מחמד סבאירה נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1165/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1165/07 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט י' דנציגר המערער: מחמד סבאירה נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 8.21.07, בת.פ. 8272/05, שניתן על ידי כבוד השופטת רחל ברקאי תאריך הישיבה: ח' באלול התשס"ח (08.09.08) בשם המערער: עו"ד יוסף מרדכי בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער בעבירות של קשירת קשר לבצע פשע, סיכון חיי אדם במזיד בנתיב תחבורה, הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, גניבה ותקיפת שוטר בנסיבות מחמירות. בעקבות כך נדון המערער ל-45 חודשי מאסר, 12 חודשים מאסר על תנאי, ונפסל מלהחזיק או לקבל רישיון נהיגה במשך 5 שנים מיום שחרורו מן הכלא. העובדות אשר נטענו בכתב האישום היו אלו: עובר ליום 8.9.05 קשר המערער עם הנאשם האחר בפרשה זו, ג'ומעה אלוקילי (להלן: ג'ומעה), לגנוב מכסים מברזל של בורות ביוב. את זממם הם הוציאו אל הפועל ביום 8.9.05, בשעת הלילה, כאשר הגיעו ברכב מסוג סובארו בו נהג ג'ומעה לרחוב אימבר בבאר-שבע. הם ירדו לוואדי הנמצא בסמוך לכביש, ולאחר שווידאו כי איש אינו משגיח במעשיהם, הם פירקו 4 מכסים של בורות ביוב אותם הניחו ברכב. משהחלו המערער וג'ומעה בנסיעה, הבחינו בהם שוטרים שדרשו מהם לעצור, אולם הם נמלטו תוך ביצוען של עבירות תעבורה שונות: הם אילצו נהגים אחדים לסטות לשולי הדרך כדי למנוע תאונה; נסעו בעקלתון; ובשלב מסוים אף פגעו ברכב אחר וגרמו לו נזק. לבסוף, משנחסמה דרכם של המערער וג'ומעה על ידי רכב משטרתי, הם נטשו את הרכב והחלו נמלטים רגלית. נטען, כי משהדביקו שוטרים את המערער הוא התנגד למעצרו ותקף את אחד השוטרים. 2. במהלך משפטו לא הכחיש המערער את נסיעתו ברכב בו נהג ג'ומעה, אולם טען כי עלה לאותו רכב כטרמפיסט, וממילא גם לא ידע כי ברכב מובל רכוש גנוב. באשר לבריחה מהשוטרים, טען המערער כי הוא לא נהג ברכב ולא היתה לו שליטה עליו, ולפיכך אין הוא נושא באחריות פלילית גם ביחס לחלק זה של האירועים. 3. ג'ומעה, שהודה בעובדותיו של כתב האישום במלואן, ובכללן טענת המשיבה לפיה היה המערער שותף מלא לקשר לביצוע הגניבה, נקרא לאחר שעונשו נגזר להעיד מטעם התביעה במשפטו של המערער. בשלב זה נשמעה מפיו גרסה שונה, דומה לזו שמסר במהלך חקירתו במשטרה, לאמור, המערער היה נוסע תמים אותו אסף כטרמפיסט. בית המשפט המחוזי, האמון על קביעתם של ממצאים שבעובדה על בסיס התרשמותו מהעדים המופיעים בפניו, לא נתן אמון בגרסתו של ג'ומעה, ואיננו סבורים כי שגה בכך. למסקנה זו מספר טעמים: מפיו של ג'ומעה לא נשמע הסבר מדוע הסכים להודות גם בהיות המערער שותף מלא למעשיו; ג'ומעה התקשה לזכור את נסיבות הצטרפותו של המערער לנסיעה, ואף התקשה לזכור היכן אסף אותו; לענין זה נוסיף כי גם המערער התקשה להשיב לשאלה הפשוטה היכן אסף אותו ג'ומעה, וכך לדוגמה טען כי היה זה בעת שעשה את דרכו לכיוון ביתו, אולם משנשאל אם זה היה בעיר העתיקה של באר-שבע או ביציאה מחצרים, הסתפק המערער באומרו שזה היה בדרך והוסיף "אני לא יודע איפה זה היה" (ראו עמ' 23). 4. לרושם לפיו לא אמר ג'ומעה אמת בעדותו במשפטו של המערער, תומכת אף העובדה שבאותו שלב הוא התכחש אף לגניבתם של מכסי הביוב, חרף העובדה שברכבו נמצאו ראיות חפציות-מפלילות (המכסים עצמם). אולם, תמיהות אלו שעולות מדבריהם של השניים, אינן היחידות המפלילות את המערער. חשובה מהן העובדה כי לגניבת מכסי הביוב היה עד ראייה, בו נתן בית המשפט המחוזי אמון, ולא ראינו מקום לשנות מממצא זה. כוונת הדברים לעד אריק סרויה, שבליל האירוע השקיף על הזירה ממרפסת דירתו הנמצאת בקומה השמינית. הוא מסר כי ראה שניים, שאחד מהם לבש חולצה אדומה, מגיעים עם רכב מסוג סובארו, נכנסים לוואדי וגונבים מכסים של בורות ביוב (ראו עמ' 28 לפרוטוקול). הוא מיהר לדווח על כך למשטרה, ובעקבות זאת יצאו השוטרים אזולאי יניב (ראו ת/5) ורחל בוארון (ראו 2/8) למקום, ומשהבחינו ברכב הסובארו וסימנו לנהגו לעצור, הוא החל נמלט בנסיעה מהירה. כאמור, לאחר מרדף לא קצר נעצרו נוסעיו של הסובארו, הם המערער וג'ומעה. ואם נותר ספק כי אלה האחרונים הם אותם שניים בהם הבחין סרויה ממרפסת ביתו, ספק זה נעלם כלא היה נוכח הימצאותם של מכסי בורות הביוב ברכב, ונוכח העובדה שג'ומעה, שכאמור הודה בחלקו בפרשה, לבש חולצה טריקו אדומה. הנה כי כן, אף שבית המשפט המחוזי נתפס לשגגה שעה שסבר כי ג'ומעה הוכרז כ"עד עוין", די בראיות הנוספות שהביאה המשיבה, ובעיקר עדותם של אריק סרויה והשוטרים, כדי להוכיח, ומעל לכל ספק סביר, כי המערער לא נקלע לזירה באקראי, אלא היה שותף מלא למעשה הגניבה שקדם למרדף. ממצא זה מוביל למסקנה נוספת, היינו, שגם אם המערער עצמו לא נהג ברכב הנמלט, היה לו עניין מובהק לחמוק מהשוטרים שדלקו אחריהם. מסקנה זו מתחייבת בעיקר נוכח העובדה שלאחר שג'ומעה עצר את הרכב בו נסעו, לא המתין המערער במקום כדי לספר לשוטרים שנוכחותו בזירה היתה תמימה ושהנסיעה הפרועה נכפתה עליו, אלא הוא בחר לנוס על נפשו, וגם כאשר אחד השוטרים (אסייג) הדביק אותו, נאבק בו כדי לסכל את המעצר. 5. נוכח כל האמור, לא מצאנו כי נפל פגם בהרשעת המערער, וזו השקפתנו גם ביחס לעונש. המערער ושותפו חטאו בשורה של עבירות חמורות שתחילתן בגניבה והמשכן בנסיעה פרועה ברחובותיה של עיר, תוך שהם מסכנים את חייהם של נהגים אחרים ואף פוגעים ברכב נוסע, פגיעה שלמרבה המזל הסתיימה בנזק לרכוש ולא בקיפוח חיי אדם. בנסיבות אלו לא גילינו בעונש שהושת על המערער חומרה יתרה, והוא אינו חורג מרמת הענישה הנוהגת, ומכאן החלטתנו לדחות את הערעור על שני חלקיו. ניתן היום, י' באלול התשס"ח (10.09.08). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07011650_O06.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il