טארק חוג'יראת נ. מדינת ישראל

7 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1167/21 לפני: כבוד השופטת ד' ברק-ארז כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט י' אלרון המערער: טארק חוג'יראת נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה בת"פ 49741-11-19 מיום 7.1.2021 שניתן על-ידי כבוד השופט א' טובי תאריך הישיבה: ח' בסיון התשפ"א (19.5.2021) בשם המערער: עו"ד אבי קורונל בשם המשיבה: עו"ד חיים שוויצר בשם שירות המבחן למבוגרים: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט י' אלרון: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' טובי) ב-ת"פ 49741-11-19 מיום 7.1.2021, בגדרו הושת על המערער עונש של 18 חודשי מאסר בפועל לצד עונשים נלווים, בגין הרשעתו כמבצע בצוותא של שוד בנסיבות מחמירות. על-פי כתב האישום המתוקן, ביום 1.10.2019, סמוך לשעה 01:00, הגיע המערער יחד עם אדם נוסף (להלן: השותף) לתחנת הדלק סונול בשפרעם (להלן: התחנה), לאחר שסיכמו ביניהם לשדוד כסף מחנות"Sogood" הנמצאת במקום (להלן: החנות). לשם כך הצטיידו השניים במברג ובסכין יפנית והסירו את לוחית הרישוי מרכבו של המערער. עם הגעתם, המערער החנה את רכבו מאחורי חומה הנמצאת בסמוך לתחנה, כשבאותה עת שהה בחנות לקוח, אשר שוחח עם עובד החנות (להלן: העובד). בשעה 01:27 התקרבו המערער והשותף אל החנות כשהם רעולי פנים, ונעמדו בפתחה כשהראשון אוחז בסכין והאחרון במברג. השניים הסתירו את ידיהם מאחורי גבם, והמערער איים על העובד באומרו "תוציא את הכסף או שאני יורה בך". בשלב זה המערער התקרב לעובד והורה לו בשנית להוציא את הכסף, בעוד השותף הפיל בחוזקה מתקן נעליים שהוצב בכניסה לחנות, וזאת לבקשת המערער ועל מנת להפחיד את העובד. בשל כך פתח העובד את הקופה ומסר למערער שטרות כסף בסכום כולל של 1,140 ש"ח. מיד לאחר מכן נמלטו המערער והשותף מהמקום כשהכסף ברשותם. על כן, יוחסה למערער עבירת שוד בנסיבות מחמירות לפי סעיפים 402(ב) ו-29 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין). המערער הורשע בעבירה שיוחסה לו על פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, והופנה לשירות המבחן לצורך עריכת תסקיר בעניינו. בהתאם להמלצת התסקיר מיום 17.9.2020, מתן גזר-הדין נדחה בשלושה חודשים כדי לאפשר למערער להמשיך בטיפול קבוצתי בו החל בזמן ששהה במעצר בית, וביום 13.12.2020 הוגש תסקיר משלים בעניינו. כעולה מהתסקירים, שירות המבחן התרשם כי המערער חסר מודעות לבעייתיות בדפוסי השימוש שלו בחומרים פסיכו-אקטיביים ממכרים ומתקשה לקחת אחריות מלאה על חלקו בביצוע העבירה – אף שהביע חרטה על התנהלותו ועל הפגיעה באחרים. עם זאת, מהתסקיר המשלים עולה כי המערער מבטא מוטיבציה לשינוי דפוסי התנהגותו באשר לצריכת החומרים הממכרים; מכיר בחומרת מעשיו; כי ההליך הפלילי מהווה גורם מרתיע עבורו; וכי – בהינתן תפקודו הנורמטיבי עד לביצוע העבירה – קיים סיכון נמוך להישנות עבריינות עתידית מצידו. על רקע זה, המליץ שירות המבחן על הטלת "ענישה מאוזנת", שתכלול צו מבחן למשך שנה; 300 שעות שירות לתועלת הציבור; מאסר מותנה "משמעותי"; התחייבות כספית להימנע מעבירות דומות; ופיצוי לעובד. עיקרי גזר הדין תחילה, עמד בית המשפט המחוזי על הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה: זכות הקניין של בעל החנות; זכות העובד לשלמות גופו ונפשו, ולתחושת ביטחון אישי; וכן זכותם של הציבור בכלל, ושל נותני השירותים הליליים בפרט, לתחושת ביטחון כאמור. בהקשר זה, בית המשפט הדגיש את החומרה היתרה של מעשי שוד המופנים כלפי אלה המועסקים במתן שירותים חיוניים לציבור בשעות הלילה ("עובדי לילה"), כגון עובדי תחנות דלק וחנויות נוחות, אשר הפסיקה הכירה בהיותם חשופים לעבריינים שמחפשים "טרף קל", ובחשיבות ההגנה עליהם באמצעות ענישה קשה ובלתי-מתפשרת. ביחס לנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, נקבע כי פעולות ההכנה וההצטיידות עובר לביצועה מלמדות כי המעשה "תוכנן היטב מראש", ואין מדובר בגחמה רגעית או בניצול הזדמנות. עוד נקבע כי המערער היה הדומיננטי הן בפעולות ההכנה והן במהלך השוד, וכי חלקו היה "משמעותי וגדול יותר משותפו לעבירה". בית המשפט המחוזי התחשב גם בנזק הכלכלי שנגרם לבעל החנות ובנזק הנפשי שנגרם לעובד – וכן בנזק שעלול היה להיגרם, לנוכח חוסר היכולת לצפות כיצד יגיב העובד והאפשרות כי השוד יסלים עד כדי פגיעה בגוף. לאור כל זאת, נקבע כי מתחם העונש ההולם את מעשי המערער הוא 18 עד 40 חודשי מאסר בפועל. אשר לנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה, בית המשפט המחוזי התחשב בעובדה שהמערער נעדר עבר פלילי; בנסיבותיו האישיות והמשפחתיות; בהודאתו, המגלמת נטילת אחריות מצדו; בצער ובחרטה שהביע בטרם מתן גזר-הדין; וכן בהערכת שירות המבחן לעניין מסוכנותו וסיכויי שיקומו, כאמור בתסקירים בעניינו. יחד עם זאת, בית המשפט דחה את המלצתו העונשית של שירות המבחן, עת שקבע כי "מדובר בעונש מקל שאינו עומד ביחס הולם לחומרת העבירה", וכי ההליך הטיפולי בו החל המערער אינו מצדיק חריגה ממתחם הענישה משיקולי שיקום. לאור כל זאת, נגזרו על המערער 18 חודשי מאסר בפועל; 10 חודשי מאסר על תנאי לבל יעבור עבירות אלימות או רכוש מסוג "פשע", למשך 3 שנים; פיצוי בסך 2,000 שקלים לבעל החנות ופיצוי בסך 5,000 שקלים לעובד. טענות הצדדים בערעור הערעור מופנה כלפי חומרת עונש המאסר בפועל, בטענה כי בית המשפט המחוזי שגה בכך שדחה את המלצת שירות המבחן ולא נתן משקל מספק להליך השיקומי בו החל המערער, בפרט לאור גילו הצעיר ובהינתן שזוהי הרשעתו הראשונה. עוד טוען המערער כי בית המשפט שגה בקביעת מתחם העונש ההולם, בכך שאבחן "באופן מלאכותי" בינו לבין השותף, וקבע כי חלקו "דומיננטי" יותר במעשה השוד ומצדיק החמרה יתרה בעונשו. מנגד, המשיבה סומכת את ידיה על גזר-דינו של בית המשפט המחוזי, בהדגישה את חלקו המשמעותי יותר של המערער בביצוע העבירה (אחיזה בסכין, איום בפועל על העובד, הוראתו לשותף להשליך את מתקן הנעליים, והעובדה כי הוא זה שלוקח את הכסף מידי העובד). לעניין ההליך השיקומי, נטען כי הליך זה אינו מצדיק חריגה ממתחם העונש שנקבע. יוער כי לקראת הדיון בערעור הונח בפנינו תסקיר נוסף מטעם שירות המבחן, בו נסקרה התקדמות המערער בהליך הטיפולי, וצוין כי הוא ממשיך להראות מוטיבציה רבה בשיקום. עוד הודגש כי המערער קיים את כל ההגבלות שהוטלו עליו, אינו משתמש בסמים, ושילם את הפיצוי שנפסק לבעל החנות. בהתאם, הומלץ בתסקיר על דחיית ההליך בארבעה חודשים, בסופם יוגש תסקיר משלים. דיון והכרעה כידוע, אין זה מדרכה של ערכאת הערעור להתערב בגזר הדין של הערכאה הדיונית, אלא במקרים בהם ניכר כי הוא חורג באופן קיצוני מהענישה המקובלת במקרים דומים, או כי נפלה בו טעות מהותית ובולטת (ע"פ 5656/19 ‏טליעה נ' מדינת ישראל (23.12.2019)). עניינו של המערער אינו נמנה על מקרים חריגים אלו. חומרתה הרבה של עבירת השוד הודגשה זה מכבר על ידי בית משפט זה, לאור השפעותיה ארוכות הטווח על קורבן העבירה – אשר פעמים רבות סובל מטראומה וחרדה לזמן ממושך – וכן על תחושת הביטחון של הציבור כולו. חומרה זו מובילה לכך שמדיניות הענישה הנהוגה ביחס לעבירה זו כוללת עונשי מאסר בפועל, וזאת אף במקרים בהם שירות המבחן ממליץ להימנע מכך לאור שיקולי שיקום (ע"פ 7519/18 אבו סנינה נ' מדינת ישראל (14.2.2019)). דברים אלו מקבלים משנה תוקף במקרה דנן, כאשר השוד בוצע לאחר תכנון והכנה מוקדמים – לרבות על-ידי הסרת לוחית הרישוי מרכבו של המערער, באמצעותו הגיעו השניים לתחנה – ושבוצע בצוותא, באמצעות נשק קר והטלת אימה על העובד, ותוך גרימת נזק כלכלי ונפשי, כקביעת בית המשפט המחוזי. אני סבור כי בית המשפט המחוזי התחשב במכלול השיקולים הרלוונטיים לגזירת עונשו של המערער, והגיע לתוצאה עונשית מאוזנת ואף מקלה עם המערער ושותפו, אשר אינה סוטה ממדיניות הענישה הנהוגה, וזאת בפרט בהינתן מנעד הענישה הרחב בעבירות שוד (ראו, למשל: ע"פ 9053/20 כהן נ' מדינת ישראל (22.3.2021); ע"פ 4442/19 מדינת ישראל נ' שווץ (13.11.2019)). בפרט, צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו כי חומרה יתרה יש בביצוע עבירת שוד כלפי "עובדי לילה" לאור חיוניות השירות שהם מספקים לציבור, מחד גיסא, והסיכון הגבוה שנשקף להם בכך, מאידך גיסא. נסיבות אלו אכן מחייבות את בית המשפט להטיל ענישה מחמירה בגין עבירות מסוג זה (ע"פ 9079/16 מיארה נ' מדינת ישראל (9.3.2017)). אף לא מצאתי ממש בטענת המערער לעניין "ההבחנה המלאכותית" כהגדרתו, בינו לבין השותף, ואף לא בהשגותיו באשר לחלקו הפעיל יותר בביצוע השוד. כמצוין בכתב האישום, המערער נהג ברכבו אל מקום השוד, איים על העובד ו-"הפעיל" את השותף לשם הפחדתו, ולבסוף שדד מהעובד את הכסף – יוצא אפוא שאכן חלקו בשוד רב יותר מאשר שותפו. בהמשך לכך, ולנוכח ההבדל המצומצם בין העונשים שנגזרו על המערער ועל השותף – 18 לעומת 15 חודשי מאסר בפועל, בהתאמה – ניתן אף לומר כי דווקא קבלת הערעור דנן עלולה לעורר קושי מבחינת עיקרון השוויון בין נאשמים (ראו: בש"פ 2536/21 עליאן נ' מדינת ישראל (19.4.2021)). עוד ראוי להדגיש כי אמנם שירות המבחן הוא גורם חשוב בהליך הפלילי, והמלצתו מספקת חוות דעת מקצועית ומשמעותית באשר לתמונת מצבו של נאשם, אך בית משפט זה קבע לא אחת כי תסקיר שירות המבחן על המלצותיו מהווים רק שיקול אחד ממכלול השיקולים המונחים בפני בית המשפט טרם מתן גזר הדין, והסמכות הסופית בהכרעה נתונה לבית המשפט. לבסוף, יש לברך על מאמצי השיקום של המערער, וניתן רק לקוות כי יתמיד בהליך הטיפולי בו החל. עם זאת, בדומה לנסיבותיו האישיות, שיקולי שיקומו נסוגים למול חומרת מעשיו ומידת אשמתו הגבוהה – כמו גם למול הצורך בהרתעת עבריינים פוטנציאלים, במיוחד מפני עבירות קלות לביצוע, המאיימות על ביטחון הציבור כולו. לאור האמור לעיל, אני סבור כי דין הערעור להידחות, וכך אציע לחברתי ולחברי לעשות. ש ו פ ט השופטת ד' ברק-ארז: אני מסכימה עם חברי השופט י' אלרון כי דין הערעור להידחות. אוסיף כי מנקודת מבטי המשקל שיש לתת לשיקולי שיקום אמור להיות מושפע מאורכה של כברת הדרך שכבר עבר הנאשם, במקרה זה המערער. בנסיבות העניין, התקדמותו של המערער היא אמנם מבורכת וחשובה, אך אינה מגיעה לדרגה המצדיקה הקלה נוספת עמו בשלב זה. ש ו פ ט ת השופט ד' מינץ: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' אלרון. ניתן היום, ‏כ' בסיון התשפ"א (‏31.5.2021). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 21011670_J16.docx עע מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1