מדינת ישראל נ. חיים אזאוי

פסק-דין בתיק ע"פ 11503/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11503/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' א' לוי המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיבים: 1. חיים אזאוי 2. איציק איטח ערעור על גזרי הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 16.11.04 בת.פ. 381/04 ומיום 30.11.04 בת.פ. 378/04 שניתנו על ידי כבוד השופטת י' הכט תאריך הישיבה: י בשבט התשס"ה (20.1.2005) בשם המערערת: עו"ד ענת חולתא בשם המשיב 1: עו"ד ראובן המבורגר בשם המשיב 2: עו"ד אריאל הרמן בשם שירות המבחן: גב' ברכה וייס פסק-דין השופטת ד' ביניש: בפנינו ערעורה של המדינה על שני גזרי-דין שניתנו בבית-המשפט במחוזי בירושלים (סגנית הנשיא י' הכט) בגין מעשי אלימות שביצעו המשיבים בבני-מיעוטים. לבקשת המדינה. 1. המשיבים הועמדו לדין בקשר לאותה פרשה בכתבי-אישום נפרדים בפני בית-המשפט המחוזי בירושלים, והודו בעובדות כתבי-האישום המתוקנים שהוגשו כנגדם. על-פי הודאתם, ביום 4.5.04 לפנות בוקר או בסמוך לכך, קשרו המשיבים קשר ביחד עם אחרים לפגוע בנערים ערבים העובדים כסבלים וכשומרי לילה בשוק העירוני בבית-שמש. בני-החבורה ובהם המשיבים הצטיידו בקרשים, בחלקי עץ ובסכינים והחלו להכות ארבעה מהנערים בכל חלקי גופם. כן נדקרו שניים מבין המותקפים בסכין. אחד מן הנדקרים החל להימלט מהמקום כשהוא שותת דם ובני החבורה פתחו במרדף אחריו והמשיכו להכותו עד שהתעלף. כתוצאה מהדקירות נפגע הלה בחזהו ובגבו ואושפז בבית-החולים. ליתר המותקפים נגרמו שפשופים. בשל מעשים אלה הורשע המשיב 1 לפי הודאתו בקשירת קשר לביצוע פשע, עבירה לפי סעיף 499 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק) וכן בחבלה בכוונה מחמירה, עבירה לפי סעיף 329(א)(1) ו- (2) לחוק. המשיב 2 הורשע על-פי הודאתו בפציעה בנסיבות מחמירות, עבירה לפי סעיף 334 ו- 335(א)(2) לחוק. יצוין כי המשיבים לא הודו בנשיאת סכין ובדקירת הקורבנות בעצמם, והורשעו בעבירות האמורות כמבצעים בצוותא. עוד יצוין כי מעורבים נוספים בפרשה הועמדו לדין בנפרד, וחלקם הורשעו ונידונו לתקופות מאסר שונות. בית-המשפט המחוזי גזר על המשיב 1 שניים-עשר חודשי מאסר לריצוי בפועל ושישה חודשי מאסר על-תנאי. על המשיב 2 נגזרו שישה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות וארבעה חודשי מאסר על-תנאי. לבקשת המדינה עוכב ביצוע עונשו של המשיב 2. בגזר-דינו של כל אחד מהמשיבים, עמד בית-המשפט קמא על החומרה המיוחדת שיש בהתארגנותה של חבורת צעירים לשם תקיפה אלימה של בני-חבורה אחרת. בגזרי-הדין ציין בית-המשפט כי אין לפניו ראיה שהאירוע התרחש על רקע גזעני או לאומני, והניח לטובת המשיבים כי לא היה מניע כזה. ועם זאת, בשני גזרי-הדין ציין בית-המשפט כי: "...התופעה של חבורת צעירים המתארגנת על-מנת להתעמת עם חבורה אחרת חמורה, ולצערנו נפוצה. כאשר זו כוללת גם יסוד גזעני הדבר חמור שבעתיים ויש להוקיעו". בהתחשב בגילו הצעיר של המשיב 2, בכך שעברו אינו מכביד ובכך שלמשיב זה לא יוחסה עבירת קשירת הקשר והוא לא היה המנהיג שבחבורה, ראה בית-המשפט קמא להקל בעונשו במידה ניכרת ביחס למשיב 1. 2. כנגד גזרי-דין אלה, הגישה המדינה ערעורים לבית-משפט זה, שנידונו במאוחד. בטיעוניה בפנינו, עמדה באת-כוח המדינה, עו"ד ענת חולתא, על החומרה המיוחדת שיש במעשי האלימות אשר כוונו כנגד קורבנות הנמנים עם אוכלוסיה חלשה – פועלים ערבים קשי-יום – אשר הותקפו לפנות בוקר כאשר נמו את שנתם חשופים ללא הגנה. אף שהמשיבים לא הורשעו בכך שנשאו סכין בעצמם, הרי הם היו חלק מתוכנית קשר כשכל בני החבורה יודעים על קיומם של סכינים בידי חלק מהם, והם מצוידים בכלי תקיפה. עוד ציינה באת-כוח המדינה כי אכן מדובר בתקיפה על רקע גזעני והדבר אף עולה מהתבטאותו של בית-המשפט קמא בגזרי-הדין. מנגד, טענו באי-כוח המשיבים כי אין מקום להתערב בעונשים שהושתו על מרשיהם. בא-כוחו של המשיב 1 טען כי העונש שהושת על מרשו היה החמור מבין העונשים שהוטלו בפרשה זו עד כה, ואף טען כי לא היתה ראיה כי מדובר בתקיפה על רקע גזעני. עוד הוסיף ותיאר את הרקע האישי-משפחתי הקשה בו גדל מרשו. בא-כוחו של המשיב 2 עמד על כך שחלקו ונסיבותיו האישיות של מרשו קלים יותר ביחס למשתתפים אחרים באירוע. לאחר ששמענו את טענות הצדדים ביקשנו לקבל תסקיר ביחס למשיב 1 שכן בעת הדיון בפני בית-המשפט קמא לא התבקש תסקיר כאמור. עתה משנתקבל תסקיר המבחן, וקיבלנו אף את תגובות הצדדים לו, עלינו להכריע בערעור שלפנינו. 3. אין ספק כי האירוע העברייני אשר בהשתתפות בו הורשעו המשיבים הוא מן האירועים החמורים של אלימות בהם מעורבות קבוצות של צעירים, שכן הקבוצה היתה מצויידת מראש בכלי משחית כנגד קורבנות חסרי-אונים כמתואר לעיל. לצערנו, באים בפני בתי-המשפט בימים אלה תיקים רבים בהם מעורבים צעירים בעבירות אלימות ולמרבה החרדה השימוש בסכין הפך להיות כמעט נורמה חברתית מקובלת בקרבם. במקרה שלפנינו משתקפת מן העובדות בהן הודו המשיבים חומרה מיוחדת, נוכח ההתארגנות המוקדמת של חבורת התוקפים לעריכת פרעות בצעירים ערבים. קשה להשתחרר מן הרושם שאכן העבירות בוצעו על רקע גזעני. אפילו נניח לטובת המשיבים כי לא הוכח בראיות מניע כאמור, עובדה היא כי מעשי האלימות בוצעו לאחר התארגנות מראש על-ידי צעירים יהודים כלפי קבוצת בני-מיעוטים שמצאו פרנסתם בעירם וישנו את שנתם כשהם חסרי-אונים, ללא אפשרות להתגונן. בשל האמור, היתה התקיפה אכזרית באופיה. המרדף שקיימה החבורה אחרי אחד המותקפים שעה שנמלט שותת דם, רק מדגיש את חומרת האירוע. בנסיבות אלה, אין ספק שהעונש אשר הושת על המשיבים הקל עימם במידה רבה ולא נתן ביטוי הולם לחומרת מעשיהם. עם זאת, בבואנו לדון בערעור על קולת העונש, נעמוד על נסיבותיו של כל אחד מהמשיבים להלן. אשר למשיב 1, הרי שהיה אחד המבוגרים שבחבורה והיה שותף לתוכנית הפלילית שנרקמה להצטיידות בכלי התקיפה. בית-המשפט קמא נתן משקל רב בעונשו של המשיב 1 לתנאי החיים הקשים שבהם גדל - בן לאב עבריין מכור לסמים. כאמור, בפני בית-המשפט קמא לא היה תסקיר שירות המבחן כיוון שהסנגור לא היה מעוניין בהגשתו. מהתסקיר שהוגש לבקשתנו עולה כי המשיב 1 היה מכור לסמים וכי לא הצליח להשתלב במסגרות הטיפוליות אליהן נשלח. כן התברר כי במקביל לתיק הנוכחי, ביצע המשיב 1 עבירות נוספות בתקופה בה היו תלויים ועומדים הליכים כנגדו. עם זאת, ציין תסקיר המבחן כי המאסר שהושת על המשיב 1 היה מאסרו הראשון ויש בו כדי להוות גורם משמעותי לגביו. שירות המבחן נמנע ממתן המלצה טיפולית לגבי המשיב 1. בנסיבות העניין, הגענו למסקנה כי יש להחמיר בעונשו של המשיב 1 ויתכן שהיה אף מקום להחמיר עימו במידה ניכרת. אולם בהתחשב בכך שעל-פי תסקיר המבחן המאסר שהמשיב 1 ריצה עד כה הוא ככל הנראה בעל משמעות כלפיו; בהתחשב בכך שערכאת הערעור אינה נוהגת למצות את הדין; וכן בשים לב לכך שהמשיב הינו על סף שחרור ממאסרו, ראינו להסתפק בהחמרה מסויימת בעונשו שיועמד על 18 חודשי מאסר לריצוי בפועל. יתר חלקי גזר-הדין של בית-המשפט קמא יוותרו בעינם. אשר למשיב 2, חלקו בפרשה היה קטן יותר. מתסקיר המבחן שהוגש בעניינו מתברר כי הוא לוקח על עצמו אחריות ומתחרט על היגררותו אחר יתר בני-החבורה בביצוע העבירה ועל הפגיעה בקורבנות. שירות המבחן העריך כי המעצר וההליכים שהתנהלו נגדו היוו זעזוע עבורו ויש בהם כדי להוות גורם מרתיע משמעותי. איננו רואים לפרט את החשש ששירות המבחן הביע מהתוצאות האפשריות של שליחתו למאסר בכלא, בשל אישיותו החלשה ובשל הניסיון הקשה שעבר במעצר. אלמלא כל אלה, ודאי היינו רואים להחמיר גם בעונשו. אולם הצירוף של מידת מעורבותו הפחותה באירוע העברייני מחד גיסא, ונסיבותיו האישיות מאידך גיסא, הביאנו למסקנה כי יש לדחות את ערעור המדינה ביחס לעונש המאסר שהוטל עליו. עם זאת, רואים אנו לקבל את המלצת שירות המבחן בעניינו, כי בנוסף על שישה חודשי המאסר לריצוי בעבודות שירות ועונש המאסר על-תנאי שהוטל עליו, יהיה המשיב נתון לפיקוח שירות המבחן למשך שנה מיום פסק-דיננו זה. נוכח הזמן שחלף ממתן גזר-הדין בבית-המשפט קמא, יגיש לנו הממונה על עבודות שירות חוות-דעת מעודכנת ביחס לשיבוצו של המשיב 2, וזאת תוך 15 ימים. אשר על כן, ומהטעמים שהובאו, הערעור מתקבל כמפורט בפסק-דיננו. המשיב 1 יירצה מאסר בפועל של 18 חודשים, ועל עונשו של המשיב 2 יתווסף צו מבחן ל-12 חודשים כאמור. ש ו פ ט ת השופט א' ריבלין: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ד' ביניש. ניתן היום, ה' באדר ב' התשס"ה (16.3.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04115030_N07.doc/צש מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il