מוחמד טאהר עבד אלחי אלנתשה נ. הועדה המקומית לתכנון ולבנייה י

פסק-דין בתיק ע"א 1148/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1148/04 בפני: כבוד השופט מ' חשין כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופטת א' חיות המערערים: 1. מוחמד טאהר עבד אלחי אלנתשה 2. מוחמד בדר ראג'ב אבו עיישה נ ג ד המשיבה: הועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בירושלים בתיק ה"פ 2136/03 שניתן ביום 29.12.03 על-ידי כב' השופט מ' רביד תאריך הישיבה: ו' בחשוון תשס"ה (21.10.04) בשם המערערים: עו"ד משה רז-כהן בשם המשיבה: עו"ד סעיד גאליה פסק-דין השופט מ' חשין: הוועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים, הגישה בקשה כהוראת סעיף 8 לפקודת הקרקעות (רכישה לצורכי ציבור), 1943 (הפקודה), להוצאת צו המצווה את המערערים למסור את החזקה בחלקת קרקע מסויימת המוחזקת בידיהם. מחילופי הכתבים שהיו בין בעלי-הדין מסתבר כי חילוקי הדעות ביניהם נסבו סביב שני מרכזים עיקריים: האחד, טענת המערערים כי הוועדה המקומית לא קנתה סמכות להפקיע את הקרקע שלעניין הואיל ונפגעה הוראת סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965. לשון אחר, כי חלק המגרש שהופקע הביא להפחתת שווי של יתרת המגרש כמשמעות הדברים בהוראת סעיף 190(א)(1) הנ"ל, וכי מטעם זה לא קנתה הוועדה המקומית סמכות להפקיע את הקרקע שהפקיעה. המרכז האחר לטיעוני המערערים, נתגודדו סביבו טענות מטענות שונות הנסבות על הוראת סעיף 8 לפקודה. נפנה לעניין זה לפרק ד' לתגובה שהגישו המערערים להמרצת הפתיחה של הוועדה המקומית, בו מנויות טענות אלו ואחרות הנסבות על הוראת סעיף 8 לפקודה. בית-משפט קמא החליט יום אחד כי שומה על בעלי-הדין לסכם בכתב את טיעוניהם לענין הוראת סעיף 190א(1) לחוק התכנון והבנייה. הסיכומים הוגשו, ועל סמך האמור בהם נעתר בית-המשפט לבקשת הוועדה המקומית לתכנון ובנייה וציווה על המערערים בפסק-דין למסור לוועדה את הקרקע שלעניין. בערעורם שלפנינו טענו המערערים טענות רבות ושונות, וככל שטענותיהם מסיבות עצמן על החלטת בית-המשפט לעניין פירושו והחלתו של סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבניה, לא מצאנו בהן ממש. לעניין זה אין לנו אלא לדחות את הערעור כהוראת תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984. אם כך באשר לחוק התכנון והבניה, לא כך באשר לטענות הנסבות על הוראת סעיף 8 לפקודה. מטעמים שלא נתבררו לנו, לא נדרש בית-משפט קמא כלל לטיעוניהם של המערערים לענין הוראת סעיף 8 לפקודה. אכן, בפיסקה 18 סיפה לפסק-הדין, קובע בית-משפט קמא ש"אין חולק כי במקרה זה התקיימו כל התנאים לתפיסת החזקה המיידית, הנזכרים..." בסעיף 8 לפקודה; ואולם אנו, לא נמצא לנו כי המערערים ויתרו על טיעוניהם בעניינו של סעיף 8 לפקודה, ומכאן שהטיעונים בפרק ד' לתשובת המערערים להמרצת הפתיחה נותרו יתומים באין דיון בהם. פירוש הדברים הוא, שבית-משפט קמא פסק לחובת המערערים ולא שמע מיקצת טיעונים שהעלו בכתב ההתנגדות שהוגש לבית-המשפט מטעמם. בנסיבות אלו שנוצרו אין אנו רואים מנוס אלא להחזיר את הדיון לבית-המשפט קמא, להשלמת הטעון השלמה. אנו מחליטים אפוא כלהלן: נדחה הערעור ככל שהמדובר הוא בחלותה של הוראת סעיף 190(א)(1) לחוק התכנון והבנייה על עניינם של המערערים. בה-בעת אנו מוסיפים ומחליטים להחזיר את הדיון לבית-משפט קמא, להמשך דיון בטיעוני המערערים שהועלו על הכתב ולא נשמעו על-פה לפני בית-המשפט. כמסקנה הנדרשת מאליה אנו מחליטים לבטל את חלקו האופרטיבי של פסק-הדין כאמור בסעיף 29 לפסק-הדין. בשולי הדברים נוסיף ונאמר עוד זאת: שאלת חלותה של הוראת סעיף 197 לחוק התכנון והבנייה על עניינם של המערערים לא נתעוררה לפנינו, ולמותר לומר כי לא נביע בה דעה. נאמר עם זאת, שחזקה על הוועדה המקומית כי בגדרי סמכותה על-פי דין, ומבלי לפגוע בכל טענה השמורה לה, תאזין לטענות המערערים בנושא הפיצוי שהם טוענים לו, ותשיב לבקשתם כאשר תשיב. לא נעשה צו להוצאות. היום, ו' בחשוון תשס"ה (21.10.04). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04011480_G05.doc מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il