דעתי כי בדין נקבע כי המערערים ביצעו את העבירות שיוחסו להם. יצויין, כי לבד מן הטענות שנדונו לעיל טען כל אחד מן המערערים גם כנגד ממצאים שבעובדה ועדויות נוספות שעליהן התבסס בית המשפט המחוזי (כמו עדותה של חברתה של המתלוננת; עדותו של המורה לאדריכלות; עדותו של דקל משולם ועדותו של ישי גרינברג) או עדויות עליהן לא התבסס (עדותה של מאיה הראל עדי קלמנוביץ' ועדים נוספים מבני כיתתה של המתלוננת, לענין "התנהגותה המתירנית" של המתלוננת). לא מצאתי לנכון להתערב גם בממצאים אלו של בית המשפט המחוזי והנימוקים שעל יסודם. אלו נסמכו על מהימנות שניתנה בעדויות אלו (ובהודעות שהוגשו) ולא מצאתי עילה להתערבותי בהם. סיכומו של דבר, נחה דעתי כי דינם של הערעורים על הכרעת הדין להדחות. הערעורים על העונש 44. טל, רועי ועוזי ערערו על חומרת העונש שנגזר עליהם. לטענת טל, עונשו חמור מאוד, הן ביחס לעונשים שנגזרו בעבר במקרה דומה (פרשת בארי, הנ"ל); הן ביחס לעוזי, שהורשע במעשים חמורים בהרבה (אינוס, נסיון לאינוס) ונגזר עליו למרות זאת עונש דומה; והן ביחס לרועי שבגינו החל כל הענין ואף עשה שימוש באלימות פיסית כלפי המתלוננת. כן טען טל, כי לא ניתן משקל אישי מספיק לנסיבותיו האישיות; לכשל החינוכי בבית הספר ולפרסום הרחב לה זכתה הפרשה שהשפיע, לדעתו, על שיקול הדעת בענין. רועי טען, כי שגה בית המשפט בשיעור המאסר בפועל שהשית עליו. הוא הוסיף, כי מן הדין היה לקצוב מאסר קצר יותר, שיסתיים עד שיגיע רועי לגיל 18 (5.7.00) בכדי שלא יועבר לכלא של בוגרים. המערער רועי הדגיש את חוות דעתו החיובית של שירות המבחן לגבי שיקומו וכן את הנסיבות החברתיות שהובילו אותו למעשים כמו גם את החרטה הכנה שהביע. עוזי, בערעורו, סבר כי במידה ותתקבל טענתו לגבי האינוס באישום הרביעי והנסיון לאינוס באישום השני, הרי שיש להפחית את עונשו. יאמר מיד, כי נוכח דחיית ערעורו של עוזי (ע"פ 789/00) על הכרעת הדין, ממילא אין יסוד לערעורו על גזר הדין, אך בשל הרשעתו השגויה (לשיטתו) בעבירות אלה. 45. ערעורה של המדינה (ע"פ 117/00) מתייחס לקולת העונש שנגזר על שי (נאשם מס' 5), צחי (נאשם מס' 6) ואלי (נאשם מס' 7 והמערער בע"פ 1098/00). על שלושתם נגזר מאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות, וזאת נוכח המלצת שירות המבחן בענין. המערערת טוענת, כי נוכח חומרת המעשים בהם הורשעו, מן הדין היה להשית עליהם מאסר בפועל שירוצה בפועל. אליבא דמערערת, העונש שנגזר אינו מביא בחשבון במידה מספקת את הנזק שנגרם לקורבן ואת היעדר החרטה של נאשמים אלו. המערערת מוסיפה, כי בנסיבותיהם האישיות של הנאשמים ובעובדה שהיו משוחררים בערובה כל העת, אין כדי לאזן את הנימוקים המובהקים - לשיטתה - להחמרה בעונשם במקרה זה. על כן, כך נטען, יש לקבוע כי על המשיבים בע"פ 117/00 יש לגזור מאסר שירוצה בפועל ולא בעבודות שירות. 46. עיינתי בחומר שבפני ובטענות הצדדים. נחה דעתי, כי דין ערעורם של הנאשמים על חומרת עונשם, להדחות. כפי שקבע בית המשפט המחוזי, המדובר במקרה קשה של ניצול מצוקתה של נערה בת 16 וחצי שנים. ניצול זה נמשך לאורך מספר אירועים. הוא נשא אופי של זלזול במתלוננת, ברצונה, בכבודה ובנפשה. המעשים שתוארו בכתב האישום מקוממים את נפש האדם. יש בהם כדי לשמש תמרור אזהרה לא רק למעורבים במקרה זה אלא לרשויות החינוך ולחברה בכלל. חומרה זו של המעשים, סידרתיותם, האיומים בהם לוו והנזק שגרמו לקורבן, חייבים למצוא ביטויים גם ברמת הענישה, הן באופן כללי והן באופן פרטני. טל, כפי שנקבע, היה ה"רוח הרעה" שהניעה את גלגלי ה"מכונה" שהפכה את המתלוננת לכלי שרת לסיפוק שאיפותיהם המיניות של המערערים. הגם שלא הורשע באינוס ונסיון לאינוס, הרי שנוכח מעורבותו במרבית האישומים, היותו המאיים העיקרי על המתלוננת (באישום הראשון ובשיחות הטלפון) ואף האדם בו תלתה את מרבית תקוותה להיחלץ מן המצב בו היתה, הרי שהשוואת עונשו לזה של עוזי אינה מצדיקה את התערבותנו. אמת, עונשו הוא חמור ביחס לעונש שנפסק בפרשת בארי. בה בעת, העונש שנפסק שם נפסק לאחר שש שנים בהם התנהל המשפט. זאת ועוד: מפסקי דין דומים שניתנו בשנים האחרונות עולה, כי העונש שנגזר על טל עולה בקנה אחד עם רף בעבירות מסוג זה בנסיבות דומות (ראו: ע"פ 7343/98 פלונים נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). על כן, לא מצאנו לנכון להתערב בעונש שנגזר על טל על ידי בית המשפט המחוזי, שאיזן כראוי בין השיקולים השונים לרבות נסיבותיו האישיות של טל. הוא הדין לענין העונש שהושת על רועי. אכן, העברתו למאסר בבית סוהר של בגירים אינו דומה לתנאי מאסרו כקטין. אולם אין בעובדה זו בנסיבות הענין כדי לאיין את כובד משקלם וחומרתם של המעשים שביצע בצוותא עם טל, "שותפו" לתוכנית המקורית. על כן, נחה דעתי כי אין עילה להתערבותנו בעונש שנגזר על רועי. 47. בה בעת, שוכנעתי, כי יש לקבל בנסיבות המקרה את ערעורה של המדינה (ע"פ 117/00) על קולת העונש שנגזר על שי, צחי ואלי. הגם שאין חולק כי חלקם היה שולי מזה של טל, רועי ועוזי, הרי שחלקם בסופו של יום חמור ביותר אף הוא. אלי השתתף באירועים נשוא האישום הראשון. הוא לא הכיר את המתלוננת ובכל זאת, גם לאחר שנוכח ב"שרשרת" הכניסות לרכב והיציאות ממנו לאחר ביצוע המעשים במתלוננת, השתתף גם הוא בניצולה. בנסיבות אלו, מן הדין שעונשו ישקף גם את חומרת המעשה וגם את הנזק שנגרם לקורבן (כאמור בתסקיר שהוגש לבית המשפט המחוזי) וישא מאסר בפועל ולא בעבודות שירות. הוא הדין לגבי שי וצחי. שניהם נכחו בביתו של עוזי בנסיבות המנויות באישום הרביעי. מן האישום עולה כי אירוע זה היה האלים מבין האירועים, והוא בא לאחר מסכת השפלות ומעשים שבאישומים הקודמים וביניהם. למרות זאת, וביודעם על מצוקתה של המתלוננת בשלב זה של האירועים, אילצו אותה לעשות את שעשתה וידעו כי היא עושה כן תחת איומיו של עוזי. בנסיבות אלו, נחה דעתי כי גם בעניינם יש ליתן ביטוי הולם יותר לחומרת המעשים ולקבוע, כי המאסר בפועל שנגזר עליהם ירוצה במאסר בפועל. זאת ועוד: אליבא דידי, העונש הכולל שנגזר על מערערים אלו אינו משקף את חומרת מעשיהם ויתכן, לו היה בפני ערעור לא רק על סוגיית דרך ריצוי המאסר אלא על משך המאסר, היה ערעור זה מתקבל בנסיבות הענין. אולם, בפני אך ערעורה של המדינה על ההחלטה לפיה המאסר שהושת על המערערים שי, צחי ואלי יבוצע בעבודות שירות. כאמור, נחה דעתי כי דין הערעור בנקודה זו, להתקבל. 48. בכל ימי הערעור חזרתי ושאלתי את עצמי: מה קרה לנו? כיצד זה ייתכן כי אירוע שכזה יתרחש בקרבנו? נערים ממשפחות טובות גילו אטימות כלפי נערה ופגעו בגופה ובנפשה. היכן טעינו? איפוא כשלנו? דומה שהחברה הישראלית צריכה להפיק לקחים מהאירוע שלפנינו. הורים, מורים, אנשי משרד החינוך - כולם צריכים לטכס עצה כדי להניח תשתית חינוכית אשר תמנע מנערים מתבגרים את הכניעה למאוייהם הרגעיים. המערערים עצמם צריכים להפנים את חומרת מעשיהם, תוך למידת הלקחים. בני הנעורים צריכים לחזור ולשנן לעצמם, כי היה-לא-יהיה; כי כל אחד נברא בצלם; ועל כבודו וחירותו של כל אחד יש לשמור ולהגן. מי יתן וממשפט קשה זה יילמדו הלקחים הדרושים, ותמונות הזוועה שניצבו בפנינו בתיק זה לא ישנו. התוצאה 49. על כן, הוחלט לדחות את ערעורם של טל (ע"פ 792/00) רועי (ע"פ 769/00) עוזי (789/00) ואלי (1098/00) הן על הכרעת הדין והן על חומרת העונש. כן הוחלט, כי יש לקבל את ערעורה של המדינה (ע"פ 117/00) ולהורות לפיכך, כי משיבים 1-3 (שי, צחי, אלי) ירצו את עונש המאסר שנגזר עליהם בפועל (שישה חודשים) במאסר ממש ולא בעבודות שירות. יתר חלקי גזר דינם יוותר על כנם. ה נ ש י א השופט י' אנגלרד: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא. ניתן היום, כ"ט בניסן התש"ס (4.5.2000). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 00001170.A04/דז/