התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ. המשרד לקליטת עליה

פסק-דין בתיק בג"ץ 11585/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 11585/05 בפני: כבוד הנשיאה ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופטת ע' ארבל העותרת: התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ ג ד המשיבים: 1. המשרד לקליטת עליה 2. השרה לקליטת עלייה 3. משרד ראש הממשלה-מערך הגיור הממלכתי 4. ראש הממשלה עתירה למתן צו על תנאי וצו ביניים תאריך הישיבה: י"ד באייר התשס"ז (02.05.2007) בשם העותרת: עו"ד עינת הורביץ; עו"ד ניקול מאור בשם המשיבים: עו"ד יובל רויטמן פסק-דין הנשיאה ד' ביניש: עניינה של העתירה במבחני תמיכה שגובשו על-ידי המשרד לקליטת עלייה, במסגרתם נתמכים על-ידי המדינה מוסדות פרטיים העוסקים בהכנה לגיור אורתודוכסי בבתי הדין המיוחדים לגיור או בבתי הדין הרבניים האזוריים. העותרת, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל (להלן: העותרת), המפעילה מוסדות פרטיים העוסקים בהכנה לגיור רפורמי, טוענת כי מבחני התמיכה שגובשו מפלים שלא כדין את זרמי היהדות הלא-אורתודוכסים המקיימים פעילות הכנה לגיור. בקשת העותרת היא להורות על ביטולם של המבחנים הקיימים והמרתם במבחנים שיאפשרו לכל המקיימים פעילות הכנה לגיור בארץ – אורתודוכסים, רפורמים וקונסרבטיבים – לקבל תמיכה תקציבית במסגרתם. רקע כללי - מערך הגיור בישראל 1. הרקע הכללי הצריך לעניין פורט בתצהיר תשובתה של המדינה לעתירה, ונביא את עיקריו בתמצית. גלי העלייה הגדולים ממדינות ברית המועצות לשעבר (מדינות חבר העמים) ומאתיופיה הביאו עימם למדינת ישראל מאות אלפי עולים שאינם יהודים או אינם מוכרים כיהודים על-פי ההלכה. נוכח זאת, התעורר הצורך בקיום מסגרות לגיור ובבחינה כוללת של המסגרות הקיימות המכינות לקראת גיור בישראל. לשם כך הוקם מינהל הגיור במשרד ראש הממשלה והוקמו בתי דין מיוחדים לגיור. על רקע מורכבותה של סוגיה זאת, מינה ראש הממשלה בשנת 1997 ועדה לגיבוש רעיונות והצעות לעניין סוגיית הגיור בישראל. בין חברי הוועדה נמנו נציגים מהזרם האורתודוכסי, הקונסרבטיבי והרפורמי. בראש הוועדה עמד פרופ' יעקב נאמן (להלן: ועדת נאמן או הוועדה). 2. כעולה מדו"ח הוועדה, ההסדר שביקשה היא לגבש נועד ליתן מענה לבעיה הקשה של רבבות עולים חדשים אשר עלו ארצה על-פי חוק השבות והתערו במדינה ומוסדותיה, אך אינם יהודים על-פי ההלכה ולפיכך נמנעת מהם השתלבות בחברה בישראל, בין השאר בכך שהם מנועים מלהינשא ליהודים בישראל. עיקר המלצותיה של הוועדה נסובו על הצורך בהקמת בתי דין מיוחדים לגיור שיוקמו על-ידי הרבנים הראשיים לישראל, אשר הגיור בהם יערך על-פי דין תורה ורק הוא יוכר על-ידי כלל רשויות המדינה. בדו"ח הוועדה הובהר, כי בתי הדין המיוחדים לגיור אשר יוקמו אינם בתי הדין הרבניים שדייניהם ממונים על-פי חוק הדיינים, התשט"ו-1955, כי אם בתי דין מיוחדים שיוקמו לצורך הסדרת נושא הגיור, ואשר הגיור שיערך בהם יהא הגיור היחיד המוכר על ידי כלל רשויות המדינה. כן המליצה הוועדה על הקמת מכון ללימודי יהדות, אשר יכין את המתגיירים לקראת הליכי הגיור בבתי הדין המיוחדים לגיור. בהתאם להמלצת הוועדה, בהנהלת המכון יהא ייצוג לשלושת הזרמים – האורתודוכסי, הקונסרבטיבי והרפורמי, על מנת שזו תשקף את "כלל האוכלוסיה היהודית בישראל, לגווניה ולזרמיה". 3. ממשלת ישראל אימצה את דו"ח ועדת נאמן בהחלטה מס' 3613 שניתנה ביום 7.4.1998 (להלן: החלטת הממשלה). במהלך השנים התקבלו החלטות ממשלה נוספות בתחום הסדרת הגיור הממלכתי. אף כנסת ישראל נדרשה לנושא בפברואר 1998 והחליטה ברוב של 80 חברי כנסת לאמץ את המלצות הוועדה, בקראה לממשלה לישמן ולהקצות את המשאבים הדרושים לכך. בהתאם להחלטת הממשלה הנ"ל הוקם המכון המשותף ללימודי יהדות (להלן: המכון המשותף או המכון), אשר כאמור על הנהלתו וצוותו נמנים מורים משלושת הזרמים – האורתודוכסי, הרפורמי והקונסרבטיבי. גיור בוגרי המכון מבוצע בבתי הדין המיוחדים לגיור, הפועלים בהתאם לדין תורה. 4. כעולה מתצהיר תשובתה של המדינה, המכון המשותף מהווה היום אחת ממסגרות הלימוד העיקריות לקראת גיור במדינת ישראל, ובתי הדין המיוחדים הינם המסגרת העיקרית במסגרתה מבוצעים היום גיורים בישראל, המוכרים על-ידי כל רשויות המדינה. המכון – שהינו המסגרת שהוקמה בהתאם להחלטת הממשלה לשם הכנה לגיור - זוכה לתקציבים נרחבים מדי שנה, שכנגדם אין העותרת מלינה. על מה אם-כן מלינה העותרת בעתירה שלפנינו? 5. לצד המכון המשותף, שהינו כאמור הגוף שהוקם על-פי החלטת הממשלה והוא אמון על הליכי ההכנה לגיור האורתודוכסי, פועלות בישראל עמותות נוספות המכינות לקראת גיור במכונים "פרטיים". עמותות אלו ניתן לחלק לשתי קבוצות עיקריות – הראשונה, קבוצת אולפני הגיור הפרטיים המופעלים על-ידי הזרם האורתודוכסי ואשר מפנים את המועמדים לגיור הלומדים במסגרתם אל בתי הדין המיוחדים לגיור ואל בתי הדין הרבניים, והשנייה, אולפני גיור פרטיים המופעלים על-ידי הזרם הרפורמי והקונסרבטיבי, המפנים את הלומדים במסגרתם אל בתי הדין העצמאיים של זרמים אלו – בהתאמה. יוער, כי על קבוצת המכונים "הפרטיים" נמנים גם מכוני גיור חרדים, המפנים לקראת גיור בבתי דין חרדים, אולם העתירה אינה מתייחסת אליהם שכן אלה אינם זוכים לתמיכות נשוא העתירה. יצוין עוד, כי מסגרת נוספת המכינה לגיור, אשר נראה כי אינה רלוונטית לענייננו, הינה האגף לחינוך מבוגרים במשרד החינוך והתרבות. הדיון בעתירה שלפנינו אפוא, עוסק רק בהבחנה הקיימת בין הקבוצה הראשונה והשנייה בהיבט תמיכתה הכספית של המדינה בהן. החל משנת 2005 זוכה הקבוצה הראשונה לתמיכתה התקציבית הישירה של המדינה, וזאת מכח מבחני התמיכה שנקבעו על-ידי המשרד לקליטת העלייה בהתאם להוראות סעיף 3א לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה-1985 (להלן: החוק או חוק יסודות התקציב). לעומתה, אין הקבוצה השנייה – עמה נמנים אולפני ההכנה לגיור של העותרת - זוכה לתמיכה תקציבית כאמור, שכן אינה נכללת בגדר מבחני התמיכה שנקבעו, כפי שיורחב בהמשך. כנגד הבחנה זו בין המכונים הפרטיים המכינים לגיור יוצאת העותרת, המבקשת להביא לביטולם של מבחני התמיכה שנקבעו ולחלוקה שוויונית של תקציבי התמיכה בין כלל המוסדות הפרטיים העוסקים בהכנה לקראת גיור. טרם נדרש לטענות הצדדים, נדון במבחני התמיכה נשוא העתירה. מבחני התמיכה נשוא העתירה והרקע שקדם לקביעתם 6. מבחני התמיכה הנתקפים בעתירה שלפנינו פורסמו על-ידי המשרד לקליטת עלייה אך בשנת 2005. ברם, וכעולה מן הנתונים שהוצגו בפנינו הן על-ידי העותרת והן על-ידי המדינה, עוד קודם קביעתם של מבחני תמיכה אלו זכו אולפני הגיור הפרטיים שהופעלו על-ידי הזרם האורתודוכסי - ואלו בלבד - לתמיכה עקיפה על-ידי המדינה, וזאת בדרך של מימון ההוראה בכיתות הלימוד, אז מתקציב משרד החינוך והתרבות. המדינה אינה חולקת על עובדה זו. כעולה מן העתירה, לאחר היוודע דבר תמיכתו העקיפה של משרד החינוך במכוני הגיור של התנועה האורתודוכסית, פנו נציגי העותרת למשרד החינוך בבקשה כי יזכו לתמיכה דומה. במסגרת המגעים שהתקיימו בין נציגי משרד החינוך ונציגי העותרת, עלה כי החלטת משרד החינוך לתמוך אך ורק במכונים האורתודוכסיים ללימודי יהדות לקראת גיור, נשענה על התפיסה כי הגיור האורתודוכסי הינו הגיור היחיד המוכר על-ידי הרבנות הראשית ורשויות המדינה. כפי שנראה בהמשך, זהו הלכה למעשה, אף הטעם העומד בבסיס עמדת המדינה בעתירה זו, ואשר מצדיק לשיטתה את הענקת התמיכות אך למכוני הלימוד האורתודוכסיים לגיור. חילופי המכתבים בין העותרים למשרד החינוך, לא זיכו את נציגי העותרת בקבלת תמיכה דומה לזו שהוענקה למכוני הגיור האורתודוכסיים, אך לאחר פנייתם הודיע משרד החינוך לנציגי העותרת ביום 12.9.2004 "כי סוכם במשרד, עם האגף לחינוך מבוגרים ובהנחיית היועצת המשפטית, כי המשרד לא יממן יותר ולא ישלח מורים ללימודי יהדות לצורך גיור לכיתות אולפני גיור המאורגנות על ידי עמותות וגורמים פרטיים". כן ציין משרד החינוך במסגרת מכתבו זה, כי "לאור האמור, ומאחר שהתמיכה בכח האדם תתבטל לגבי כל העמותות המלמדות לקראת גיור, נראה כי אין מקום יותר לטענת אפליה כלשהי בנוגע למרשתך" (ראו מכתבה של עו"ד מרים גראזי-רוזנבאום מיום 12.9.2004, נספח ט' לעתירה). מכאן, נראה כי פניותיה של העותרת הובילו הלכה למעשה גם להפסקת התמיכה העקיפה שהוענקה באמצעות משרד החינוך למכוני גיור פרטיים של הזרם האורתודוכסי. 7. לא חלף זמן רב מאז הודיע משרד החינוך לעותרת על הפסקת תמיכתו העקיפה במוסדות הפרטיים של התנועה האורתודוכסית המכינים תלמידים לגיור בבית הדין המיוחד ובבתי הדין הרבניים (וזאת כאמור באמצעות מימון ההוראה במוסדות אלו), ובמשרד לקליטת עלייה הוחלט לשוב ולהעניק, זו הפעם תמיכה ישירה, למוסדות הפועלים להכנה לקראת גיור. בהתאם לכך, פורסמה בשנת 2005 טיוטה של מבחנים לתמיכה בתחום זה, והתאפשר לציבור להעיר הערותיו. בהמשך לכך, העבירה העותרת הערותיה לטיוטת מבחני התמיכה וציינה במסגרתן כי המבחנים עומדים בסתירה להוראות חוק יסודות התקציב בהיותם מבחנים המפלים את אולפני הגיור הפרטיים שאינם משתייכים לזרם האורתודוכסי. מן העתירה עולה כי המשרד לקליטת עלייה לא השיב לפנייה. המבחנים אמנם תוקנו במספר היבטים, אך אלה אינם נותנים מענה לטענות העותרת, ובתחילת דצמבר 2005 פורסמה בעיתונות הודעה על האפשרות להגיש בקשות לקבלת תמיכות "בנושא פעולות הכנה לקראת גיור" בהתאם למבחנים שנקבעו, שנוסחם פורסם באתר האינטרנט של משרד האוצר. לאחר פרסום זה, יזמה העותרת פניות נוספות למשרד לקליטת עלייה ואף למשרד המשפטים ולמשרד ראש הממשלה, במסגרתן שבה ופרטה טענותיה אודות הפגמים שנפלו לשיטתה במבחני התמיכה, ובעיקר התייחסה להיותם נגועים בהפלייה אסורה, אך גם אלו לא נענו במענה מהותי. מכאן העתירה שלפנינו, אשר הוגשה ביום 15.12.2005. יצוין, כי רק ביום 29.12.2005 פורסמו המבחנים נשוא העתירה בילקוט הפרסומים התשס"ו, עמ' 1088. עם הגשת העתירה, התבקש צו ביניים לפיו תמנע חלוקה של לפחות 20% מן התקציב המיועד לתמיכה במוסדות העוסקים בהכנה לגיור עד להכרעה בעתירה. בתגובה לכך הודיעה המדינה ביום 29.12.2005 כי אף שהיא סבורה כי העתירה נעדרת עילה, הרי שאם העתירה תתקבל היא תמלא אחר פסק הדין עד לשיעור של 20% מן התקציב שיועד לשנת 2005 לתמיכה במוסדות ציבור העוסקים בהכנה לגיור. כעולה מן הנתונים שבפנינו, מאז עברו המבחנים תיקונים מספר, אך באופן שאין בו כדי להשליך על הטענות בעתירה. ביום 30.12.2008 הגישה העותרת בקשה נוספת למתן צו ביניים, בעקבותיה חזר משרד הקליטה על עמדתו ואישר כי התחייבותו מיום 29.12.2005 בעינה עומדת, וזאת כל עוד הוא מחלק כספי תמיכות לעמותות העונות על מבחני התמיכה בתחום הגיור. כן עדכן משרד הקליטה כי תחום תמיכות זה עתיד לעבור לטיפולו של משרד ראש הממשלה לאחר שחוק התקציב לשנת 2009 יעבור בכנסת. ביום 20.2.2006 הוצא בעתירה זו צו על תנאי כמבוקש במסגרת סעדי העתירה, ובו הורינו למשיבים לבוא וליתן טעם: "(א) מדוע לא יבוטלו מבחני התמיכה שנקבעו לצורך תמיכה במוסדות ציבור העוסקים בגיור. (ב) מדוע לא יחלקו את התקציב המיועד לתמיכה במוסדות ציבור העוסקים בהכנה לגיור באופן המקיים את עקרונות השוויון, הפלורליזם והעולה בקנה אחד עם הדין במדינת ישראל. (ג) מדוע לא יתקינו מבחני תמיכה שיאפשרו לכל הזרמים ביהדות המקיימים פעילויות הכנה לגיור בארץ, אורתודוכסים, רפורמים, וקונסרבטיבים כאחד, לקבל תמיכה במסגרתם." כן הוחלט כי העתירה תקבע לטיעון לאחר מתן פסק הדין בבג"ץ 11013/05 נטליה דהן נ' שר הפנים (טרם פורסם) (להלן: פרשת דהן), העוסק בבקשתם של מתגיירים בהליכי גיור רפורמים וקונסרבטיבים בישראל לקבלת מעמד מכוח הוראות חוק השבות, התש"י-1950 (להלן: חוק השבות), או לאחר שישה חודשים לפי המוקדם. בהמשך לכך, התקיים ביום 2.5.2007 דיון בעתירה, ועתה בשלה העת להכרעה. טענות הצדדים 8. העותרת, התנועה ליהדות מתקדמת בישראל, הינה ארגון הגג של קהילות ומוסדות היהדות המתקדמת בישראל. כמפורט בעתירה, לתנועה רשת קהילות, מוסדות חינוך, פעילות נוער, פעילות צדק חברתי וישובים ברחבי הארץ. בין השאר, כך נטען, מפעילה העותרת אולפני גיור בהם לומדים מדי שנה מאות מועמדים לגיור. העותרת פורשת בעתירה את משנתה ואת מדיניות הגיור שלה. על-פי הנטען בעתירה "העותרת רואה בפעולת הגיור אתגר בעל חשיבות לאומית-ציונית. מדיניות הגיור של העותרת הינה מדיניות שקולה ואחראית, אשר נועדה לתת מענה לצורך החשוב של הכנסת העולים החפצים בכך, לשורות העם היהודי מחד גיסא, ומניעת ניצולם של הליכי הגיור לרעה, נוכח היקפי העלייה והגירת העבודה לישראל בעשור השנים האחרון מאידך גיסא". במסגרת זאת, מפעילה העותרת בית דין מרכזי אחד לגיור, המנקז אליו את כל הליכי הגיור הנעשים על-ידה. להליכי גיור אלו קודמים הליכי לימוד באולפני הגיור של העותרת, הפזורים ברחבי הארץ. על-פי המצוין בעתירה, הליכי הלימוד הללו הינם הליכים ממושכים ויסודיים הנמשכים על-פי רוב כשנה, בשים לב לנסיבותיו של מועמד. תוכנית הלימודים כוללת בין השאר את אורחות הבית היהודי, מעגל החיים היהודי, לוח השנה העברי ומועדיו, תפילה ומנהגי בית כנסת, היסטוריה יהודית וכיו"ב. כאמור, המבחנים לתמיכה במכוני הכנה לגיור שקבע המשרד לקליטת עלייה אינם חלים על העותרת. טענתה העיקרית של העותרת הינה כי מבחנים אלו מפלים לרעה את מוסדות הציבור הלא-אורתודוכסיים העוסקים בהכנה לגיור, בניגוד להוראות סעיף 3א לחוק יסודות התקציב. לטענתה, מבחנים אלו נוצרו לאחר שבמשך שנים נהג משרד החינוך לעקוף את הוראות סעיף 3א על-ידי מתן תמיכה עקיפה באמצעות מימון כח הוראה לארגונים פרטיים שהכינו לגיור אורתודוכסי. העותרת טוענת כי רק נוכח דרישותיה לקבלת מימון דומה, בוטלה תמיכה עקיפה זאת, ותחתה נקבעו מבחני תמיכה גלויים בניסיון להיכנס לגדרי הוראות החוק. ברם, המבחנים שנקבעו, כך על-פי הטענה, עומדים בסתירה לחובת המדינה לחלוקת משאביה באופן שוויוני בלא הבחנה על רקע השקפת עולם והשתייכות דתית. העותרת מפנה להוראות המבחנים בציינה כי הם פוסלים אותה מראש ובאופן מפורש מהגשת בקשה לתמיכות במכוני הגיור שלה, וזאת לאור סעיף ההגדרות הכלול בהם. לשיטת העותרת, הדרה זו עולה כדי הפלייה פסולה המחייבת את ביטולם של מבחני התמיכה. לטענת העותרת, מחויבת המדינה במימון מכוני ההכנה לגיור בשל כך שהם מהווים חלק מ"שירותי הדת" אותם על המדינה לספק לאזרחיה ותושביה, וכן מכוח מחויבותה של המדינה לעקרון הפלורליזם. בהקשר זה טוענת העותרת, כי עקרון הפלורליזם מטיל על המדינה חובה לעודד את מגוון התפיסות ואורחות החיים, ובכלל זה לאפשר בחירה בין מגוון אפשרויות לביטוי עצמי והתפתחות ערכית, דתית ותרבותית במסגרת הערכים היהודיים. המבחנים שקבע המשרד לקליטת עלייה מוציאים את הזרמים הלא-אורתודוכסים מן הפעילות בשדה הגיורים בישראל, וככאלה עומדים הם בסתירה לקידום עקרון זה. עוד טוענת העותרת כי ההחלטה שלא לתמוך במכוני הגיור מטעמה מונעת משיקולים זרים ופסולים שעניינם שוני בתפיסה דתית, וכי ככאלה פוגעים הם בזכותה של העותרת ובזכות המשתייכים לקהילתה לחופש דת ומצפון. כן טוענת העותרת, כטענה חלופית, כי מבחני התמיכה נגועים בחוסר סבירות קיצוני ולפיכך דינם להתבטל. נוכח זאת, סבורה העותרת כי יש להורות על ביטול מבחני התמיכה כפי שנקבעו, תוך קביעת מבחנים שיאפשרו לכל הזרמים ביהדות המקיימים פעילות הכנה לגיור בארץ, לקבל תמיכה במסגרתם. מעבר לכך, שזורה לאורכה ולרוחבה של העתירה טענה כללית מצד העותרת, הרואה בהפלייה שיוצרים מבחני התמיכה נשוא העתירה נדבך נוסף בהדרה כוללת של העותרת ושכמותה מקבלת הכרה והטבות על-ידי המדינה בתחומים שונים, תוך העדפת הזרם האורתודוכסי על-פני התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית, וכל זאת חרף פסיקה שיצאה מבית משפט זה באשר להעדר מקור סמכות חקוק למדיניות מעין זאת. בהמשך, הוסיפה העותרת והשיבה לטענות המדינה, בהעלותה מספר היבטים כלליים יותר החורגים מגדרה של עתירה זאת ואינם דרושים לצורך הכרעה בה, הנוגעים למעמדן המשפטי של מסקנות דו"ח ועדת נאמן וכן היבטים נוספים הנוגעים לסוגיה המורכבת של הכרת רשויות המדינה בגיורים הרפורמים והקונסרבטיבים והמשמעויות המשפטיות של הכרה זאת. בין היתר, מדגישה העותרת בהיבט זה האחרון כי בעמדה המוצגת על-ידם מתעלמים המשיבים מפסיקותיו של בית משפט זה אשר הכיר בגיור הלא-אורתודוכסי, הן לצורך רישום במרשם האוכלוסין (בג"ץ 5070/95 נעמת נ' שר הפנים, פ"ד נו(2) 721 (2002), להלן: פרשת נעמ"ת), והן ככזה המעניק מעמד מכח חוק השבות עת מדובר בהליך גיור שהושלם בקהילה מוכרת בחו"ל, לאחר לימוד במסגרת התנועה הרפורמית והקונסרבטיבית בישראל (בג"ץ 2597/99, 2859/99 טושביים נ' שר הפנים, פ"ד נח(5) 412 (2004), להלן: פרשת טושביים). יצוין, כי עיקר טענותיה של העותרת מופנות כלפי תנאי הסף שנקבעו במבחנים, שכן די בהם על מנת למנוע השתלבותה בקבוצת הזכאות לקבלת התמיכות, אך היא ביקשה לשמור על זכותה להשמיע טענותיה באשר לדרישות הכמותיות המפורטות במבחנים אם וכאשר ישונו תנאי הסף. 9. המשיבים מצידם טוענים כי דין העתירה להדחות. בתצהיר התשובה שנחתם בידי מר אביגדור לויתן, הממונה על תחום הגיור במשרד לקליטת עלייה, מציינים המשיבים כבר בפתח הדברים כי עיקר פעילות הגיור, כמו גם מימונו, נעשים באמצעות מכון הגיור המשותף ללימודי יהדות אשר זוכה לתמיכה תקציבית נרחבת, תמיכה אשר כנגדה כאמור לא מלינה העותרת. מתצהיר התשובה עולה כי התקציב שהופנה למכון המשותף בשנת 2005 עמד על כעשרים ואחד מיליון ₪. לעומת זאת, מציינים המשיבים כי התקציב המופנה לגופים פרטיים אחרים המכינים לגיור – הוא העולה לדיון בעתירה שלפנינו – עומד על סך של כמיליון וחצי ₪ בלבד. לגוף העניין, וכנקודת מוצא, אין המשיבים חולקים על טענת העותרת כי מבחני התמיכה נשוא העתירה מוגבלים למוסדות פרטיים המכינים לקראת גיור המבוצע בבתי הדין המיוחדים או בבתי הדין הרבניים האזוריים בלבד, היינו אולפני הגיור האורתודוכסיים בלבד. ברם, להבדיל מן העותרת, סבורים הם כי הגבלה זו שמצאה את ביטוייה במבחני התמיכה אינה עולה כדי הפלייה. לשיטת המשיבים, קיימת שונות רלוונטית בין אולפני הגיור האורתודוכסיים הפרטיים לבין יתר מכוני הגיור הפרטיים - וליתר דיוק בין הליכי הגיור האורתודוכסיים להליכי הגיור האחרים - באופן המצדיק את ההבחנה הקיימת במתן תמיכות מדינה רק לאולפני הגיור הפרטיים האורתודוכסיים. המדינה מצביעה על שני הבדלים עיקריים בין הליכי הגיור השונים- ראשית, העובדה כי הגיור האורתודוכסי, אשר מבוצע בחסות ממלכתית באמצעות בתי הדין המיוחדים לגיור או בתי הדין הרבניים האזוריים, מוכר על-פי הטענה על-ידי כל חלקי העם, להבדיל, למשל, מן הגיור הרפורמי או הקונסרבטיבי. כתימוכין לטענתה בהקשר זה מפנה המדינה בין היתר לדו"ח ועדת נאמן ולמסקנות שעלו ממנו. שנית, העובדה כי בהתאם למצב המשפטי הנוהג היום, קיים הבדל בנפקויות המשפטיות שמעניק הגיור האורתודוכסי לבין גיור המבוצע באופן פרטי, כדוגמת בית הדין של העותרת. הבדלים אלו באים לידי ביטוי בעיקר בנוגע להשלכות הגיור על מתן מעמד בישראל בהתאם להוראות חוק השבות ובהשלכותיו על דיני המעמד האישי. המשיבים טוענים עוד, כי נקודת המוצא בהתאם לדיני התמיכות בישראל הינה כי לא מוטלת על המדינה כל חובה לתמוך בפעילותו של גוף כלשהוא. המדינה רשאית, ככל שהיא מוצאת לעשות כן, לתמוך בגוף מסוים בנסיבות בהן פעילותו מובילה לקידום תוצאות אותן מבקשת המדינה להשיג. כך, טוענת המדינה לענייננו, כי על רקע ההבדלים שפורטו לעיל בין גיור אורתודוכסי לגיורים אחרים, רשאית היא להחליט לתמוך אך ורק במכונים הפרטיים המפנים את תלמידיהם לגיור האורתודוכסי, שכן רק גיור זה מקובל על כלל עם ישראל והינו בעל נפקות משפטית מלאה בהיבט המענה שהוא מעניק למתגייר. לפיכך, מסבירה המדינה, כי רק בהליכי הגיור האורתודוכסים יש כדי להביא להגשמת התכלית בה היא מעוניינת - להימנע ממצב בו השתייכותם הדתית של המתגיירים תיוותר נתונה בספק לאורך חייהם לצד קידום הליך גיור הנותן מענה הולם לכל צרכיו של הפרט המתגורר בישראל. בעניין זה, מדגישה המדינה כי היא מבקשת לעודד את הגיור האורתודוכסי בשל כך שיש בו כדי להקל על המתגייר במישור הנפקויות המשפטיות שהוא מעניק, בהיותו גיור המוכר כאמור על-ידי כלל רשויות המדינה. עוד מבהירה המדינה, כי היא אף אינה תומכת באולפני גיור חרדיים המכינים לקראת גיור בבתי דין חרדיים, שכן גם אילו אינם נערכים במה שהיא מכנה "חסות ממלכתית". כן מציינת המדינה, כי היא אינה רואה במוסדות הכנה לגיור כ"שירות דת", אלא כתמיכה בפעילות אותה מבקשת המדינה לעודד, היינו גיור מי שאינו יהודי ואשר מצוי בישראל בשים לב לאופי הגיור המבוצע. לסיום מציינת המדינה, כי אף אין מקום להעניק לעותרת תמיכה חלקית, שכן רשאית היא למקד את מלוא התמיכה המוענקת על-ידה לצרכים החברתיים הראויים לשיטתה לקידום, מבלי ליתן כל תמיכה לפעילות אחרת הנותנת מענה חלקי לאותם צרכים. דיון 10. אין מחלוקת בין הצדדים בעתירה שלפנינו, כי ככלל, אין לגוף פרטי כלשהוא – ובכלל זה למכוני הגיור של העותרת - זכות מוקנית לזכות במענקי תמיכה כלשהם מן המדינה. ברם, לא זאת השאלה הטעונה הכרעה. בעתירה שלפנינו נדרשת הכרעה בשאלה - האם משהחליטה המדינה לפרסם מבחני תמיכה למוסדות פרטיים העוסקים בגיור ולהעניק למוסדות אלה תמיכה, רשאית הייתה לקבוע כי אלו יחולו רק על מכוני גיור פרטיים מסוג אחד - אלה המכינים לקראת גיור אורתודוכסי בבתי הדין המיוחדים לגיור או בתי הדין הרבניים האזוריים, והאם בהחלטה זו אין משום סתירה לעקרון השוויון. כללי - עקרון השוויון בחלוקת כספי תמיכות 11. סוגיית השוויון בחלוקת כספי תמיכות על-ידי משרדי הממשלה למוסדות ציבור בכלל, ולמוסדות ציבור בתחום היהדות בפרט, ניצבה לפתחו של בית משפט זה פעמים רבות בעבר. כידוע, עקרון השוויון הוא מעקרונותיה הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל, אשר זכה למעמד בכורה כעקרון יסוד בשיטת המשפט הישראלית עוד מראשית דרכה בהיותו "מנשמת אפו של המשטר החוקתי שלנו כולו" (ר' בג"ץ 98/69 ברגמן נ' שר האוצר, פ"ד כג(1) 693). בשנים האחרונות אף הוכר מעמדו החוקתי של השוויון כזכות יסוד הנגזרת מעקרון כבוד האדם המעוגן בהוראות חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו (בהתאם למודל שאומץ בבג"ץ 6427/02 התנועה לאיכות השלטון בישראל נ' הכנסת, (טרם פורסם, 11.5.2006)). על מרכזיותו ומעמדו של עקרון השוויון עמד בית משפט זה בשורה ארוכה של פסקי דין (וראו, למשל בבג"ץ 11163/03 ועדת המעקב העליונה לענייני הערבים בישראל נ' ראש ממשלת ישראל (טרם פורסם, 27.2.2006). ראו גם: יצחק זמיר ומשה סובל "השוויון בפני החוק", משפט וממשל ה(1), 165 (1999)). עקרון השוויון פורש כנפיו על כל תחומי הפעילות של השלטון, ובכללן על אופן חלוקת תקציבי המדינה על-ידי רשויות השלטון. על רקע האמור, ברורה ההלכה שיצאה מלפני בית משפט זה, עליה חזר הוא פעם אחר פעם, לפיה הוראות סעיף 3א לחוק יסודות התקציב - הוא הבסיס הנורמטיבי ליצירתם של מבחני התמיכה נשוא העתירה - מחייבות את הרשויות לנהוג בחלוקת תקציביהן בשוויון ובסבירות, והכל תוך יצירת קריטריונים ברורים, שקופים וענייניים המקיימים כללים אלו (ראו, למשל, בג"ץ 366/81 לשכת מפעילי האוטובוסים לתיור נ' שר האוצר, פ"ד לז(2) 115, 117 (1983); בג"ץ 11020/05 פנים להתחדשות יהודית בישראל נ' שרת החינוך, (טרם פורסם, 16.7.2006) (להלן: פרשת פנים להתחדשות יהודית); בג"ץ 1113/99 עדאלה נ' השר לענייני דתות, (טרם פורסם 18.4.2000); בג"ץ 1438/98 התנועה המסורתית נ' השר לענייני דתות, פ"ד נג(5) 337 (1999), להלן: פרשת התנועה המסורתית)). על רשויות השלטון חל איסור להפלות בין קבוצות אשר לא ניתן להצביע בעניינן על שוני רלוונטי המצדיק את ההבחנה. שוני רלוונטי אמרנו, שכן "אין בני אדם שווים. מבחינה זאת גם אין מוסדות שווים" (פרשת התנועה המסורתית, בעמ' 362), ולפיכך תרים אנו אחר השוויון המהותי, זה ה"מחייב התנהגות שוויונית כלפי בני אדם או מוסדות כאשר ההבדל ביניהם אינו שייך לעניין הנדון או אינו מצדיק התייחסות שונה" (שם, שם). הרשויות המבקשות לבסס את השוני הרלוונטי הנטען על-ידן חייבות להסתמך על שיקולים ענייניים, שבבסיסם שיקולים הנוגעים למהותה של הפעילות הנתמכת, להבדיל מן הגוף הזוכה לתמיכה, כלשון השופט ברק בבג"ץ 59/88 צבן נ' שר האוצר, פ"ד מב(4) 705, 707 (1989): "תמיכת המדינה נעשית לפי משקל העניין ולא לפי משקל המעוניין" (להלן: פרשת צבן), וראו גם בג"ץ 1447/03 פנים להתחדשות יהודית בישראל נ' שרת החינוך, פ"ד נט(3) 942, (2004)). כבר נקבע בפסיקתינו כי ההכרעה בשאלה האם ההבחנה שמבצעת הרשות מקיימת את השוויון המהותי תיערך בשני שלבים. השלב הראשון עניינו בזיהוי גבולות קבוצת השוויון בשים לב ל"תכלית החוק, מהות העניין, ערכי היסוד של שיטת המשפט והנסיבות המיוחדות של המקרה" (עניין התנועה המסורתית, בעמ' 363). לאורם של פרמטרים אלו ניתן לקבוע מהו שיקול ענייני ומהו שיקול זר לצורך קבלת החלטה בדבר גבולות קבוצת השוויון. כן ניתן לקבוע על-בסיס פרמטרים אלה את משקל השיקולים העניינים, שכן יכול וגם אם שיקול ענייני עמד בבסיס יצירתה של קבוצת השוויון, עדיין ייתכן והמשקל שניתן לשיקול זה הינו משקל בלתי-ראוי באופן שיוביל למסקנה כי יצירת קבוצת שוויון על בסיס טעם זה חורגת ממתחם הסבירות. השלב השני בניתוח השוויון המהותי מחייבנו לבחון האם בתוך גדרי קבוצת השוויון נוהגת הרשות בשוויון (לניתוח דומה ראו בג"ץ 3792/95 תאטרון ארצי לנוער נ' שרת המדע והאומנויות, פ"ד נא(4) 259 (1997) (להלן: פרשת תאטרון ארצי), כמו גם פרשת התנועה המסורתית הנזכרת לעיל). ליישום מבחנים אלה נעבור עתה. מן הכלל אל הפרט 12. כאמור, מבחני התמיכה נשוא העתירה שלפנינו - "מבחני תמיכה במוסדות ציבור להכנה לפני גיור" - קובעים כי רק מכוני גיור פרטיים המכינים את תלמידיהם לקראת גיור בבתי הדין המיוחדים לגיור או בבתי הדין הרבניים האזוריים יזכו לקבלת התמיכות. מסקנה זו עולה בבירור מסעיפי ההגדרות של המבחנים, הקובעים כדלקמן: הגדרות 31.א. בפרק זה – "ארגון" – גוף המכין את הלומדים לקראת גיור בבית הדין, באמצעות אחד או יותר מסוגי הפעילויות הנתמכות לפי מבחנים אלה; "בית דין" – אחד מבתי הדין הרבניים האזוריים או מבתי הדין המיוחדים לגיור; "גיור" – המרת דת התקפה במדינת ישראל לפי כל דין ובכלל זה לפי הדין בענייני המעמד האישי; "האגף" – תחום גיור במשרד; "מערך הגיור" – גוף הפועל במשרד ראש הממשלה ומתאם בין הגורמים השונים העוסקים בנושאי הגיור בארץ, מנהל ומפעיל את בתי הדין המיוחדים לגיור, דייניהם ועובדיהם. מכוני הגיור של העותרת אינם מכינים את הלומדים בהם לגיור באחד מבתי הדין הרבניים האזוריים או בתי הדין המיוחדים לגיור, ולפיכך הם אינם זכאים להיכלל במסגרת מבחני התמיכות בנוסחם כיום שכן אינם עונים להגדרת "ארגון". לעומת זאת, מכוני הגיור האורתודוכסיים הפרטיים מכינים את תלמידיהם לגיור בבתי הדין העונים להגדרת המונח "בית דין" הקבועה במבחנים ולפיכך זכאים הם להיכנס לגדרי מבחני התמיכות. לשיטתה של המדינה קיים שוני רלוונטי המבסס נימוק ענייני להבחנה הקיימת, הנסוב על ההבדל בין הליכי הגיור האורתודוכסי להליכי הגיור הלא-אורתודוכסיים, הן בהיבט ההסכמה החברתית המוענקת להם והן בהיבט הנפקויות המשפטיות שהם מעניקים לפרט המתגייר. בהיבט אחרון זה מבקשת המדינה לדבר בשמו של הפרט, בקובעה כי הליך הגיור האורתודוכסי מקל על הפרט בשים לב להכרה לה הוא זוכה מצד רשויות המדינה. על רקע הבדלים אלו סבורה המדינה כי קיימת הצדקה להעניק תמיכה כספית למכונים פרטיים המכינים לגיור אורתודוכסי בלבד, וכי לא מוטלת עליה חובה לתמוך בעותרת, המייצגת זרם אשר המדינה אינה רואה בו כזרם המרכזי המיצג את רוב הציבור בישראל. השאלה הנתונה להכרעתנו היא, איפוא, האם מבחני התמיכה המגדירים את קבוצת הזכאים על בסיס השוני בנפקויות החברתיות והמשפטיות שבין הליכי הגיור השונים מקיימים את חובת השוויון בהתאם להוראות סעיף 3א לחוק יסודות התקציב? 13. טרם נדון בשאלה זו נבקש לשוב ולמקד את המבט בטיבה של הסוגיה העומדת להכרעתנו. כאמור, המסגרת העיקרית ללימודים לקראת גיור הינו המכון המשותף ללימודי יהדות שהוקם בעקבות דו"ח ועדת נאמן. מכון זה פועל בחסות המדינה, והוא מהווה את מערך הגיור הרשמי שהקימה המדינה לצורך הכנה לגיור אורתודוכסי במסגרת בתי הדין המיוחדים לגיור ובתי הדין הרבניים האזוריים. בהתחשב במעמדו, אך ברור הוא כי עיקר תקציבי המדינה בתחום הגיור מופנים אליו. בעניינם של התקציבים המועברים למכונים אילו אין העותרת מלינה. להבדיל, עניינה של העתירה שלפנינו בהחלטה לתמוך אך ורק במכונים פרטיים להכנה לגיור של התנועה האורתודוכסית, מבלי שמוענקת תמיכה דומה למכונים פרטיים של העותרת ושכמותה. להבדיל מן המכון המשותף ללימודי יהדות שהינו כאמור חלק ממערך הגיור שהוקם על-ידי המדינה בעקבות המלצות ועדת נאמן, הרי שמכוניה הפרטיים של התנועה האורתודוכסית נשוא העתירה שלפנינו אינם מוסדות ממלכתיים ולא מהווים חלק ממערך הגיור הממלכתי. העובדה כי השלב הסופי בהליך הגיור נערך במסגרת ממלכתית, אינה מפחיתה מן העובדה כי הפעילות הנתמכת עצמה - הכנה לגיור - מבוצעת במסגרת פרטית לכל דבר ועניין. מכאן, שנקודת המוצא לענייננו הינה כי התמיכה נשוא העתירה מוענקת למכונים פרטיים של התנועה האורתודוכסית בלבד, והשאלה הטעונה הכרעה הינה האם קיימת הצדקה עניינית לתמוך אך במכונים פרטיים אלה ולא לתמוך במכונים פרטיים המכינים לגיור של העותרת ושכמותה. 14. ראשית, וכמסד לבחינת שאלה זו, יהיה עלינו לתור אחר התכלית העומדת בבסיס מבחני התמיכות, ממנה נוכל ללמוד אודות גבולות קבוצת השוויון. מה התכלית אותה מבקשים לקדם מבחני התמיכה? כפשוטם של דברים, המדובר בתקציב המשרד לקליטת עלייה, אשר על פניו נועד להקל על עולים – בעיקר כאלה שזכו למעמד מכוח חוק השבות – להשתלב בחברה הישראלית. השתלבות זו מורכבת, מטבע הדברים, מהטמעת ערכים חברתיים, תרבותיים, לאומיים ודתיים. זוהי אם כן, מטרתם העיקרית של התקציבים המוזרמים לעניין זה. המדינה מצידה, מבקשת לשים את כובד המשקל בהכרעה אודות הקצאת משאבי קליטה אלה על הזרם הדתי שבו מבקש העולה להתערות בעת קליטתו בישראל. ספק בעיננו האם דווקא ההיבט הנוגע לזרם הדתי אליו משתייך העולה הוא אשר מגשים את התכלית לה נועדה התמיכה, שבאה לסייע להליך הקליטה וההתערות החברתית של זכאי שבות בישראל. זאת ועוד, תימוכין לבחינת התכלית הרלוונטית ניתן למצוא אף בדברי ההסבר המתייחסים לדבר החקיקה, ולענייננו, חוקי התקציב לשנים בהן הוחלו מבחני התמיכה בנושא מכוני הגיור (היינו החל משנת 2006 ועד היום). הצדדים לא הביאו בפנינו תימוכין לטיעוניהם בדבר התכליות העולות מחוקי התקציב בהקשר הצריך לענייננו מלבד בתצהיר התשובה שהוגש על-ידי המדינה, אך נוכל ללמוד על תכליתם של אלו, בין היתר, מעיון בדברי ההסבר של המשרד לקליטת עלייה להצעת התקציב לשנת 2009, במסגרתם פירט המשרד את תחומי הפעילות והיקף התקציב הנדרש להם. דברי ההסבר ניתנים לצפייה באתר האינטרנט של משרד האוצר (www.mof.gov.il). החלק הרלוונטי לענייננו הינו זה המתייחס לתחום "לימודי יהדות" (עמ' 41-42 לדברי ההסבר), ונכתב בו, בין היתר, כדלקמן: "מטרת הפעילות להכנה לגיור היא לאפשר לכלל אוכלוסיית העולים, שאינם יהודים עפ"י ההלכה אך עלו מכח חוק השבות, להשתלב השתלבות תרבותית ורוחנית מלאה בעם היהודי ובמדינת ישראל. הפעילות מיועדת לתת מענה לצורכי העולה ולרצונותיו להיות חלק מהעם היהודי, לצורך קליטה ושילוב בקהילה". בהמשך נאמר, כי "הפעילות מסייעת ומציעה הכנה וליווי למעוניינים, מתוך בחירה חופשית, לעבור את תהליך הגיור המקובל במדינת ישראל, תוך שמירת אחדות העם היהודי". מספר מסקנות עולות מעיון בדברי ההסבר – ראשית, בליבת ההבחנה המוצהרת על-ידי המשרד לקליטת עלייה בדברי ההסבר ניצבת המקובלות החברתית של הליך הגיור, ולאו דווקא הנפקויות המשפטיות שהוא מקנה כפי שהרחיבה המדינה בתצהיר התשובה. עובדה זו מפחיתה ממידת הרלוונטיות שיש ליתן לעניין זה בהגדרת קבוצת השוויון. שנית, מהותה של פעילות ההכנה לגיור הינה לסייע לעולים זכאי חוק השבות, שאינם יהודים, להשתלב תרבותית ורוחנית בעם ובמדינה בשים לב לצורכיהם ורצונותיהם. הגם שדברי ההסבר מציינים כי הדרך לעשות כן הינה באמצעות הליך הגיור "המקובל" (ובכך מכוונים הם לגיור האורתודוכסי), נראה לכאורה כי גם בפעולותיה של העותרת ושכמותה יש משום מתן מענה לתכלית העיקרית המוצהרת העומדת בבסיס התמיכה המוענקת. כפי שפורט על-ידי העותרת בעתירתה, מטרתם המוצהרת של מכוניה הינה שילוב עולים חדשים החפצים בכך בשורות העם היהודי, תוך למידה והכרות עם הדת היהודית, עקרונותיה, אורחות חייה ומנהגיה והכל אגב נטילת חלק פעיל בחיי הקהילה היהודית. תכלית זו עולה לכאורה בקנה אחד עם התכלית המוצהרת של תחום לימודי היהדות שהמשרד לקליטת עלייה מבקש לקיים, וככזו היא מחייבת החלת מבחני התמיכה שנקבעו לצורך הגשמת תכלית זאת אף על העותרת ושכמותה (והשוו: פרשת התנועה המסורתית, בעמ' 364; בג"ץ 6634/94 ארנן יקותיאלי נ' השר לענייני דתות, פ"ד מט(5) 45, 48 (1995)). דברי ההסבר מפרטים אמנם גם את המטרה וגם את האמצעי, ברם, לאור האמור לעיל בעניין התכלית שבבסיס התמיכה, ספק אם האמצעי שמצא ביטויו במבחני התמיכה הינו היחיד אשר מגשים את תכליתה. בתצהיר התשובה מטעמה, הציגה המדינה את התכלית של מבחני התמיכות על בסיס מצומצם במידה ניכרת מזה העולה מדברי ההסבר, שכאמור מתייחסים ל"השתלבות תרבותית ורוחנית מלאה בעם היהודי" או "השתלבות בקהילה" ככאלה המכוונים אך ורק להשתלבות באמצעות גיור על-פי דין תורה. פרשנות מצמצמת זו לא רק שאינה נגזרת הכרחית מלשונם ומתכליתם של דברי ההסבר להצעת החוק, אלא שהיא אף אינה מתיישבת עם עקרונות משפטיים נוספים אליהם מחויבת המדינה, ביניהם עקרון הפלורליזם וחופש הדת. לאור כל זאת, ובהתאם לחזקת התכלית לפיה חקיקה נועדה להגשים את עקרונות היסוד של השיטה (ראו: אהרון ברק, פרשנות במשפט, כרך שני, עמ' 487 (1993)), עולה לכאורה כי מבחני התמיכה שנקבעו אינם מתיישבים עם התכלית לשמה נועדו. 15. זאת ועוד – בחינת התכלית אינה אלא היבט אחד מבין מספר היבטים אותם יש לבחון במסגרת ניתוח גבולות קבוצת השוויון. כך, ציינו לעיל כי לצד בחינת התכלית יש לתת את הדעת להיבטים נוספים הכרוכים בסוגיה, המאפשרים בשקלול ביניהם לגבש מסקנה האם נפל פגם בהחלטה אודות יצירת קבוצת השוויון. בין היבטים אלו ניתן למנות את המצב המשפטי נשוא הסוגיה, עקרונות היסוד של השיטה, הנסיבות המיוחדות של העניין ומהותו. אין צורך להזכיר, כי המדינה, בקובעה מבחני תמיכה בכלל ומבחני תמיכה לפעילות דתית בפרט, מחויבת ליתן דעתה לעקרונות היסוד של שיטתנו המשפטית, כמו גם לאיזונים המתחייבים בין כלל השיקולים הצריכים לעניין (והשוו: בג"ץ 8418/03 אולפנא כפר פינס נ' משרד הפנים (טרם פורסם, 4.7.2005)). בנסיבות העניין שלפנינו, יש לתת את הדעת לשני היבטים עיקריים – הראשון, זה הנוגע להלימתם של מבחני התמיכה עם עקרון חופש הדת, והשני, זה שנוגע להלימתם של מבחני התמיכה עם עקרון הפלורליזם. 16. בכל הנוגע לחופש הדת, כבר נקבע באופן מפורש בפסיקתנו כי "אין ספק כי השוני בתפיסה דתית... אינו שיקול ענייני, אלא הוא שיקול זר ופסול לצורך מתן תמיכות על ידי משרד הדתות" (פרשת התנועה המסורתית, בעמ' 373-374). עוד נקבע בהקשר זה כי "...זכות היא לכל גוף, כמו לכל אדם, לאמץ לעצמו את התפיסה הדתית הנראית לו. זהו המסד לחופש הדת. חופש הדת עומד, כמובן, גם לתנועה המסורתית". ונפנה גם אנו לדברים שנאמרו לפני שנים רבות על-ידי השופט ויתקון בהמ' 525/63 שמואל נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח(3) 452, 471 (1964), ואשר ליחם לא נס גם היום: "יש להיזהר מכל פגיעה בחופש הדת ומכל התערבות יתרה מטעם המדינה בתחרותן החופשית של דעות והשקפות בתחום הדת ובתחומים רוחניים אחרים". עוד ראו בג"ץ 650/88 התנועה ליהדות מתקדמת בישראל נ' השר לענייני דתות, פ"ד מב(3) 377 (1988), שם נאמר מפי הנשיא מ' שמגר כי: "חופש הדת והפולחן הם מחרויות היסוד המוכרות לפי שיטתנו המשפטית ומהוות חלק ממנה. ביטוייה של החרות האמורה הם, כמובן, בעיקרם בחופש ההבעה והמעשה הדתיים אולם בכך לא סגי. בין היתר נובע מקיומה של החרות האמורה שינהגו במאמינים במידה של שיוויון וכי רשויות השלטון ירחיקו עצמם מכל מעשה או מחדל כלפי המאמינים על זרמיהם, לרבות ארגוניהם ומוסדותיהם, שטעם של הפלייה פסולה מתלווה אליו". הדברים יפים לנסיבות העניין שלפנינו. העותרת ושכמותה מעידות על עצמן כי הן רואות בלימודי הגיור מטעמן אתגר בעל חשיבות לאומית-ציונית. הן מבקשות לסייע לעולים החדשים במדינת ישראל החפצים בכך להשתלב בקרב העם היהודי, בהתאם לתפיסתם הדתית. הגם שהמדינה מבקשת ליתן הצדקה לכך – ולכך עוד נשוב בהמשך - נראה כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש כי הלכה למעשה המדינה אינה מוצאת לנכון לתמוך בעותרת בשל כך שתפיסתה הדתית שונה מזו אותה מוצאת המדינה לקדם. זהו על-פניו שיקול זר לצורך מתן תמיכות. מעבר לכך, בעשותה כן מעניקה המדינה יתרון לתפיסה דתית מסוימת על-פני רעותה, תוך פגיעה שאין לה מקום ב"שוק החופשי" הראוי לשימור של תפיסות דתיות שונות. מכאן מתחייבת המסקנה כי מבחני התמיכה עומדים בסתירה לחובתה של המדינה בשמירה על חופש הדת של העותרת ומפלים אותה על בסיס שוני בתפיסתה הדתית. דברים אלו אך מתחזקים על רקע תכלית המבחנים כפי שפורטה לעיל. 17. בכל הנוגע לעקרון הפלורליזם, הרי שחשיבותו בשימור המהות הדמוקרטית של המדינה הוכרה כבר בעבר בפסיקתו של בית משפט נכבד זה (ראו, למשל, פרשת פנים להתחדשות יהודית הנזכרת לעיל). עקרון זה – שהינו ביטוי לעקרון השוויון - מטיל על המדינה מחויבות לכיבוד כל הזרמים, התפיסות והשוני המתקיימים בקרבה, תוך מתן מרחב אמיתי לקיום ופעולה. עמד על כך השופט זמיר במסגרת פסק דינו בפרשת התנועה המסורתית: "בחברה דמוקרטית זכות היא לקבוצות שונות בציבור, לרבות קבוצות מיעוט דחויות, לבטא את עצמן בתחום התרבות, הדת והמסורת, כל קבוצה בדרכה. איש באמונתו יחיה. לא זו בלבד. יתרון הוא גם לחברה, שיש בה מגוון של תפיסות, אורחות חיים ומוסדות. המגוון מעשיר. הוא מבטא מציאות חיים; הוא תורם לשיפור החיים; הוא נותן משמעות מעשית לחופש. החופש הוא בחירה. ללא אפשרות של בחירה בין דרכים שונות, החופש של אדם לבחור את דרכו הוא רק מליצה. זה עיקרו של הפלורליזם, שהוא מרכיב חיוני ומרכזי של חברה דמוקרטית, לא רק במישור הפוליטי, אלא גם במישור התרבותי, לרבות במישור הדתי: מגוון של דרכים ואפשרות לבחור ביניהן". (שם, בעמ' 375-376). חובתה של המדינה לעקרון הפלורליזם אינה מסתכמת בחובה פסיבית בלבד. יש למחויבות זו היבט אקטיבי, המטיל על המדינה חובה - בנסיבות בהן החליטה לתמוך כלכלית בפעילותו של זרם מסוים - להעניק תמיכה ליתר הזרמים, כך גם לעניין זרמים דתיים. ונפנה לדברים שנאמרו בהקשר זה בפרשת התנועה המסורתית על-ידי השופט זמיר: "מדינת ישראל היא, כפי שגם נקבע בחוק-יסוד: כבוד האדם וחירותו ובחוק-יסוד: חופש העיסוק, מדינה יהודית ודמוקרטית. ההיבט היהודי של המדינה בא לידי ביטוי, בהקשר הנדון, במתן תמיכה לתרבות תורנית. אולם לא בהכרח תרבות תורנית העשויה כולה בדפוס אחד. התרבות התורנית עשוייה, הלכה למעשה, גוונים וגוני גוונים. המדינה נדרשת לאפשר ביטוי לאלה ואף לאלה. כך נדרש מן המדינה לא רק בשל עקרון השוויון. כך נדרש ממנה גם בשל תפיסת הפלורליזם. הפלורליזם הוא היבטה של דמוקרטיה. וישראל היא מדינה יהודית שהיא גם מדינה דמוקרטית". (שם, בעמ' 377). והדברים שנאמרו שם יפים לענייננו – אכן, אין מוטלת על המדינה חובה לתמוך בגופים פרטיים שונים. אולם, משבחרה המדינה לתמוך במכוני גיור פרטיים של התנועה האורתודוכסית, מחייבה עקרון הפלורליזם להעניק תמיכה אף למכוני הגיור של זרמים אחרים ביהדות. משלא עשתה כן, פעלה היא בניגוד לחובתה לאפשר קיומן של מגוון דעות ורעיונות תורניים באופן ההולם את תפיסות היסוד של המדינה הדמוקרטית. דברים אלו מתחזקים בנסיבות העניין שלפנינו על רקע התכלית אותה מבקש להשיג תקציב המשרד לקליטת עליה נשוא העתירה שלפנינו, כפי שפורט לעיל. 18. כאמור, המדינה בטיעוניה אינה סבורה כי מבחני התמיכה הינם מבחנים מפלים. אמנם, אין המדינה מכחישה הלכה למעשה את העובדה כי ההבחנה העומדת בבסיס מבחני התמיכה נשענת על הזרם הדתי אליו משתייך הגיור אותו עובר הפרט - הבחנה שכאמור לעיל עומדת על-פניה בניגוד לעקרון חופש הדת ולעקרון הפלורליזם. ברם, וחרף זאת, מבקשת המדינה לטעון כי קיים שיקול ענייני המצדיק הבחנה כזאת, הנשען על ההבדלים בין הגיור האורתודוכסי לגיור שאינו-אורתודוכסי, הן בהיבט "מקובלותו החברתית", והן בהיבט הנפקויות החברתיות והמשפטיות המוענקות לו - עבור החברה הישראלית בכללותה ועבור הפרט המבקש להשתלב בה. לטענת המדינה, על רקע זה, אין כל פגם בהחלטה לקדם באמצעות תמיכה תקציבית סוג מסוים של גיור על-פני סוג אחר. סוגיית המשמעויות המשפטיות והחברתיות של הליכי הגיור האורתודוכסיים למול הליכי הגיור הרפורמים והקונסרבטיביים הינה שאלה מורכבת, הנושאת על גבה מטען ערכי, דתי וחברתי רב משקל. היא מעלה לדיון היבטים רבים, שחלקם אף ניצבו בעבר בפני בית משפט זה בהקשרים שונים. כך, למשל, הכיר בית משפט זה בנפקויות משפטיות שונות שיש להליכי הגיור הלא-אורתודוכסיים, הן לצורך חוק המרשם והן לצורכי מתן מעמד מכוח חוק השבות בנסיבות בהן משלים המועמד לגיור את לימודיו בקהילה מוכרת מחוץ לישראל (כאמור בפרשת נעמ"ת וטושביים). לצד זאת קיימים היבטים נוספים בעלי רגישות חברתית-דתית רבה בהם ניתן להצביע על פערים במשמעויות שמעניק הגיור האורתודוכסי לעומת הגיור הרפורמי והאורתודוכסי, למשל, בהיבטים הנוגעים לדיני המעמד האישי. ברם, היבטים אלו אינם מעניינה של העתירה שלפנינו, וממילא אין אנו נדרשים להביע כל עמדה בעניינם. בין כך ובין כך, וגם אם נצא מנקודת ההנחה כי קיים פער בנפקויות המשפטיות והחברתיות שמעניקים הליכי הגיור השונים, עדיין סבורים אנו כי טעם זה, לעצמו, לא יוכל להצדיק את ההבחנה אותה מבקשת המדינה ליצור בין מכונים פרטיים של זרמים שונים ביהדות הפועלים לאותה מטרה - הכנה לגיור. לעניין זה, נראה כי על המדינה להבחין בין הפעילות הנתמכת גופה להיבטים נוספים – חיצוניים לה – אשר מידת הרלוונטיות שלהם לצורך גיבוש מבחני התמיכה מוטלת בספק, ואין הם יכולים להצדיק את ההבחנה אותה מבקשת המדינה ליצור, תוך העדפתו של זרם דתי אחד על-פני זרם דתי אחר. 19. במובנים מסוימים, נראה כי המדינה מבקשת בטיעונה זה לשוב ולהעלות טיעונים שונים שהוצגו על-ידה בעבר, ואשר נדחו בפסיקתו של בית משפט זה. כך למשל, רצונה של המדינה לתמוך אך בגיור האורתודוכסי על-בסיס טענתה כי הוא מוסכם על-ידי "כלל ישראל", אינו נותן ביטוי מספק לקביעתו של בית משפט בפרשת נעמ"ת, לפיה אין לראות את היהודים בישראל כ"עדה דתית" אחת בראשה עומדת הרבנות הראשית בישראל. זאת ועוד – ובמיוחד באשר להיבטים הנוגעים לנפקויות המשפטיות של הליך הגיור לעניין חוק השבות, נראה כי בטיעונה של המדינה מבקשת היא לשוב ולטשטש את ההבחנה הברורה שבאה לידי ביטוי בפסק הדין בפרשת טושביים (ואשר עקרונותיה מצאו ביטויים כבר בבג"ץ 1031/93 אליאן (חוה) פסרו נ' שר הפנים, פ"ד מט(4) 661, להלן: פרשת פסרו, ובפרשת נעמ"ת). בפרשת טושביים הכיר בית משפט זה בכוחו של סעיף 32 לחוק יסוד: הממשלה להעניק לממשלה סמכות להקים מערך גיור ממלכתי על בסיס החשיבות שביצירת מנגנון פיקוח ציבורי על הליך הגיור. לצד זאת, קבע בית המשפט כי אין בסעיף זה כדי להעניק למדינה סמכות לקבוע כי רק גיור הנערך במסגרת מערך הגיור יוכר על-פי חוק השבות. בית משפט זה קבע באותו הקשר כי "סמכותה הכללית (השיורית) של הממשלה אינה יכולה לסתור את האמור בחוק השבות או לפגוע בזכות אדם". חרף קביעה זאת, מבקשת המדינה – לפחות בהיבט מסוים של טיעונה - להצדיק מתן תמיכה כספית למכוני הגיור האורתודוכסיים הפרטיים תוך השענות רעיונית על אותה תפיסה ממש – היינו ההכרה לצורכי חוק השבות שיש להעניק לגיור האורתודוכסי בלבד. כאמור, אין בעתירה זו כדי להכריע בסוגיה מורכבת זאת התלויה ועומדת בפני בית המשפט במסגרת פרשת דהן הנזכרת לעיל, אך הגיונם של הדברים שנקבעו בפרשות פסרו, נעמ"ת וטושביים, וההבחנה שיש ליצור בין השאלה ההלכתית לבין הדין האזרחי, מובילים למסקנה כי בטעם זה אין כדי להצדיק פגיעה בזכות לשוויון, המעוגנת, בין היתר, בהוראות חוק יסודות התקציב. מעבר לכל אלה, יצוין עוד, כי ממילא לא ברורה הישענותה של המדינה על נפקויות הגיור לצורכי חוק השבות כעילה להבחנה במבחני התמיכות, עת הליכי הגיור נשוא התמיכות נועדו עבור עולים חדשים אשר הגיעו ארצה וזכו ממילא במעמד מכח חוק השבות, כפי שנלמד אף מדברי ההסבר להצעת חוק התקציב. לפיכך, אין רלוונטיות לנפקות משפטית זאת בהיבטים הנוגעים למבחני התמיכה נשוא העתירה. זאת ועוד – מטיעונה של המדינה נגזר קושי נוסף, המחייב אף הוא את המסקנה כי הטעם עליו הצביעה המדינה כמצדיק את ההבחנה אינו יכול לעמוד, בוודאי עת הוא ניצב למול יתר השיקולים שנזכרו לעיל. מתשובת המדינה עולה כי בטיעונה מבקשת היא להדגיש את זווית הראייה המתאימה לשיטתה לאזרח המבקש להתגייר. כך, מבקשת המדינה לטעון כי רק באמצעות הליך הגיור האורתודוכסי יזכה הפרט להיות חלק מן החברה הישראלית באופן שלם ומלא, ומבלעדי הליך זה עלולה השתייכותו הדתית להיוותר "נתונה בספק" לאורך כל חייו "לפחות בעיני יהודים רבים, המתגוררים בישראל וברחבי העולם כולו" (סעיף 30 לתצהיר התשובה). מבלי להידרש לטענת המדינה בהקשר זה לעיצומה, נראה לנו כי ההחלטה בעניין זה ראוי לה שתתקבל על-ידי הפרט הבוגר המבקש לבחור לו את אורח חייו ותפיסותיו הדתיות. במסגרת בחירתו זו, ברי כי על הפרט המבקש להתגייר לשוות לנגד עיניו את המשמעויות של הליך הגיור בו הוא בוחר וההשלכות המשפטיות והחברתיות שלו, אך בכך אין כדי להצדיק הכרעה להעדפת מתן תמיכות אך למכוני הגיור האורתודוכסים הפרטיים. עמדתה זו של המדינה מנוגדת אף לעקרון חופש הדת והמצפון ולעקרון הפלורליזם, עת מחליטה היא עבור הפרט כיצד עליו לראות עצמו כמי שהשתלב השתלבות תרבותית ורוחנית מלאה בחברה הישראלית, מבלי לאפשר לו באופן אמיתי את חופש הבחירה באשר לזרם הדתי המועדף עליו לצורך הגשמת מטרה זו; לפיכך אין הבחנה זו לעצמה יכולה לעמוד. הדברים אף חמורים יותר עת עוסקים אנו בתמיכה תקציבית – כבענייננו – כפי שכבר פורט לעיל. בהקשר זה נקבע בעבר על-ידי בית משפט נכבד בפרשת נעמ"ת מפי הנשיא ברק כי : "ביהדות ישנם זרמים שונים הפועלים בישראל ומחוצה לה. כל זרם פועל על פי השקפותיו שלו. לכל יהודי ויהודי בישראל – כמו גם לכל אדם ואדם שאינו יהודי – חופש דת, מצפון והתארגנות. תפישות היסוד שלנו מעניקות לכל פרט ופרט את החירות להחליט באשר להשתייכותו לזרם זה או אחר..." (שם, עמ' 751). ובפרשת פסרו נקבע מפי הנשיא שמגר כי: "חופש הדת והמצפון הוא מעקרונות היסוד של שיטתינו. חופש זה הוא מן הערכים המרכיבים את היסודות הנורמטיביים החולשים על שיטתינו מעת קום המדינה. חופש המרת הדת מוגן במסגרת חופש הדת והמצפון. על כן, פרשנות סבירה של המצב המשפטי הקיים מלמדת כי הרשויות לא יתערבו בתחום זה של האוטונומיה של הפרט, וכי החלטתו של התושב או האזרח להמיר את דתו מחד גיסא, וההחלטה לקבל אדם לחיק הדת אליה הוא בוחר להצטרף מאידך גיסא, יהיו חופשיות מהתערבות ומהסדרה של המדינה. המרת הדת היא עניינו של הפרט. בחברה חופשית רשאי כל אדם להמיר דתו כרצונו" (שם, בעמ' 682). והדברים שנאמרו לעיל יפים לענייננו, בשינויים המחויבים, ומובילים למסקנה כי טענתה זו של המדינה אינה יכולה אף היא להצדיק לעצמה את האבחנה אותה היא מבקשת ליצור. ואם בכל אשר פורט לעיל לא די, נוסיף ונציין כי קשה לנו להתעלם מן התשתית העובדתית שהוצגה בפנינו, המעידה על כך שמבחני התמיכה נשוא העתירה נוצרו לאחר מספר שנים בהם העניק משרד החינוך תמיכה עקיפה למכוני הגיור האורתודוכסיים, תמיכה אשר הופסקה על-ידי משרד החינוך בעקבות פניותיה של העותרת. הנימוק שעמד בבסיס התמיכות העקיפות שהוענקו, כפי שנלמד מן התכתובות בין הצדדים, נסוב על הכרתה של הרבנות ורשויות המדינה בגיור האורתודוכסי. נימוק זה אשר ככל הנראה לא יכול היה להצדיק את המשך מתן התמיכות העקיפות, לא יוכל לעמוד אף היום לצורך הצדקת התמיכות הישירות נשוא העתירה שלפנינו. 20. נוכח כל האמור לעיל, אנו סבורים כי שאלת הנפקויות המשפטיות של הליך הגיור עבור הפרט אינה יכולה כשלעצמה להצדיק הבחנה בין קבוצות המקיימות פעילות הדומה במהותה ואשר שואפת להשיג תכלית זהה - שילובם התרבותי והרוחני של אזרחים ותושבים ישראלים בחברה ובקהילה בישראל. ההחלטה לעניין נפקויות ההליך נתונה בידי הפרט הבוחר בהליך, בהתאם לתפיסתו הדתית, והמדינה מחויבת בהתאם לעקרון חופש הדת והפלורליזם לאפשר קיומם של אלו לצד אלו, בכלל זה תוך מתן תמיכה מקום בו מצאה לתמוך באחת מן הקבוצות, כבענייננו. 21. מכל האמור לעיל מתחייבת המסקנה כי בנסיבות העניין לא עלה בידי המדינה לבסס את טענתה בדבר שוני רלוונטי המצדיק את יצירת ההבחנה המאפשרת הענקת תמיכה למכוני הגיור הפרטיים האורתודוכסיים בלבד, ולא למכוני הגיור הפרטיים הלא-אורתודוכסיים, כדוגמת מכוניה של העותרת. מסקנה זו מתבקשת הן מבחינת תכלית מבחני התמיכה כפי שפורטה לעיל, והן על רקע העובדה כי מבחני התמיכה כפי שנקבעו אינם עולים בקנה אחד עם עקרון חופש הדת והפלורליזם. גם השיקול עליו ביקשה המדינה לבסס את ההבחנה הקיימת מעורר קשיים רבים לגופו, כפי שפורט לעיל, ואין בו לדעתנו, בוודאי בשים לב למכלול השיקולים הצריכים לעניין, כדי לבסס הצדקה עניינית לשוני בין הקבוצות. במצב דברים זה, המסקנה המתחייבת היא כי מבחני התמיכה נשוא העתירה אינם תואמים את עקרון השוויון המהותי, ולפיכך אינם יכולים לעמוד. נציין, כי לאור המסקנה אליה הגענו, לפיה מבחני התמיכה עומדים בסתירה לעקרון השוויון, לא ראינו צורך להכריע במחלוקת שנפלה בין הצדדים בשאלה האם הליכי הכנה לגיור מהווים "שירות דת" אם לאו. הסעד 22. משקבענו כי ההחלטה על יצירת קבוצת השוויון על בסיס השיקול שהציגה המדינה אינה מקיימת את חובת השוויון, נותרה עוד לדיון שאלת הסעד הראוי להעניק לעותרת. ההלכה בעניין הסעד הראוי במקרה של הפלייה בחלוקת תמיכות על-ידי משרד ממשלתי נדונה על-ידי בית משפט זה בבג"ץ 637/89 חוקה למדינת ישראל נ' שר האוצר, פ"ד מו(1) 191, (1991). בהתאם לעקרונות שנקבעו בהלכה זאת, ולאור הצהרת המדינה לפיה תמלא אחר פסק הדין עד לשיעור של 20% מן התקציב שיועד בשנים אלו לתמיכה במוסדות ציבור העוסקים בהכנה לקראת גיור, מצאנו כי יש להורות למשרד לקליטת עלייה להעניק לעותרת ולשכמותה תמיכה מתאימה, בהתאם לחלק היחסי של מכוניה במערך הגיור הנתמך, עבור השנים 2006-2009 (ככל שתקציב עבור שנת 2009 כבר הועבר למכוני הגיור הנתמכים מתוקף מבחני תמיכה אלה). נעתרנו לעתירה בכל הנוגע לעבר. בכל הנוגע לעתיד לבוא, וכאמור בפסק דיננו, אם וככל שתחליט המדינה להמשיך במתן התמיכות למכוני הגיור הפרטיים, אנו נעתרים לראש השלישי של העתירה ומורים למדינה להתקין מבחני תמיכה שיאפשרו לכל זרמי היהדות המכינים לגיור לקבל תמיכה במסגרתם. מאליו מובן, ששיקול הדעת בשאלת עצם מתן התמיכות מצוי בידי המדינה. מכל מקום, ברי כי כל החלטה להמשך מתן התמיכות תחייב את המדינה לנהוג בשוויון כלפי מכוני הגיור בהתאם לקביעותיו של פסק דין זה. 23. סיכומם של דברים, החלטנו לקבל את העתירה ולהפוך את הצו על תנאי שהוצא בה למוחלט, בהתאם לאמור בסעיף 22 לעיל. בנסיבות העניין, לא יעשה צו להוצאות. ה נ ש י א ה השופטת מ' נאור: אני מסכימה. כפי שהבהירה חברתי הנשיאה, המדינה אינה חייבת כלל ועיקר לתמוך במכוני גיור פרטיים. ואולם, כל עוד היא בוחרת בדרך זו אין היא יכולה ליתן עדיפות לגיור ה"מועדף" על ידה ועליה לנהוג באופן שיוויוני. ש ו פ ט ת השופטת ע' ארבל: אני מצטרפת לפסק דינה של הנשיאה. במוקד הדיון בעתירה הנוכחית ניצבים מבחני התמיכה שגובשו על-ידי המשרד לקליטת עליה. השאלה שבפנינו הינה האם יש הצדקה למציאות שיוצרים מבחני תמיכה אלו, ולפיה זוכים לתמיכה תקציבית מטעם המדינה מוסדות פרטיים המקיימים הכנה לגיור אורתודוכסי בבתי הדין המיוחדים לגיור או בבתי הדין הרבניים, בעוד שמוסדות פרטיים אחרים המקיימים הכנה לגיור בבתי דין עצמאיים של הזרם הקונסרבטיבי והרפורמי אינם זוכים בתמיכה דומה. כשלעצמי, סברתי כי נכון יהיה להכרעה בעתירה זו להמתין לעת מתן פסק הדין בבג"ץ 11013/05 נטליה דהן נ' שר הפנים (להלן: עניין דהן), שעניינו בשאלת זכאותם של מי שגוירו בהליכי גיור קונסרבטיביים ורפורמיים בישראל למעמד בישראל מכוח חוק השבות, התש"י – 1950. דומה כי לכך כיוון בית משפט זה בהחלטתו מיום 20.2.06 (להלן: ההחלטה). ברם, המועדים שנקצבו בהחלטה זו חלפו, הימים נקפו, והתקדמות ממשית בעניין לגופו, כך נראה, עדיין אין. משכך, הסכמתי גם אני כי אין לדחות עוד את ההכרעה בעתירה הנוכחית שליבתה בסוגיית השוויון בחלוקת תקציבים. כפי שמציינת חברתי הנשיאה בחוות דעתה, עניינה של העתירה הנוכחית בסוגיית השוויון בחלוקת כספי תמיכות שמחלקים משרדי הממשלה. סוגיה זו אינה חדשה עימנו והמבחנים להכרעה בה – כפי שהוצגו בבהירות על-ידי חברתי – מוכרים הם ומקובלים. תמציתם, בקיצור נמרץ הינה כי חלוקת התקציבים והתמיכות על-ידי המדינה צריכה להיעשות תוך שמירה על עקרונות של שוויון וסבירות ותוך קביעת קריטריונים ברורים וגלויים לחלוקת הכספים. על הרשות שמחלקת את התקציב לשקול שיקולים ענייניים בלבד, ואין היא יכולה להפלות בין קבוצות אשר אין ביניהן שוני רלוונטי (ראו למשל: בג"ץ 2196/00 הקאמרטה הישראלית - ירושלים נ' שר המדע, התרבות והספורט, פ"ד נח(4) 807 (2004); בג"ץ 8186/03 קרן החינוך למען בתי ספר תל"י נ' משרד החינוך, פ"ד נט(3) 873 (2004); בג"ץ 3916/05 עמותת "בת-דור – אגודה לאומנות המחול בתל-אביב נ' שרת החינוך התרבות והספורט (לא פורסם, 14.6.06); בג"ץ 11020/05 פנים להתחדשות יהודית בישראל נ' שרת החינוך, התרבות והספורט (לא פורסם, 16.7.06) (להלן: עניין פנים להתחדשות יהודית)). בהקשר בו אנו מדברים, של חלוקת כספי תמיכות על-ידי הממשלה למוסדות ציבור בתחום היהדות או בנוגע לשירותי דת, מיועדים מבחנים, או אמות מידה אלו, להביא להגשמתם של עקרונות וערכים שהם מעיקרי שיטתנו המשפטית, וביניהם השוויון, חופש הדת והפלורליזם. בהקשר זה ציינתי כבר כי: "ההנחה היא שמרכיב בסיסי וחיוני בחיי דמוקרטיה תקינים הוא הפלורליזם, שכן המגוון הוא המבטא את הדמוקרטיה הלכה למעשה. מדינה דמוקרטית מכבדת את כל הזרמים, התפיסות והשונויות שבה, נותנת להם מרחב קיום ופעולה, ואף תומכת בהם באופן שוויוני. חברה דמוקרטית אף אינה יכולה להסתפק במתן אפשרות קיום לזרמים שונים, ועליה לתת תמיכה כספית שוויונית לכל הזרמים. אין פירושו של דבר כי המדינה מחויבת לתמוך בפעילות כזו או אחרת, אך משהחליטה המדינה לתמוך בפעילות מסוימת, אין היא יכולה להפלות קבוצה מסוימת המקיימת את אותה פעילות רק בגלל השתייכותה לזרם מסוים (עניין פנים להתחדשות יהודית). ההכרעה בעתירה הנוכחית, על-פי הנמקתה של הנשיאה, ובפרט ההתייחסות לקבוצת שוויון המבוססת על סיוע לעולים בהשתלבות תרבותית וחברתית, מקובלת עליי, באשר היא מיישמת את העקרונות הבסיסיים והמקובלים ומגשימה את הערכים להם מחויבות מדינת ישראל והחברה בישראל, וביניהם ערך השוויון ופלורליזם. מדובר בהכרעה הצועדת בעקבות פסיקתו העקבית של בית משפט זה בסוגיות של חלוקת תקציבים. מטעמים אלה מצטרפת אני לפסק דינה של הנשיאה. ויודגש: אין להתעלם מכך שברקע העתירה ניצבות שאלות עקרוניות ומהותיות הקשורות בנפשה של האומה כולה באשר לנושא הגיור, וביניהן השאלות שבמוקד העתירה בפרשת דהן. שאלות קשות ורגישות הן אלה, אך ההכרעה בהן לגופן תמתין לעיתה. מכל מקום, ובכך מצטרפת אני לחברותיי, כל עוד בוחרת המדינה לתמוך במכוני גיור פרטיים מתקציבה, שומה עליה לעשות כן באופן סביר ושוויוני. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינה של כב' הנשיאה ד' ביניש. ניתן היום, כ"ה באייר התשס"ט (19.05.2009). ה נ ש י א ה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05115850_N12.doc דז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il