קיבוץ קלי"ה נ. זבולון הרטי

פסק-דין בתיק ע"א 11533/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11533/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' אלון המערער: קיבוץ קלי"ה נ ג ד המשיב: זבולון הרטי ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 5.6.05 בת.א. 1484/99 שניתן על ידי כבוד השופט משה דרורי תאריך הישיבה: י"ד באדר א' התשס"ח (20.2.2008) בשם המערער: עו"ד עומר כהן בשם המשיב: עו"ד עופר נועם פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: 1. אשתו של אדם העלימה מקיבוץ, בו היו שניהם חברים, חלק ניכר מהכנסתה החודשית. זאת, בניגוד לתקנון המחייב של הקיבוץ. אותו אדם גילה זאת בשלב מסוים אך לא דיווח על כך לרשויות הקיבוץ ולא פעל בדרך אחרת כדי להפסיק את פעולות אשתו. האם יש בהתנהגותו זו כדי להצדיק את הוצאתו מהקיבוץ? זו היא בתמצית השאלה שבפנינו. תשתית העובדות 2. בפנינו ערעור על פסק דינו החלקי של בית המשפט המחוזי בירושלים בתיק אזרחי 1484/99 מיום 5.6.2005 (כבוד השופט מ' דרורי), בגדרו קיבל בית המשפט בחלקה את התביעה וקבע כי החלטת המערער להוציא את המשיב משורותיו מבוטלת. 3. המשיב, זבולון הרטי, היה אחד ממייסדי המערער, קיבוץ קלי"ה (להלן: הקיבוץ), והיה חבר בו משנת 1979 לערך. המשיב היה נשוי לחברת הקיבוץ ממנה התגרש בראשית שנת 1998 ויש לו עימה ילדים, החיים אף הם בקיבוץ, ואשר נמצאים בחזקתו כשבועיים מתוך כל חודש. באוגוסט 1998 נישא הוא בנישואין שניים לאורלי הרטי אשר הייתה אף היא חברת הקיבוץ משנת 1986 לערך (להלן: אורלי, המשיב ואורלי יחדיו יכונו להלן: בני הזוג). 4. בקיבוץ היו בתקופה הרלוונטית כ-80 חברים, כאשר חלקם עבדו בקיבוץ וחלקם מחוצה לו. על פי נהלי הקיבוץ נדרש כל חבר להעביר את משכורתו לקיבוץ כאשר הקיבוץ נתן לכל חבר את מלוא צרכיו. אורלי, אשר הועסקה בקבוצת התקשורת סולן החל משנת 1966, העבירה את משכורתה מחברת סולן אקספרס בע"מ לקיבוץ. בשנת 1999 התעורר חשד כי אורלי אינה מעבירה את מלוא שכרה לקיבוץ. לאחר שהנושא הועבר לבדיקת משרד חקירות נתגלה כי יש דברים בגו וביום 16.9.1999 נערך בירור עם בני הזוג על ידי "מזכירות הבית", גוף שהוקם על ידי הקיבוץ כדי לדון בעניינים דיסקרטיים. אורלי ניסתה אומנם להציג את הפרשי השכר כבונוסים שקיבלה או כפרמיות, אולם קביעת בית המשפט המחוזי, על פי הנתונים ועל פי החקירה הנגדית שנערכה לה בפניו, הייתה כי במשך כשלוש שנים קיבלה אורלי משכורת נוספת, מחברה אחרת השייכת לקבוצת תקשורת סולן, חברת סולן תקשורת בע"מ, אשר הועברה לחשבונה הפרטי ואשר עמדה על כ-60% מהתגמולים הכוללים שקיבלה בעבור עבודתה. זאת, ללא ידיעתו של הקיבוץ או אישורו. אין הצדדים תוקפים במסגרת הערעור שבפנינו קביעות אלו. 5. המשיב טען כי נודע לו על כך שאורלי מקבלת "בונוסים" שאינם מועברים לקיבוץ רק בראשית שנת 1999 וגם אז לא ידע מה היקף הכספים וסבר כי אכן מדובר בבונוסים בלבד. יובהר כי המשיב ואורלי ניהלו חשבונות בנק נפרדים. את העובדה שלא התעמת עם אורלי או פנה לקיבוץ בענין הסביר המשיב בנאמנותו לה כבעלה. להשלמת התמונה יצוין כי בשנת 1999, בעקבות הולדת בנם המשותף של בני הזוג, הם הרחיבו את ביתם בקיבוץ בהשקעה של כ-150,000 ש"ח ואף נטלו לצורך הענין הלוואה מהקיבוץ בסך של כ-100,000 ש"ח אותה תכננו להחזיר יחדיו, לשיטתם בעיקר מהבונוסים שמקבלים חברי הקיבוץ ממנו בסוף כל שנה. 6. לאחר הבירור האמור מיום 16.9.1999 התקיימו מגעים בין בני הזוג ובאי כוחם ובין הקיבוץ ובאי כוחו אך לא נמצא פתרון מוסכם. משכך, הועבר הענין לאסיפה הכללית של הקיבוץ והופץ בין חברי הקיבוץ דו"ח על שיחת הבירור שנערכה. עמדתם של בני הזוג הועברה אף היא לחברי הקיבוץ ביום ישיבת האסיפה הכללית טרם התכנסותה. 7. ביום 10.10.1999 התכנסה האסיפה הכללית בה נכחו כארבעים חברים. המשיב שטח את טענותיו בעל פה בפניה. הוחלט כי שאלת הוצאתם של בני הזוג מהקיבוץ תועבר להכרעת החברים בדרך של הצבעה. נוסח ההחלטה שהועמד להצבעה היה כדלקמן: "האסיפה קובעת כי מעשיהם של זבולון ואורלי הרטי כפי שפורטו בפני האסיפה הם מעשים בלתי הוגנים הפוגעים ביסודות הקיבוץ במטרותיו ובאורחות חייו ומחליטה על הוצאתם של החברים הנ"ל מן הקיבוץ והפסקת חברותם בו על פי סעיף 36(ב) לתקנון הקיבוץ." חברי הקיבוץ נתבקשו לסמן האם הם בעד או נגד ההחלטה. הקלפי הוצבה במשרדי הקיבוץ במשך שלושה ימים ובסיכומם היו תוצאות ההצבעה כדלהלן: הצביעו 72 חברים (מתוך 82 שהיו רשומים בקיבוץ באותה העת), 66 הצביעו בעד ההחלטה ו-6 הצביעו נגדה. כלומר, ההחלטה על הוצאתם של בני הזוג מהקיבוץ נתקבלה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 8. בני הזוג פנו בתביעה לבית המשפט המחוזי כי תבוטל החלטת הקיבוץ על הוצאתם ממנו. בני הזוג העלו בתביעה טענות רבות הן במישור העובדתי, בענין אופי והיקף התשלומים שנתקבלו על ידי אורלי והיקף ידיעתו ומעורבותו של המשיב, הן במישור הפורצדוריאלי לענין ההליכים שנתקיימו בקיבוץ להוצאתם, והן במישור המהותי לענין הטעמים שעמדו לשיטתם בפועל בבסיס ההחלטה להוציאם ו"קיצוניות" ההחלטה ביחס למעשיהם. לאחר שנקבע קדם משפט תוקן כתב התביעה בהסכמה והוכלל בו גם סעד חילופי בענין זכאותם לקבלת הערך האמיתי של זכויותיהם בבית מגוריהם ולקבלת חלק יחסי בנכסי הקיבוץ. לבקשת הצדדים הדיון בתיק פוצל כך שראשית נידונה שאלת תוקף ההחלטה על הוצאת בני הזוג מהקיבוץ. 9. ביום 5.6.2005 ניתן פסק דין חלקי של בית המשפט המחוזי בענין תוקף ההחלטה על הוצאת בני הזוג מהקיבוץ (כבוד השופט מ' דרורי). בתמצית האומר, החליט בית המשפט המחוזי לדחות את תביעתה של אורלי אולם לקבל את תביעתו של המשיב. היינו, נקבע כי ההחלטה בדבר הוצאתו של המשיב מהקיבוץ מבוטלת. עניינה של אורלי אינו מצוי כאמור בפנינו ואדרש אליו רק ככל שהקביעות שקבע בית המשפט המחוזי בעניינה רלוונטיות אף לעניינו של המשיב. 10. במישור העובדתי נקבע כי על אף טענות בני הזוג בענין, ועל אף סטיות מסוימות מהעקרונות ה"מסורתיים" של התנועה הקיבוצית, הקיבוץ שמר עדיין על עיקר אופיו ולענייננו, על העיקרון לפיו כל חבר מכניס לקיבוץ לפי יכולתו וכל חבר מקבל מהקיבוץ לפי צרכיו. מעיקרון זה נבע החיוב להעביר לקיבוץ את מלוא משכורתו של חבר מעבודה אשר היה בעינו במועד הרלוונטי. כמו כן נדחו טענות בני הזוג בענין יחס של איפה ואיפה שננקט כלפיהם ביחס לחברים אחרים בקיבוץ שנתפסו במעשים דומים לכאורה ובענין מניעים פסולים שעמדו לטענתם בשורש ההחלטה על הוצאתם. בענין מעשי אורלי נקבע כאמור, כי מדובר היה אכן בהעלמה מכוונת של חלק ניכר מהשכר שקיבלה בעבור עבודתה, בניגוד לתקנון הקיבוץ. כמו כן נקבע כי בכל הנוגע אליה לא בוסס פגם פרוצדוראלי בהליכי הבירור או בהליך שננקט להוצאתה המצדיק את התערבות בית המשפט ולא נפל פגם בסבירות ההחלטה. משכך, נדחתה התביעה בכל הנוגע אליה. בענין המשיב עם זאת, נקבע כי ידיעתו על מעשי אורלי הייתה מוגבלת לחלק קטן מפרק הזמן בו בוצעו המעשים ואף אז לא ידע הוא על היקף ומהות ההכנסות שהועלמו. כמו כן נקבע כי לא בוססה טענת הקיבוץ כי המשיב נהנה מהכספים וכי לא הוצגו כל ראיות התומכות בטענה זו ואף לא נעשה מאמץ ממשי להשיג ראיות בענין. לפיכך, התנהגותו המוכחת של המשיב התמצתה בכך שלא דיווח על מעשיה של אורלי לקיבוץ או פעל בדרך אחרת להפסקתם. בהתחשב בזאת, קבע בית המשפט כי ההחלטה להוציאו אינה יכולה לעמוד. זאת, מהטעם שחיוב חבר "להלשין" על אשתו בפני רשויות הקיבוץ נוגד את עמדת המשפט הישראלי ואת "תקנת הציבור" ומכאן שלא היה בהתנהגותו של המשיב משום עילה על פי התקנון להוצאתו. עוד נקבע כי גישת הקיבוץ אשר התייחס אל בני הזוג כ"יחידה אחת" הנושאת אחריות קולקטיבית על מעשי אורלי, מבלי לבחון את היקף הידיעה והמעשים של המשיב בנפרד, נוגדת אף היא את הערכים המקובלים של שיטת המשפט בישראל ומחייבת התערבות אף בגדר הגבולות הצרים של פיקוח משפטי על החלטות אסיפה כללית בקיבוץ. פגם נוסף ראה בית המשפט המחוזי בכך שההצבעה על הוצאת בני הזוג נעשתה בפתק אחד למרות ההבדל לכאורה בחומרת מעשיהם. יחד עם זאת נקבע כאמור, כי אין בפגם זה כדי לשנות את תוצאת ההצבעה באשר לאורלי מאחר ולא נגרם לה נזק כלשהו מכך. בענין המשיב נקבע כי לאור התוצאה אליה הגיע, לפיה אין עילה להוצאתו מהקיבוץ בכל מקרה, אין מקום לקיום הצבעה חוזרת על מנת לרפא פגם זה. מכאן הערעור שבפנינו. טענות הצדדים 12. טענותיו של בא כוח המערער מופנות הן נגד חלק מקביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי והן נגד קביעותיו המשפטיות. עיקר הטענה, במישור העובדתי, הינה כי שגה בית המשפט המחוזי משקבע כי המשיב לא נהנה מהעלמת הכספים על ידי אורלי והטיל על המערער נטל בלתי סביר להתחקות אחר מעבר הכספים מחשבונה של אורלי לשימושו של המשיב. לשיטתו, די היה בנסיבות המקרה כדי להוכיח כי המשיב ואורלי ניהלו משק בית משותף ולא התקיימה ביניהם כל הפרדת כספים ממשית. כך למשל ניתן ללמוד על פי ההלוואה המשותפת שלקחו לצורך הרחבת ביתם. עוד נטען כי היקף ידיעתו של המשיב על הכספים שהועלמו והיקף שותפותו במעשי אשתו נלמד גם מדבריו שלו עצמו בעת הבירור הראשוני שנערך לבני הזוג בקיבוץ (מיום 16.9.1999) וכי שגה בית המשפט משלא יחס משקל ראייתי רב לדבריו אלו. 13. במישור הקביעות המשפטיות טוען בא כוח המערער כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שניתח סוגיה משפטית שגויה. לשיטתו, פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנוי על ההנחה שהקיבוץ הוציא את המשיב אך על בסיס אחריותו ה"קולקטיבית" למעשי אורלי ולא בגין מעשיו שלו עצמו. הנחה זו אינה נכונה באשר הקיבוץ התייחס אל המשיב באופן פרסונאלי, כשם שנלמד גם מנוסח ההחלטה בה צוינו הוא ואורלי בנפרד אף שבפתק הצבעה אחד. ההתנהגות בגינה הוחלט על הוצאתו של המשיב הינה זו שלו עצמו, בכך שידע על מעשי אורלי ואף, לשיטת המערער, נהנה באופן ישיר ועקיף ממעשיה, אך בחר שלא לעשות דבר על מנת להפסיק מעשים אלו. התנהגות זו חותרת לשיטתו תחת יסודות התפיסה השיתופית של הקיבוץ. הקיבוץ מושתת על התפיסה כי חבר קיבוץ המרוויח שכר גבוה, מעל ומעבר לתמיכה אותה הוא מקבל מהקיבוץ, מוכן בשל תפיסותיו הערכיות "לסבסד" חברי קיבוץ אשר מקבלים תמיכה גבוהה מהשכר אותו הם מכניסים. התנהגותו של המשיב אשר נהנה מתמיכת הקיבוץ במשפחתו על אף שידוע לו כי אשתו מעלימה חלק מהכנסתה, מהווה, אף אם מדובר בשותפות פסיבית בלבד, מעילה באמון עליו מושתת מרקם החיים בקיבוץ ודי בכך כדי להצדיק את הוצאתו. בענין זה אין המערער מסכים גם כי החלופות שהיו בפני המשיב היו אך "הלשנה" על אשתו או דיווח לקיבוץ, והדרך הייתה פתוחה לפניו לבחור ולעזוב את הקיבוץ מיוזמתו תחת המשך המצב הקיים. המשיב בחר לא לעשות דבר והיה עליו לקחת בחשבון את תוצאות התנהגותו זו. 14. עוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שהתערב בהחלטת האסיפה הכללית של הקיבוץ ולמעשה החליף את שיקול דעתה בשיקול דעתו אף שלא נתקיימה בנסיבות הענין עילה לעשות כן. הקביעה האם מעשיו של המשיב מהווים עילה להוצאתו משורת החברים על פי סעיף 36(ב) לתקנון מסורה לאסיפה הכללית של חברי הקיבוץ.לשיטתו, הן מההחלטה עצמה והרוב הגדול בו נתקבלה והן מעדויות חברי הקיבוץ בבית המשפט, ניתן היה ללמוד כי חברי הקיבוץ ראו בהתנהגותו של המשיב כשלעצמה כמצמיחה עילה להוצאתו מהקיבוץ. על אף זאת, בחר בית המשפט לפסול את ההחלטה, וזאת למרות שלא בחן כלל ואף לא קבע כי ההחלטה חרגה ממתחם הסבירות או כי נגרם למשיב אי צדק חמור. 15. מן העבר השני סומך המשיב ידיו, מטבע הדברים, בעיקרו של דבר על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לטענתו, עיקר הטענות בערעור מופנות כלפי ממצאים עובדתיים שקבע בית המשפט המחוזי על סמך הראיות שהוצגו בפניו ועל סמך התרשמותו ממהימנות המשיב והעדים האחרים ואין מקום להתערב בהם. בענין היקף מעשיו נטען, כי נקבע שהמשיב לא היה שותף פעיל למעשי אורלי וכי אף לא נהנה מהכספים שהעלימה באופן כלשהו ישיר או עקיף. משכך, השאלה בתמציתה היא האם בשל סירוב המשיב "להלשין" על אשתו, ובשל כך בלבד, רשאי הקיבוץ להפסיק את חברותו. עוד נטען, כי כשם שקבע בית המשפט המחוזי, התייחסות הקיבוץ אל בני הזוג לאורך כל ההליך הייתה כאל "מכלול אחד" הנושא באחריות משותפת על מעשי אורלי והדבר בא לידי ביטוי הן בבירור שנערך מול בני הזוג ובפניות לחברי הקיבוץ והן בהצבעה המשותפת על הוצאת שניהם מהקיבוץ. משכך, בדין בחן לטענתו בית המשפט את השאלה האם ניתן "לפקוד עוון אישה על בעלה". יתרה מכך, בית המשפט אף בחן האם די במעשי המשיב במובחן ממעשי אורלי, היינו בעצם אי הדיווח לקיבוץ על מעשיה, משום עילה עצמאית להוצאתו, וקבע כי ראיית התנהגות זו כעילה להוצאתו אינה מתיישבת עם הדין בישראל וסותרת את תקנת הציבור. החלטת בית המשפט לשיטתו אינה מהווה החלפת שיקול דעתה של האסיפה הכללית בשיקול דעתו אלא ביקורת שיפוטית הכרחית על החלטותיה, במסגרת שהותוותה זה מכבר על ידי בית משפט זה. 16. שזורות בטענות המשיב גם טענות שונות לגבי ההליך שננקט בקיבוץ להוצאתם של בני הזוג ושלבש, לטענתו, מראשיתו נימה תוקפנית ומאיימת וניזון משיקולים זרים. עוד נטען כי הקיבוץ, הטוען בשם עקרונות היסוד הקבועים בתקנונו, למעשה אינו שומר עוד בפועל על רוב רובם של עקרונות אלו או על אופיו הקיבוצי "המסורתי" ומכאן שניסיון הקיבוץ להישען על הוראת התקנון דווקא בעניינו של המשיב הינו ציני ודווקני ונעשה על מנת להשיג את המטרה אשר סומנה מראש, היינו, הוצאתו מהקיבוץ. 17. להשלמת התמונה אציין, כי בשל רגישות הענין סברנו כי מוטב לצדדים כי יסיימו את הענין על דרך של הסדר מוסכם אשר יתבסס על הותרת חברותו של המשיב בקיבוץ בעינה, בכפוף לתנאים שיהיה עליו לקיים. לצערנו לא עלו המגעים יפה ולא נותרה בידינו ברירה אלא להכריע בערעור גופו. דיון והכרעה 18. טרם אגש לדיון המשפטי סבור אני כי יש מקום לחדד את השאלה המוצבת לפתחנו. על מנת לעשות כן, אדרש ראשית לטענות השונות שמעלים הצדדים בענין קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי. לא שוכנעתי מטיעוני הצדדים כי נפל פגם כלשהו בתשתית העובדתית אותה הציב בית המשפט המחוזי, וודאי שלא פגם כזה המצדיק את התערבותנו. המערער מלין בעיקר על הקביעות כי המשיב לא היה מעורב באופן אקטיבי במעשי אורלי וכי לא נהנה מהכספים אותם העלימה. עיון בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מעלה כי קביעות אלו לא נקבעו בעלמא או בהיסח הדעת אלא בוססו היטב בראיות והעדויות שהוצגו לפניו ובעיקר על התרשמותו ממהימנות עדותו של המשיב. טענות המערער בענין שינוי הגרסאות לכאורה של המשיב במהלך הבירור שנערך לו ובענין האינדיקציות לכאורה על היקף ידיעתו על העלמת הכספים ולכך שנהנה מהכספים, עמדו בפני בית המשפט המחוזי אשר לא ראה בהן כדי להכריע את הכף. אין מקום להתערב בקביעותיו אלו. 19. לא מצאתי גם בטענותיו של המשיב לענין אופי הקיבוץ ומידת דבקותו בעקרונות הקיבוציים "הקלאסיים" כדי לשנות מהתשתית העובדתית שקבע בית המשפט המחוזי. אף בעניינים אלו עמדו בפני בית המשפט טענות המשיב ובת זוגו לרבות הדוגמאות אותן העלו לחריגות לכאורה מהעיקרון השיתופי. על אף זאת השתכנע בית המשפט מהעדויות שהיו לפניו כי רוח הקיבוץ נשמרה בעיקרה וכי העיקרון המחייב את העברת משכורת מעבודה, לרבות בונוסים, היה שריר וקיים במועד הרלוונטי. אין מקום להתערב אף בקביעה זו. 20. משכך, נותרים אנו עם השאלה שהוצגה בפתח דברי והיא, האם יש בהתנהגותו של המשיב בפני עצמה, היינו, אי הדיווח או נקיטת פעולה אחרת משנודע לו על העלמת הכספים על ידי אורלי, כדי להצמיח עילה להוצאתו מהקיבוץ. המסגרת הנורמטיבית 21. קיבוץ הינו סוג מיוחד של אגודה שיתופית. סמכות הקיבוץ להוציא חבר משורותיו מוסדרת בתקנה 5(א)(5) לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, אשר תוקנו על ידי שר העבודה מתוקף הסמכות שהוקנתה לו בסעיף 65(כג) לפקודת האגודות השיתופיות. הפרוצדורה והעילות להוצאת חבר מהקיבוץ מוסדרות בתקנון הקיבוץ, ובענייננו הסעיף הרלוונטי הינו סעיף 36(ב) לתקנון הקובע כי ניתן להוציא חבר "אם נמצא אשם על-ידי האסיפה הכללית במעשה בלתי הוגן הפוגע ביסודות הקיבוץ, במטרותיו או בארחות חייו". 22. סוגיית היקף הביקורת השיפוטית שיפעיל בית משפט על החלטות האספה הכללית בקיבוץ, ובפרט על ההחלטה של הוצאת חבר משורות הקיבוץ, עלתה בפני בית משפט זה במספר מקרים קודמים (ראו למשל, ע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602 (2002) (להלן: ענין עין צורים); ע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר (לא פורסם, 11.8.2003) (להלן: ענין עין קציר); ע"א 933/04 בוטנר נ' קיבוץ חפציבה (לא פורסם, 28.3.2005) (להלן: ענין חפציבה)). נקודת המוצא שנקבעה הינה כי יש לנהוג בריסון ובאיפוק בכל הנוגע לביקורת השיפוטית על החלטות האסיפה הכללית (ראו למשל בענין עין צורים בעמוד 615; יצוין כי גישה דומה נתקבלה אף ביחס להתערבות בהחלטות טריבונלים פנימיים של אגודות שיתופיות אחרות, ראו למשל, ע"א 835/93 איגנט נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה, פ"ד מט(2), 793 (1995); ע"א 7162/06 שטרן נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ (טרם פורסם, 17.2.2008)). הנימוק לגישה מצמצמת זו נעוץ באופיו המיוחד של הקיבוץ. "יד קלה" של בית המשפט בהתערבות בהחלטות ממין זה עלולה לערער את כוחו וסמכותו של הגוף הקולקטיבי אשר מהווה הקיבוץ כלפי פרטיו. כוח זה חיוני, במיוחד בגוף המושתת על מערכת עקרונות פנימית-ייחודית, על מנת לאפשר את קיום המסגרת השיתופית בהתאם לדין ולתקנון הקיבוץ. יתרה מכך, היכולת והכלים להעריך האם מעשיו של חבר קיבוץ עולים בקנה אחד עם עקרונותיו או מאיימים על אורחות חייו, מצויה, מטבע הדברים, בעיקר בידי חברי אותו קיבוץ (ראו למשל בענין עין צורים בעמודים 616-615; ענין חפציבה). 23. יחד עם זאת, בית המשפט לא יימנע מלהתערב בהחלטות האסיפה הכללית מקום שקיימת עילה מספקת לעשות כן. היקף ההתערבות ייגזר, בין היתר, מחומרת הפגיעה בזכויותיו של חבר הקיבוץ המערער על ההחלטה. ככל שפגיעה זו חמורה יותר, כן יטה בית המשפט להתערב אף מקום שהפגמים הנטענים אינם פרוצדוראליים גרידא אלא יורדים למהות ההחלטה ולשורש שיקול הדעת שהפעילה האסיפה הכללית (ראו בענין עין צורים עמוד 612 ואילך). 24. ההחלטה נשוא הערעור שבפנינו, היינו, החלטה על הוצאת חבר מהקיבוץ, הינה הסנקציה החמורה ביותר שיכול הקיבוץ להפעיל כלפי חבר בו ופוגעת בכבודו, בחרותו ובקניינו של החבר. למעשה מהווה צעד זה ניתוק של אותו החבר מכל סביבתו החברתית והפיזית, לעיתים לאחר עשורים רבים של חברות בקיבוץ. משכך, היקף הביקורת השיפוטית על החלטה מעין זאת הינו רחב יותר מאשר היקפה בעת בחינת החלטות אחרות של האסיפה הכללית. יחד עם זאת, חובה עלינו לזכור כי אופיו המיוחד של הקיבוץ המבוסס על שיתוף וערבות הדדית בין החברים מוביל לכך שישנם מקרים בהם אין מנוס אלא מלהפעיל אף סנקציה חמורה זו ולהוציא חבר מסוים מהקיבוץ למרות הפגיעה הגלומה בכך באותו חבר (ראו למשל בענין חפציבה בפסקה 14 לפסק הדין). 25. בדיקת ההחלטה של האסיפה הכללית נעשית בשלושה מישורים, המישור המהותי, המישור הפרוצדוראלי, והמישור הנורמטיבי. במישור המהותי נבחן האם היה הליך ההוצאה בהתאם להוראות הדין החל, היינו, הוראות פקודת האגודות השיתופיות, התקנות שהותקנו על פיה ותקנון הקיבוץ. במישור הפרוצדוראלי נבחנת כשירות ההליך בו נתקבלה ההחלטה, היינו, האם נפל פגם בהליך, כדוגמת אי מתן זכות שימוע לחבר, המצדיק את ביטול ההחלטה. במישור הנורמטיבי נבחנת ההחלטה גופה, כאשר על פי הפסיקה יש לבחון למשל את סבירות ההחלטה, האם נתקבלה בתום לב ובדרך מקובלת והאם נשקלו שיקולים זרים בקבלתה. ודוק, אין עסקינן בעקרון הסבירות של המשפט המנהלי כי אם בחינה המתמקדת בבחינת עקרון תום הלב ועקרון תקנת הציבור (ראו בענין עין צורים בעמודים 613-612; ענין חפציבה בפסקה 14; ענין תל קציר בפסקה 14). מן הכלל אל הפרט 26. בנסיבות הענין שבפנינו דומה כי אין מחלוקת שההחלטה צולחת את המישור המהותי ונעשתה פורמאלית על פי הדין ועל פי תקנון הקיבוץ. משכך, מתמקד הדיון בשני המישורים האחרים, היינו כשירות ההליך והבחינה הנורמטיבית. 27. בבחינת המישור הנורמטיבי פרוסות לפנינו לטעמי שתי שאלות השזורות זו בזו. האחת, האם ניתן לקבל את העמדה כי מעשי המשיב מהווים, כשלעצמם, הפרה של תקנון הקיבוץ. השנייה, אף אם נשיב בחיוב לשאלה הראשונה, היא האם יש בהפרה זו כדי לבוא בגדר העילה הנדרשת על פי סעיף 36(ב) לתקנון הקיבוץ המובילה לסנקציה החריפה של הוצאת המשיב מהקיבוץ. 28. פסק דינו של בית המשפט המחוזי סב בעיקרו על הראשונה מבין שאלות אלו. בתמצית, קביעתו הייתה כי לאור תקנת הציבור ועקרונות המשפט בישראל, אין אפשרות לראות את הדרישה כי בעל "ילשין" על אשתו לרשויות הקיבוץ כמצויה בתקנון הקיבוץ. 29. כשלעצמי, אף שמסכים אני עם התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, סבור אני כי המפתח לתוצאה זו טמון דווקא בשאלה השנייה ולא בראשונה. אין חולק אומנם, על חשיבות ערך המשפחה בשיטת המשפט הישראלית ועל חשיבותה של נאמנות איש לאשתו. פסק דינו של בית המשפט המחוזי רצוף דוגמאות לביטויים שניתנו במשפטנו לעיקרון זה. יחד עם זאת, אין לומר כי ערך זה הינו כה מרכזי לשיטת המשפט עד שאין לחרוג ממנו. כך למשל, בעוד שבמשפט הפלילי, כשם שציין בית המשפט המחוזי, נהוג הכלל לפיו אין כופים אדם להעיד על בן זוגו למעט בעבירות חמורות, כלל זה אינו חל במשפט האזרחי. משכך, לא אוכל להסכים לקביעה כי תקנת הציבור מחייבת מסקנה לפיה אין זה אפשרי לראות באדם שאינו מדווח לקיבוץ על בן זוגו כמי שסטה מעקרונות הקיבוץ. הקיבוץ כאמור הינו סוג של אגודה שיתופית אשר ההצטרפות אליה הינה על בסיס וולונטרי. איני סבור כי בלתי אפשרי הוא לקיבוץ, לדרוש מחבריו מידה של נאמנות אף מעבר לנאמנות לבני זוגם בהיבטים מסוימים. מי שאין הדבר נראה בעיניו אינו חייב לקבל על עצמו את החברות בקיבוץ שאלו הם עקרונותיו. 30. שאלה נפרדת היא האם בפועל הייתה במקרה הקונקרטי, היינו, בקיבוץ קלי"ה, דרישה שכזו. לא שוכנעתי כי כך הוא. אומנם, ככלל חברי הקיבוץ הם האמונים על בחינת התנהגותו של חבר ביחס לעקרונות הקיבוץ, וכאמור בית המשפט לא יטה להתערב בקביעה זו. אך בנסיבות הענין לא שוכנעתי כי זה מה שנעשה. דומה שחברי הקיבוץ התקשו להפריד בין מעשיו של המשיב למעשי אורלי וראו בו שותף למעשיה וכמי שנהנה מהעלמת ההכנסות על ידה. כך עולה מנוסח הטענות שהופנו כלפי המשיב במסגרת הליך הוצאתו מהקיבוץ ומעדויות חברי הקיבוץ בפני בית המשפט המחוזי. יתרה מכך, אף מכתב הערעור עולה כי הקיבוץ רואה במשיב עד היום כמי שהיה "שותף מלא בידיעה ובפועל" למעשיה של אורלי (פסקה 4 לכתב הערעור) ונראה כי עמדה זו היא שהקנתה את החומרה היתרה בעיניו למעשים המיוחסים למשיב. משכך, ספק בעיני האם כשנבחנת השאלה תחת ההנחה העובדתית שהמשיב לא היה שותף למעשי אורלי או נהנה מהם ואף לא ידע על היקף הכספים שהעלימה מן הקיבוץ, נותרת בהתנהגותו משום חריגה מהותית מעקרונות קיבוץ קלי"ה. נכון הוא כי יש טעם לפגם בכך שחבר הנהנה מתמיכת הקיבוץ ויודע על העלמת כספים מהקיבוץ אינו מדווח על כך או פועל להפסקת הדבר, אולם, בהתקבל ההנחה כי המשיב לא נהנה מהכספים, דומה כי אין שונה התנהגותו באופן מהותי מהתנהגות כל חבר אחר שהיה נודע לו על העלמת הכספים של אורלי. 31. אף אם נניח כי התנהגותו של המשיב מהווה בפני עצמה הפרה של מוסכמות הקיבוץ במקרה הקונקרטי שלפנינו, עדיין נותרת לפנינו השאלה השנייה. היינו, האם מהווה הפרה זו עילה מספקת כדי להביא את המשיב בגדר סעיף 36(ב) לתקנון הקיבוץ ולהשית עליו את הסנקציה החמורה של הוצאתו מהקיבוץ. שאלה זו הינה שאלה פרשנית בעיקרה ולטעמי, התשובה לה הינה בשלילה. אך ברור הוא כי אין לראות בכל התנהגות החורגת, ולו במעט, ממוסכמות הקיבוץ משום "מעשה בלתי הוגן הפוגע ביסודות הקיבוץ, במטרותיו או בארחות חייו". כאמור, הסנקציה של הוצאת חבר מהקיבוץ הינה סנקציה חמורה ביותר. השלכותיו של צעד זה על החבר הינן מהותיות ונוגעות לכל אספקט של חייו, מקום מגוריו, סביבתו החברתית והתרבותית, מקום עבודתו ובמקרים רבים אף בני משפחתו. נסיבותיו של המקרה שבפנינו, כאשר למשיב אשר היה חבר הקיבוץ רוב חייו הבוגרים ולו אף ילדים מנישואים קודמים החיים אף הם בקיבוץ, ואשר עזיבתו של המשיב את הקיבוץ תשליך אף עליהם, ממחישות את הקושי הרב שבסנקציה זו ואת חומרת הפגיעה אשר מגולמת בה. משכך, בבואנו לפרש את סעיף 36(ב) לתקנון הקיבוץ ולקבוע מהי התנהגות הנכללת בגדר "מעשה בלתי הוגן הפוגע ביסודות הקיבוץ, במטרותיו או בארחות חייו" עלינו לעשות כן בצמצום ומתוך השקפה כי לא כל התנהגות פסולה מצדיקה צעד חמור זה. פרשנות אחרת של סעיף זה, נראה כי אינה יכולה לעמוד בבחינת תום הלב אשר נדרש הקיבוץ לעמוד בו בהפעלת תקנונו או אף בבחינת פרשנות הסעיף בפריזמה של תקנת הציבור. לטעמי, נראה כי מעשיו של המשיב בפני עצמם, אף אם נפל בהם פגם, אינם עולים כדי חומרה זו. 32. טרם אסיים דברי אוסיף, כי מסכים אני גם עם מסקנות בית המשפט המחוזי באשר לפגם שנפל במישור של כשירות הליך הוצאת המשיב מהקיבוץ. אומנם, עיקר טענות בני הזוג, בענין העוינות שהופנתה כלפיהם והשיקולים הזרים שעמדו בשורש ההחלטה, נדחו ולא ראיתי מקום להתערב בקביעה זו. אך ההצבעה בעניינו של המשיב בפתק אחד יחד עם אורלי מעלה, בפני עצמה, פגם משמעותי אף במישור זה. לא ניתן לקבל את עמדת הקיבוץ כי עצם ציון שמו של המשיב, די בו כדי לרפא את הפגם. בפועל, שיטת הצבעה זו, כאשר חברי הקיבוץ נתבקשו רק לאשר או לדחות את נוסח ההחלטה כשם שהוצגה, כורכת את גורלו של המשיב בזה של אורלי ולחברי הקיבוץ לא ניתנה למעשה כל אפשרות להוציא את האחת אך להשאיר את האחר. יחד עם זאת, לאור התוצאה אליה הגעתי, כי אין במעשיו של המשיב כדי להקים כלל עילה הנכנסת בגדר סעיף 36(ב) לתקנון הקיבוץ, אין כמובן טעם בקיום הצבעה נוספת בעניינו. 33. סיכומו של דבר הוא כי אמליץ לחבריי לדחות את הערעור מהנימוקים אותם פרסתי לעיל. בנסיבות הענין אין לטעמי מקום ליתן צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה למסקנת חברי, השופט ג'ובראן, כי אין מקום בנסיבות הענין להתערב בתוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי, לפיה אין להותיר על כנה את החלטת האספה הכללית, להוציא את המשיב מהקיבוץ. אבהיר בתמצית את עיקרי טעמַי לכך: 1. סעיף 36(ב) לתקנון קיבוץ קלי"ה קובע: "רשאי הקיבוץ להוציא חבר מהקיבוץ על פי החלטה של האספה הכללית שנתקבלה בקולות שני שלישים של החברים המצביעים בגלל אחת הסיבות הבאות: (א) ... (ב) אם נמצא אשם על ידי האספה הכללית במעשה בלתי הוגן הפוגע ביסודות הקיבוץ, במטרותיו או באורחות חייו". 2. סמכות האספה הכללית להוציא חבר מן הקיבוץ נבחנת על פי הרקע, הנסיבות, ומהות הקשר של האדם לקיבוץ. במהות הדברים, חבר קיבוץ קושר את גורלו הפיסי, הנפשי, הרוחני, התרבותי והחברתי לקיבוץ. הוא קושר את גורלו הכלכלי והעיסוקי עם הקיבוץ. הקיבוץ הופך להיות מקום מגוריו, מקום עיסוקו, המוקד החברתי של חייו, מקום בניית משפחתו וגידול ילדיו. פעמים רבות, הקיבוץ הוא מוקד ההתייחסות הרעיוני-אידיאולוגי של האדם. זהו מרכז חייו שאליו מובילות כל הזיקות בכל המובנים ובכל המישורים. חבר הקיבוץ מעמיד לרשות הקיבוץ את מלוא יכולותיו בכל התחומים, והקיבוץ נותן מענה לצרכיו החומריים, החברתיים והתרבותיים. חבר הקיבוץ הופך לחלק משותפות חברתית, כלכלית ותרבותית ומקים בשותפות זו את ביתו. 3. אין חולק, כי השתייכות לשותפות העומדת ביסוד מבנה הקיבוץ מטילה על כל חבר חובות הגינות ותום לב מיוחדות הן כלפי המערכת הקיבוצית ככלל, והן כלפי יתר החברים בכשירותם כפרטים. בגדרן של חובות אלה מצויה גם החובה לחשוף מקורות כספיים חיצוניים של חבר, ולחלוק אותם עם הקיבוץ, על פי כללים שהקיבוץ קובע. הרעיון העומד ביסוד מבנה הקיבוץ של שותפות מלאה במאמץ ושותפות מלאה בפירות המאמץ אינו ניתן להגשמה אלא בדרך של שמירה קפדנית על כללים אלה. 4. הוצאת אדם מביתו-קיבוצו היא מעשה בעל חומרה קיצונית, שהשלכותיו מרחיקות לכת על הפרט ועל הכלל כאחד. היא פוגעת קשות בפרט, וזורעת קרעים ומחלוקות בחברה הקיבוצית ככלל. היא עוקרת את האדם משורשיו הפיסיים, התרבותיים, החברתיים ולעיתים גם המשפחתיים. היא פוגעת בעיסוקו פגיעה קשה, ומערערת את ציפיותיו לביטחון כלכלי וסוציאלי בעתיד, ובמיוחד לעת זקנה. היא מאלצת את החבר לחפש לו בית חדש, סביבת חיים חדשה, ולתור אחר נקודת אחיזה חדשה בחיים. יש בה מסממני הנידוי וההוקעה החברתית הקשה ביותר. יש בה משום סילוק אדם מביתו. יש בה משום פגיעה עמוקה בכבודו כאדם, בקניינו, בעיסוקו, ולעיתים אף פגיעה בזכותו לממש חיי משפחה שלמים. בהוצאת אדם מן הקיבוץ כרוכה פגיעה משולבת בשורה של זכויות אדם, שניתן להן מעמד-על במשטר החוקתי הנוהג בישראל. התייחסה לכך השופטת שטרסברג-כהן בע"א 4245/00 חן נ' קיבוץ תל קציר, פ"ד נז(6) 10, 26 (2003) (להלן: פרשת תל קציר), באומרה: "הוצאת חבר מן הקיבוץ היא סנקציה חמורה מאין כמותה ובייחוד לאחר תקופה כה ארוכה של חברות בו. הקיבוץ הוא ביתו של החבר. במונח "בית" אין אנו מצטמצמים למבנה הפיזי המשמש לו מקום מגורים, אלא ל"בית" במובן הרחב כמרכז חיים. הקיבוץ משמש לחבר מסגרת חיים כוללת, שבה הוא מבלה כמעט את כל זמנו ולעיתים את כל חייו. עבודתו היא בקיבוץ, חבריו וידידיו מצויים בו. הקיבוץ הוא זה המספק לו את כל צרכיו, החומריים והרוחניים כאחד". 5. הפגיעה המשולבת בשורה של זכויות אדם חוקתיות הכרוכה בהוצאת אדם מן הקיבוץ, מחייבת כי הפגיעה בהן תעמוד במבחני הסבירות והמידתיות. החלטת האספה הכללית בדבר הוצאת אדם מהקיבוץ חייבת, אפוא, להתקבל תוך שמירת יחס הולם בין חומרת הסנקציה המוטלת על החבר, על מכלול השלכותיה, לבין חומרת ההפרה של החבר, תוך התחשבות בכלל הנסיבות הרלבנטיות לענין (פרשת תל קציר, שם; ע"א 933/04 בוטנר נ' קיבוץ חפציבה (לא פורסם, 28.3.2005)). הוצאה מן הקיבוץ היא מעשה שחומרת תוצאותיו אמורה לייחד אותו למצבים קיצוניים ביותר שבהם אין דרך ליישב את המשך השתלבותו של החבר במערך החברה הקיבוצית, וכאשר הבסיס המשותף להמשך שותפות החיים בין החבר לבין שאר חברי הקיבוץ התמוטט בלא אפשרות שיקום. 6. הפגיעה הכרוכה בהוצאתו של אדם מן הקיבוץ ובעקירת שורשיו מביתו חייבת לעמוד בדרישות הסבירות והמידתיות. עוצמת הפגיעה חייבת לעמוד ביחס ישר לעוצמת החטא שחטא, לגודל ההפרה שבמעשה, ולשיעור פגיעתו ביסודות הקבוץ, במטרותיו או באורחות חייו. מידתיות הסנקציה נבחנת על פי מכלול נסיבותיו של המקרה, הכוללות, בין היתר, את חומרת ההפרה והשפעתה על המערך הקיבוצי, כשלמולה יש להעמיד את הזכויות האישיות, החברתיות והכלכליות שהחבר צבר במהלך השנים; את היקף השקעתו בקיבוץ לא רק מבחינת משאבי כוח עבודה אלא גם בהיבטים של תרומה לחברה ולשותפות הקיבוצית; את נסיבותיו האישיות של החבר, גילו, מצב בריאותו, מצב משפחתו וכיוצא באלה שיקולים אישיים שיש להביאם בחשבון לצורך מתן החלטה מושכלת ואנושית. נדרש אף להביא בחשבון אפשרות לנקוט בסנקציה "משמעתית" חמורה פחות מהוצאה מן הקיבוץ במקום שבו ניתן לאזן טוב יותר בין חומרת ההפרה לבין חומרת אמצעי "הענישה", ולנקוט בדרך מתונה יותר, שתגן מצד אחד על עקרונות החברה הקיבוצית ותעביר מסר מרתיע, אך תפגע פחות בפרט שכשל ובבני משפחתו, מצד שני. בגדרה של חובת המידתיות, נדרשת האספה הכללית של הקיבוץ לשקול מהו האמצעי המתאים שיש לנקוט בו לתיקון ההפרה שארעה, אשר יענה בצורה האופטימאלית על כל היעדים והשיקולים הכרוכים בענין, כאשר סילוק אדם מביתו וממרכז חייו הוא ללא ספק הקיצוני, הקשה והפוגעני ביותר מביניהם. 7. חברי, השופט ג'ובראן, עמד בפסק דינו על עקרון האוטונומיה של האספה הכללית בקבלת החלטותיה, ובכלל זה ביחס להחלטות בדבר הוצאת חבר משורות הקיבוץ. הוא עמד על הריסון והאיפוק שיש לנקוט בביקורת השיפוטית על החלטות אלה. עם זאת, בצד איפוק זה, נדרשת הביקורת השיפוטית לבחון האם החלטת האספה הכללית העומדת לדיון מביאה עמה לפגיעה בזכויות אדם, והאם היא חורגת באופן מהותי מדרישת המידתיות. ככל שמידת הפגיעה באדם ובזכויות אדם גדולה יותר, כך דינה של הביקורת השיפוטית להתרחב ולהיפתח לצורך הגשמת ההגנה על הפרט. במקום בו לא נמצא יחס מידתי ראוי בין חומרת ההפרה של החבר לחומרתה של הסנקציה הננקטת כלפיו על ידי הקיבוץ, עשויה הביקורת השיפוטית להביא להתערבות בהחלטת הקיבוץ במסגרת הגנת המשפט על זכויות הפרט. 8. בסיס ההתערבות השיפוטית בהחלטת הקיבוץ להוציא חבר משורותיו הושתת לא אחת גם על עקרונות תום לב, הגינות ותקנת הציבור במובנם הרחב (ע"א 8398/00 כץ נ' קיבוץ עין צורים, פ"ד נו(6) 602, 614 (2002)). המבחן לביקורת על פעולתה של האספה הכללית הוא אובייקטיבי-נורמטיבי, והוא מושתת על ערכים נורמטיביים של איזון בין זכויות ואינטרסים לגיטימיים. יש להכריע בכל מקרה על פי המבחן הנורמטיבי, תוך התייחסות לנסיבות המיוחדות, ותוך התחשבות באופי היחסים המיוחדים בן החבר לקיבוץ. 9. בענייננו, נפל פסול בהחלטת האספה הכללית בקיבוץ קלי"ה בנוגע למשיב, פסול המצדיק התערבות שיפוטית לביטולה. לטעמי, בהתנהגות המשיב באי חשיפת הכנסותיה של בת זוגו היתה משום הפרה של חובתו המוסרית, החברתית, ההסכמית והמשפטית כלפי הקיבוץ, הבנוי על יסודות הקואופרציה, ועל מערכת של שיתוף במאמץ וחלוקה שוויונית של פירות המאמץ בין חברי הקיבוץ כולם. היתה בהתנהגותו גם הפרה של יסודות האמון המתחייבים ביחסים בין חברי הקיבוץ, שהם אבן יסוד בכל מבנה של שותפות. יחד עם זאת, חומרת ההפרה העומדת לחובת המשיב אינה זהה לזו של בת זוגו. כמו כן נראה, כי בהחלטתה של האספה הכללית לא ניתן משקל לזכויות הרבות שצבר המשיב מאז הפך להיות חבר הקיבוץ בשנת 1979; לעובדה כי חייו הבוגרים הושקעו בקיבוץ, שם נתן את מיטב שנותיו כאדם צעיר, ושם נולדו וגדלו ילדיו, החיים גם כיום בקיבוץ. זכויות אלה לא עמדו למשיב ביום פקודה, ונראה כי האספה הכללית החליטה על נידויו מהקיבוץ בלא שנשקלו אפשרויות חלופיות מידתיות אחרות לטפל בהפרה באופן שתגשים תכלית של העברת מסר מרתיע לשאר חברי הקיבוץ מפני התנהגות מפרה דומה, בצד הענשת המשיב כראוי לו על מעשיו. נוצר יחס בלתי מידתי בין רמת ההפרה שהמשיב לקה בה – ואשר עיקריה תוארו בהרחבה בפסק דינו של חברי – לבין עוצמת הסנקציה שהוטלה עליו – עקירתו מן הקיבוץ, על כל המשתמע מכך מבחינת הפגיעה במרכז חייו, באורח חייו, בכבודו, במשפחתו, בקניינו ובעיסוקו. פגיעה בלתי מידתית זו במשיב, הכרוכה בהחלטת האספה הכללית על הוצאתו מהקיבוץ, מצדיקה התערבות שיפוטית לביטול ההחלטה. אינני מוציאה מכלל אפשרות, כי הקיבוץ יוכל גם היום לנקוט אמצעים מידתיים של תגובה למעשהו של המשיב, ובלבד שיישמר היחס המתאים בין גודל החטא לבין עוצמתו של "העונש". 10. מטעמים עיקריים אלה, אני מצטרפת למסקנת חברי, השופט ג'ובראן, כי דין ערעור זה להידחות. ש ו פ ט ת השופט י' אלון: אני מסכים לחוות דעתו של חברי השופט ס' ג'ובראן, ומצטרף גם לתוספת טעמיה של חברתי השופטת א' פרוקצ'יה. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, י"ד באדר התשס"ט (10.3.2009). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05115330_H06.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il