רע"פ 1161/04
טרם נותח
מחמוד חאג' יחיא נ. מדינת ישראל
סוג הליך
רשות ערעור פלילי (רע"פ)
פסק הדין המלא
-
פסק-דין בתיק רע"פ 1161/04
בבית המשפט העליון
רע"פ
1161/04
בפני:
כבוד הנשיא א' ברק
כבוד השופט (בדימ') י' טירקל
כבוד השופטת א' חיות
המבקש:
מחמוד חאג' יחיא
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
בקשת רשות ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי
בנצרת בתיק ע"פ 1296/03 שניתן ביום 16.12.03 על ידי
כבוד השופטים: י' כהן, א' אברהם, ג' (דה ליאו) לוי
תאריך הישיבה:
ט"ו באב תשס"ד
(2.8.04)
בשם המבקש:
עו"ד בנימין גבאי
בשם המשיבה:
עו"ד אריה פטר
פסק-דין
השופט (בדימ') י' טירקל:
רקע
1. על המבקש-המערער
(להלן – "המערער") ועל שלושה נאשמים נוספים (להלן – "הנאשמים
הנוספים") הוגש בבית משפט השלום בבית שאן כתב אישום המייחס להם עבירות של ציד
ללא רישיון ציד בניגוד לסעיפים 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955
(להלן – "החוק") ובניגוד לסעיף 2 לתוספת לחוק הארכת תוקפן של תקנות-שעת-חרום
(יהודה והשומרון וחבל עזה – שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח – 1977
(להלן – "התוספת"), ציד בלילה בניגוד לתקנה 5 לתקנות להגנת חיית הבר,
תשל"ו-1976 (להלן – "התקנות") וסעיף 14(ב) לחוק ובניגוד לסעיף 2
לתוספת וציד בסנוור בניגוד לסעיף 5(1) וסעיף 14(ב) לחוק ובניגוד לסעיף 2 לתוספת. לפי
הנטען בכתב האישום נמצאו המערער והנאשמים הנוספים סמוך לשעה 2:30 בלילה מערבית
למושב בקעות בשומרון כשהם עוסקים בציד, תוך נסיעה ברכבם וסריקת השטח בזרקור. ברכבם
נמצאו זרקור, סכין יפני, כדורי ציד ורובה ציד בנרתיק.
בית משפט השלום בבית
שאן (כבוד השופטת ל' יונג-גפר), בפסק דינו מיום 29.5.03, הרשיע את הנאשמים הנוספים
על פי הודיותיהם. בפסק דינו מיום 26.6.03 הרשיע את המערער, אחרי שמיעת הוכחות,
וגזר עליו קנס בסך 2,500 ש"ח והתחיבות להימנע מעבירה על החוק בסך 10,000
ש"ח. כמו כן הפעיל התחייבות בסך 10,000 ש"ח שהוטלה על המערער בגזר דין
קודם וכן ציווה לחלט את רובה הציד שנתפס ברשותו. המערער ערער על פסק הדין לפני בית
המשפט המחוזי בנצרת, אולם חזר בו מן הערעור על הרשעתו וצמצם אותו לענין העונש
ובמיוחד לעניין חילוטו של רובה הצייד והפעלתה של ההתחייבות. בית המשפט המחוזי
בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה ליאו) לוי), בפסק דינו מיום 16.12.03,
דחה את הערעור. בפסק דינה של כבוד השופטת ג' (דה ליאו) לוי נאמר לענין החילוט, בין
היתר: "כי משהורשע המערער, ואין כאמור ערעור על הרשעתו, אזי אותו רובה שנתפס
אצלו, הינו הרובה שבאמצעותו בוצעה העבירה וקמה על כן סמכות לחלטו". על הפעלת
ההתחייבות נאמר בפסק דינה כי אחת מן העבירות הקודמות שבהן הורשע המערער הייתה אף
היא ציד ללא רישיון, שהיא אחת מן העבירות שבהן הורשע הפעם, ועל כן הופעלה
ההתחייבות כדין. כבוד השופט י' כהן סבר אף הוא כי "מדובר בערעור שצומצם לענין
העונש בלבד וככזה, מסכים אני כי דין הערעור לדחייה, לרבות לענין חילוט
הרובה". כבוד השופט א' אברהם, שהיה השופט השלישי שישב במותב, ראה לטוב לפניו
"להעיר הערות מספר לשאלה, האם הסיטואציה שתוארה בכתב האישום עשויה לבסס עבירה
של צידה אסורה", אף על פי שהמערער חזר בו מן הערעור על הרשעתו. בסופו של דבר
הגיע למסקנה כי היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של נסיון לצוד
צידה אסורה, במקום בעבירה של צידה אסורה, וכי די בכך כדי "להקים סמכות לבית
המשפט לחלט את הרובה". כבוד השופטת ג' (דה-ליאו) לוי הסכימה כי היה מקום
להרשיע את המערער בעבירה של נסיון בלבד אולם לא מצאה לנכון להתערב בהרשעה בהעדר
ערעור על כך.
המערער
מבקש להרשות לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. החלטנו לדון בבקשה כאילו
ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.
טענות באי כוח בעלי הדין
2. את בקשתו להרשות ערעור ואת טיעוניו לפנינו
מיקד בא כוח המערער בצו לחלט את הרובה ובהפעלתה של ההתחייבות. לדבריו, לא היה בית
משפט השלום רשאי לצוות לחלט את רובה הציד משום שנתפס ברשותו של המערער כשהוא עטוף
ופרוק בלי שנעשה בו שימוש. לדעתו רשאי בית המשפט לפי סעיף 12(א) לחוק לצוות על
חילוטו של כלי ציד רק אם נעשה בו שימוש לציד בפועל, אך לא כאשר מדובר בנסיון
ובהחזקה גרידא. עוד טען כי ההתחיבות הקודמת הופעלה שלא כדין משום שהוטלה על המערער
בשל עבירה של ציד בפועל ואילו בפרשה הנדונה הורשע, לדעתו, בעבירה "של ניסיון
לציד בלבד".
בא כוח המשיבה בתשובתו שבכתב ובטיעוניו
שלפנינו טען לעניין חילוטו של הרובה כי לפי הממצאים העובדתיים "אין ספק כי
המבקש, למצער, עמד לעבור עבירה מסוג צידה אסורה בליל תפיסתו והרובה שברשותו אף
שימש אמצעי לביצוע עבירה כאמור" ולפיכך מוסמך היה בית משפט השלום לחלטו. מכל
מקום, לפי הסיפא לסעיף 12(א) לחוק, "הוראה זו אינה גורעת מסמכותו של בית
המשפט להורות הוראה אחרת בענין זה לפי כל דין אחר"
(ההדגשה שלי – י' ט'). ומכאן שרשאי היה לצוות לחלט את הרובה גם מכוח סעיף 39(א)
לפקודת סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן – "הפקודה")
שלפיו רשאי בית המשפט לצוות לחלט חפץ שנתפס לפי סעיף 32(א) לפקודה, שבו
"נעברה, או עומדים לעבור, עבירה". עוד טען שיש לפרש את המונח
"שימוש" שבסעיף 12(א) לחוק כ"כולל לא רק שימוש בפועל--- כי אם גם שימוש בכוח", כדברי השופט א' אברהם, וכי "המונח 'שימוש'
הוא מונח רחב הכולל הן 'החזקת' כלי נשק כאמצעי לביצוע עבירה והן 'הפעלת' כלי נשק
למטרה זאת". על הפעלתה של ההתחייבות הקודמת אמר כי בפרשה שלפנינו המערער
הורשע המערער בבצוע עבירה מושלמת ולפיכך רשאי היה בית משפט השלום להפעיל את
ההתחייבות.
דיון
החילוט מכוח סעיף 12(א) לחוק
3. בבסיסה של הבקשה שלפנינו עומדת השאלה האם
ניתן לחלט כלי ציד – שהיה, לכל היותר, חלק מפעולות ההכנה למעשה הציד – אך לא שימש
למעשה הצייד גופו.
לפי סעיף 2 לחוק:
"לא יצוד אדם ציד או חיית בר מוגנת, אלא ברשיון ציד או בהיתר על
פי סעיף 3".
פעולת הציד – "צידה" - הוגדרה
בסעיף 1 לחוק כך:
"'צידה' - לרבות עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה או
בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה, או לסכן את התפתחותן הטבעית של ביציה,
או של כל תולדה אחרת שלה (ההדגשה שלי – י' ט')".
די בהגדרה זאת כשלעצמה כדי לקבוע שגם
פעולות הכנה לקראת מעשה הציד גופו, ואפילו לא הושלם המעשה בכך שהחיה נצודה, באות
בגדר עבירה מושלמת של צידה.
וכבר היו דברים מעולם. כך נאמר כי סימן
ה' לפרק ט' לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (להלן – "חוק העונשין"),
שענינו עבירות שוחד, הרחיב את עבירות השוחד ה"קלאסיות" באופן שנכללו בהן
גם עבירות שלפי מהותן הן עבירות נסיון דוגמא לכך היא הוראת סעיף 294 לחוק העונשין:
"(א) המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד.
(ב) המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד---"
על כך אמר חברי המשנה לנשיא א' מצא
"- - - ברור הוא כי מטרת חקיקתן של הוראות מרחיבות אלו הייתה להרחיב את קשת
המקרים המוגדרים כעבירה מושלמת של שוחד. ולא לבטל את העבירות הנגזרות מעבירה זו או
לצמצמן". עוד ציין כי, "אכן, עשויה להתעורר השאלה אם ניתן להרשיע אדם
על פי סעיף 25 לחוק בשילוב עם סעיף 294, דהיינו להרשיעו בניסיון לעבור עבירה שהיא
עצמה עבירת ניסיון במהותה" (ראו ע"פ 332/01 מדינת ישראל נ' שבס פ"ד נז(2) 496, 512-511). דומה לכך הוראת סעיף
13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש] תשל"ג – 1973 שלפיו הקלה על ייצוא או
ייבוא של סם מסוכן באה בגדר עבירה מושלמת, על כך אמר חברי המשנה לנשיא מ' חשין
"כי העבירה בסעיף 13 לפקודה כוללת גם התנהגות הבאה בגדר הביצוע המושלם וגם
התנהגות הבאה בגדר סיוע; וכי עצם ההתנהגות המסייעת מספיקה, כשלעצמה, לצורך הרשעתו
של הנאשם כעבריין עיקרי" (דנ"פ 7793/04 יורם (רן) עובד נ' מדינת ישראל (טרם פורסם)). הוסיף ואמר חברי השופט
א' א' לוי כי "מבנה כזה שבו עבירה אחת כוללת בתוכה התנהגות של ביצוע מושלם
ולצידה התנהגות מסייעת, מאפיינת עבירות נוספות" (ע"פ 946/04 מדינת ישראל נ' יורם (רן) עובד (טרם פורסם); עוד ראו ע"פ
11331/03 משה קיס (אריק – בר) נ' מדינת ישראל (טרם
פורסם)).
סמכותו של בית המשפט לצוות על
חילוט כלי ציד או אמצעי ציד אחר מעוגנת בסעיף 12 (א) לחוק:
"(א) כלי ציד או אמצעי ציד אחר, פרט לכלי רכב ממונע, ששימשו
למעשה עבירה על חוק זה או על תקנה לפיו, וכן חיית-בר שניצודה בעבירה כזאת, רשאי בית המשפט הדן
בעבירה לצוות על חילוטם לאוצר המדינה; אולם לא יצווה בית המשפט על חילוט כלי ציד
או אמצעי ציד אחר כאמור אם נוכח שבעליהם לא היו אשמים באותה עבירה (ההדגשה שלי –
י' ט')".
משנמצא שגם פעולות ההכנה לקראת מעשה הציד
גופו, כמוהן כעבירה מושלמת של צידה אסורה, הרי שבית המשפט מוסמך לצוות לחלט את כלי
הציד, או אמצעי ציד אחר, אפילו שימש רק לפעולות ההכנה, ולא למעשה הציד גופו.
במילים אחרות, יש לקרוא את סעיף 12 (א) לחוק כאילו נכתב בו שרשאי בית המשפט לצוות
לחלט גם כלי או אמצעי אחר "ששימשו להכנה למעשה
העבירה" בלבד.
יוער כאן כי בית משפט השלום הרשיע את
המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום – ולא בנסיון לעבור אותן – והוא לא ערער על הרשעתו לפני בית המשפט
המחוזי. אף על פי כן, סברו שניים מן השופטים שישבו במותב בית המשפט המחוזי, באימרות
אגב, שראוי היה להרשיעו בנסיון לעבור את העבירות. מן הטעמים שפורטו לעיל איני סבור
כמותם.
4. אוסיף ואומר כי הוראת סעיף 3 לחוק-יסוד:
כבוד האדם וחירותו, שלפיה "אין פוגעים בקנינו של אדם", היא בבחינת
הוראת-על – ובלשון קדמונינו "כלל גדול" – בשיטת המשפט שלנו. אם אין
הוראה מפורשת בדין שמכוחה ניתן להפקיע את בעלותו של אדם בנכס, או להשעות את
זכויותיו בו, לעולם חל הכלל הגדול ( ראו בש"פ 6686/99 אליהו עובדיה נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(2) 464, 481-480 (להלן –
"עניין עובדיה"). החילוט מכוח סעיף 12(א) לחוק הוא,
אפוא, חריג לכלל והשימוש בו חייב להיות זהיר ושקול. יודגש כי חילוט זה איננו עונש
נוסף אלא ציווי הנלוה לעונש שהוטל על העבריין והוא נתון לשיקול דעתו של בית המשפט.
מטרתו של הציווי היא להרחיק את העבריין מן העבירה על ידי הוצאתם של כלי המשחית
ששמשו למעשה העבירה מידיו. כך נאמר לענין חילוט רכושו של עבריין סמים:
" - - - חילוט אינו עונש; במשמעותו המובהקת של מושג זה; ותכליתו
אינה 'עונשית', אלא 'הוצאת בלעו של גזלן מפיו'. אכן, מן ההיבט החשבונאי, אין זה
משנה כיצד 'תכונה' נטילת הכספים מרשותם של המערערים; ומבחינתם חד הוא, אם ה'נטילה'
כאמור, תהיה בדרך של 'תשלום קנס' או בדרך של 'חילוט'. ברם, מן ההיבט הציבורי יש
חשיבות ראשונה במעלה להבחנה בין השניים: קנס – 'מכה' את העברין בכיסו בשל הפרת
הדין, בשיעור שקובע החוק והוא משתלם ממשאביו הכספיים הלגיטימיים של הנידון; ואילו
חילוט - נוטל מן הנידון רכוש שהושג בעבירת סמים ללא קשר לערכו ולשיעורו - -
-" (דברי השופט (בדימ') י' קדמי בע"פ 7598/95 צ'רלי בן שטרית
נ' מדינת ישראל,
פ"ד נב(2) 385, 411-410).
אכן, חילוט כזה אינו מונע מן העבריין
לרכוש כלי משחית אחר חלף זה שחולט, אולם, מלבד ההוצאה הכספית הנדרשת לשם כך, יש
לחילוט כשלעצמו גם משמעות חינוכית. יידע העבריין ויזכור מה היה סופו של הכלי ששימש
למעשה העבירה. משמעות חינוכית זאת היתה, כנראה, גם לעיני חכמינו, שייחסו חשיבות
לביעור כלים ששימשו לעבירה. על כך אמרתי במקום אחר, לענין חילוט ציוד ששימש למשחקי
הימורים:
"בעיני חז"ל היו מי שמשחקים במשחקי מזל פסולים לעדות. מלבד
פסילה זאת - שהיא בעיקרה מוסרית - לא הטילו עליהם סנקציה אישית אחרת וכן לא הורו
שיש לבער את כלי המשחק. עם זאת נקבע שיכולים הם לחזור לכשרותם ( להעיד) 'משישברו
את פיספסיהן ויחזרו בהן חזרה גמורה, דאפילו בחנם לא עבדי' (תלמוד בבלי, מסכת
סנהדרין, כ"ה ע"ב; לפי רש"י שם: 'פספסין - שברי עצים, - - - חלוקי
אבן או גזרי עץ העשויים למשחק'.). ובלשון הרמב"ם: 'מאימתי חזרת המשחקין
בקוביא משישברו את פסיפסיהם, ויחזרו בהן חזרה גמורה שלא יעשו אפילו בחנם' (הלכות
עדות, פי"ב ה"ו). ובלשון ימינו - המשחקים במשחקי מזל יכולים לבטל את
הפסלות על ידי ביעור כלי המשחק וקבלת התחייבות שלא לשחק במשחקים כאלה אפילו כאשר
אין אדם עשוי 'לזכות בכסף, בשווה כסף או בטובת הנאה לפי תוצאות המשחק', כאמור
בסעיף 224 לחוק העונשין תשל"ז-1977" ( עניין עובדיה, בעמ' 481-480).
הציד במשפט העברי
5. מקדמת דנא לא ראו חכמינו בעין יפה ציד
בעלי חיים. הציד נחשב כאוּמָנוּתו של עשו, שהכתוב מעיד עליו: "ויהי
עשו איש יודע ציד" (בראשית
כה, כז) ולא אוּמָנּותו של יעקב, שהכתוב מעיד עליו שהיה : "ויעקב איש תם ישב אהלים" (שם). אפילו מקום שהציד הותר לצורך אכילה ראו בכך
חכמינו בעיה מוסרית. לדעת הפילוסוף רבי יוסף אלבו (ספרד, 1444-1380), שהיה מנהיג
יהודי ספרד הנוצרית, לא הותר לאדם לאכול מן החי בגלל האכזריות הכרוכה בהריגת בעלי
חיים, והדבר הותר לנח ובניו רק משום ההתדרדרות המוסרית שחלה בימיהם, כשניטשה
ההבחנה הערכית בין האדם לבהמה, כדברי המקרא: "ותִמלא הארץ חמס- - - כי השחית כל בשר את דרכו על הארץ" (בראשית, ו, יא-יב) (ראו: ספר העיקרים מאמר שלישי, פרק טו). בדומה לו מסביר רבי דון יצחק
אברבנאל (ליסבון, פורטוגל 1437 – ונציה, איטליה 1508), שהיה מנהיג יהודי פורטוגל
וספרד בזמן הגירוש, בפירושו לתורה:
"אמר הקב"ה למשה: הנה עניין הבשר אינו מזון הכרחי והוא שאלת זוללות ומלוי מעַים ותאווה
גוברת. גם שהבשר מוליד באדם דם זדוני
ואכזרי. ומפני זה תמצא שהחיות והעופות הטורפות אוכלות הבשר הם אכזריות ורעות. אבל
הצאן והבקר תרנגולים תורים ובני יונה שמתפרנסים מעשב השדה אין בהם אכזריות ולא רשע, ---" (אברבנאל, שמות, טז, ד).
7. השאלה אם יש להתיר או לאסור ציד חיות
נדונה בספרות השאלות ותשובות של האחרונים (מאות ה- 16 – 19) וכל הפוסקים שעסקו בכך
הסכימו שיש לאסור. לכך ניתנו הנמקות שונות שמקורן באיסורי תורה, אולם ביסוד כולן
עומדת האכזריות שבציד.
על
כך כתב רבי שאול הלוי מורטירא, שהיה מחכמי הספרדים באמסטרדם רבה של עדת הספרדים
בלונדון ורבו של הפילוסוף ברוך שפינוזה (אמסטרדם 1596 – לונדון 1660):
"כי הצידה יהיה דוגמת מלכים העושקים, כי ילכדו החיות וימיתום
ויגורו בהם הכלבים בלי חמלה, ועל כן היא אסור בתורתנו, כי ממנו תולד
האכזריות,
ועל כך האזהרה בזה כי צוה ה' כי החיות והעופות אשר יצודו ויתפשום חיים יכסו את דמם
כאילו שפכו דם נקי שצריך לכסותו" (גבעת שאול (ורשא, תרס"ב) פרשת וישב, מד
ע"א) (ההדגשה שלי – י' ט').
גם רבי שמשון מורפורגו,
מאנקונה (המאות 18-17), שדן בעניין זה, אוסר את הציד:
"ומשום תפיסת אומנותו של עשו הרשע וקניית מדת
אכזריות להמית בריותיו של הקדוש ברוך הוא על לא דבר, ומשום מושב לצים, שהרי אמרו:
אין הולכין לאיצטדין---" (שו"ת שמש צדקה (ונציה, תק"ב) חלק
יורה דעה, סימן נז) (ההדגשה שלי – י' ט').
עוד הדגיש שאף כשאין
איסור צער בעלי חיים בהריגת בעלי חיים, מכל מקום:
"נראה לעניות דעתי דאם איסור תורה ליכא, איסורא מיהא איכא [=אם
אין איסור תורה, איסור בכל זאת יש], שהרי לא הותרה מיתת הבעלי חיים אלא לצורך המין
האנושי ולתועלתו, ולא להקנותינו מידת אכזריות שפיכת דמים והריגה" (שם) (ההדגשה שלי – י' ט').
בעניין ציד בעלי חיים ידועה תשובתו של רבי
יחזקאל לנדא, (פולין 1713 – פראג 1793) בעל שו"ת "נודע ביהודה",
שההי רבה של פראג ומגדולי הפוסקים שבדורו, שנשאל:
"איש אחד אשר זִכהו השם בנחלה רחבה ויש לו כפרים ויערות אשר
בהיערות תרמושֹ כל חיתו יער, אם מותר לו לילך בעצמו לירות בקנה שריפה [=רובה ציד]
לצוד ציד או אם אסור לישראל לעשות דבר זה, אי [=אם] משום צער בעלי חיים, אי משום בל תשחית, ואי
משום שנהגו בו איסור".
בתשובתו אמר, בין היתר:
"ואמנם מאד אני תמה על גוף הדבר, ולא מצינו איש ציד [במקרא] רק
בנמרוד ובעשו, ואין זה דרכי בני אברהם יצחק ויעקב... ואיך ימית איש ישראלי בידים
בעלי חיים בלי שום צורך רק לגמור חמדת זמנו להתעסק בצידה?!".
בסיכום דבריו אמר:
"ולכן יש בדבר זה מדה מגונה, דהיינו אכזריות, וגם איסורא וסכנתא
[=איסור וסכנה]... ולכן השומע לי ישכון בטח השקט ושאנן בביתו, ולא יאבד זמנו
בדברים כאלה... והיה זה שלום. מנאי [=ממני], הטרוד" (שו"ת נודע
ביהודה מהדורא
תניינא, יורה דעה, סימן י') (ההדגשות שלי – י' ט').
(מקורות נוספים ראו אצל: נ' רקובר הגנת החי [ציד חיות] סדרת מחקרים וסקירות במשפט העברי (תשל"ו)
חוברת מ'; מ' ויגודה "'ויהי עשו איש יודע ציד איש
שדה' – על הציד במשפט הישראלי ובמשפט העברי" (משרד
המשפטים, פרשת השבוע – גיליון 51); י' שמש, "צער בעלי חיים רצוי מול מצוי, וכיצד לצמצם את הפער שבניהם"
(אוניברסיטת בר-אילן, פרשת משפטים, תש"ס)).
סוף דבר
6. בית משפט השלום קבע על פי הראיות שהומצאו
לפניו כי המערער נסע ברכב עם הנאשמים הנוספים סמוך לשעה 2:30 בלילה באזור האסור
לצייד תוך סריקת האזור בזרקור. ברכב נמצאו זרקור, סכין יפני, כדורי ציד ורובה ציד
בנרתיק. לפי ממצאים אלה הרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. מכיון שכך
רשאי היה לצוות לחלט את רובה הציד של המערער. כפי שאמרנו, דברים אמורים בסמכות
שבשיקול דעת, ולעניין זה נתן בית המשפט את דעתו על כך שהמערער לא למד את הלקח שהיה
עליו ללמוד ובכך הפעיל את שיקול דעתו כראוי. מטעם זה גם היה רשאי להפעיל את
התחייבותו הקודמת של המערער שלא לעבור עבירה לפי חוק זה.
7. לפיכך אני מציע כי ערעורו של המערער
יידחה. העונשים שנגזרו עליו יעמדו בעינם. כמו כן יעמדו בעינם צו החילוט והצו בדבר
הפעלת ההתחייבות.
ש ו פ ט (בדימ')
השופטת א' חיות:
1. מסכימה אני לתוצאה אליה הגיע חברי השופט
טירקל, לפיה דין הערעור להידחות. אולם, בניגוד לחברי, אני מעדיפה שלא לקבוע מסמרות
באשר לשאלת פרשנותו של המונח "צידה" שבסעיף 1 לחוק להגנת חיית הבר
תשט"ו- 1955 (להלן: חוק הגנת חיית הבר, החוק),
ובאשר להיקף התפרשותה של עבירת הציד ללא רישיון או היתר הקבועה בסעיף 2 לחוק,
כפועל יוצא מפרשנות זו. שני טעמים בדבר: ראשית, בבקשת רשות הערעור שהגיש המערער
בפנינו, כמו גם בערעור שנדון בבית המשפט המחוזי, לא הלין המערער על הרשעתו בעבירה
על פי סעיף 2 לחוק, וצמצם את טיעוניו לעניין העונש, ככל שהוא נוגע לעניין חילוט
הרובה שנמצא ברשותו וכן להפעלת התחייבות שהוטלה עליו בגזר דין קודם. משכך, לא
נתלבנה בפנינו כל צורכה שאלת היקף התפרשותה של עבירת הציד האסור שאיננה פשוטה
בעיני ולא הייתה לצדדים ההזדמנות להציג בעניין זה טענות ממצות. שנית, הקביעה מהו
היקף התפרשותה של עבירת הציד האסור שבסעיף 2 לחוק, וכן השאלה האם בנסיבות המקרה
שלפנינו ראוי היה להרשיע את המערער בעבירת ניסיון בלבד, אינה נדרשת לצורך ההכרעה
בטענות שהועלו בערעור שבכאן.
2. סעיף 12(א) לחוק הגנת חיית
הבר קובע כי ניתן לחלט "כלי ציד או אמצעי ציד אחר... ששימשו למעשה
עבירה על חוק זה או על תקנה לפיו". בעיניי, עבירות הנגזרות מן העבירה המושלמת
הקבועה בסעיף 2 לחוק, כגון ניסיון סיוע או שידול, מהוות אף הן "מעשה עבירה על
חוק זה" לצורך חילוט (ראו גם: סעיף 34ד לחוק העונשין, תשל"ז-1977).
לפיכך, בין אם תאמר כי המעשים שביצע המערער עולים כדי עבירה מושלמת על סעיף 2
לחוק, כעמדתו של חברי, ובין אם הם עולים כדי ניסיון בלבד, כפי שהעירו שניים משופטי
בית המשפט המחוזי בפסק דינם, מוסמך היה בית משפט השלום להורות על חילוט רובה הציד
של המערער.
3. אשר להפעלת ההתחייבות. הפעלה זו אף היא
בדין יסודה. ההתחייבות שהוטלה על המערער בגזר הדין הקודם הייתה "להימנע
מלעבור על החיקוק לפיו הורשע", דהיינו על חוק הגנת חיית
הבר. המערער שב וביצע עבירות על החוק, וזאת בין אם המדובר בעבירות
המושלמות בהן הורשע ובין אם המדובר בעבירות ניסיון. על כן, מוסמך היה בית משפט
השלום להורות על הפעלת ההתחייבות וכחברי השופט טירקל, אף אני סבורה שלא נפל כל פגם
בהחלטתו של בית משפט השלום עת שקל והורה כי יש מקום בנסיבות המקרה לחלט את הרובה
ולהפעיל את ההתחייבות.
ש ו פ ט ת
הנשיא א' ברק:
מטעמיה של חברתי, השופטת א' חיות, מסכים
אף אני כי דין הערעור להידחות.
ה נ ש י א
הוחלט לדחות את הערעור כאמור בפסק דינו
של השופט י' טירקל.
ניתן היום, י"ב בניסן תשס"ה
(21.4.05).
ה נ ש י א ש
ו פ ט (בדימ') ש ו פ ט ת
________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04011610_M04.docמפ
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il