בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ 1160/99
בפני: כבוד
השופט י' זמיר
כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד השופט י' אנגלרד
המערער: איתי
הכהן
נ
ג ד
המשיבים: 1.
מדינת ישראל
2.
היועץ המשפטי לממשלה
ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו
בע.פ. 407/98 מיום 17.1.1999 שניתן על ידי כבוד השופטים: ברלינר, המר ובייזר
תאריך
הישיבה: ג' בשבט התש"ס (10.1.2000).
בשם
המערער: בעצמו, עו"ד שמואל לנקרי
בשם
המשיבים: עו"ד הניה שכטמן
פסק-דין
השופט י' זמיר:
1. המערער הורשע על ידי בית המשפט לעניינים
מקומיים, בגין עבירה של חניה בניגוד לחוק-עזר של עיריית תל-אביב-יפו, לאחר
שמכוניתו נמצאה חונה במקום אסור לחניה. הוא הגיש ערעור לבית המשפט המחוזי. הערעור
נדחה. הוא ביקש וקיבל רשות להגיש ערעור לבית משפט זה. הערעור מתמקד בשאלה אם
המערער אחראי לביצוע העבירה גם אם העבירה בוצעה על ידי אדם אחר.
2. העובדות שביסוד השאלה אינן שנויות במחלוקת.
המכונית של המערער נמצאה חונה, ביום 20.1.1997, במקום אסור לחניה, בשולי כיכר
דיזנגוף בתל-אביב. אולם, כפי שהוכח, אותו יום שהה המערער מחוץ לישראל. עולה מכאן
שאדם אחר החנה את המכונית של המערער באותו מקום. מיהו אותו אדם? המערער טען שאינו
יודע. מכל מקום, הוסיף המערער וטען, אין הוא נושא באחריות לעבירה שבוצעה על ידי
אדם אחר, גם אם זהותו אינה ידועה.
בית המשפט לעניינים מקומיים, ובערעור בית
המשפט המחוזי, לא קיבלו טענה זאת. העבירה של חניה במקום אסור, בה הורשע המערער,
נקבעה בסעיף 39(א) של חוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון),
התש"ם1980-. סעיף זה קובע כי "לא יניח אדם... ברחוב... כל דבר... אלא אם
ניתן לכך היתר...". כיצד, אם כן, ניתן להרשיע את המערער לפי סעיף זה, אף
שברור כי לא הוא שהניח את המכונית במקום שנאסר לחניה? התשובה, כפי שפסקו בית המשפט
לעניינים מקומיים ובית המשפט המחוזי, ניתנה בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה [נוסח
חדש]. וכך קובע סעיף זה:
"נעשתה עבירת תעבורה ברכב, רואים את בעל הרכב
כאילו הוא נהג ברכב אותה שעה או כאילו העמידו או החנה אותו במקום שהעמדתו או
חנייתו אסורה על פי חיקוק, לפי העניין, זולת אם הוכיח מי נהג ברכב, העמידו או
החנהו כאמור או אם הוכיח למי מסר את החזקה ברכב (להלן - המחזיק) או הוכח שהרכב
נלקח ממנו בלי ידיעתו ובלי הסכמתו".
הרישא של סעיף זה יוצרת חזקה, לפיה בעל הרכב,
הוא עצמו, החנה את הרכב במקום אסור לחניה, אלא אם בעל הרכב הפריך את החזקה, כאמור
בסיפא של הסעיף. לכאורה, אם כן, כיוון שהמערער לא הפריך את החזקה, לפי הסיפא של
הסעיף, חלה עליו החזקה לפי הרישא של הסעיף.
אולם, טוען המערער, סעיף זה איננו חל אלא אם,
כאמור ברישא של הסעיף, "נעשתה עבירת תעבורה ברכב". ומהי עבירת תעבורה?
סעיף 1 לפקודת התעבורה מגדיר "עבירת תעבורה" כך:
"עבירה על פקודה זו ועל התקנות, לרבות חוקי
העזר שהותקנו לפיה...".
מכאן, שגם עבירה על חוק עזר עשוייה להיות
עבירת תעבורה. אבל כך, לפי לשון ההגדרה, רק אם חוק העזר הותקן לפי פקודת התעבורה.
לדוגמה, חוק עזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו), התשמ"ד1983-, הותקן הן
לפי פקודת העיריות והן לפי פקודת התעבורה. אולם המערער הורשע בביצוע עבירה לפי חוק
העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"ם1980-. חוק עזר זה הותקן רק
לפי פקודת העיריות. כיוון שכך, טוען המערער, אין העבירה בה הורשע נחשבת עבירת
תעבורה, כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת התעבורה, ולפיכך אין יסוד להחיל עליו את החזקה
שנקבעה בסעיף 27ב(א) לפקודה זאת. אכן, אם המערער צודק בטענתו, נשמט היסוד להרשעתו.
אולם בית המשפט לעניינים מקומיים סירב ללכת
בדרך שהתווה המערער. הוא פסק שגם אם סעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה חל רק על עבירות
תעבורה כהגדרתן בפקודה, מן הראוי לאמץ את העיקרון שנקבע בסעיף זה ולהחיל אותו גם
על עבירות לפי חוק העזר העירוני, "היות והדבר מוכתב מכוח המציאות, ההגיון
והשמירה על אינטרס הציבור, וזאת הפרקטיקה הנהוגה במרוצת השנים בסוגיה
הנדונה".
בית המשפט המחוזי הגיע, בערעור, לאותה תוצאה
בדרך דומה. הוא הפנה לפסק דין אחר שניתן על ידו בעניין דומה ובו קבע: "השאלה
היא האם באופיה העבירה היא עבירת תעבורה, והחניית רכב היא עבירה שללא ספק על פי
אופיה היא עבירת תעבורה".
3. בבית משפט זה, בעת הדיון בערעור, הפנינו את
תשומת הלב של בעלי הדין לסעיף 2 של חוק הפרשנות, התשמ"א1981-, וביקשנו מהם
שיעלו את טענותיהם בכתב לגבי ההשלכה של סעיף זה על העניין נשוא הערעור. וכך קובע
סעיף 2 לחוק הפרשנות:
"מונח שהוגדר בחיקוק - משמעו כהגדרתו, והגדרה
זו תחול גם על תקנות שהותקנו לפי אותו חיקוק, וכל צורה דקדוקית הנגזרת מהמונח
תתפרש לפי אותה משמעות, הכל אם אין הוראה אחרת לענין הנדון ואם אין בענין הנדון
או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה".
לפי סעיף זה יש לומר כי ההגדרה של "עבירת
תעבורה" בסעיף 1 לפקודת התעבורה חלה על סעיף 27ב(א) לפקודה זאת, אלא "אם
אין בעניין הנדון או בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה". מכאן השאלה אם
העניין הנדון בסעיף 27ב(א) לפקודת התעבורה, או ההקשר של עניין זה, מתיישב עם
ההגדרה של עבירת תעבורה בסעיף 1 לפקודה, המוציאה מגדר ההגדרה כל עבירה לפי סעיף
39(א) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"ם1980-, משום שחוק
עזר זה לא הותקן לפי פקודת התעבורה. מהו, אם כן, העניין ומהו ההקשר של סעיף 27ב(א)
לפקודת התעבורה?
העניין הנדון הוא ההסדר המשפטי עצמו: מה קובע
ההסדר?
ההקשר של עניין מסויים הוא הקשר הקיים בין
אותו עניין לבין עניינים אחרים. לכל עניין יש מערכת של קשרים. היא שונה מעניין
לעניין. הַקֶשֶר לעניין יכול להיות קרוב או רחוק, גלוי או נסתר, חזק או חלש,
והמשקל שלו יכול להיות, בהתאם לנסיבות, רב או מועט.
אפשר להפריד בין העניין הנדון לבין הֶקְשר
העניין, כאמור בסיפא לסעיף 2 לחוק הפרשנות, ולבדוק תחילה את העניין ולאחר מכן,
בנפרד, את הקשרו. אך למעשה העניין והקשרו שלובים זה בזה, ובדרך כלל אין צורך
להפריד בין הדבקים, אלא ניתן לדון בהם כחטיבה אחת. בהתאם לכך נדבר להלן על הֶקְשר
העניין כמונח הכולל את העניין עצמו.
ההקשר של סעיף בחוק כולל, בין היתר, את מהות
החוק בו נכלל הסעיף, את הרקע ואת הטעם לחקיקת החוק או הסעיף, את הסעיפים הסמוכים
לאותו סעיף, את הסעיפים בחוקים אחרים העוסקים בעניין דומה, את האינטרס הציבורי
הכרוך בסעיף. המשקל המצטבר של כל אלה מוביל אל תכלית הסעיף והתכלית היא תשעה קבים
של ההקשר. ראו א' ברק, פרשנות במשפט, כרך שני: פרשנות החקיקה
(1993), 148-144. על יסוד ההקשר של הסעיף, במובן זה, יש לברר אם הגדרה שניתנה
למונח בחוק מתיישבת עם ההקשר של העניין הנדון. ראו ע"פ 323/84 שריקי נ'
מדינת ישראל, פ"ד לט(3) 505, 517-516; רע"א 3527/96 אקסלברד נ'
מנהל מס רכוש אזור חדרה, פ"ד נב(5) 385. ואחת היא אם העניין הנדון הוא
עניין אזרחי או עניין פלילי. הנה כך ,לדוגמה, אמר השופט ברק בע"פ 250/84 הוכשטט
נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(1) 813, 822:
"הגדרת החוק חלה כל עוד 'אין בענין הנדון או
בהקשרו דבר שאינו מתיישב עם אותה הגדרה' (סעיף 2 לחוק הפרשנות, תשמ"א1981-,
הבא בעקבות סעיף 9(א) לפקודת הפרשנות [נוסח חדש]). על-כן, אם מתוך ההקשר החקיקתי
מתבקש שינוי מסויים בהגדרה, יש לעשותו. אכן, הביטוי 'החזקה' מקבל את ציונו מההקשר
המיוחד בו הוא מופיע, ואפילו במסגרת חוק העונשין הוא עשוי להיות בעל משמעויות
שונות".
מה, אם כן, עולה מן ההקשר של סעיף 27ב(א)
לפקודת התעבורה? ההגיון והתכלית של סעיף זה באו לידי ביטוי בדברים שאמר השופט ברק
בע"פ 3027/90 חברת מודיעים בינוי ופיתוח בע"מ נ' מדינת ישראל,
פ"ד מה(4) 364, 389:
"ביסוד אחריות זו [לפי סעיף 27ב לפקודת
התעבורה] מונחת הגישה כי הבעלים אמור לדעת מי נהג ברכב הלכה למעשה וכי בכוחו לשמור
רישומים ראויים בעניין זה. כאשר הרכב הוא בבעלותו של בן-אדם בשר ודם, שזה רכבו
היחיד, קיימת הנחה עובדתית חזקה שהוא עצמו - או אחר ברשותו - נוהג ברכב... עליו
לשמור על זהות הנוהג, ואם הוא נמנע מכך, רואים אותו עצמו כאילו נהג ברכב. אחריות
זו היא אחריות פלילית-אישית מוחלטת".
דברים אלה נאמרו על סעיף 27ב לפקודת התעבורה
בנוסח קודם שלו, שהגביל את החזקה, לפיה רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב,
למקרה שרכב צולם על ידי מצלמה כשהוא חוצה צומת באור אדום. אך הדברים חלים, על פי
ההגיון והתכלית, גם על סעיף 27ב לפקודת התעבורה בנוסח העכשווי שלו, החל על עבירות
תעבורה שונות, לרבות עבירות חניה, אף שלא צולמו על ידי מצלמה. ראו שם, בעמ'
392-391. אכן, החזקה, לפיה רואים את בעל הרכב כאילו הוא נהג ברכב, נדרשת גם
בעבירות חניה, שכן אחרת כמעט אי-אפשר יהיה לאכוף את דיני החניה כאשר עבירת חניה
בוצעה שלא על-ידי בעל הרכב. ומבחינה זאת אין הבדל בין עבירת חניה שנקבעה בחוק עזר
שהותקן לפי פקודת התעבורה לבין עבירת חניה שנקבעה בחוק עזר שהותקן לפי פקודת
העיריות. משמע, לפי התכלית של סעיף 27ב לפקודת התעבורה, אין לומר כי עבירת תעבורה
לפי סעיף זה היא רק עבירת תעבורה כהגדרתה בסעיף 1 לפקודת התעבורה.
כך עולה גם מן ההיסטוריה של סעיף 27ב(א)
לפקודת התעבורה. סעיף זה נתווסף לפקודת התעבורה על ידי החוק לתיקון פקודת התעבורה
(תיקון מס' 24), התשנ"א1990-. קודם לתיקון זה היו בפקודת התעבורה שלושה
סעיפים שקבעו חזקה בדבר אחריות של בעל רכב לגבי עבירה שנעברה באותו רכב: סעיף 27ב
- חזקה לגבי רכב שצולם כשהוא חוצה צומת באור אדום; סעיף 69ב - חזקה לגבי עבירה
כלשהי שבוצעה בעת נהיגת רכב; סעיף 70א(א) - חזקה לגבי חניית רכב במקום אסור. סעיף
70א(א) קבע כדלקמן:
"נמצא רכב עומד במקום שהעמדתו אסורה על פי
חיקוק, רואים את בעל הרכב, את נהגו וכן אדם אחר האחראי לרכב (להלן - בעל הרכב)
כאילו העמידו כאמור, זולת אם הוכיח שלא הוא העמיד את הרכב באותו מקום, וכן ברשות
מי היה הרכב אותה שעה, או שהרכב נלקח ממנו ללא הסכמתו".
סעיף זה אינו מבחין בין עבירת חניה לפי חיקוק
שהותקן מכוח פקודת התעבורה לבין עבירת חניה לפי חיקוק אחר. הוא חל על עבירה על פי
כל חיקוק, לרבות חוק עזר שהותקן על פי פקודת העיריות, ולא על פי פקודת התעבורה.
הווי אומר, לפי סעיף זה, אילו היה קיים, לא היה יסוד לטענות המערער. אולם סעיף זה
בוטל. מדוע? התשובה עולה מדברי ההסבר להצעת החוק. כיוון שלא נמצא טעם לקיים שלוש
הוראות נפרדות בפקודת התעבורה, שכל אחת קובעת את החזקה לגבי עבירות תעבורה מסוג
מסויים, הוחלט לאחד אותן בהוראה אחת, הלא היא סעיף 27ב(א) בנוסחו כיום. ראו דברי
ההסבר לסעיף 5 בהצעת החוק לתיקון פקודת התעבורה (תיקון מס' 22), התשמ"ח1988-.
מדברי ההסבר להצעת החוק ברור כי הכוונה היתה רק לאחד את שלוש ההוראות בסעיף אחד,
הוא סעיף 27ב(א), ולא היתה כוונה לצמצם את תחולת החזקה שנקבעה בהוראות אלה,
וכתוצאה לצמצם גם את האחריות הפלילית. להיפך. הצעת החוק הוגשה על רקע ריבוי תאונות
הדרכים, והיא נועדה, באופן כללי, להחמיר את דיני התעבורה, ולא להקל אותם. ראו דברי
הכנסת התש"ן, 23.7.1990, עמ' 4775-4771. המסקנה היא, שסעיף 27ב(א) נועד
לחול, כפי שקודם לכן חל סעיף 70א(א), על עבירת חניה על פי כל חיקוק, ולא רק על
עבירה על פי חיקוק מכוח פקודת התעבורה.
ולבסוף, פירוש זה של סעיף 27ב(א) מתחזק גם
מתוך הסעיף עצמו. הסעיף מחיל את החזקה על מקרה בו הרכב חנה "במקום שהעמדתו או
חנייתו אסורה על פי חיקוק". הוא אינו אומר "על פי פקודת התעבורה",
שהוא נוסח הכולל גם תקנות, לרבות חוקי עזר, מכוחה של פקודת התעבורה. ראו סעיף 9
לחוק הפרשנות, התשמ"א1981-. הוא גם אינו אומר "על פי חיקוק מכוח פקודת
התעבורה". הוא אומר "על פי חיקוק", שמובנו המתבקש הוא, על פי חיקוק
כלשהו. המלים "על פי חיקוק" לא נכללו בהצעת החוק. הן נוספו במהלך החקיקה.
נראה שהן נלקחו מסעיף 70א(א) שקבע (עד שבוטל עם חקיקת סעיף 27ב(א)) את החזקה לגבי
כל מקרה של העמדת רכב במקום שהעמדתו אסורה "על פי חיקוק". כאמור, בסעיף
70א(א) היה ברור כי החזקה חלה גם על חיקוק שלא מכוח פקודת התעבורה. ויש בכך כדי
לחזק את ההנחה שסעיף 27ב(א) נתכוון לתת לחזקה, ככל שהיא מתייחסת לעבירות חניה,
אותה תחולה רחבה שהיתה לה קודם לכן לפי סעיף 70א(א).
המסקנה העולה מכל אלה היא, שההגדרה של עבירת
תעבורה בסעיף 1 לפקודת התעבורה, המגבילה עצמה לעבירות על פי הפקודה ועל פי תקנות
וחוקי עזר שהותקנו לפי פקודה זאת, אינה מתיישבת עם סעיף 27ב(א) לפקודה, לפי העניין
וההקשר של סעיף זה. לפי העניין וההקשר של סעיף 27ב(א) יש לומר כי גם עבירת חניה
לפי חוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"ם1980-, נחשבת עבירת
תעבורה לעניין סעיף זה. כיוון שכך יש לדחות את טענת המערער.
4. המסקנה המתבקשת היא, לכאורה, שיש לדחות את
הערעור. אולם, לאחר שפסק דין זה נכתב, ולאחר שקיבל את הסכמת חברי למותב, ניתן על
ידי מותב אחר של בית משפט זה פסק הדין בבג"ץ 2126/99 דה הס נ' עיריית
תל-אביב-יפו. באותו פסק דין קבע בית המשפט כי במקרה של חניית מכונית על מדרכה,
רשאית עיריית תל-אביב-יפו להטיל קנס מינהלי לפי חוק העבירות המינהליות,
התשמ"ו1985-, אך היא אינה רשאית להגיש כתב אישום לפי סעיף 39(א) לחוק העזר
לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"ם1980-, אלא אם התקיימו תנאי סעיף 15
לחוק העבירות המינהליות. וכך קובע סעיף 15:
"קביעת עבירה כעבירה מינהלית אין בה כדי לגרוע
מסמכותו של תובע להגיש בשלה כתב אישום, כאשר הוא סבור שהנסיבות מצדיקות זאת מטעמים
שיירשמו, ובלבד שטרם שולם קנס מינהלי בשל אותה עבירה".
פסק הדין במשפט דה הס, המקובל גם על
מותב זה של בית המשפט, משנה מבחינה מעשית את המצב של נאשמים בחניה על המדרכה
בניגוד לסעיף 39(א) לחוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון),
התש"ם1980-, שמשפטם טרם נסתיים. לאור פסק דין זה, מן הראוי, בנסיבות המקרה,
לאפשר למערער להעלות בפני בית המשפט את טענת ההגנה שאי-אפשר היה להגיש נגדו כתב אישום,
בלי שהתקיימו תנאי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות. לשם כך, יש לבטל את ההרשעה של
המערער, ולהחזיר את התיק אל בית המשפט לעניינים מקומיים, כדי שהמערער יוכל להעלות
בפני בית המשפט את הטענה האמורה, לאור פסק הדין במשפט דה הס. בית המשפט
לעניינים מקומיים יתן פסק דין חדש לאור הטענות שיועלו בפניו בעניין זה.
5. לפני סיום אני מבקש להפנות את תשומת הלב של
עיריית תל-אביב-יפו, האוכפת את דיני החניה בתחום העיריה מטעם היועץ המשפטי לממשלה,
וכן את תשומת הלב של היועץ המשפטי לממשלה, לבעיה הכרוכה בהגשת אישומים בגין חניה
במקום אסור לפי סעיף 39(א) לחוק עזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון),
התש"ם1980-, אפילו אם התקיימו תנאי סעיף 15 לחוק העבירות המינהליות. ומה
הבעיה? חניה במקום אסור היא עבירה על פי תקנה 72(א) לתקנות התעבורה,
התשכ"א1961-, וכן על פי סעיף 6 לחוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב וחנייתו),
התשמ"ד1983-. הוראות אלה נועדו, באופן מפורש וברור, להסדיר את החניה. לעומת
זאת, חוק העזר לתל-אביב-יפו (שמירת הסדר והנקיון), התש"ם1980-, נועד בעיקרו
להסדיר עניינים אחרים, וסעיף 39(א) לחוק עזר זה, לפי לשונו, מאפשר רק בקושי רב
להגיש אישום בגין חניה במקום אסור. ראו נוסח הסעיף לעיל פיסקה 2. לכן, מן הראוי
היה שבאי-כוח היועץ המשפטי לממשלה בעיריית תל-אביב-יפו יגישו אישומים בגין חניה
במקום אסור, באותם מקרים (נדירים) בהם התקיימו תנאי סעיף 15 לחוק העבירות
המינהליות, אם על פי תקנות התעבורה ואם על פי חוק העזר לתל-אביב-יפו (העמדת רכב
וחנייתו), התשמ"ד1983-. ואם חוק עזר זה אינו עונה על כל הצרכים, בידי עיריית
תל-אביב-יפו לתקן אותו, לפי הצורך. בית משפט זה כבר העיר על כך. ראו ע"פ
3955/97 לובצקי נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פיסקה 5 לפסק הדין.
6. לסיכום, הרשעת המערער מתבטלת והתיק מוחזר
להמשך ההתדיינות לבית המשפט לעניינים מקומיים, כאמור בפיסקה 4 לעיל.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט י' אנגלרד:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
לפיכך הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט י'
זמיר.
ניתן היום, י"ב בניסן התש"ס
(17.4.00).
ש ו פ ט ש ו פ ט
ת ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
99011600.I07