פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11541/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11541/05 ע"פ 11733/05 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערער בע"פ 11541/05 והמשיב בע"פ 11733/05: פלוני נ ג ד המשיבה בע"פ 11541/05 והמערערת בע"פ 11733/05: מדינת ישראל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב בתיק פ 40079/05 מיום 6.11.05 (כבוד השופט ג' קרא) בשם המערער בע"פ 11541/05 והמשיב בע"פ 11733/05: עו"ד יעקב לשצינסקי בשם המערערת בע"פ 11733/05 והמשיבה בע"פ 11541/05: עו"ד דפנה ברלינר פסק-דין השופט א' א' לוי: ערעור וערעור שכנגד על פסק-דינו של בית-המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (ת"פ 40079/05), בו הורשע המערער בעבירה של ניסיון להצתה, לפי סעיף 448 סיפא בשילוב עם סעיף 25 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"), וזוכה מעבירות של סחיטה בכוח ובאיומים, הצתה והיזק בזדון, עבירות לפי סעיפים 427 רישא, 428 רישא, 448 רישא ו-452 לחוק. 1. בין הצדדים בערעור זה לא היתה מחלוקת בכל הנוגע לעובדות הבאות: ביום 22.7.04, ברמת-גן, ארעה תאונת דרכים בין רכב בו נהג מרדכי, בנו של המערער, לבין רכב בו נהגה המתלוננת. עם הגעתה של ניידת משטרה למקום, החליפו המערער והמתלוננת פרטים, ואלה כללו גם את מספר הטלפון של המתלוננת בביתה (נ/10). ביום 30.8.04 הודיעה חברת הביטוח של המתלוננת, "הראל חברה לביטוח בע"מ", כי היא דוחה את תביעתו של המערער לשלם פיצוי בגין הנזקים שנגרמו לרכבו (ת/23), ובעקבות כך שיגר בא-כוחו של המערער, ביום 18.10.04, מכתב למתלוננת בו נדרשה להיטיב את נזקיו של שולחו, בסכום של כ-15,000 ש"ח (ת/13). 2. על פי גרסת המדינה, החל מחודש אוקטובר 2004 סבלו המתלוננת ובני ביתה מהטרדות טלפוניות חוזרות ונשנות, אשר לוו באיומים חמורים, כגון "אנחנו נחתוך לך את הפנים ... לא רק את הצמיגים"; ולבעלה של המתלוננת נאמר "מעכשיו התור שלך לסבול, לא רק של אשתך"; "זו היא רק ההתחלה, חכו למנה הבאה". יום לפני פקיעת המועד שהוצב למתלוננת למלא אחר מכתב הדרישה, התקבלה בביתה שיחת טלפון שכללה את האזהרה הבאה: "יש לך עוד 24 שעות". במהלך תקופה זו, מכוניתה של המתלוננת נמשחה בצבע שחור, צמיגיה נוקבו מספר פעמים, ותרנגולת שחוטה הונחה על גגהּ. נוכח תלונות רבות שהגישו המתלוננת ואישהּ בתחנת המשטרה, ונוכח החשד כי המערער קשור למעשים שתוארו, הוצא נגדו, ביום 14.11.04, צו הרחקה מן המתלוננת למשך 15 יום, וכן נאסר עליו ליצור עימה קשר במשך 30 יום. ואכן, במהלכה של תקופה זו פסקו ההטרדות והאיומים, והם התחדשו רק לאחר שנמסר למערער, במכתב מיום 26.12.04, כי תיק החקירה נגדו נסגר (ת/5). 3. ביום 6.1.05, הוצת רכב מסוג פורד בו השתמשה המתלוננת, בעת שחנה בפתח-תקווה. כתוצאה מדלקה זו הושחת הרכב כליל, ורכב נוסף שחנה בקרבתו ניזוק אף הוא. ביום 14.3.05 שילח פלוני אש בתיק שהניח בפתח ביתה של המתלוננת ושהכיל שני מיכלים, ובהם 8 ליטרים של בנזין, קרטונים ועיתון. מצלמת וידאו, אשר התקינו המתלוננים, הראתה כי פלוני זה חבש כובע גרב בעת פעולותיו (ת/14, ת/16). למרבה המזל, ניסיון זה להצית את ביתה של המתלוננת, לא צלח. לשם השלמת התמונה אוסיף, כי מיום מעצרו של המערער, 16.3.05, רווח למתלוננים, ושלוותם לא הופרה עוד. ההליכים בעניינו של המערער 4. בכתב-אישום שהוגש נגד המערער נטען, כי עם הגעתו למקום בו התרחשה התאונה, הוא דרש מן המתלוננת להודות כי התאונה ארעה באשמתה, ולאחר שהיא סירבה, איים עליה באומרו "חכי תראי מה אני אעשה לך". בהמשך נטען, כי ביום 9.11.04 צפתה המתלוננת במערער רוכב על קטנוע בסביבת ביתה, ואף סמוך למקום חנייתו של רכבה. משהגיע המערער לכלל דעה כי אין בכוונת המתלוננת לשלם לו כספים כלשהם, הוא גמר אומר לסחוט אותהּ באיומים ובכוח, על ידי הטלת אימה עליה ועל בני ביתה, ותוך גרימת נזק לרכושם. נוכח כך, יוחסה למערער, בין בעצמו ובין באמצעות שולחיו, שרשרת המעשים שתוארה לעיל. 5. במהלך חקירתו במשטרה שמר המערער על זכות השתיקה, למעט בשני מקרים. הראשון שבהם היה תשאול שנערך לו בתחנת המשטרה, במהלכו נשאל על ידי חוקריו אם הוא יודע מדוע הוזמן לחקירה. לשאלה זו השיב: "בטח בגלל איזה חולת נפש אחת" (עמ' 2 לת/1). המערער טען כי הוא ובניו נעצרו ושוחררו בגין שרשרת ההתרחשויות מאז קרות התאונה מספר פעמים, כי הוא אינו קשור למעשים אלו, וכי אינו מכיר את מקום מגוריה של המתלוננת, וממילא לא יצר עמה קשר. המערער הוסיף כי אין בבעלותו כובע גרב, ובפיו היתה אף טענת אליבי (עמ' 4 לת/1). בהמשך, בעת ששוחח עם אחד השוטרים שהובילו אותו לתחנת המשטרה, עורר המערער מיוזמתו את סוגיית התאונה בה היו מעורבים בנו והמתלוננת, והבהיר את נסיבותיה (ת/21). 6. במהלך מעצרו, הוכנס מדובב לתאו של המערער, ובמהלך שיחתם יעץ לו המערער לשמור על עצמו, ולדבוק בזכות השתיקה (עמ' 47 לת/35; עמ' 20 לת/37). המערער סיפר למדובב כי נחקר אודות הצתת הדירה, ובתוך כך סיפר כי חוקריו הציגו לו את תמונתו כשהוא חבוש בכובע גרב, אך הוא הכחיש שזו תמונתו, ובלשונו: "הם הראו לי אני בתמונה, אמרתי לא אני" (עמ' 12 לת/37, ההדגשה הוספה). 7. בתשובתו לכתב-האישום, כפר המערער בעובדותיו. הוא טען כי מייד לאחר התאונה, איימה המתלוננת עליו, ולא להיפך, והוסיף כי עומדות לרשותו טענות אליבי לגבי אירועי ההצתה, היינו, ביום שרכב הפורד הוצת, הוא היה בעבודתו בסינמטק בתל-אביב, ואילו בליל הצתת הדירה, הוא שהה בביתו עם משפחתו (עמ' 1-2 לפרוטוקול). 8. במהלך עדותו מסר המערער כי ביום הצתת הפורד שהה בעבודתו, למעט גיחה קצרה לבנק השוכן בסמוך, לה הביא אסמכתא בדמות תדפיסים על פעולותיו בבנק (עמ' 338 לפרוטוקול; נ/5, נ/6). בהמשך הוסיף, כי באותו יום, בסביבות השעה תשע, הוא היה אמור לקלוט עובד חדש במקום עבודתו, ועל כן, לבטח שהה שם (עמ' 355 לפרוטוקול). 9. עדותו של המערער באשר למעשיו בליל הצתת הדירה התפתחה כדלהלן. תחילה, הוא הודה כי השתמש בעבר בכובע גרב שנמצא במהלך חיפוש שנערך במקום עבודתו (עמ' 347-348 לפרוטוקול). בהמשך, טען כי אינו זוכר את שיחתו עם המדובב בעניין התמונה שהוצגה לו על ידי חוקריו (עמ' 351 לפרוטוקול). המערער העיד כי באותו לילה שהה בביתו, אולם לא ידע למסור מתי הלך לישון ומתי התעורר (עמ' 338; עמ' 352 לפרוטוקול). אשתו של המערער, אשר העידה כעדת הגנה, ספרה אודות ייחודיותו של אותו ערב, בו ציינו את יום נישואיהם (עמ' 381 לפרוטוקול). כשנשאלה מדוע בעדותה במשטרה מיום 16.3, כיומיים בלבד לאחר אותו ערב "ייחודי", היא נמנעה מלפרט כל זאת (עמ' 1 לת/55), השיבה כי לא חשה כל צורך לשתף את החוקרת בענייניה האישיים (עמ' 387 לפרוטוקול). 10. כאשר הטיח התובע בפני המערער כי על העיתונים בתיק, בפתח ביתה של המתלוננת, נמצאו טביעות אצבעותיו, טען כי הוא נעזר בעיתונים המצויים בחצר ביתו לשם הדלקתה של נרגילה, וייתכן כי מאן דהוא לקחם משם, והכניסם לתיק (עמ' 354 לפרוטוקול). המערער הוסיף, כי אין להסתמך על עדותו של השוטר גיא כהן, אשר זיהה אותו כדמות המופיעה בתמונה שהופקה מתוך קלטת הווידאו (ת/16) באופן וודאי, שכן הלה לא הבהיר כיצד זיהה אותו, וכי התביעה נמנעה מלהעיד מומחה לזיהוי בעניין זה (ת/32; עמ' 38 להכרעת הדין). ולבסוף, גרס המערער כי ניסיון ההצתה לאו ניסיון הוא, אלא נועד להפחדה ולאיומים בלבד (עמ' 9 להכרעת הדין). 11. לשאלה מדוע כבש את הגרסאות שמסר בעדותו עד לשלב כה מאוחר, השיב המערער שלל תשובות. לדידו, כבישת גרסתו נבעה מכך שאין לו אמון במשטרה; מכך שאחותו נאנסה בעבר על ידי שוטר; והוסיף, כי חשדו התעצם כששמע קצין משטרה מתקשר למתלוננת, בשעת חקירתו, ומתייעץ עימה בדבר המשך החקירה (עמ' 337 לפרוטוקול). פסק-דינו של בית-משפט קמא 12. כאמור, הורשע המערער בעבירה של ניסיון להצתה, על יסודן של ראיות נסיבתיות, אשר יפורטו להלן. בית-המשפט (כבוד השופט ג' קרא) מצא את עדותה של המתלוננת מהימנה ביותר, ואף קבע כי היא נזהרה בלשונה אודות שארע ביום 9.11.04, וציינה במפורש כי לא זיהתה את רוכב הקטנוע כהמערער, ברם סברה כי "זה הדבר הכי דומה לו שאני ראיתי" (עמ' 122 לפרוטוקול). לכך נוספה העובדה כי המתלוננת זכרה חמישה מתוך שבעה מספרים שהופיעו על לוחית הרישוי של הקטנוע, ולא התיימרה להמציא עובדות שלא היו ידועות לה. 13. בית-המשפט קבע כי בפיו של המערער לא היה הסבר סביר לכך שכבש את גרסתו. אדרבא, הוא בחר להציג אותה רק בשלבים מתקדמים של המשפט, כדי שיהא בידו להתאימה לחומר הראיות שנצבר עד אז. יותר מכך, המערער לא שתק בחקירתו באופן גורף, והעובדה כי לעתים דיבר בחופשיות עם חוקריו, שומטת את הקרקע מתחת לטענה בדבר חששו הרב משוטרים. בהמשך, הצביע בית-המשפט על שקרים בולטים בגרסתו של המערער. טענתו כי לא יצר קשר עם המתלוננים, הופרכה על ידי עדותו המהימנה של המתלונן, לפיה המערער התקשר אליו ב-10.8 ודרש ממנו להודות באחריותו לתאונה (עמ' 191 לפרוטוקול); טענתו כי הוא אינו יודע מהי כתובתם של המתלוננים, הופרכה על ידי מסמכים שנתפסו במשרדו והכילו פרטים אלו (ת/5, ת/31), וכן על ידי פתק עליו כתב המערער את פרטי המתלוננת ביום קרות התאונה (נ/10). בית-המשפט מצא בעובדה כי המערער העלה מיוזמתו, במסגרת נסיעה לתחנת המשטרה, את עברו המר עם המתלוננת (ת/21), "יותר ממידה של תחושת אשם" (עמ' 24 להכרעת הדין). יתרה מכך, בית-המשפט סרב לקבל את טענות האליבי שהציג המערער באשר למעשיו ביום הצתת הפורד. זאת, הואיל ומנהל הסינמטק, העיד כי הפיקוח על שעון הנוכחות אינו כה הדוק, ואין ללמוד ממנו בוודאות כי המערער אכן שהה בעבודתו משעה זו ואילך (עמ' 274 לפרוטוקול). גם הטענה לפיה פקד המערער באותו יום את הבנק – טענה שנתמכה בתדפיסים שהוצגו על ידו (נ/5, נ/6) – נדחתה, הואיל וגם לבני ביתו יש הרשאה לפעול בחשבון שהופיע בתדפיסים אלה. נוסף לכך, נקבע כי האליבי שהציג המערער לאירועי ליל ניסיון ההצתה, מופרך. המערער לא זכר פרטים מדויקים מן הלילה ההוא, והותיר לאשתו את מלאכת תיאור פרטי האליבי. אשתו עשתה כן, ברם בית-המשפט לא ייחס לכך אמון יתר, הואיל ובעדותה במשטרה, כיומיים לאחר ההתרחשות עצמה, היא הסתפקה בתיאור לקוני של אירועי אותו לילה. 14. נוסף לכך, תמך בית-המשפט תמך את מסקנותיו במספר ראיות חפציות אשר סבכו את המערער בביצועו של ניסיון ההצתה, ללא שניתן להן הסבר סביר: טביעות אצבעותיו על גבי העיתונים בפתח ביתם של המתלוננים; כובע גרב אשר נמצא במשרדו; זיהויו עם הדמות שהגיעה לביתה של המתלוננת, ואשר חבשה כובע גרב לראשה (תמונה ת/16). בית-המשפט אף השתמש במראה עיניו, וקבע כי קיים דמיון רב בין הדמות בתמונה לבין המערער. עוד נקבע, כי אמירתו המפלילה של המערער למדובב אודות התמונה שהציגו בפניו בחקירתו (ת/16) מהווה "ראשית הודיה", אשר מחזקת את עובדת זיהויו כאדם המופיע בה. ולבסוף, נקבע כי מעשיו של המערער עלו כדי ניסיון להצית ולא התמצו בהפחדה בלבד, שכן העובדה שהאש כבתה מסיבה שאינה תלויה בו, אינה גורעת מאשמתו. 15. בית-משפט קמא קבע עוד, כי ההטרדות והאיומים שנמשכו זמן רב, הוו מסכת עובדתית אחת, ששיאה בניסיון להצית את ביתם של המתלוננים, אולם, חרף ממצא זה הרשיע את המערער אך ורק בעבירה של ניסיון להצתה, וזיכהו מיתר העבירות שיוחסו לו בכתב האישום. באשר לעבירות אחרונות אלה, קבע בית-המשפט, כי קיים חשד כבד שהמערער או מי מבני משפחתו יזם וביצע גם את יתר מעשי ההטרדה והאיום, אולם להשקפתו, לא היו בנמצא די ראיות פוזיטיביות כדי להוביל להרשעה. עוד נקבע, כי יתכן ובניו של המערער ביצעו חלק מן המעשים שיוחסו לו, ובהעדר ראיות לשאלת מעמדו וחלקו בפעילות העבריינית, לא ניתן להרשיעו בעבירות אלו. בית-המשפט הוסיף וקבע, כי גם אם נזקוף לחובתו של המערער את נסיעתו בקטנוע בסמוך לבית המתלוננת, את האליבי המופרך שהציג, ואת מניעיו למעשים המתוארים בכתב-האישום, אין בכך כדי למלא את החסר בראיות הפוזיטיביות הדרושות להרשעתו. 16. אשר על כן, דינו של המערער נגזר לחמש שנות מאסר, מתוכן שלוש שנים ומחצה למאסר בפועל ויתרתן על תנאי. נימוקי הערעור 17. הצדדים מיאנו להשלים עם פסק-דינו של בית-משפט קמא, ומכאן הערעורים שבפנינו. בגדרו של ע"פ 11733/05 טוענת המדינה, כי הערכאה קמא הניחה את המסד להרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו, ברם נמנעה, שלא בצדק, מלהסיק את המסקנה המתבקשת מכך. להשקפתה, המסכת הראייתית שנפרסה בפני בית-משפט קמא לוכדת את המערער ברשתה, שכן מעורבותו בה שזורה כחוט השני, בין בעצמו ובין על ידי שלוחו או שלוחיו. המדינה שבה וטוענת לקשר רציף בין אירוע אחד למשנהו, המתבטא בסמיכות זמנים ובהסלמה הדרגתית בחומרתם של האירועים השונים, ובעובדה כי לאחר מעצרו של המערער פסקו מעשי האיומים וההטרדה. אשר על כן, נשללת מכל וכל אפשרות של פעילות עבריינית מקוטעת, על ידי גורמים שונים. עוד הוסיפה המדינה, כי שגה בית-המשפט קמא שעה שהסיק מהרהוריו אודות חלקו המדויק של המערער בביצוע המעשים. נוכח כל אלה, עותרת המדינה להרשיע את המערער בעבירות שיוחסו לו, ולהחמיר בעונשו. 18. בגדרו של ע"פ 11541/05 מלין המערער על חומרת העונש שהושת עליו. לטענתו, העונש אינו משקף את הסבל הרב שחווה במהלך חקירותיו המרובות ומעצרו הממושך, ואף לא את העובדה כי זוכה ממרבית פרטי האישום שיוחסו לו. נוסף לכך, שב המערער וטוען, כי מעשיו לא עלו כדי ניסיון להצית, אלא התמצו במעשי הפחדה גרידא, ועל כן, העונש שהושת עליו בגינם חמור מכפי הנדרש. ולבסוף, טענתו היא כי בית-משפט קמא העניק משקל רב מדי לעברו הפלילי, והפחית ממשקלן של עדויות האופי שנשמעו ומנסיבותיו האישיות. דיון 19. הרשעתו של המערער מושתתת, רובה ככולה, על ראיות נסיבתיות, שבחינתן והסקת המסקנות מהן נעשית על יסוד ההיגיון, השכל הישר וניסיון החיים. כלל נקוט בידינו כי משקלן של ראיות נסיבתיות אינו נופל מכוחן של ראיות ישירות, ובלבד שניתן יהיה להסיק מהן מסקנה הגיונית אחת ויחידה שאין בלתה, אשר בכוחה להוביל להרשעה. בתוך כך יש להבהיר כי ראיות נסיבתיות, אשר לכל אחת מהן כשלעצמה כוח "מחשיד" בלבד, עשויות להשתלב זו בזו עד כי לקיבוצן יהיה משקל ראייתי מפליל, אשר בכוחן לבסס הרשעה בדין (השוו 230/84 חג'בי נ' מדינת ישראל, פ"ד לט(1) 785, 792; ע"פ 6096/94 מנצור ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(3) 732, 736; ע"פ 6167/99 בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 586; ע"פ 351/80 חולי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 477, 484; ע"פ 9724/02 אבו חאמד נ' מדינת ישראל, פ"ד נ"ח(1) 71, 93; ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, טרם פורסם).נ בקובעו מהי המסקנה העולה מן הראיות הנסיבתיות, על בית-המשפט לבחון אם ניתן להסיק מהן מסקנה שאינה מפלילה, אשר תוביל לזיכויו של הנאשם. אם הנאשם מציע הסבר תמים, שאינו תיאורטי או מרוחק, אלא הסבר סביר המתיישב עם חפותו, לא יהיה די בראיות הנסיבתיות לשם הרשעתו (השוו ע"פ 29/79 סלמאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(2) 118, 123; ע"פ 261/83 לוי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1) 570, 576; 1888/02 מדינת ישראל נ' מקדאד פ"ד נו(5) 221, 228). 20. כידוע, ערכאת ערעור אינה נוהגת להתערב בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית (ע"פ 9216/03 אלרז נ' מדינת ישראל, טרם פורסם; ע"פ 406/78 בשירי ואח' נ' מדינת ישראל, פ"ד לד(3) 393, 436; ע"פ 9352/99 יומטוביאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(4) 632). ברם, מידת הרתיעה של ערכאות ערעור מהתערבות כזו קטנה יותר כאשר הכרעתה של הערכאה הדיונית מבוססת על הסקת מסקנות לוגיות מן הראיות אשר הוצגו בפניה (ע"פ 524/77 מזרחי נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(2) 682, 686; מקדאד הנ"ל, בעמ' 228). נעמוד איפוא על מכלול הראיות שהיו בפני ערכאה קמא, ונבחן אם הן מובילות למסקנה אליה הגיע בסופו של יום. 21. מן התשתית העובדתית שנפרשה בפני בית-משפט קמא, הסיק הוא, ואני שותף למסקנה זו, כי מסכת האירועים אחת היא. אקדים ואומר, כי לדידי, לא ניתן להפריד בין קיומו של אירוע אחד למשנהו, וכי הראיות הנסיבתיות, אשר הוו תשתית איתנה להרשעתו של המערער בעבירה של ניסיון להצתה, יפות אף לשם ביסוס הרשעתו ביתר העבירות מהן זוכה. אבהיר את דברי. תחילתה של הפרשיה העגומה בתאונת דרכים מינורית, בה לא נגרמו נזקים לנפש אלא לרכוש בלבד. בעקבותיה, החלה מסכת של איומים והטרדות חוזרות ונשנות, אשר פסקו לזמן מה עם מתן צו הרחקה כנגד המערער, והגיעו אל סיומן עם מעצרו והגשת כתב אישום נגדו. סמיכות זמנים זו אינה מקרית או מפתיעה, ויש בה כדי לקשור את המערער לביצועם של המעשים. לכך אוסיף את העובדה כי יום לפני תום האולטימאטום שהוצב בפני המתלוננים על ידי בא כוחו של המערער, הם זכו לקבל התראה, שהזכירה להם כי נותרו 24 שעות בלבד לפקיעת המועד. רק מי שמודע לדבר קיומו של אולטימאטום זה, יכול היה לאיים בכגון דא. אף נוסח האיום אשר הושמע למתלוננים לאחר ניסיון הצתת הפורד, "זו היא רק ההתחלה, חכו למנה הבאה", מלכד את מסכת האיומים לכדי אירוע מתמשך, אשר במרכזו, ניצב המערער, ואינו מאפשר להפרידו לפרקים. 22. כידוע, הימצאותו של אדם בזירת הפשע מהווה ראיה נסיבתית מפלילה (השוו ע"פ 7475/95 בן שטרית נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(2) 385, 403). כעולה מעדותה, לה רחש בית-המשפט אמון רב, ראתה המתלוננת אדם הדומה במידה רבה למערער סמוך לביתה כאשר הוא רכוב על גבי קטנוע, ולאחר מספר דקות צפתה בו בשנית בסמוך למקום בו חנה רכבה. הואיל והימצאותו של הקטנוע בסביבת שני מקומות שונים הסובבים אותה, הטרידה את מנוחתה – שהייתה מעורערת בין כה וכה מכל שארע עד לאותה עת – היא רשמה את מספר לוחית הזיהוי של הקטנוע. וראו זה פלא, מספר זה תאם את מספר הרישוי של הקטנוע שהיה מצוי אותה עת ברשותם של המערער ובנו. זיהויו של המערער על ידי המתלוננת, רכוב על גבי קטנוע בסמוך לביתה, וניסיונו להסתיר את פניו ממנה, מעידים כאלף עדים על מעורבותו בפרשה. 23. יתרה מכך, בגרסתו של המערער בפני בית-משפט קמא, אין את אותו הסבר סביר שיש בו כדי ליישב את הצטברותן של הראיות המפלילות נגדו. נהפוך הוא. תחילה אזכיר, כי המערער שמר על זכות השתיקה בחקירתו, והוא קשר את עצמו לפרשה רק בעת שיחתו עם המדובב שהוכנס לתאו. בית-משפט קמא קבע כי גרסתו של המערער כבושה, ועל כן, משקלה הראייתי אינו רב. שקריו הרבים אודות כתובתה של המתלוננת, טענתו כי לא יצר עימה קשר, ותשובותיו הסותרות לשאלה האם יש ברשותו כובע גרב, אף הם אינם מסייעים לו, ומחזקים את ראיותיה של התביעה (השוו ע"פ 2014/94 סאלח נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 624, 636). אף ההסבר החלופי אשר ניסה המערער ליתן לחלק מן ההתרחשויות, בדמותן של טענות האליבי שהציג, התגלה כמופרך על פניו (השוו ע"פ 4392/91 חווג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד מט(2) 45, 49). ולבסוף, מעדותם של המתלוננים עולה מפורשות כי הם אנשים נורמטיביים, ללא אויבים כלשהם. זמן קצר לאחר שהחלה מסכת ההטרדות התעורר חשדם שמא המערער נושא באחריות להן, שכן הם לא העלו על דעתם פלוני אחר אשר עשוי לבצע מעשים נפשעים מסוג זה. כידוע, מניע אינו מהווה יסוד מיסודותיה של העבירה הפלילית, אולם, העובדה כי למערער היה מניע לביצועם של מעשים אלו - רצונו כי המתלוננים ייטיבו את נזקו בגין חלקם בתאונה - תומכת, ולו באופן המינורי ביותר, באחריותו למעשים הללו (השוו ע"פ 10577/02 שמש נ' מדינת ישראל, פ"ד נח(4) 706, 715). 24. ואם בכל אלה אין די, בפני בית-משפט קמא הונחו גם ראיות חפציות, אשר יש בהן כדי לקשור את המערער לפרשיה הקשה: כובע גרב שנמצא ברשותו ומופיע בבירור בתמונה שצולמה בעת ניסיון הצתת הדירה; זיהויו של המערער כדמות המופיעה בתמונה זו; טביעות אצבעותיו של המערער נמצאו בעיתונים ששימשו להצתה. משאמרנו כל אלה, ברי כי הקשר בין המערער למסכת ההטרדות כולה מתחזק ומתעצם עוד יותר. 25. נוכח המסקנה כי מסכת האירועים, אחת היא, ונוכח הראיות הנסיבתיות הרבות המובילות אל המערער, ואשר להשקפתי, יש בהצטברותן כדי להפלילו, אין מנוס מהרשעתו גם בעבירות של סחיטה בכוח ואיומים, הצתה, והיזק בזדון, מהן זוכה בבית-משפט קמא. משכך הם פני הדברים, העונש אשר הושת על המערער בידי בית-המשפט המחוזי אינו יכול להיוותר על כנו, הואיל ואין הוא מבטא את חומרת העבירות בהן הורשע. מסכת איומים והטרדות זו נמשכה חודשים רבים, במהלכם שגרת חייהם של המתלוננים שונתה ללא היכר. הם חיו בפחד מתמיד, ונאלצו למגן את ביתם מפני הסכנה אשר הונחה לפתחם. מטבע הדברים, חוששים קורבנותיהם של מעשי סחיטה לחשוף את שארע להם בפני רשויות החוק מחמת האיומים שהופנו אליהם. לפיכך, משנתגלו עבירות אלו, על רמת הענישה לכלול מסר שיהיה בו להרתיע הן את העבריין והן את הציבור בכללותו. עליה לשקף את מורת הרוח מעצם ביצועה של העבירה והפגיעה באינטרס המוגן הגלום בה, וכן לעודד קורבנות נוספים לדווח על אשר עוללו להם (ע"פ 2745/06 מדינת ישראל נ' הרשקו, טרם פורסם; ע"פ 6774/01 מדינת ישראל נ' אלעווין, לא פורסם; ע"פ 5279/01 בגימוב נ' מדינת ישראל, לא פורסם). למותר לציין כי אף חומרתה של עבירת ההצתה, רבה היא, שכן יש בה כדי לסכן חיי אדם. נדמה כי רק בדרך נס לא נשרף בית המגורים על יושביו (השוו ע"פ 4482/06 כלפה נ' מדינת ישראל, טרם פורסם). אשר על כן, ואם תשמע דעתי, אציע לחברי לדחות את ערעורו של המערער בע"פ 11541/05, ולקבל את הערעור בע"פ 11733/05 כך שהמערער יורשע בשלוש העבירות הנוספות שיוחסו לו. באשר לעונש, ונוכח ההלכה לפיה בית משפט של ערעור אינו ממצה את הדין עם הנאשם, אני מציע להעמיד את עונשו של המערער על 6 שנות מאסר, מתוכן בחמש שנים הוא ישא בפועל והיתרה על תנאי, ובזו הוא ישא אם יעבור תוך 3 שנים מיום שחרורו מהכלא עבירה מסוג של פשע. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, כ"ז באב תשס"ו (21.8.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05115410_O04.doc של מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il