פלוני נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1154/10 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1154/10 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופט א' רובינשטיין המערער: פלוני נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע, מיום 7.1.2010, בת"פ 1130/07, שניתן על ידי סגנית הנשיא ר' יפה-כ"ץ והשופטים ו' מרוז ו-א' ואגו תאריך הישיבה: י"ח באב התש"ע (29.07.10) בשם המערער: עו"ד אורי דייגי; עו"ד רות לוין ; עו"ד נתנאל לגמי בשם המשיבה: עו"ד דותן רוסו פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. בית המשפט המחוזי בבאר-שבע הרשיע את המערער, בתום שמיעתן של ראיות, בעבירות אינוס, הדחה בחקירה ועבירת מין במשפחה, לפי סעיף 351(א), 245(א) ו-351(ג)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977. בעקבות כך נדון המערער לחמש שנות מאסר ו-18 חודשים מאסר על-תנאי. בכתב האישום שהוגש בשנת 2007 לבית המשפט קמא, נכללו שני אישומים. נטען, כי המערער, יליד שנת 1948, הוא דודה של מי שהיתה בעת האירועים קטינה (ילידת חודש אוגוסט 1991) (להלן: המתלוננת). על פי גרסת המשיבה, התגוררה המתלוננת בחודש מאי 2007 בבית סבתה, ובאחד הלילות נכנס המערער לחדרה כיסה אותה בשמיכה, הכניס את ידו מתחת לחזייתה, ליטף את בטנה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. כתוצאה מכך נגרם למתלוננת פצע קרע באיבר המין, כאבים חזקים ודימום. האירוע בו עוסק האישום השני התרחש, על פי הנטען, בסוף חודש יוני 2007. המתלוננת נכנסה לאחד החדרים בביתו של המערער והוא הלך בעקבותיה, נעל את דלת החדר, ודחף את המתלוננת על המיטה. לאחר זאת הוא פשט את בגדיו, שכב על המתלוננת וניסה לפתוח את כפתורי מכנסיה, חיבק אותה ונישקה, והתחכך בגופה, כל זאת תוך שהמתלוננת נאבקת בו כדי למנוע ממנו לבצע בה את זממו, עד שלבסוף הצליחה להימלט על נפשה. 2. בתיק זה, כמו ברבים מסוגו, עמדה במרכז ראיותיה של התביעה הגרסה אותה מסרה המתלוננת. בחקירתה במשטרה בסוף חודש אוגוסט 2007 היא היתה משוכנעת כי המערער החדיר את ידיו מתחת לבגדיה, מישש את חזה והחדיר את אצבעותיו לאיבר מינה. היא תארה את מאבקה במערער עד שתש כוחה, ואז הוא המשיך במעשיו והיא חשה כאבים באיבר מינה, ובעת שפנתה לשירותים הבחינה כי היא מדממת. אירוע זה התרחש, כך על פי גרסת המתלוננת, בעת שסבתה שהתה בדירה, ואת העובדה שזו לא שמעה את אשר התרחש ואת צעקותיה, נימקה המתלוננת בכך שמדובר באשה נכה וכבדת שמיעה. עוד הוסיפה המתלוננת, כי לאחר אירוע זה היא יצאה אל מחוץ לבית כדי לשאוף אויר, אולם היא חשה סחרחורת והקיאה במדרגות. האירוע השני התרחש לאחר שבועות אחדים, והיא הוסיפה שבמהלך מאבקה במערער היא בעטה בספריה שהיתה בחדר וזו נפלה עליה. לגרסת המתלוננת בשני המקרים במהלכם תקף אותה המערער, הוא גם איים עליה לבל תחשוף את אשר עולל לה. 3. את גרסתה האמורה מסרה המתלוננת גם בעדותה בבית המשפט, בחודש ספטמבר 2008, אולם היא שבה לדוכן העדים בחדש אפריל 2009, הפעם כעדת הגנה, ואז נשמעה מפיה גרסה שונה לחלוטין. לטענתה, היא מסרה בעת עדותה הראשונה גרסה כוזבת, ונהגה כך לאחר שהודחה על ידי דודתה צ' וחברתה של הדודה - ר' להפליל את המערער. עם זאת, התקשתה המתלוננת להצביע על המניע שגרם לשתיים לנהוג כפי שנהגו. בית המשפט המחוזי לא האמין לעדותה המאוחרת של המתלוננת (שבאותם ימים היתה בשלבים ראשונים של הריונה ועמדה להינשא לאחיינו של המערער), הואיל והתרשם כי מדובר "בעדות בלתי אמינה לחלוטין, נגועה בסתירות ובחוסר היגיון לכל אורך נתינתה, אין היא מתיישבת עם העובדות הידועות, ואף אינן במחלוקת, וכל כולה, בעליל, באה כפועל יוצא מניסיון להחזיר את הגלגל אחורנית, כמסתבר, על רקע לחצי המשפחה והחתונה הצפויה, יחד עם ההיריון, כאשר אבי העובר והחתן המיועד, אינו אחר מאשר בן אח של [המערער]" (ראו הכרעת הדין, בעמ' 229). לאור זאת, החליט בית המשפט המחוזי לייחס "משקל אפסי" (כלשונו) לגרסתה המאוחרת של המתלוננת, אולם הוא גם הזהיר את עצמו כי יש לבחון בקפידה גם את עדותה הראשונה, נוכח נטייתה שלא לדבוק באמירת האמת. 4. כידוע, מלאכת הערכתן של הראיות מסורה לערכאה הדיונית (ראו סעיף 53 לפקודת הראיות), בעיקר נוכח יכולתה של זו להתרשם באופן ישיר ובלתי אמצעי מהעדים המופיע בפניה. על רקע זה גם נקבעת ההלכה הנוהגת מימים ימימה, לפיה אין בית משפט שלערעור נוטה להתערב בממצאים שבעובדה ומהימנות שנקבעו על ידי הערכאה המבררת. אכן, להלכה זו נקבעו חריגים, ונקדים ונאמר כי לא מצאנו שעניינו של המערער נמנה עמם. א) אם אכן בדתה המתלוננת את הגרסה המפלילה מלבה, ויהא המניע שלה לכך אשר יהא, ההיגיון מחייב כי היא תמהר למסור את אותה גרסה לגורמי החקירה כדי שיבואו חשבון עם המערער. ועובדה היא שהמתלוננת לא נהגה כך והסתפקה בגילוי הסוד ל-צ'. זו האחרונה התרשמה בעת שיחתם כי המתלוננת מפוחדת ורועדת, אולם גם צ' לא מיהרה לחשוף את הפרשה, והחקירה החלה רק לאחר כחודש כאשר סיפרה צ' לר' את אשר שמעה מהמתלוננת על אשר עולל לה המערער, ובעקבות כך התקשרה ר' למשטרה. לעניין זה נוסיף, כי צ' ור' נקראו להזים את עדותה המאוחרת של המתלוננת, ובית המשפט האמין להן כי סיפור הדחתה על ידן הנו קלוט מן האוויר. ב) בין שתי הגרסאות שמסרה המתלוננת בבית המשפט חלפו למעלה מששה חודשים, וכל אותה התקופה היה המערער נתון במעצר מאחורי סורג ובריח. כאמור, בית המשפט לא האמין לטענה לפיה הודחה המתלוננת למסור עדות שקר, ועל רקע זה תהינו אם בכלל יתכן שהמתלוננת היתה משלימה עם מעצרו הנמשך של המערער-דודה סתם כך וללא מניע ידוע? ג) באשר לאירוע נשוא האישום השני, המערער אינו חולק על נפילתן של מגרות הספרייה עד שראה צורך לחלץ את המתלוננת מתחתן. לאירוע זה היתה עדה נוספת היא הקטינה ש' בת דודתה של המתלוננת, ואם עד כה היה יכול אירוע זה להיות מוסבר באופן תמים, כיצד ניתן ליישב את העובדה הנוספת בה הודה המערער, ולפיה במהלך אותו אירוע הוא ראה צורך לבדוק את בטנה של המתלוננת? כאמור, בית המשפט המחוזי הזהיר את עצמו כי המתלוננת הנה עדה בעייתית, באשר היא "אינה בוחלת מסיבותיה, לעתים, שלא לומר את האמת במלואה, ואף לכזב, גם בבית המשפט" (הכרעת הדין, עמ' 259). עם זאת, נמצא כי ההסבר להתנהגותה המתפתלת על דוכן העדים מקורו בלחץ שהמתלוננת היתה נתונה בו, היינו, הפללתו של בן משפחה בעבירות מין, מחד, ורצונה להינשא לאחיינו של המערער, מאידך. מסקנותיו אלו של בית המשפט המחוזי מקובלות עלינו במלואן, ולא גילינו עילה כלשהי לשנות מהן. 5. נוכח האמור אנו מחליטים לדחות את הערעור כנגד ההרשעה, וכך ננהג גם ביחס לעונש. המערער, אדם בגיל מתקדם, פגע בקטינה בת משפחה, תוך ביצוען של עבירות מין בגופה. זו התנהגות אותה יש להוקיע, גם באמצעות רמת הענישה המיושמת, ואיננו סבורים כי בית המשפט המחוזי החמיר עם המערער מעבר למתחייב. נוכח האמור, הערעור נדחה. ניתן היום, כ"ב באב התש"ע ( 02.08.2010). ש ו פ ט ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 10011540_O03.doc אז מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il