תמר גוזנר נ. נתן גוזנר

החלטה בתיק בע"מ 1146/06 בבית המשפט העליון בע"מ 1146/06 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין המבקשת: תמר גוזנר נ ג ד המשיבים: 1. נתן גוזנר 2. עזבון המנוח יצחק גוזנר ז"ל 3. זמירה לאופר בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 4.1.06 בתיק עמ 284/05 שניתן על-ידי כבוד סגן הנשיא השופט חיים פיזם בשם המבקשת: עו"ד ד' הר-אבן בשם המשיבים 1-2: עו"ד ר' כריסטוף ועו"ד ע' צדיקה בשם המשיבה 3: עו"ד ד' וילנקו פסק-דין א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (סגן הנשיא פיזם) מיום 4.1.06 בתיק ע"מ 284/05, בו נדחה ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה (השופטת ברגמן) מיום 8.5.05 בתמ"ש 3362/01. נתבקשו תגובות המשיבים לבקשה. אומר כבר כאן, כי לאחר העיון בבקשה ובתגובות החלטתי לקבל את הבקשה, ליתן רשות ערעור, לדון בה כבערעור, ולקבלו חלקית. רקע והליכים קודמים ב. המבקשת והמשיב 1 נישאו בשנת 1972, והתגרשו בשנת 2001. מועד הפירוד לעניין תחולת חזקת השיתוף נקבע ליוני 1989. ביום 30.8.93 הורה בית משפט זה (הנשיא שמגר, השופט - כתארו אז - ש' לוין והשופט בך) כי הסמכות לדון בחלוקת הרכוש מסורה לבית המשפט המחוזי בתל-אביב (ע"א 5588/91 תמר גוזנר נ' ד"ר נתן גוזנר (לא פורסם)). ביום 9.4.97 הכריע בית המשפט המחוזי בתל אביב בסוגיית הרכוש (ת"א (ת"א) 257/90 גוזנר נ' גוזנר, מפי השופט - כתארו אז - קלינג). בית המשפט קיבל את עמדת המבקשת לפיה זכאית היא למחצית מזכויות המשיב 1 בנחלה בהדר עם (להלן: הנחלה). ברם, נקבע כי אף שהמשיבים 3-2 (המשיב 2 הוא עזבון אביו המנוח של המשיב 1; המשיבה 3 היא אחות המשיב 1) נתנו חלקיהם בנחלה למשיב 1 במתנה, העברת הזכויות טרם הסתיימה ברישום, ומסיבה זו אין ניתן לקבוע ממצאים ביחס אליהם, בהליך שהתנהל נגד המשיב 1 בלבד. בהתאם נקבע כי המבקשת זכאית למחצית מהזכויות הרשומות על שם המשיב 1 (3/16). נסיונות המבקשת לצרף את המשיבים 3-2 להליך כדי לקבל פסק-דין ביחס לזכויות שהיו רשומות על שמם אך ניתנו במתנה, לא עלו יפה; ובית המשפט פסק רק באשר למחצית מזכויות המשיב 1, וקבע כי "אין בכך אמירה כלשהי לגבי זכויותיה של התובעת (המבקשת - א"ר) כלפי אביו של הנתבע, וכלפי אחותו (המשיבים 3-2 כאן, האב הלך בינתיים לעולמו - א"ר), שכאמור אינם בעלי דין בתובענה זו" (עמ' 5). ערעור שהגישה המבקשת לבית משפט זה נדחה ביום 18.11.98 (ע"א 3394/97 גוזנר נ' גוזנר (לא פורסם), מאת הנשיא ברק, השופט טירקל והשופטת - כתוארה אז - ביניש). נקבע כי "אין בכך כדי למנוע מהמערערת... מלהגיש תביעה כנגד האב והאחות, בטענה שמכוח המתנה שהם נתנו למשיב - ועל בסיס הלכת שיתוף הנכסים - הבעלות במחצית החלקות היא שלה" (להלן יכונה הליך זה ההליך המקורי). ג. ביום 5.7.00 הגישה המבקשת תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בחיפה, בה ביקשה מבית המשפט להצהיר על "היקף זכויותיו של הנתבע (המשיב 1 - א"ר) במקרקעין" (תמ"ש 6223/99). בכתב התביעה טענה המבקשת, כי בתי המשפט שדנו בתביעתה המקורית קבעו את זכויותיה בנכסי המשיב 1 (50%), אך לא קבעו את היקף זכויותיו בנחלה, בהתחשב בהסכמי המתנה. ביום 24.12.00 קיבל בית המשפט לענייני משפחה את בקשת המשיב 1 (בש"א 5937/00), ודחה את התביעה על הסף בשל מעשה בית דין. בפסק הדין נקבע, כי היקף זכויותיו של המשיב 1 בנחלה נקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב (3/16 מן הנחלה), וממילא קיים מעשה בית דין. ד. ביום 21.3.01 הגישה המבקשת את התביעה נשוא הליך זה לבית המשפט לענייני משפחה (תמ"ש 3362/01) כנגד המשיבים כולם. בכתב התביעה נטען, כי המשיבים 3-2 נתנו את חלקיהם בנחלה (13/16) במתנה למשיב 1, ומסיבה זו - אף שחלקיהם אינם רשומים על שמו - זכאית המבקשת למחציתן. עוד נטען, כי בכל מקרה החל מפקיעתו של הסכם החכירה בשנת 1982 היו זכויות כל הצדדים בנחלה אובליגטוריות בלבד, וממילא לא היתה כל משמעות לרישום. ביום 8.5.05 דחה בית המשפט לענייני משפחה את התביעה. נקבע כי המבקשת "כבולה להחלטות השיפוטיות שניתנו בענינה... הן ביחס לחזית המריבה שבינה לבין הנתבע (המשיב 1 - א"ר) והן ביחס לממצאים שנקבעו בפסה"ד בכל הנוגע למעמדה של עסקת העברת הזכויות בין האב המנוח והאחות לבין הנתבע" (עמ' 4). הוסיף וקבע בית המשפט, כי ההסכם המשולש שבין המנוח, המינהל והאגודה לא איפשר לבצע העברה של הזכויות בנחלה בלא אישור מוקדם, ולפיכך במקרה שלפנינו נותרו הזכויות בידי המנוח (וכיום עזבונו - המשיב 2). ערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי (ע"מ 284/05) נדחה, הן מטעמי מעשה בית דין והן לגופו (להלן יכונה הליך זה ההליך הנוכחי). טענות הצדדים ה. בבקשה שלפנינו טוענת המבקשת, כי שתי הערכאות שדנו בהליך המקורי קבעו שעומדת בפניה האפשרות להגיש תביעה עצמאית נגד המשיבים 3-2, ומסיבה זו ברור שאין מדובר במעשה בית דין. נטען כי למבקשת זכות למחצית הזכויות שהעבירו המשיבים 3-2 במתנה למשיב 1, שכן הלכת השיתוף חלה גם על זכויות לא רשומות. מסיבה זו, כך נטען, שגו בתי המשפט שדנו בהליך הנוכחי בכך שחזרו על קביעות בתי המשפט בהליך המקורי, קביעות שעסקו רק בזכויות הרשומות. עוד נטען, כי מאז ההכרעה בהליך המקורי התברר שגם זכויות המשיבים כולם בנחלה היו אובליגטוריות, זאת בשל פקיעת הסכם החכירה בשנת 1982. כן נטען כי יש לראות בעובדה שהמינהל אישר למבקשת לבנות בנחלה, משום הסכמה גם להעברת הבעלות. נטען כי הערכאות דלמטה לא אפשרו למבקשת לקבל, ואחר כך להציג, מסמכים הקשורים להסכמי המתנה, שהוגשו בהליכים אחרים בין המשיבים לבין עצמם. עוד נטען כי ערכאת הערעור - בית המשפט המחוזי - לא קיימה דיון לגופו של עניין, ופסק דינה הוא חזרה על פסק הדין של בית המשפט לענייני משפחה. נטען עוד, כי נגרם למבקשת עוול, כיון שבהסתמך על מתנת המשיבים 3-2 השקיעו המבקש ובן זוגה את כל חסכונותיהם בבניית בית המגורים בנחלה, וכיום נותרת המבקשת בידים ריקות. מתבקשת אפוא קביעה, כי המשיבים 3-2 הקנו במתנה את זכויותיהם למשיב 1 והמבקשת זכאית למחצית זכויותיהם מכוח הלכת השיתוף. ו. (1) בתגובת המשיבים 2-1 נטען כי צדקו הערכאות הקודמות בקבען כי חל בענייננו מעשה בית דין. נטען כי בתי המשפט שדנו בהליך המקורי התייחסו לאפשרות לתבוע את המשיבים 3-2, אך לא את המשיב 1. עוד נטען, וכך נטען גם בתגובת המשיבה 3, כי אם המתנה הושלמה – אין המשיבים 3-2 בעלי דין דרושים בהליך; ואם המתנה לא הושלמה - אין למבקשת זכויות בחלקי הנחלה הרשומים על שם המשיבים 3-2. נטען גם כי על אף שהסכם החכירה פקע בשנת 1982, זכויות המשיבים לא הפכו אובליגטוריות, ומסיבה זו לא הושלמה המתנה. כן נטען כי להתחייבות אין תוקף, בהיותה סותרת את הסכם החכירה. ולבסוף, כי העובדה שהמתנה לא הושלמה איפשרה למשיב 2 לחזור ממנה בשנת 1989 – נוכח התערערות מערכת היחסים בין הצדדים. ביחס להסתמכות המבקשת על הסכמי המתנה - צוין כי ההסכמים מאוחרים להשלמת בניית בית המגורים בנחלה. לחלופין נטען כי גם אילו היו הנכסים עוברים לרשות המשיב 1, לא היה מקום להחיל את הלכת השיתוף, בהיותו "נכס חיצוני" שניתן למשיב 1 באופן בלעדי. בסיכום נטען כי ההליך הנוכחי אינו אלא ניסיון נוסף לתבוע את המשיב 1, ושהוא לוקה בהתיישנות ובשיהוי. ולבסוף, נטען כי המבקשת צירפה שלא כדין את הסכם החכירה משנת 2004 בו נרשמה הנחלה כולה על שם המשיב 1. נטען כי רישום זה נעשה בעקבות החלטות בית המשפט בהליך כינוס נכסים שמתנהל בין הצדדים - ולא מכוח הסכמי המתנה. (2) המשיבה 3 טענה להיעדר יריבות והיעדר עילה נגדה, וכי טענות המבקשת הן דבר והיפוכו; זאת, שכן אם לטענת המבקשת אין למשיבה 3 זכויות במקרקעין, לא היה - כאמור - מקום לתבעה. נטען גם מעשה בית-דין, כטענת המשיב 1. (3) נוכח התוצאה אליה הגעתי, לא ראיתי מקום לתגובה נוספת של המבקשת, לה עתרה. דיון ז. לא בלי התלבטות החלטתי כאמור ליתן רשות ערעור, לדון בבקשה כבערעור, ולקבלו באופן חלקי. בהליך המקורי נקבע כי על הצדדים חלה הלכת השיתוף. נקבע כי המבקשת זכאית למחצית נכסי המשיב 1 נכון ליום הפירוד (עמ' 3 לפסק הדין בת"א 257/90). באותו יום (30.6.89) היו רשומים על שם המשיב 1 3/16 מהזכויות בנחלה - ונקבע כי המבקשת זכאית למחצית מאלה (שם, עמ' 7). בתי המשפט לא התייחסו אופרטיבית לעובדה, שנכון ליום הפירוד היו בידי המשיב זכויות נוספות, אובליגטוריות - שגם עליהן צריך היה לכאורה להחיל את הלכת השיתוף. במקרה כזה, ומשיקולי הרמוניה במערכת השיפוט כדי למנוע תוצאות סותרות של פסיקה באותו עניין עצמו, נראה כי יש מקום להתערבותו של בית משפט זה. דומה כי דבר זה ניתן לראותו במקרים מסוימים כשיקול למתן רשות ערעור בגלגול שלישי בצד אלה המנויים בר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ , פ"ד לו(3) 123, 128 (מ"מ הנשיא – כתארו אז – שמגר), וכן אצל ד"ר ש' לוין תורת הפרוצדורה האזרחית – מבוא ועקרונות יסוד, עמ' 181-179. ח. במה דברים אמורים: ביום 30.12.87 העבירה המשיבה 3 את כל זכויותיה בנחלה (3/16) למשיב 1 במתנה (כך לפי קביעת בית המשפט המחוזי בהליך המקורי, שהתבססה על תצהירה של משיבה 3; הסכם המתנה לא צורף). ביום 2.3.89 העביר המשיב 2 המנוח את זכויותיו (10/16) למשיב 1 במתנה (כך קבע בית המשפט בהתבססו על תצהירו של משיב 2; ההסכם עצמו לא צורף - אך צורפו תצהיר של המשיב 2 (מוצג 9 למוצגי המשיבים מיום 26.9.06), וכן תצהירו של המשיב 1 (שם) כי שילם את המס בגין ההעברה ביום 18.6.89 – דבר המעיד גם על רצינותה של עסקת המתנה). לבקשה שלפנינו צורף גם חלק מהסכם מתנה משנת 1985, שלא הוברר פשרו. אין ספק כי הסכמי מתנה אלה העניקו למשיב 1 זכויות בנחלה, מעבר לזכויותיו הרשומות. ט. אכן, "כל עוד לא בוצע הרישום על שם הנעבר, לא הושלמה המתנה והנעבר מחזיק בידיו רק התחייבות למתנה" (ע"א 1284/92 אריה רתם נ' מנחם רתם, פ"ד מט(5) 257, 260 - השופטת שטרסברג כהן; ע"א 6439/99 "טפחות" בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' חיים פרח, פ"ד נח(2) 106, 115 - השופטת חיות), אך גם להתחייבות כאמור יש ערך, ומבחינה מהותית היא אינה שונה מכל עסקה במקרקעין שאינם רשומים: כשם שמשיב 1 היה יכול לפעול למימוש ההתחייבות לטובתו, כך יכלה גם המבקשת. מאידך גיסא, יתכן שלעובדה שמדובר במתנה שלא הושלמה השלכות על יכולת ביטולה בגדרי חוק המתנה, תשכ"ח - 1968, אך עניין זה לא נטען בפנינו. נמצא כי ביום הפירוד (30.6.89) היו בידי המשיב 1 זכויות קנייניות רשומות (3/16) וזכויות אובליגטוריות (13/16) בנחלה. גם זכויות אובליגטוריות הן זכויות ממשיות - לדוגמה: מן המפורסמות, כי הזכויות באלפי הדירות הרשומות במינהל מקרקעי ישראל בלבד ולא במרשם מקרקעין הן זכויות אובליגטוריות. י. בהתאם לעקרונות הלכת השיתוף - כשם שהיתה המבקשת זכאית למחצית מהזכויות הרשומות, כך היתה זכאית למחצית מהזכויות שהועברו בהסכמי המתנה. בידוע, ככלל אין החלתה של הלכת השיתוף מבחינה בין סוגים שונים של זכויות: כשם שבן זוג זכאי למחצית המקרקעין הרשומים על שם בן זוגו, כך זכאי הוא למחצית זכויותיו האובליגטוריות, לרבות זכויות סוציאליות, ביטוחיות ואחרות (ע"א 809/90 לידאי נ' לידאי, פ"ד מו(1) 602 - השופטת נתניהו), וכספים המופקדים בבנק (כפי שאכן נקבע בפסק הדין בת"א 257/90 ביחס לצדדים דנא). תחולתה של הלכת השיתוף רחבה; גבולותיה המתהוים, לרבות חובות, נדונו לאחרונה בהרחבה ברע"א 8791/00 אניטה שלם נ' טווינקו בע"מ (טרם פורסם) (הנשיא ברק). י"א. למעשה החליט בית המשפט המחוזי - השופט קלינג, בת"א 257/90 - שלא לתת סעד אופרטיבי לגבי הזכויות האובליגטוריות, בחלקי הנחלה שהיו רשומים על שם המשיבים 3-2. זאת, כיון שהמבקשת "כשלה בנסיונותיה לצרפם כבעלי דין בתובענה זו. כיום אין לפסוק דבר לגבי חלקם בנחלה" (שם, עמ' 5; ההדגשה הוספה - א"ר). עוד הוסיף בית המשפט וציין "אין בכך אמירה כלשהי לגבי זכויותיה של התובעת כלפי אביו של הנתבע וכלפי אחותו, שכאמור אינם בעלי דין בתובענה זו" (שם). בית המשפט סבר אפוא לכאורה, כי עקרונית יש למשיב 1, ובעקבותיו למבקשת, זכויות בנחלה כולה, אלא שאין בידו להכריע בה בהליך בו לא היו המשיבים 3-2 צד. יתכן שיסוד ההימנעות לא היה פרוצדורלי גרידא. ביום 1.12.89 ביטל המשיב 2 את העברת הזכויות למשיב 1. דומני כי לביטול זה, שנעשה לאחר יום הפירוד, אין כל משמעות לענייננו, אך מסתבר כי היה מקום לערוך בירור בסוגיה - ולא ניתן היה לעשות כן בהליך שהמשיב 2 לא היה צד לו. נמצא כי אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי משנת 1997 משום מעשה בית דין לגבי הזכויות שבהן החזיקו המשיבים 3-2. אדרבה; בית משפט זה בע"א 3394/97, בערעור על פסק דינו של השופט קלינג, ציין זאת במפורש. י"ב. נזכיר: ערעור שהגישה המבקשת לבית משפט זה על פסק דינו של השופט קלינג (ע"א 3394/97) נדחה ביום 18.11.98. לאחר נסיונות פישור קיבל בית המשפט את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ("דין הערעור להידחות, ומטעמיו של בית המשפט המחוזי"), אך קבע אף הוא מפורשות שאין בכך משום מעשה בית דין ביחס לזכויות המצויות בידי המשיבים 3-2, כפי שציטטנו לעיל. עוד ציין בית המשפט כי "בהתחשב בנסיבות, אין צו להוצאות. יש להצטער שהצדדים לא השכילו להסכים ביניהם בעניין נשוא הערעור. אנו מקווים כי יעשה ניסיון נוסף בעניין זה". דהיינו, בית המשפט לא רק שלא סתם את הגולל בסוגיית הזכויות שהיו בידי המשיבים 3-2 ומעברן למשיב 1, אלא אף פתח את הפתח לתביעה עצמאית מצד המבקשת כלפי המשיבים 3-2, והציע כי הצדדים יגיעו לפשרה בעניין זה. ניתן לסכם אפוא ולומר כי בהליך (המקורי) שראשיתו בת"א 257/90 והמשכם בע"א 3394/97, לא נוצר מעשה בית דין ביחס לזכויות שהיו רשומות ביום הפירוד על שם המשיבים 3-2. ביום 5.7.00 הגישה המבקשת תביעה נוספת נגד המשיב 1 (בלבד), אך זו נדחתה בשל מעשה בית דין. י"ג. בעקבות הדרך שהותוותה בפסקי הדין של בית המשפט המחוזי ושל בית המשפט העליון בהליך המקורי, הגישה המבקשת ביום 21.3.01 לראשונה תביעה נגד כל המשיבים (תמ"ש 3362/01), בה עתרה לסעד זה: "פסק דין הצהרתי בדבר העברת חלקי הנתבעים 2 ו-3 לנתבע 1 בזכויות בנחלה... במהלך חיים משותפים של התובעת עם הנתבע 1 וכתוצאה מהלכת השיתוף של התובעת עם הנתבע 1 הצהרה על חלקה של התובעת בנכסים אלה (מחצית)". לראשונה צורפו המשיבים 3-2 להליכים בין הצדדים, וניתנה להם האפשרות להעלות את טענותיהם ביחס להעברת זכויותיהם בנחלה למשיב 1. ביום 8.5.05 דחה בית המשפט לענייני משפחה את התביעה. פסק הדין התבסס על שתי עילות: דחיה בשל מעשה בית דין ודחיית הטענות לגופן. ביחס לעילה הראשונה נקבע כי המבקשת: "כבולה להחלטות השיפוטיות שניתנו בענינה... ככל שהיו לתובעת טענות לגבי עסקת המתנה אלו נדונו ולובנו בהליך הקודם וכפי שכבר נאמר נשללה תקפותה של העסקה הנטענת לאחר שנקבע בפסה"ד כי לא בוצעה עסקה של העברת זכויות במקרקעין לנתבע (מהאב המנוח ומהאחות), כמשמעות מונח זה בחוק המקרקעין". חוששני כי נפלה שגגה מתחת ידו של בית המשפט הנכבד. בהליך המקורי אכן נקבע כי העברת הזכויות בנחלה מהמשיבים 3-2 למשיב 1 לא הושלמה; אולם ההליך הנוכחי אינו עוסק בזכויות הקניין שהעברתן לא הושלמה, כי אם בזכויות האובליגטוריות. בסוגיה זו לא קם מעשה בית דין. כזכור, הערכאות שכביכול יצרו את מעשה בית הדין הן הן שקבעו כי יש מקום לתביעה נוספת. התביעה כנגד המשיבים 3-2 באה לברר את מצב היחסים בהקשר דנא, ביניהם לבין המשיב 1, וכמובן לכך השלכה על המבקשת-המערערת, ואין מדובר על התחייבויות בינם לבין המבקשת. י"ד. בית המשפט לענייני משפחה דחה את התביעה גם לגופה. הוא הגדיר את השאלה באופן הבא: "יש לבחון האם הוכחה תשתית עובדתית המקימה עילת תביעה נגד עזבון האב המנוח והאחות בגין התחייבות כלשהי שנעשתה על ידם כלפי התובעת" - היא המבקשת (עמ' 6, ההדגשה הוספה - א"ר), והשיב: "לא שוכנעתי מחומר הראיות שבפני כי בשלב מן השלבים נעשתה התחייבות כלפי התובעת או שניתנה לה הבטחה על ידי האב או האחות למחצית הזכויות בנחלה" (עמ' 8, ההדגשות הוספו - א"ר). ברם, כזכור, עניינו של ההליך הנוכחי הוא לבחון האם נערכה התחייבות כלשהי כלפי המשיב 1 ולא כלפי המבקשת. מבלי להידרש אפוא לממצאים העובדתיים בקשר למערכת היחסים שבין המבקשת והמשיבים 3-2, הממצאים הרלבנטיים בהליך הנוכחי מתייחסים למערכת היחסים שבין המשיבים 3-2 והמשיב 1. אכן, בית המשפט התייחס גם למערכת יחסים זו. בין היתר נקבע כי להעברת הזכויות במתנה לא ניתנה הסכמת המנהל והאגודה כמתחייב מחוזה החכירה. ברם, לא נערך דיון בשאלת השפעת היעדרה של הסכמה כאמור: האם מדובר בפגם היורד לשורש הסכמי המתנה או שמא הם תקפים. המדובר בין היתר בשאלת פרשנותו של הסכם החכירה; ראו ע"א 6529/96 טקסטיל ריינס בע"מ נ' ענת רייך, פ"ד נג(2) 218, 236 - השופט טירקל; באותו מקרה התעוררה שאלה רלבנטית נוספת: האם מי שכלל אינו צד להסכם יכול לעורר ספקות בתוקף העסקה מכוח ההסכם (עמ' 233). עוד אציין כי לטענת המבקשת גם הרישום הנוכחי במרשם, שנעשה בעקבות פטירת אמם של המשיבים 1 ו-3, נעשה בניגוד להסכם החכירה. בהקשר זה לא למותר לציין כי בסופו של יום נערך הסכם החכירה הנוכחי על-ידי המינהל עם המשיב 1 בלבד (ההסכם צורף כמוצג 18 לבקשה, אך נטען כי הוא לא הוצג בפני בית המשפט קמא). ט"ו. ביום 4.1.06 דחה בית המשפט המחוזי את ערעור המבקשת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה. בפתיחת דבריו קבע בית המשפט "ייאמר מייד, שגם אם ניתן היה להשקיף על התביעה ככזו שמעשה בית דין לא יכול לבטל אותה (מה שלא מקובל עלי), הנה עומדת לרועץ למערערת דחיית התביעה לגופה" (עמ' 4). ברם, בית המשפט חזר על הגדרת המחלוקת כפי שניסחה בית המשפט לענייני משפחה; "בעיקרו של דבר היה על בית המשפט לקבוע אם הוכחה תשתית עובדתית המקימה עילת תביעה נגד המנוח או עזבונו והאחות בגין התחייבות כלשהי שנעשתה על ידם כלפי המערערת" (שם, ההדגשה הוספה – א"ר). עינינו הרואות שוב, כי בית המשפט דן במערכת היחסים שבין מבקשת למשיבים 3-2, אך כאמור ההליך הנוכחי עניינו מערכת היחסים שבין המשיב 1 למשיבים 3-2. ביחס לסוגיית מעשה בית דין קבע בית המשפט כי טענות המבקשת לגבי עסקת המתנה נדונו ולובנו בהליך המקורי, שם נקבע כי "לא בוצעה עסקה של העברת זכויות במקרקעין למשיב מהמנוח והאחות למשיב" (שם, עמ' 5). חוששני כי תיאור זה אינו שלם; אכן נקבע כי לא הושלמה העברת הזכויות ברישום, אך לא נקבע שלא נעשתה עסקה בעלת מעמד אובליגטורי. וכאמור, קשה לקבל טענת מעשה בית דין כאשר הערכאות שנתנו את פסקי הדין הן שקבעו במפורש כי קיימת עילה תביעה. ט"ז. אציין כי מקרה דומה בעיקרו נדון בבית משפט זה בע"א 3780/94 לינדנבאום חנה נ' עו"ד שלמה ארדמן, פ"ד נג(5) 529 – מפי השופט טירקל. באותו מקרה טענה התובעת כי אמו של בעלה העבירה לו במתנה את זכויותיה הלא רשומות במקרקעין, ומסיבה זו זכאית היא למחציתם לפי הלכת השיתוף. כמו במקרה שלפנינו, נקבע כי העברת הזכויות לא הושלמה ברישום, ומסיבה זו מדובר בזכויות אובליגטוריות בלבד - אך נקבע כי עקרונית חלה גם עליהן הלכת השיתוף. אכן, באותו מקרה נקבע כי העברת הזכות במתנה לא הוכחה כדבעי - אך אילו הוכחה כבמקרה שלפנינו, היתה חלה על הזכויות הלכת השיתוף. י"ז. כללם של דברים, בטרם מועד הפירוד העבירו המשיבים 3-2 במתנה את זכויותיהם בנחלה למשיב 1. בהתאם, במועד הפירוד היו בידי המשיב 1 זכויות רשומות (3/16), וזכויות שטרם נרשמו שהועברו במתנה (13/16). אמנם, יתכן שקיימים ספקות לגבי תוקפה של המתנה - בין היתר בהתחשב בתנאי הסכם החכירה ובחזרת המשיב 2 מהמתנה. ביחס להסכם החכירה אציין כי לעיתים החלת הלכת השיתוף נתקלת בקשיים הנובעים מהתחייבויות חוזיות ביחס לנכס שחלוקתו מתבקשת, במקרים אלה פועלים בתי המשפט לפתרונות צודקים ככל הניתן - בין היתר באמצעות הערכת שוויה הכלכלי של הזכות המדוברת (תמ"ש (ירושלים) 771/01 נ. ב. נ' ש. ב. (לא פורסם) - סגן הנשיא מרכוס; בע"מ 1681/04 פלונית נ' פלוני, פ"ד נט(4) 614). קיימות שאלות נוספות, בכללן התיישנות ומצב הזכויות בנכס הנמצא כיום בהליכי כינוס - סוגיה שלא הובררה כדבעי בהליך הנוכחי. בירור סוגיות אלה מחייב דיון בשאלות עובדה - לרבות בסוגיית החזרה מהמתנה. סבורני כי אין מנוס מהחזרת התיק לבית המשפט לענייני משפחה, שידון בשאלות הבאות: מה הן הזכויות שהועברו מהמשיבים 3-2 למשיב 1 במסגרת הסכמי המתנה; האם המשיב 2 חזר בו כדין ממתנתו; והאם וכיצד יש להחיל על זכויות אלה את הלכת השיתוף ביחסים שבין המשיב 1 למבקשת-המערערת. לא למותר לציין כי המערכה המשפטית בין הצדדים ניטשת למעלה משש עשרה שנה, בכל הערכאות, ואין הקץ נגלה. הדעת נותנת כי ההוצאות המשפטיות של הצדדים הגיעו לאחוז נכבד מאוד מן הנכסים שבמחלוקת, וחבל. בית משפט זה העיד על עצמו כי ניסה לפשר בין הצדדים, והביע תקוה כי משא ומתן בין הצדדים יוכל לייתר את ההליך הנוכחי. אין לי אלא לחזור על הקריאות הקודמות. השאלות אמנם עובדתיות אך אינן סבוכות, ויתכן - וכמובן איני קובע כל מסמרות - שחלוף הזמן והשינויים במצב בשטח - שעה שהנחלה נמכרה לצד ג' והחזקה בה נמסרה וכן במרשם, ינתבו את התיק לערוץ של פיצוי כספי. בנסיבות אלה טוב יעשו הצדדים אם יגיעו לפשרה, ויפה שעה אחת קודם. הערעור מתקבל על-פי האמור, והמשיבים יחדיו ישלמו למבקשת-המערערת הוצאות וכן שכר טרחת עורך דין בסך 8,000 ₪. ניתן היום ו' בטבת תשס"ז (27.12.06). ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06011460_T07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il