תמיר פלינק נ. היועמ"ש

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1163/02 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת א' פרוקצ'יה העותר: תמיר פלינק נגד המשיב: היועץ המשפטי לממשלה עתירה לצו לא תעשה פסק-דין השופטת ד' ביניש: 1. בעתירה שלפנינו מבקש העותר כי נורה ליועץ המשפטי לממשלה להימנע מלבקש מבית המשפט המחוזי בנצרת לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי, היינו להימנע מלבקש הרשעתו בעובדות העשויות להתברר בהליך הפלילי התלוי ועומד נגדו ולא פורטו בכתב האישום. פרקליטות המדינה, בתגובה לעתירה, מבקשת כי נדחה את העתירה על הסף. לטענתה, מדובר בעתירה מוקדמת ואף תיאורטית אשר נועדה לעקוף את הכלל לפיו אין ערעור ביניים בהליך פלילי. הרקע לעתירה הוא בהתרחשות טרגית של תאונה קשה וקטלנית שארעה ביום 26.8.87 בשעה 00:45 עת רכב של קיבוץ הסוללים התנגש ברכב שנסע מולו ובו ישבו בני משפחת פחימה. מיד לאחר מכן, התנגש הרכב שנסע אחרי מכוניתה של משפחת פחימה ברכב של קיבוץ הסוללים, שהוסט בעקבות התאונה למסלול הנגדי. כתוצאה מן התאונה קיפדו את חייהם שלושת הבגירים שישבו במכוניתה של משפחת פחימה. שני הקטינים במכונית זו, שלושת יושבי הרכב של קיבוץ הסוללים ונהג הרכב הנוסף נפצעו. 2. העותר הועמד לדין בבית המשפט לתעבורה בנצרת והשאלה המרכזית שהייתה טעונה הכרעה הייתה השאלה מי נהג ברכב. שאלה זו נתעוררה כתוצאה מפציעתם של הנוסעים ברכב, אשר נותרו בחיים שלא ניתן היה לגבות מהם עדות סדורה. נהג הרכב הנוסף לא הצליח לזהות את הנהג ברכב הקיבוץ. למחרת התאונה תועדו במשטרה דברי העותר לפיהם אמר: "אני חושב שאני נהגתי", הדברים תועדו בזיכרון דברים, בו צויין כי עקב מצבו של העותר לא נגבתה ממנו עדות באותו יום. בעדות שמסר כחודש לאחר התאונה, מסר העותר כי הוא שנהג ברכב. בעדותו בפני בית-המשפט העיד העותר כי אינו זוכר אם נהג ברכב אם לאו. הוא העיד כי מסר במשטרה כי הוא שנהג ברכב, כדי ש"ירדו" מחבריו הטובים שהיו פצועים קשה באותה העת. בית המשפט לתעבורה קבע כי העותר הוא שנהג ברכב והרשיעו בגרימת מוות ברשלנות, עבירה על סעיף 304 לחוק העונשין וסעיף 64 לפקודת התעבורה [נוסח חדש], סטייה מנתיב תחבורה שלא לצורך בניגוד לתקנה 40(א) לתקנות התעבורה, התשכ"א- 1961 ונהיגה בקלות ראש, בניגוד לסעיפים 62(2) ו- 38(3) לפקודת התעבורה. עקב הרשעתו, גזר בית-המשפט על העותר שישה חודשי מאסר בפועל, מהם שלשה לריצוי בעבודות שירות, שנה וחצי מאסר על תנאי ושלילת רשיון לתקופה של תשע שנים. המבקש ריצה את עונשו מבלי לערער על ההרשעה ועל העונש. בשנת 1994 תבע העותר את המבטחת שלו ושל הרכב בו נהג. בכתב התביעה שתוקן, טען העותר כי בעת התאונה לא הוא נהג ברכב אלא אחר, קטין, שלא היה בעל רשיון נהיגה. בשנת 1999 פנה העותר בבקשה למשפט חוזר לנשיא בית המשפט העליון. לטענת העותר, לאחר שתבע את המבטחת שלו ושל הרכב בו נהג, חזר אליו זכרונו והוא נזכר כי לא הוא שנהג ברכב בעת התאונה. 3. ביום 5.8.01 הורה נשיא בית המשפט העליון על קיומו של משפט חוזר, וביום 26.11.00 הוגש נגד העותר כתב אישום לבית המשפט המחוזי בנצרת במסגרת ההליך של המשפט החוזר. גם בכתב האישום החדש הואשם העותר בגרימת מוות ברשלנות תוך נהיגה ברכב. מהודעת הפרקליטות, שהוגשה לבית המשפט בתגובה לעתירה, עולה כי ביום 4.11.01 החל משפטו של העותר, ובנאום הפתיחה הודיעה התובעת כי גרסת התביעה הינה שהעותר הוא זה שנהג ברכב, וכי ראיות לגרסתה יובאו בפני בית-המשפט. עם זאת, ציינה התובעת כי על העותר להיות מודע לכך שהוא נוטל סיכון בקיום המשפט החוזר, שכן עמדת התביעה הינה כי גרסת העותר, לפיה הוא נתן לקטין ללא רשיון לנהוג ברכב, מבססת גם היא עבירה, ואפילו עבירת הריגה, עבירה החמורה יותר מזו בה הורשע לראשונה. לפיכך, הודיעה התובעת כי יתכן שבסוף המשפט תבקש התביעה להרשיע את העותר בעבירת ההריגה, אגב שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי. 4. עקב הצהרת באת-כוח התביעה בבית המשפט המחוזי כמתואר לעיל, הזדרז העותר ופנה לבית משפט זה כדי למנוע מן התביעה אפשרות לבקש מבית המשפט בנצרת, הדן במשפטו הפלילי להרשיעו בעובדות שלא פורטו בכתב האישום. מקומה של הטענה שהעלה העותר בפנינו היא בבית המשפט בו תלוי ועומד משפטו הפלילי. בשלב הנוכחי טרם נתבקשה הרשעה כאמור, ומהודעת הפרקליטות עולה כי בכוונת התביעה לבקש מבית המשפט להרשיע את העותר בעבירה של גרימת מוות ברשלנות על פי העובדות הנטענות בכתב האישום. עם זאת, מצאה התביעה לנכון להעמיד את העותר על האפשרות שבסוף ההליך עשויה היא לבקש בקשה חלופית. בהתחשב בכך שבית המשפט טרם התבקש להרשיע כאמור, טוענת המדינה כי כעת העתירה היא מוקדמת. מכל מקום, טוענת היא בצדק, כי התנגדות העותר לבקשה האמורה וההכרעה בבקשה, אם אמנם תבקש התביעה להרשיע כאמור, מסורים לסמכותו של בית המשפט המחוזי הדן באישום. יצויין, כי העותר הגיש כבר בקשה לביטול כתב האישום בעת הדיון בבית המשפט המחוזי; בקשתו הסתמכה על הטעם שהעלה בעתירה, והוא, כי אין התביעה רשאית לבקש הרשעה בעובדות שלא פורטו בכתב האישום, שכן בכך פוגעת היא בהגנתו. בקשה זו נדחתה על ידי בית המשפט ביום 28.10.01. העתירה שלפנינו במהותה אינה אלא ערעור על דחיית הבקשה. העובדה כי העתירה מופנית כנגד היועץ המשפטי לממשלה ואינה מכוונת כנגד החלטת בית המשפט המחוזי אינה משנה ממהותה של העתירה. אשר על כן, ונוכח הכלל שנתאשר בשורה ארוכה של פסקי דין של בית משפט זה, לפיו אין ערעור על החלטת ביניים בפלילים, דין העתירה להדחות. למותר להזכיר כי אם בסופו של ההליך בבית המשפט המחוזי ימצא בית המשפט לנכון לעשות שימוש בסעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי ולהרשיע את העותר בעבירת הריגה, תהיה פתוחה בפני העותר הדרך להעלות טענותיו בעניין הנדון בבקשת רשות ערעור לבית משפט זה. ניתן היום, י"ג בניסן תשס"ב (26.3.02). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 02011630.N02 נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. רשם חכ/ בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444 בית המשפט פתוח להערות והצעות: [email protected] לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il