בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1160/98
בפני: כבוד הנשיא א' ברק
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט א' ריבלין
המערערים: 1.
שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים לבניה בע"מ
2.
עודד תורג'מן
3.
מרים תורג'מן
נגד
המשיב: יעקוב
אשכנזי
ערעור
על החלטת בית המשפט המחוזי בחיפה
מיום
4.1.98 בת"ה 26766/97 (ת"ה 24076/97)
שניתנה
על ידי כבוד השופטת ש' וסרקרוג
תאריך
הישיבה: י"ד בחשון תש"ס (24.10.99)
בשם
המערערים: עו"ד איתן לפידות
בשם
המשיב: עו"ד יאיר אבני
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. המערערת 1, שיז"פ שיווק יזום פרוייקטים
לבניה בע"מ (להלן: החברה), עוסקת בעבודות בנייה. המערער 2 הוא מנהלה ובעל
השליטה בה והמערערת 3 היא רעייתו ושותפתו לדירת המגורים שנבנתה על חלקה קרקע
שהמשיב שותף לה (להלן: המגרש).
המשיב, יחד עם אחרים התקשר בהסכם קומבינציה עם
החברה. על פי ההסכם התחייבה זו האחרונה להקים במגרש בנין ובו מספר דירות. משהחלה
בעבודות הבנייה נתגלה שחרגה מהיתר הבנייה שניתן לה ובית המשפט לעניינים מקומיים
הורה על הפסקת הבנייה. בין הצדדים נתגלתה אז מחלוקת לגבי המשך ביצוע העבודות ובאשר
לתשלום המסים הכרוכים בעסקה. סכסוך זה הועבר להכרעת בורר.
במסגרת סמכויות העזר הניתנות לבית המשפט
לעניין בוררות, הוציא בית המשפט המחוזי בחיפה, ביום 29.5.97, צו האוסר מעשה
והמופנה כלפי החברה וכלפי המערערת 3. הצו מורה להם להימנע מלבצע כל עבודות בנייה
על המגרש "וזאת עד לקבלת היתר בנייה כדין או עד למתן החלטה אחרת על ידי בית
המשפט".
2. ביום 12.6.97 תוקן הצו בידי בית המשפט והוספה
בו הוראה המופנית לבורר על מנת שיבדוק "אם ניתן להמשיך ולבצע את הבנייה באתר
על פי היתר הבנייה התקף" ועל מנת "שיודיע אם בדעתו לאפשר את המשך ביצוע
העבודה על פי היתר הבנייה התקף". ביום 2.7.97 מסר הבורר הודעה כי הבנייה
מבוצעת תוך חריגה מן ההיתר שניתן וכי "נראה שללא קבלת היתר למבנה כפי שהוא
אסור להמשך בבניה כלל, שכן אין אפשרות להמשיך לבנות לפי ההיתר הקיים".
בעקבות ההודעה הזו פנה המשיב לבית המשפט, ביום
31.7.97, בבקשה לכוף את החברה ואת המערערת 3 בקנס או במאסר לציית לצו שניתן נגדם
וזאת בהתאם להוראות פקודת בזיון בית המשפט (להלן: הפקודה). הבקשה הופנתה גם כנגד
מנהל החברה, המערער 2, אף שלא היה צד להליכים הקודמים, בשל שנטען כלפיו שהוא גורם
במעשיו להפרת צו בית המשפט.
במהלך הדיון בבקשה נתנו המערערים כולם הסכמתם
לכך כי תינתן החלטה המחייבת כל אחד מהם, ואת כולם יחד, לשלם קנס של 10,000
ש"ח בעבור כל יום שבו יופר בעתיד הצו. בעקבות ההסכמה הזו ניתן ביום 6.8.97,
צו המחייב כל אחד מהמערערים "לשלם קנס של 10,000 ש"ח בגין כל יום שבו
יופר הצו מכאן והלאה בגין ביצוע עבודות בניה כלשהן במבנה נשוא הבקשה".
3. ביום 16.9.97 פנה המשיב לבית המשפט המחוזי
"בבקשה לקצוב את הקנס המותנה" אשר הוטל על המערערים על מנת לכפות עליהם
את קיום צו המניעה. בית המשפט נתבקש גם לשנות מהחלטתו מיום 6.8.97 באופן שבנוסף
לקנס שנקבע כאמור יחוייבו המערערים גם במאסר במקרה של הפרת צו המניעה. המשיב טען
כי המערערים הפרו את הצו שניתן וביצעו באחת הדירות שבבניין (להלן: הדירה) עבודות
סיד וצבע, תיקוני טיח והתקנה של דלתות בארונות המטבח.
בית המשפט המחוזי (כב' השופטת ש' וסרקרוג) נענה
לבקשה וחייב כל אחד מן המערערים, בתשלום קנסות בגין כל יום של הפרה, במשך 12
ימים. המערערת 1 והמערערת 2 נתחייבו, כל אחת בתשלום סכום של 4,500 ש"ח לכל
יום ואילו המערערת 3 נתחייבה בתשלום של 1,000 ש"ח בגין כל יום של הפרה. כמו
כן גזר בית המשפט על המערער 2 "מאסר על תנאי לתקופה של חודש ימים". כנגד
החלטה זו מופנה הערעור.
המערערים טוענים כי לא היה בראיות שהובאו
במשפט כדי ללמד על ביצוע עבודות בניה בניגוד לצו המניעה. תצלומי הוידאו שהוצגו
בבית המשפט קמא, אינם מלמדים, לדעתם, על תוספת שכבת צבע בדירה ואלמלא עדות בנו של
המשיב לא היה בצילומים עצמם כדי לשמש ראיה מספיקה. הם שבים ומטילים ספק באמיתות
התצלומים שהוגשו כראיה בבית המשפט קמא, טוענים, לחלופין, כי העבודות שבוצעו לאו
עבודות בנייה הן, וכי מכל מקום לא הוכח משך ההפרה.
4. הבקשה שהוגשה בבית המשפט קמא ואשר בעקבותיה
ניתנה ההחלטה שבערעור נתמכה בתצהיר שעשה בנו של המשיב, ובו כתב בין השאר, כי
"ביום 26.8.97 נודע לו ולמשיב כי על אף קיומו של צו המניעה ועל אף הצו מיום
6.8.97, [המערערים] המשיכו לעבוד בבנין". על פי דברי העדות הזו, צילם בנו של
המשיב, ביום 27.8.97, את הדירה. מהשוואה שערך בין התצלומים, שנערכו באותו יום,
לבין תצלומים שערך ביום 15.8.97, מצא - כך העיד - כי באחת הדירות הוספו על גבי
הקירות שתי שכבות של סיד, בוצעו עבודות טיח בדירה, הושלמו מקצת אריחי הסף
("פנלים") במפגש שבין הקירות לרצפה, הושלמה הרכבת הדלתות בארונות המטבח
והוספה שכבת צבע ראשונה למשקופי הבית. פתחי החלונות וארונות המטבח, כך העיד, כוסו
ביריעות של ניילון. עוד העיד כי פועלים שהסתתרו בתוך הדירה נמלטו ממנה באותו מעמד.
המערער 2, מצדו, העיד בבית המשפט קמא כי כיסה
את פתחי החלונות במטבח ואת ארונות המטבח ביריעות של ניילון וכי "יכול להיות
שהיתה דלת בצד וסידרו והניחו אותה, אבל בשום פנים לא בוצעו עבודות בניה, לא בוצעו
עבודות צבע". אשר לפועלים שהיו מצויים בבניין, ביום בו בוצעו התצלומים, העיד
המערער 2 כי הם נלוו לקבלן-משנה שזומן למקום כדי ליתן הצעת מחיר לביצוע עבודות
הגמר. המערער אישר עם זאת כי ביצע במקום עבודות הריסה של חלקי הבניין שחרגו מן
ההיתר שניתן.
5. בהחלטתו קבע בית המשפט המחוזי כי הראיות
שהוצגו בפניו מלמדות כי בוצעו פעולות בניה במגרש. כיסוי "החלונות
והמטבח", ביריעות ניילון, נעשה, כך קבע, "כפי הנראה כדי להגן עליהן [כך
במקור] מפני פעולות סיוד וצבע שנעשו בדירה". את עיקר החלטתו סמך בית המשפט על
שוני שמצא בין התצלומים שבוצעו מטעם המשיב ביום 15.8.97 לבין אלה שבוצעו מטעמו
ביום 27.8.97, ועל ההסברים שהציע בנו של המשיב למראות המצולמים.
בממצאים עובדתיים אלה אין עילה להתערב.
המערערים טוענים היום כי עבודות אלה אינן עולות לכלל בנייה. אכן, המחלוקת בין
הצדדים נסבה מלכתחילה על החריגה שבוצעה בבניין בניגוד להיתר הבנייה שהוציאה עירית
חיפה. צו המניעה סוייג "עד לקבלת היתר בנייה כדין", ולכאורה קם ספק שמא
לא נתכוונו הצדדים אלא לפעולות העונות על הגדרת "הבנייה" שבסעיף 145
לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה1965-; אלא שעניין זה לא היה כלל במחלוקת בערכאה
הראשונה. נהפוך הוא: המערערים בסיכומיהם, בבית המשפט המחוזי, מתייחסים מפורשות
ל"עבודות בנייה כגון סיד על הקירות, גימור וטיח ושכבת צבע למשקופים".
הנה כי כן הכל הסכימו שם כי גם אלה עלו לכלל עבודות בנייה והמחלוקת נסבה אך על
השאלה אם אכן בוצעו עבודות כאלה בפועל. כאמור, אין מקום להתערב בקביעה העובדתית של
הערכאה הראשונה כי עבודות אסורות בוצעו במגרש חרף הוראת בית המשפט.
6. ראוי, עם זאת, לקבל טענה אחרת אותה מעלים
המערערים כאן ועניינה פרק הזמן בו נתמשכה ההפרה. בעניין זה קבעה השופטת המלומדת
כך:
"משהוצגו
הראיות הנ"ל ובהעדר ראיות סותרות, הוכח למעשה כי היתה הפרה של צו המניעה וכי
זה נעשה בין המועדים הנ"ל. סברו המשיבים או מי מהם שההפרה בוצעה במהלך זמן
קצר יותר, הרי שחובה היתה עליהם להוכיח, כי פעולות ההפרה הצטמצמו לפרק זמן קצר
יותר. ראיות כאלה לא הוצגו. לפיכך אני קובעת כי הפרת הצו היתה מתמשכת, ולתקופה של
שנים עשר ימים החל מ15.8.97- ועד 27.8.97".
מסקנה זו אינה יכולה לעמוד. הראיות שהוצגו
במשפט מלמדות כי ההפרה אותה מצא בית המשפט בוצעה לאחר יום ה15.8.97-. הן מוכיחות
גם כי בוצעו לפני יום ה27.8.97- ואולי במהלך היום הזה עצמו. הן אינן מוכיחות
כשלעצמן, כי ההפרות נתמשכו בפרקי זמן נוספים, ואין בהן כדי להעביר אל המערערים את
הנטל להביא ראיות כי פעולות ההפרה לא נתמשכו על פני ימים רבים.
7. על מידת ההוכחה הנדרשת, ממי שמבקש לכוף את
רעהו למלא אחר צו שניתן בבית משפט, בדרך הקבועה בפקודת ביזיון בית המשפט (להלן:
הפקודה), חלוקים הצדדים. המערערים סבורים כי בעניין זה יחולו כללי הראיות הנוהגים
במשפטים פליליים. המשיב מסכים כי רמת ההוכחה הנדרשת כאן כבדה מזו הקיימת במשפט
האזרחי אך סבור כי אין היא עולה לכלל מידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי.
הליך הכפייה המופעל במסגרת הפקודה נושא אופי
מיוחד במינו. "מחד גיסא אינו מטיל אחריות פלילית, אך מאידך גיסא אינו הליך
אזרחי גרידא". (דברי הנשיא א' ברק בע"פ 519/82 גרינברג נ' מדינת
ישראל, פ"ד לז(2) 187 בעמ' 191). "זוהי הוראה Sui
generis המצויה באותו תחום דמדומים שבין ההליך האזרחי לבין ההליך
הפלילי" (ע"א 371/78 מוניות הדר לוד בע"מ נ' ביטון ואח',
פ"ד לד(4) 232, בעמ' 241). הערעור על החלטה בשאלת הפעלת אמצעי כפייה על פי
הפקודה נדון כערעור פלילי (ס' 8 לפקודה) ככל שהוא מופנה כנגד ההחלטה לנקוט באותם
אמצעים, להבדיל מערעור על החלטה שלא לנקוט בהם (י' זוסמן, סדרי הדין האזרחי,
מהדורה שביעית בעריכת ש' לוין בעמ' 781).
בבית המשפט העליון באו לכלל ביטוי שתי השקפות
בדבר מידת ההוכחה הנדרשת מקום מיוחס לאדם מעשה פלילי בהליך אזרחי (ראו בעניין זה
י' קדמי, על הראיות, תשנ"ט1999-, חלק שלישי בעמ' 1316). גישות אלה המתייחסות
באורח כללי להליכים מורכבים כאמור נוהגות גם בענייננו. יש גורסים כי בנסיבות כאלה
עשויה לחול מידת הוכחה המצויה בין זו האזרחית לבין זו הנוהגת במשפטים פליליים. גם
בעבר, נשמעה ההשקפה כי המידה הדרושה להוכחת הפרה של צו בית המשפט, במסגרת
הסעדים המתאימים בפקודה, ראוי לה שתעלה על המידה הרגילה הדרושה בהליכים אזרחיים
(א' הרנון, בזיון בית משפט על ידי אי-ציות, תשכ"ה1965- בעמ' 295). עמדה זו
לכאורה עשויה אך להתחזק היום. הקניית מעמד על לזכות החוקתית
לחרות וההילה הפרשנית הקורנת מחוקי היסוד ומהוראת החלק הכללי שבחוק העונשין
תשל"ז1977-, לאור הוראות הסעיפים 34כב ו34-כג שבו, עשויות להניע את נקודת
האיזון, בעת נקיטת הליכים לפי הפקודה, לעבר מידת הוכחה גבוהה ממידת ההסתברות
הרגילה. אלא שבצד ההשקפה הזו קיימת השקפה אחרת על פיה אין מקום ליצור דרגת הוכחה
של ביניים. עמד על כך הנשיא א' ברק בע"א 475/81 זיקרי יעקב נ'
"כלל" חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מ(1) 595, בעמ' 604:
"מקובל
עלינו כי קיימות שתי רמות של מידת הוכחה, זו הנוהגת במשפט הפלילי (שכנוע מעבר לכל
ספק סביר) וזו הנוהגת במשפט האזרחי (נטיה של מאזן ההסתברות). הטעמים העומדים ביסוד
ההבחנה לא הובהרו דיים, אך הם קשורים ללא ספק באינטרסים המוגנים. כאשר האינטרס
המוגן הוא "קדושת החיים", יש ליצור שולי בטחון רחבים יותר מאשר כאשר
האינטרס המוגן הוא 'קדושת החוזים' (ראה Speiser
v. Randall 357 U.S. 513 (1958). עם זאת, נוסחאות אלה בדבר מידת ההוכחה הפלילית מזה ומידת ההוכחה
האזרחית מזה, 'אינן נוסחאות מדעיות או מדוייקות, כי אם אך מבחנים נוחים או מעשיים'
(השופט אגרנט בע"פ 232/55 פ"ד 2017, 2063). הייתי נמנע, על כן,
מקטגוריזציה נוקשה במסגרתם של מבחנים 'נוחים או מעשיים' אלה. על כן, הייתי נמנע
מיצירת מידת הוכחה שלישית, המצויה בין זו האזרחית לבין זו הפלילית. עד כמה שבארצות
הברית מקובלת רמה כזו, הייתי נוטה שלא לאמץ גישה זו. בעניין זה הייתי נוטה ללכת
בעקבות הגישה המקובלת באנגליה (ראה Cross, On Evidence, 6th.
Ed. (1985) at 141) באוסטרליה )ראה Helton
v. Allen (1940) 63 C.L.R. 691) בקנדה (ראה Mutual Life Insurence of
Canada v. Aubin (1979) 2 S.C.R. 298) ובניו-זילנד (ראה Cross, supra, at 147). גישה זו היא שבאה לידי ביטוי בפסק דינו של השופט אגרנט
בע"פ 232/55 הנזכר, ובמספר פסקי דין שבאו בעקבותיו (ראה, למשל, ע"א
256/57, 263 פ"ד יד 1205, 1238), ועל פיה, ענין לנו בשתי מידות הוכחה -
אזרחית ופלילית - ובשתיים בלבד. עם זאת, כמות הראיות, שיהא בה כדי לספק את המידה
הדרושה, משתנה על פי מהות הנושא".
אין צורך להכריע בסוגיה זו כאן שכן בין כך
ובין כך, ועל פי כל מידה של ראיות, לא הוכחה בבית המשפט קמא טענת המשיב כי ההפרה
נתפרשה על פני ימים אחדים. הפרת הצו, הוכחה, משכה לא הוכח, וממילא אין לבוא חשבון
עם המערערים בגינה, אלא בעבור יום אחד ובגין פעם אחת.
התוצאה היא שיש לקבל את הערעור, בחלקו, ולבטל
את החיוב בקנסות ככל שאינו מתייחס להפרה "חד פעמית". המערערת 1 תשלם
לפיכך קנס בסכום של 4,500.- ש"ח וכך גם המערער 2. ואילו המערערת 3 תישא
בתשלום סכום של 1,000 ש"ח, נכון למועד התשלום שנקבע בהחלטת בית המשפט המחוזי.
7. ועוד עניין אחד צריך הערה כאן: על המערער 2
הוטל עונש "מאסר על תנאי לתקופה של חודש ימים, אשר יהיה בר הפעלה בכל מקרה של
הפרה נוספת של צו המניעה... אם תבוצע תוך שנתיים מהיום". המערערים לא טענו
דבר בעניין זה ואין זאת כי לא ראו פסול בהוראה זו.
הסנקציה המוטלת על אדם המסרב לציית לצו בית
המשפט נועדה לכפות עליו, על ידי הטלת קנס או מאסר לבצע את שנצטווה לעשות. ודוק:
הקנס הוא לעתיד והמאסר הוא לעתיד, ומימושם הוא פועל יוצא של הפרה שתבוא לאחר
הטלתם. סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט "צופה פני העתיד. הוא בא לכפות ביצוע
מעשה או מחדל "מחר" (ע"פ 519/82 הנ"ל בעמ' 191). תכליתו של
הצו היא לכפות ציות בעתיד ולא לענוש בשל מה שאירע בעבר (הנשיא מ' שמגר בע"פ
281/80 לגו מ. למלשטרייך בע"מ נ' בר רם בע"מ ואח', פ"ד
לד(4) 557 בעמ' 559). "מטרתה של הוראה זו אינה עונשית אלא אכיפתית, היינו,
תכליתה להביא לכך שצווי בית המשפט יבוצעו ויוצאו מן הכוח אל הפועל" (השופטת
ט' שטרסברג-כהן ברע"פ 7148/88 ארנון עזרא ואח' נ' יעל זלזניאק ואח',
דינים עליון, כרך נד, 256). אין זה עונש מותנה שנגזר בשל עבירה שכבר בוצעה
ושמימושו מותנה בביצוע עבירה נוספת. אין להטיל, לפיכך, במסגרת הפקודה, מאסר מותנה
בגין הרשעה על עבירה שכבר בוצעה. ניתן להתרות בשבט המאסר כדי למנוע הפרה בעתיד.
מימוש העונש המרתיע לא יהא לפיכך אוטומטי
בעתיד והוא יופעל על פי שיקול דעת בית המשפט במקרה של הפרה נוספת (ראו ע"פ
463/88 קלב זדיאן נ' קלב זדיאן, פ"ד מד(3), 126 בעמ' 131). בנתון
להערה האמורה אין מקום להתערבות נוספת בעניין זה.
הייתי מחייב את המשיב לשאת בהוצאות המערערים
בסכום כולל של 10,000 ש"ח.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים.
ה
נ ש י א
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' ריבלין.
ניתן היום, כ"ג בשבט תש"ס
(30.1.2000).
ה נ ש י א ש ו פ ט ת ש
ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98011600.W02/אמ