עו"ד עובדיה כהן נ. חברת יצחק י. גליק בע"מ

9 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1167/20 לפני: כבוד השופט נ' הנדל כבוד השופטת ע' ברון כבוד השופט י' אלרון המערער: עו"ד עובדיה כהן נ ג ד המשיבים: 1. חברת יצחק י. גליק בע"מ 2. כונס הנכסים הרשמי - מחוז ירושלים 3. יצחק שפייזרמן 4. חנן שפייזרמן ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 29.1.2020 בפר"ק 63111-06-19 (כב' השופט א' רון) בשם המערער: עו"ד כהן עובדיה בשם משיבה 1: בשם משיב 2: בשם משיבים 3 ו-4: עו"ד ביטון אברהם עו"ד אסף ברקוביץ' עו"ד צבי שילה פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. מונח בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט א' רון) בפר"ק 63111-06-19, בגדרו התקבל ערעורה של משיבה 1 (להלן: גליק או חברת גליק) על החלטת המערער בתביעת החוב שהגישה נגד חברת ש.א.א.ש. אופסט בע"מ (להלן: אופסט או החברה) – כך שתביעת החוב התקבלה באופן חלקי תחת דחייתה. השתלשלות האירועים שהובילה לערעור אינה שגרתית, והיא תוצג תחילה בתמצית. הרקע לערעור 2. ראשית ההליך בתביעה אזרחית שהגישה גליק נגד חברת אופסט ונגד שני בעלי המניות ומנהליה של אופסט, הם המשיבים 4-3 (להלן: בעלי המניות). בתביעתה עתרה גליק לסעד כספי ולסעדים נלווים בגין כך שלטענתה סיפקה סחורה לאופסט שעבור חלקה לא נמסרה תמורה כלל ועבור חלקה נמסרו המחאות ללא כיסוי (ת"א (מחוזי י-ם) 5611-09-13, כב' השופט ר' יעקובי). התביעה הוגשה בשנת 2013, לאחר שמספר חודשים קודם לכן הוגשה בקשה לפירוק חברת אופסט. ביום 21.3.16 ניתן צו לפירוק החברה, ובסמוך לכך מונה מנהל מיוחד לנכסיה – הוא המערער בתיק זה (להלן: המפרק). באותה העת התנהלה עדיין התביעה האזרחית. דבר קיומו של צו הפירוק לא הובא לידיעת המותב שישב לדין בתביעה, וכל שניתן למצוא בהקשר זה הוא דיווח של הצדדים לראשונה במהלך דיון מיום 25.6.17, שלפיו אופסט מצויה ב"הליכי פירוק". ביום 28.6.17 ניתן פסק דין בתביעה במסגרתו חויבו אופסט ובעלי מניותיה, יחד ולחוד, לשלם לגליק סך של 4,314,308 ₪ בגין החוב, לצד סעדים נלווים שנפסקו לצורך אכיפת החיוב (להלן יכונה פסק הדין האמור גם: פסק הדין האזרחי). כשבוע לאחר מתן פסק הדין נודע למפרק לדבריו לראשונה על קיומו של ההליך האזרחי, והוא הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לביטול פסק הדין. בבקשה נטען כי לא ניתנה רשות מטעם בית המשפט של פירוק להמשך קיום ההליך, בניגוד לסעיף 267 לפקודת החברות [נוסח חדש], התשמ"ג-1983, ולכן פסק הדין ניתן בחוסר סמכות ויש לבטלו. גליק התנגדה לבקשה וטענה, בין היתר, כי המפרק ידע על קיום התביעה בזמן אמת, ומכאן שלא היה מקום לבקש את ביטול פסק הדין בדיעבד. בית המשפט החליט לדחות את הבקשה, בציינו כי פסק הדין שניתן משקף את מצב העניינים שעליו דווח עובר לנתינתו, וכי ככל שתהיינה טענות בדבר תקפותו ונפקויותיו במכלול הנסיבות ניתן יהיה להעלותן במסגרת תיק הפירוק. 3. על פסק הדין והחלטה זו הגיש המפרק ערעור לבית המשפט העליון (ע"א 7176/17, כב' השופטים י' עמית, ד' ברק-ארז, וג' קרא). בפסק הדין שניתן בערעור מיום 30.7.18 נקבע כך: "בהינתן העובדה כי לא נתקבלה רשות בית המשפט של פירוק להמשיך ההליך, קיבלה המשיבה 4 (חברת גליק – נ' ה') המלצתנו לפיה הערעורים יתקבלו ופסק דינו של בית משפט קמא יבוטל. המשיבה 4 רשאית לעורר בפני בית משפט של פירוק את שאלת נפקות פסק הדין שבוטל כאמור, אם בכלל, או הנפקות הראייתית של ראיות שהוגשו במסגרת ההליך בבית משפט קמא, ואיננו מביעים כל עמדה בנושא" יוער כי בהחלטה מאוחרת הובהר שכוונת ההרכב הייתה כי פסק הדין יבוטל רק במישור היחסים שבין גליק לאופסט, ולא במישור היחסים שבין גליק לבעלי המניות, כערבים לאופסט. 4. בין לבין, ביום 26.9.17 הגישה גליק תביעת חוב נגד אופסט על סך של 7,947,210 ₪, שנדחתה על ידי המפרק. ראשית נדחתה בקשתה של גליק להארכת מועד להגשת תביעת החוב. המפרק ציין כי התביעה הוגשה באיחור ניכר, וכי טענתה של גליק כי נודע לה על הפירוק רק לאחרונה, אינה נכונה. למרות שתביעת החוב נדחתה על הסף, המפרק דן בה מעל לצורך גם לגופה. בהקשר זה ציין כי גליק נסמכה על פסק הדין האזרחי ועליו בלבד, ואולם בסמכותו של המפרק "להציץ מאחורי פסק הדין" על מנת להכריע בתביעת חוב, על אחת כמה וכמה בהינתן שמדובר בפסק דין בטל ומבוטל. בהמשך לכך, ציין כי פסק הדין האזרחי לא מכיל ממצאים פוזיטיביים אשר מאפשרים לו לאמץ בתור הכרעה בתביעת החוב את הסכומים שנפסקו בו. מכיוון שגליק לא סיפקה כל ראיה אחרת בקשר לחבות מעבר לפסק הדין האמור, וכן לאור סירובה להגיב לטענות שהעלו בעלי המניות לגבי החוב, נדחתה תביעת החוב גם לגופה. על החלטת המפרק הגישה גליק ערעור לבית המשפט המחוזי, שהתקבל באופן חלקי. ראשית קבע בית המשפט המחוזי כי דחיית התביעה על הסף מחמת שיהוי אינה במקומה, בהינתן שהמפרק עצמו טען שלא ידע על קיומו של ההליך האזרחי. ביחס לתביעת החוב נקבע כי גליק הייתה רשאית להסתמך על הקביעות המופיעות בפסק הדין האזרחי, אשר בוטל לא בשל פגם שנפל בהליך, אלא מסיבה חיצונית להליך. בנסיבות אלה, ומקום שהערעור על פסק הדין הצטמצם לדברי בית המשפט המחוזי למישור שניתן לכנותו כטכני, המפרק לא היה רשאי לנהוג כאילו הוא יושב כערכאת ערעור מהותית על בית המשפט. על כן, נקבע שיש לקבל את תביעת החוב בהתאם לאמור בפסק הדין האזרחי, תוך התאמת הקביעות בו למצב של חדלות פירעון. עם זאת, נדחתה טענת גליק לקבל סכומים נוספים מעבר לאלה שנפסקו באותו פסק דין. מכאן הערעור המונח בפנינו. תמצית טענות הצדדים בערעור 5. לטענת המפרק נפלו שגיאות בפסק דינו של בית משפט קמא. ראשית, נטען כי בית המשפט ביטל את הכרעת המפרק לעניין השיהוי בהגשת תביעת החוב מבלי שהוא דן בנימוקים ששטח המפרק בהקשר זה בהחלטתו. בית המשפט ציין רק כי המפרק טען שלא ידע על ההליך האזרחי, ואולם לא ברור מדוע יש בכך כדי להצדיק את איחורה של גליק. אשר לתביעת החוב, חזר המפרק על הטענה שעמדה בבסיס הכרעתו שלפיה לא ניתן להתבסס על פסק הדין האזרחי בהינתן שזה בטל ומבוטל. עוד טען המפרק כי ביטול פסק הדין לא נבע מסיבה חיצונית להליך, אלא מפגם מהותי שנפל בו. הודגש שהחברה, שהייתה בפירוק שנה וחצי עובר למתן פסק הדין, בעצם נעדרה מן ההליך – כך שטיבו של פסק הדין נגדה הינו כבמעמד צד אחד. בנסיבות אלה נטען כי הציפייה מחברת גליק שתוכיח את תביעתה מעבר רק להתבססות על פסק הדין האזרחי, היא סבירה. מקום שגליק לא עשתה כן, נכון היה לדחות את תביעתה גם לגופה. הכונס הרשמי הצטרף לעמדת המפרק. בטיעוניו הדגיש את הקושי בהסתמכות על פסק הדין האזרחי נוכח ביטולו ונוכח כך שבעלי המניות לא היו רשאים לנהל את ההליך בשמה של החברה. הכנ"ר לא התייחס לנושא השיהוי בהגשת התביעה. בעלי המניות הצטרפו גם הם לעמדת המפרק. הם הוסיפו וטענו כי לא ניתן למצוא בפסק הדין האזרחי כל התייחסות לתחשיב החוב או אסמכתא לחוב, למעט כרטסת הנהלת חשבונות שלא ידוע מי ערך אותה והיא אינה מבססת לדבריהם את גובה החוב. כך גם לא ניתן למצוא התייחסות לנושא תחשיב החוב ולטענות בעלי המניות בנושא בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בערעור. גליק מצידה סומכת ידה על פסק דינו של בית משפט קמא. ראשית, לטענתה לא היה מקום לדחות את בקשתה להארכת מועד להגשת תביעת החוב, לאור ההלכה הפסוקה הנוקטת בגישה מקלה עם נושים בבקשות מעין אלה. לעניין החוב עצמו טענה גליק כי המחלוקת בין הצדדים לובנה כראוי במסגרת ההליך האזרחי, והמפרק לא רשאי היה להגיע לקביעה סותרת בלא שהתקיימו נסיבות מיוחדות כגון שפסק הדין ניתן בהיעדר הגנה או שניתן על רקע קנוניה בין החייב ומקורביו. עוד טענה גליק כי בעלי המניות נזכרו לראשונה בתגובתם לתביעת החוב להמציא חשבוניות התומכות לטענתם בקיום החוב שבו הודו ותו לא, ואולם אם היה בחשבוניות אלה ממש הן היו מוגשות כבר במסגרת ההליך האזרחי. דיון והכרעה 6. לאחר עיון בחומר שהוגש, בטענות הצדדים ושמיעתם בדיון לפנינו, אציע לחבריי כי נקבל את הערעור באופן כזה שנקבע כי דין תביעת החוב שהגישה גליק להידחות. להלן יפורטו נימוקיי, תחילה בנוגע לנושא השיהוי בהגשת תביעת החוב ואז לעניין הוכחת התביעה לגופה. 7. תביעת החוב של גליק הוגשה באיחור של שנה לאחר המועד האחרון הקבוע לשם כך בחוק. כאמור בית המשפט המחוזי הפך את החלטת המפרק לדחות את בקשתה של גליק להארכת מועד. הנימוק שניתן הוא שדחיית הבקשה, שנסמכה על טענת גליק כי לא ידעה על הפירוק, אינה במקומה בהינתן שהמפרק עצמו לא ידע לטענתו על ההליך האזרחי. נימוק זה מעורר קושי. ראשית, לא ברור מדוע אי-ידיעת המפרק על קיומו של ההליך האזרחי משמעותה מתן היתר לגליק להגיש את תביעת החוב שלה בשיהוי. מצופה מנושה, ובפרט מנושה שטוען לחוב בסכום נכבד כמו בענייננו, להיות מודע להליכי פירוק שננקטו לגבי החברה החייבת. כך במיוחד בהינתן שצו הפירוק פורסם ברשומות. העובדה שהמפרק לא ידע על ההליך האזרחי, גם אם היא בעייתית כשלעצמה, אינה משנה מציפייה זו ואינה פוטרת את גליק מחובתה להגיש את תביעתה במועד. קושי נוסף עולה מכך שפסק הדין המחוזי לא מתייחס לעובדה שמהצהרת בא-כוחה של גליק בהליך האזרחי, כפי שהודגש בהחלטת המפרק, עולה שגליק ידעה על הליכי הפירוק במשך חמישה חודשים עובר למועד שבו הגישה את תביעת החוב שלה. בכך יש לחתור תחת טענתה, שאף לא פורטה בתצהיר, כי נודע לה על הפירוק "רק לאחרונה". ככלל, ההלכה בנוגע להארכת מועד מורה עלינו להקל עם הנושה שאיחר בהגשת תביעת חוב, במיוחד כאשר עסקינן בנושה שלא ידע בפועל על אודות מתן צו הפירוק, וטרם אירעה התקדמות משמעותית בהליך חדלות הפירעון. יחד עם זאת, בפסיקה נקבע גם כי כאשר הנושה ידע בפועל על אודות מתן צו הפירוק, צריכות להתקיים נסיבות מיוחדות כדי שייקבע כי לא יכול היה להגיש את תביעתו במועד, באופן המצדיק לקבל את בקשתו להארכה. ההכרעה בבקשות אלה תיעשה בהתחשב בכלל נסיבות העניין, ובכלל זה גם בהתחשב במשך השיהוי בהגשת התביעה (רע"א 9802/08 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה עיריית ירושלים נ' א.ר מלונות רותם (1994) בע"מ (בפירוק), פסקאות 10, 14 ו-18 (2012); ראו גם: רע"א 6548/11 Citibank N.A. Tel-Aviv נ' עו"ד איתן ארז, פסקאות 5-4 (2012)). בענייננו מתקיימים נימוקים לכאן ולכאן. כאמור הצהרת בא-כוחה של גליק בהליך האזרחי מעלה כי על אף שנודע לגליק על הליכי הפירוק לאחר שעבר כבר המועד להגשת תביעות חוב, היא השתהתה במשך חמישה חודשים נוספים לפני שהגישה את תביעתה. אף משך האיחור הכולל של שנה בהגשת התביעה, הינו איחור לא מבוטל. מהצד השני, המפרק לא טען כי מתן הארכת המועד המבוקשת תביא לפגיעה ביעילות ההליך, בקידומו או במי מהצדדים לו. בשים לב לשלב שבו מצוי הליך הפירוק, נראה כי לא צפויה פגיעה משמעותית בהקשר זה. מכל מקום, לנוכח התוצאה אליה הגעתי, אין צורך להכריע בנושא. כפי שיפורט להלן, גם אם תתקבל הבקשה להארכת מועד, הרי שבכל אופן דין תביעת החוב להידחות לגופה. 8. מכאן, להוכחת תביעת החוב. בהקשר זה, יוזכר כי פסק הדין האזרחי בוטל בהסכמה במסגרת הערעור שהתנהל בבית המשפט העליון. בוטל, משמע אינו בר-תוקף, ולא נקבע אחרת בפסיקת בית משפט זה. בפסק הדין המבטל צוינה לא רק הסכמת הצדדים לביטול, אלא גם "... העובדה כי לא נתקבלה רשות בית המשפט של פירוק להמשך ההליך". כזכור רשות שכזו לא נתקבלה על אף שניתן צו לפירוק חברת אופסט, וזאת בניגוד לסעיף 267 לפקודת החברות החל בענייננו ומורה כי: "משניתן צו פירוק, או משנתמנה מפרק זמני, אין להמשיך או לפתוח בשום הליך נגד החברה אלא ברשות בית המשפט ובכפוף לתנאים שיקבע". על רקע פגם זה, בוטל בהסכמה פסק הדין בערעור. לא ניתן לקבל את אבחנת בית משפט קמא כי ביטולו של פסק הדין האזרחי נבע "מסיבה שניתן להגדירה כחיצונית להליך", ומכאן שפסק הדין האמור, חרף ביטולו, מחייב את המפרק. אין להעניק סיווג של דרגה או עוצמה לפסק דין המבטל פסק דין קודם, אלא אם כן פסק הדין המבטל קבע אחרת. במקרה כזה, מבחינה עניינית, פסק הדין לא מבוטל באופן מלא. בענייננו, משבוטל פסק הדין לגבי החברה והוא כאמור אינו עוד בר-תוקף, המפרק אינו מחויב לקביעותיו. מעל לצורך, יצוין עוד כי בענייננו ביטולו של פסק הדין לא נבע מקושי טכני בלבד, המוצדק כשלעצמו. בנסיבות שבהן ההליך המשיך להתנהל ללא רשות לאחר שניתן צו הפירוק, עסקינן בפגם מהותי שנפל בהליך. אסביר. משנכנסת חברה להליכי חדלות פירעון וניתן בעניינה צו לפירוק, היא חדלה מלהיות אישיות משפטית עצמאית המסוגלת לנהל את ענייניה. לחברה מתמנה מפרק אשר בא בנעליהם של אורגני החברה, וזאת, בין היתר, לצורך ניהול הליכים משפטיים בשמה (רע"א 7033/20 עמותת תושבים למען מבוא בית"ר נ' אור מבואות ירושלים בע"מ, פסקה 10 (2020); סעיפים 306 ו-307(א)(1) לפקודת החברות. ראו כיום בסעיפים 43 ו-44(א)(1) לחוק חדלות פירעון ושיקום כלכלי, התשע"ח-2018). המשמעות בענייננו היא כי בעלי המניות שניהלו את התביעה בשם אופסט, לא היו רשאים לעשות זאת. בגישה זו יש טעם רב, שכן כאשר החברה מצויה בחדלות פירעון, בעלי מניותיה – שזכותם מאוחרת לזו של הנושים – מאבדים את האינטרס שלהם בחברה, ובמובן זה הם אדישים לחיובה האפשרי בהליך המשפטי (ראו: ציפורה כהן פירוק חברות 231 (2000)). יוצא מכך כי במקרה דנן החברה החייבת למעשה נעדרה מההליך שהתנהל נגדה, במשך למעלה משנה החל מיום מתן צו הפירוק ועד למתן פסק הדין. מדובר אפוא בפגם מהותי בהליך, שיש בו כדי לעורר ספק ביחס לנכונות ההכרעה שהתקבלה בו. 9. בנסיבות אלה, שומה היה על המפרק לבחון את תביעת החוב ואת האסמכתאות עליה היא נשענת. כך אכן עשה. אלא שכאמור בהחלטתו, חברת גליק נמנעה מלספק כל ראיה מעבר לפסק הדין המבוטל. צוין כי היא אף לא הציגה שום תיאור, הסבר או תחשיב לגבי החוב שנתבע, כאשר מנגד בעלי המניות הגישו מסמכים חשבונאיים ובנקאיים ורישומים בכתב יד, אשר נועדו להציג את ההשתלשלות הכספית שהובילה למצב החוב לפי עמדתם. גם לאחר שניתנה לגליק אפשרות ושהות נוספת להתייחס לסוגיה, וזאת לאחר שבוטל כבר פסק הדין האזרחי במסגרת הערעור, היא מיאנה לעשות כן ודבקה במקום זאת בטענתה לחוסר סמכותו של המפרק לברר את התביעה נוכח פסק הדין המבוטל. יוער גם כי גליק העמידה את תביעת החוב שלה על סכום גבוה יותר מן הסכום הפסוק, מבלי שפורט התחשיב שהוביל לסכום זה. כידוע, נטל ההוכחה בדבר קיום החוב מוטל על הנושה, שכן הוא זה שטוען לקיום החוב ומוציא מחברו. מטעם זה, נפסק כבר כי על תביעת החוב להיות מנומקת ומבוססת (ע"א 8935/09 ופא טורס בע"מ נ' עו"ד אבנר כהן, פסקה 13 (2009)). גליק לא עמדה בנטל האמור הרובץ לפתחה, כנגזר מהדרך שבה ניהלה את ההליך. חרף מחדלה של גליק ועל אף ביטולו של פסק הדין האזרחי, מצא המפרק בכל זאת לבחון את הקביעות הרלוונטיות בו, במטרה להסתייע במי מהן לצורך הכרעה בסוגיה. ואולם, כפי שציין בהחלטתו, המפרק לא איתר ממצאים פוזיטיביים שמאפשרים לו לבסס עליהם את ההכרעה בתביעת החוב. בקביעה זו של המפרק אין להתערב. אף בית משפט זה, במסגרת ערעור שהגישו בעלי המניות על פסק הדין האזרחי, ציין שפסק הדין מעורר קושי מסוים לאור היעדר פירוט מספק ביחס לנתונים המבססים את קיום החוב ואת גובהו. בהקשר זה כתב חברי השופט י' עמית כי נשקלה האפשרות להחזיר את התיק לבית המשפט המחוזי על מנת שיבחן שוב רק את שאלת גובה החוב, בין היתר: "...בהינתן שבפסק הדין של בית משפט קמא איננו מוצאים כמעט התייחסות לתחשיב החוב או אסמכתא לחוב, למעט כרטסת הנהלת החשבונות, ואיננו מוצאים התייחסות לטענות המערערים לגבי גובה החוב" (ע"א 7511/17 שפייזמן נ' חברת יצחק י. גליק בע"מ, פסקה 17 (13.2.2020)). באותו עניין הוחלט לבסוף שלא להחזיר את התיק לבחינה מחודשת של גובה החוב, אך זאת נעשה נוכח פסק דינו של בית המשפט המחוזי שעומד כיום במוקד הערעור לפנינו – ואשר לא עמד להכרעה באותו עניין. החשוב לענייננו, הוא שהדברים האמורים מחזקים את עמדת המפרק כי לא ניתן היה לבסס את ההכרעה בתביעת החוב אך על הקביעות המופיעות בפסק הדין האזרחי, שממילא כאמור בוטל ביחס לחברה על רקע פגם מהותי שנפל בו. לעניין זה רלוונטי לציין גם כי כאשר לא מדובר אך במערכת היחסים שבין החייב והנושה, אלא בתביעת חוב שההכרעה בה משפיעה גם על נושיו האחרים של החייב המתחרים ביניהם על קופה בסכום מוגבל - יש הצדקה לדקדק בטיב ההוכחה של הנושה (ע"א 1057/91 הרצל נ' מכטיגר, פ"ד מו(4) 353, 358ז' (1992)). 10. לסיכום האמור: פסק הדין האזרחי בוטל, על רקע פגם מהותי שנפל בהליך, ובנסיבות אלה המפרק לא היה כפוף לקביעותיו. גליק, שעליה מוטל הנטל להוכיח את תביעתה, נמנעה מלהגיש ראיות מעבר לפסק הדין האמור. אף בפסק הדין לא נמצאו עובדות שניתן היה לבסס עליהן את קבלת תביעת החוב. לאור כל אלה, גם אם תתקבל בקשתה של גליק להארכת מועד להגשת התביעה, ממילא דין התביעה להידחות לגופה מחמת שלא הוכחה בפניי המפרק. 11. טרם סיום, מצאתי להתייחס בקצרה לטענות המפרק בדבר אופי הביקורת שהופנתה נגדו בפסק הדין של בית משפט קמא. לנוכח התוצאה אליה הגעתי, ובשים לב לטיב ועוצמת הביקורת, ראיתי לציין שאינני שותף לביקורת זו. מסקנה זו אף עולה מההנמקה דלעיל. עוד יצוין כי האמור בפסק הדין בנוגע לכך שהמפרק לא ביקש רשות מבית המשפט של פירוק קודם להגשת הערעור על פסק הדין האזרחי, אינו מדויק. בפועל בקשה כזו אכן הוגשה והתקבלה על ידי בית המשפט. 12. סוף דבר, מוצע לחבריי כי נקבל את הערעור. פסק הדין של בית המשפט המחוזי יבוטל, ותחת זאת תידחה תביעת החוב של גליק. בנסיבות, יש לחייב את גליק בהוצאות בסכום של 15,000 ₪ לטובת המפרק, בסכום של 5,000 ₪ לטובת הכנ"ר, ובסכום של 5,000 ₪ לטובת בעלי המניות. ש ו פ ט השופטת ע' ברון: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' אלרון: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט לקבל את הערעור כאמור בפסקה 12 לחוות דעתו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ‏י"ב באב התשפ"א (‏21.7.2021). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ 20011670_Z09.docx דב מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1