אברהם [אבי] טאוב נ. אנ.די. סי. יצרני תכשיטים בע''מ

פסק-דין בתיק ע"א 11484/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11484/05 בפני: כבוד הנשיא א' ברק המערער: אברהם [אבי] טאוב נ ג ד המשיבים: 1. אנ.די.סי. יצרני תכשיטים בע''מ 2. מרכז יהלומי נתניה (ט' 1979) בע"מ 3. אנ.די.סי. - יצואנים (1990) בע''מ 4. יהלומי לאה בע''מ 5. יהלומי טאוב חנן ייצור ושיווק (תשל''ח) בע"מ 6. עו"ד משה נוה, הנאמן לביצוע הסדר הנושים 7. חב' מרכז היהלומים הלאומי (ממ"ש) בע''מ 8. שער מזרח- נכסים בע''מ 9. כונס הנכסים הרשמי 10. בנק הפועלים בע''מ 11. בנק דיסקונט לישראל בע''מ 12. בנק המזרחי המאוחד בע''מ 13. בנק לפיתוח התעשיה בע''מ 14. אשרא החברה לביטוח יצוא בע"מ (לשעבר החברה הישראלית לביטוח סיכוני סחר חוץ בע''מ) ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 30.11.2005, שלא לפסול עצמו מלדון בפש"ר 291/93 בשם המערער: בעצמו בשם משיב 10: עו"ד עופר שפירא בשם משיב 12: עו"ד אהוד ארצי; עו"ד נתי אגמון בשם משיבה 14: עו"ד בן-ציון יפה פסק-דין ערעור על החלטתו של בית משפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת ד' קרת-מאיר) מיום 30.11.2005, שלא לפסול עצמו מלדון בפש"ר 291/93. 1. כנגד משיבות 1-5, קבוצת חברות קשורות, שעיסוקן ייצור, שיווק ומסחר בתכשיטים ויהלומים (להלן-"קבוצת החברות"), מתנהלים הליכי פשיטת רגל בפני בית המשפט קמא, אשר ננקטו על ידי משיבים 10-13 (להלן-"הבנקים"). במסגרת ההליכים נחתם בין הקבוצה והבנקים הסכם פשרה, בעקבותיו אושר הסדר נושים. המערער הוא מייסד ויו"ר מועצת המנהלים של קבוצת החברות, ויוזם הסכם הפשרה והסדר הנושים. הבקשה לפסלות הוגשה ביום 20.10.05, בעקבות החלטה שניתנה על ידי בית המשפט קמא ביום 28.8.05 בבש"א 11549/05. עיקרה של הבקשה בטענת המערער כי החלטת בית המשפט, והשתלשלות האירועים בתיק, מעלים באופן חד משמעי וברור חשש ממשי לקיומו של משוא פנים בניהול המשפט. נטען כי במסגרת החלטתו בבש"א 10610/03 (מיום 13.4.05) סירב בית המשפט לקבל את בקשת המערער לדחיית תשלומי הסדר הנושים על פי הוראות פסק הדין של הסכם הפשרה והסדר הנושים, וקיבל את גרסת משיב 10 (בנק הפועלים, להלן-"הבנק"), שניתנה ללא תצהירים וללא ראיות, וזאת מבלי שהתקיים דיון לגופו. נטען כי ההחלטה בבקשה זו ניתנה כשנתיים לאחר הגשת הבקשה, והיא משנה רטרואקטיבית פסקי דין חלוטים שניתנו על ידי מותבים אחרים באותו עניין. המערער סבר כי גישת בית המשפט הגיעה לרמת חשש ממשי למשוא פנים בהחלטה בבש"א 11549/05 הנ"ל, בה התעלם בית המשפט ממעשי הונאה ותרמית שנעשו כנגד בית המשפט על ידי הבנק, פטר את הבנק מהגשת תצהיר לאימות העובדות הכלולות בתשובתו לתגובת המערער, חייב את המערער בהוצאות לדוגמא בשל "השתלחותו" בב"כ הבנק, והותיר השמצות והכפשות של הבנק כלפי המערער ללא כל התייחסות. הוער, כי החשש למשוא פנים התעורר אצל המערער כבר בדיון מקדמי מיום 16.12.03, בו סירב בית המשפט ליתן למערער להשמיע את דברו. לאחר ההחלטה מיום 28.8.05, כך נטען, הבין המערער באופן ודאי כי דעתו של בית המשפט ננעלה כבר בדיון המקדמי, והתקיים הלכה למעשה חשש ממשי למשוא פנים כך שניתן לראות בהליך כולו בבחינת "משחק מכור". קבוצת החברות, משיבות 7 ו-8 תמכו בבקשת הפסילה, בעוד הנאמן, הבנקים והכנ"ר סברו כי יש לדחותה. 2. בית המשפט דחה (ביום 30.11.2005) את בקשת הפסילה, בקובעו כי אין עילה המצדיקה פסילתו. אשר להחלטה בבש"א 10610/03, הרי שהקביעה כי ההחלטה תינתן על סמך החומר המצוי בתיק, ניתנה על ידי בית המשפט עוד בדיון מיום 16.12.2003. בית המשפט עיכב את מתן החלטתו בבקשה כדי לאפשר לצדדים לגבש הסכם באשר לתשלום החוב. אילו סבר המערער כי החלטה זו מצביעה על משוא פנים כלשהו, היה עליו להעלות טענתו בסמוך לאחר מכן, או לכל המאוחר כשהתברר לו שהצדדים לא הגיעו להסדר וכי ההחלטה תינתן אכן על פי החומר המצוי בפני בית המשפט. שמירת הטענה בדבר משוא פנים עד לאחר ההחלטה מיום 28.8.2005, מהווה שיהוי אשר מצדיק את דחיית הבקשה על הסף. גם לגופו של עניין, נדחתה הטענה בדבר קיומו של משוא פנים-ההחלטה בבש"א 10610/03 מבוססת על פרשנות משפטית של תנאי הסדר הנושים. העובדה כי טענות הקבוצה לא התקבלו, אין בה כדי להצביע על משוא פנים אוביקטיבי. הדרך הנכונה לתקוף את הקביעות בהחלטות בית המשפט היא באמצעות הגשת ערעור. גם באמירה בנוגע להתנהגות המערער במסגרת בש"א 11549/05, וחיובו בהוצאות לדוגמא אין משום משוא פנים, אלא הבעת דעה על דרך התנהלותו של המערער כמתדיין, והשימוש שנעשה על ידו בהליכי בית משפט. על כן נדחתה הבקשה, והמערער חויב בהוצאות המשיבים שהשיבו לבקשה בסכום של 10,000 ₪ לכל אחד, בתוספת מע"מ. על החלטה זו הוגש הערעור שבפני. המערער חוזר על טענותיו במסגרת בקשת הפסילה ומוסיף כי בהחלטת בית המשפט קמא בבקשת הפסלות אין כל תשובה לטענה המרכזית שהעלה המערער, בדבר היחס השונה כלפי הצדדים, המעיד על משוא פנים מצד בית המשפט. משיבה 12, בנק המזרחי המאוחד בע"מ, סבורה כי יש לדחות את הערעור, כיוון שהוא אינו מגלה עילת פסלות, ומשום שטענות המערער נגועות בשיהוי ניכר. 3. לאחר שעיינתי בחומר שבפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור להידחות. חלק ניכר מטענות המערער מתייחס להחלטות שהתקבלו זמן רב עובר להגשת בקשת הפסלות, כאשר טענת פסלות יש להעלות מיד עם היוודעה (תקנה 471ב לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד – 1984; ע"א 3778/94 גורפינקל נ' לין, פ"ד מט(1) 309, 314-315). די בעובדה זו של שיהוי בהעלאת טענת הפסלות כדי לדחות את הערעור. גם לגופו של עניין דין הערעור להידחות. אשר לסירוב ליתן למערער להשמיע דברו במסגרת הדיון מיום 16.12.2003, העדר דיון בעל פה בבש"א 10610/03, ואי דרישת תצהירים, הרי שמדובר בהחלטות דיוניות, אשר הדרך להתמודד עימן הינה באמצעות הגשת ערעור או בקשת רשות ערעור, בהתאם לסדרי הדין, ולא באמצעות בקשת פסלות וערעור פסלות (ע"א 7724/96 טודרוס נ' טודרוס (לא פורסם); ע"א 7186/98 מלול נ' ג'אן (לא פורסם); ע"א 5214/05 אוחיון נ' בנק לאומי לישראל (לא פורסם); ע"א 5624/05 שילר נ' אוחיון (לא פורסם)). גוף ההחלטה הוא שצריך לעמוד לביקורת-ולא גופו של היושב בדין (ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם)). זאת ועוד, אף אם מדובר ברצף החלטות לרעת בעל דין, אין בכך כדי להקים עילת פסלות (ע"א 6822/00 משלי נ' משלי (לא פורסם); ע"א 5803/04 מצדה חברה להנדסה בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם); ע"א 452/05 ד"ר יעקב קלו ואח' נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ ואח' (לא פורסם)). 4. גם בחיוב המערער בהוצאות לדוגמא בשל דרך התבטאותו כלפי הבנק לא מצאתי משום עילת פסלות. אכן, בית המשפט מתח ביקורת אודות התנהלותו של המערער. ואולם, בסופו של דבר השאלה העומדת לדיון היא, האם יש בהתבטאויותיו של בית המשפט משום גיבוש עמדה סופית היוצרת חשש ממשי למשוא פנים באופן המייתר המשך המשפט בפניו (ע"פ 3144/01 שיבלי נ' הוועדה לתכנון והבניה גליל (לא פורסם)). במקרה הנוכחי, הביקורת כלפי המערער אינה מלמדת על קיומו של משוא פנים כלפי המערער, וגיבוש דעה סופית החורצת את דינו ודין קבוצת החברות, אלא, כפי שציין בית המשפט, מדובר בהבעת דעה על דרך התנהלותו של המערער כמתדיין במסגרת הבקשה הספציפית (ע"א 5767/01 אופנת גטייה 2000 בע"מ נ' ליסאן די סחר בע"מ (לא פורסם)); ע"פ 5647/05 גוד-מאן מתכות בע"מ ואח' נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אם דעת המערער אינה נוחה מהחלטת ביניים זו או אחרת (דוגמת חיוב בהוצאות לדוגמא) הוא רשאי לערער על החלטה זו, אך טענה כנגד חיוב בהוצאות אין עניינה במסגרת בקשת פסלות (ע"א 7158/97 בטון רמות בע"מ נ' בנק המזרחי המאוחד בע"מ (לא פורסם); ע"א 2730/98 תנופה שרותי כח אדם נ' גיאורגיצאנו, פ"ד נב(2) 427; ע"א 1168/01 דרעי נ' בנק דיסקונט לישראל בע"מ (לא פורסם); ע"א 2862/05 וינברג נ' ועדת ערר מחוז תל אביב (לא פורסם)). אפשר כי בראייתו של המערער נוצר חשש, כי ההחלטות שקיבל בית המשפט מצביעות על קיום משוא פנים כלפיו וכלפי קבוצת החברות. עם זאת, חשש זה אינו יוצא מכלל חשש סובייקטיבי גרידא, שאינו מקים עילת פסלות. לא מצאתי יסוד לטענה כי ההחלטות שקיבל בית המשפט בעניינו של המערער, בין אם הן צודקות ובין אם הן מוטעות לגופן (ולעניין זה אין אני נצרך), מקימות עילת פסלות ומעוררות את אותה אפשרות ממשית לקיום משוא פנים כלפי המערער וקבוצת החברות (ע"פ 5/82 אבו חצירא נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(1) 247, 251; ע"פ 3217/03 געדי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 4568/03 נאפע נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). אשר על כן, הערעור נדחה. המערער ישא בהוצאות משיבה 12 בסכום של 10,000 ₪. ניתן היום, כ"ג באדר התשס"ו (23.3.2006). ה נ ש י א _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05114840_A01.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il