דוד רוט נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 11445/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 11445/05 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ד' חשין המערער: דוד רוט נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב בת"פ 40276/04 שניתן על ידי כבוד השופט ע' מודריק תאריך הישיבה: י"ט בסיון התשס"ו (15.06.06) בשם המערער: עו"ד עפר ברטל בשם המשיבה: עו"ד עמית אופק ועו"ד שירי שרף פסק-דין השופט ד' חשין: 1. המערער, פקיד בכיר לשעבר בסניף בנק המזרחי ברחוב רבי עקיבא בבני-ברק (להלן – הבנק), הורשע (ביום 17.4.05), על פי הודאתו, בסדרה ארוכה של עבירות: גניבה בידי מורשה לפי סעיף 393 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן – החוק), רישום כוזב במסמכי תאגיד לפי סעיף 423 לחוק, מרמה והפרת אמונים בתאגיד לפי סעיף 425 לחוק, זיוף בנסיבות מחמירות לפי סעיף 418 סיפא לחוק, קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות לפי סעיף 415 לחוק, גניבה בידי עובד לפי סעיף 391 לחוק ושימוש במסמך מזויף לפי סעיף 419 לחוק. תמצית מעשי העבירות שביצע המערער, כפי שסוכמה בעיקרה על ידי בית משפט קמא, היא זו: בין השנים 1999-1993 התנהלו בבנק ארבעה חשבונות של בני משפחה פלונית שנוהלו בידי אחד מבני המשפחה (להלן – המתלונן), וכן התנהלו בבנק שישה חשבונות מסוימים של תושבי חוץ (להלן – חשבונות תושבי חוץ). במסגרת תפקידו בבנק, היתה למערער יכולת לבצע פעולות בנקאיות בחשבונות השונים, וכך ביצע כמאתיים פעולות משיכת כספים מן החשבונות הללו בלא הסכמת הבעלים ואף ללא ידיעתם. בפעולות אלה משך המערער מן החשבונות סכומי מט"ח שהצטברו כדי 4.7 מיליון דולר. החלק הארי של סכומי הכסף שנגנבו מן הלקוחות הועברו לחשבון מעבר המשמש להעברת מט"ח בין חשבונות שונים בבנק. מחשבון המעבר הועברו, בידי המערער, סכומים שהצטברו כדי 4 מיליון דולר לערך ליותר מארבעים חשבונות של לקוחות שונים של הבנק (להלן – הנהנים). בכתב האישום מצוינות יותר מ-240 פעולות העברה לחשבונות נהנים. ה"הנאה" לא התפלגה באורח שווה. חלק מן הלקוחות זוכו באלפי דולרים בודדים, אחרים בעשרות אלפי דולרים ועוד אחרים במאות אלפי דולרים (בכלל זה גם פעולות זיכוי במאות אלפי דולרים באחת). בין הנהנים גם חשבון הוריו של הנאשם, שזוכה בסכום העולה על 10,000 דולר. ביום 11.1.99 נטל המערער הלוואה מן הבנק בסך 550,000 דולר, בשמו של המתלונן, בלי ידיעת המתלונן, ולשם כך צירף למסמכים חתימה הנחזית כחתימת המתלונן. ועוד, המערער ביצע עשרות משיכות של סכומים במזומן מחשבונות משפחה פלונית, בסכום העולה מעט על מיליון ש"ח, תוך צירוף חתימה הנחזית כחתימת המתלונן. 2. בגזר הדין (מיום 1.11.05) ציין בית המשפט המחוזי (כבוד השופט מודריק) כי הצדדים "לא חשפו את הלוט המכסה על פני נסיבות ביצוע העבירה", באומרו כי מזווית הראיה שלו "רב הנסתר על הנגלה" (שם, עמ' 3). ואולם, זה המקום לציין כי בפתח טיעונו לפנינו עמד ב"כ המערער על שתי נקודות שלא היו במחלוקת בין הצדדים. האחת, שהמערער העביר את כל הכספים לאחרים, מבלי שלקח דבר לכיסו. והשניה, שהנהנים נמנו על לקוחות הבנק שבאו ולחצו על המערער בתפקידו כיועץ, "אנשים שרצו להשקיע את הכסף בניירות ערך". על כן, ומאחר שהמשיבה לא חלקה על כך בפנינו, נצא מן ההנחה שכך היה. בגין העבירות שבהן הרשיעו, דן בית המשפט קמא את המערער למאסר בפועל לתקופה של שלוש וחצי שנים, וכן לשנתיים מאסר על תנאי, לתקופה של שלוש שנים מתום המאסר, והתנאי הוא שלא יעבור עבירת גניבה או עבירה שיש בה יסוד של זיוף או מרמה. 3. במסגרת פרשת העונש הוגשו לבית המשפט שתי חוות דעת רפואיות מפורטות מטעם המערער, האחת של ד"ר רסין טובי, מומחה לרפואה פנימית ולקרדיולוגיה, והשניה של פרופ' אליעזר קיטאי, מומחה לרפואת משפחה. מחוות דעת אלו עולה כי המערער סובל זה מכבר מחוליים שונים, ביניהם סכרת, מחלת לב כלילית ופגיעה כלייתית. בגין מחלותיו השונות קבע המוסד לביטוח לאומי כי המערער סובל מנכות בשיעור 97%. מחוות הדעת עולה כי אם ייגזר על המערער מאסר בפועל, הוא יהיה צפוי לפגיעה בתוחלת חייו, הקצרה בלאו הכי יחסית לאנשים בריאים בגילו, ואף איכות חייו צפויה להיפגע, אף אם יוחזק בבית החולים של שירות בתי הסוהר ברמלה. עיקר הסיכון, לפי חוות הדעת, הוא בחשיפה המוגברת במאסר לתנאי דחק נפשיים וגופנים, שביטויים בהפרעות לאיזון הסכרת, האצת מחלת הלב הכלילית, חשש להתקפי אוטם ואי ספיקת לב, וחשש להתפתחות זיהומים ופגיעה באיברי מטרה. ועוד, על פי חוות הדעת, מעקב רפואי מסודר וביצוע פעילות שיקומית מספר פעמים בשבוע במחלקה לשיקום לב, בד בבד עם הקפדה על תזונה מתאימה, כפי שהמערער מטופל ומקפיד כיום, מחוץ לכותלי בית הסוהר, עשויים לשפר את תוחלת חייו של המערער, ובמיוחד את איכות חייו. חוות הדעת הללו נמסרו לעיונו של תת גונדר ד"ר אלכס אדלר, קצין הרפואה הראשי של שירות בתי הסוהר. במכתבו (מיום 22.9.05) לפרקליטות, הבהיר ד"ר אדלר שלוש נקודות. האחת, כי אין ספק שהמערער הינו אדם חולה, הזקוק למעקב רפואי מתאים ולהקפדה על תזונה מתאימה. השניה, כי אם יוטל עליו לשאת עונש מאסר, יועבר למרכז הרפואי של שירות בתי הסוהר ויושם תחת השגחה רפואית מתמדת לרבות השגחת קרדיולוג. השלישית, כי המרכז הרפואי של השב"ס ערוך לטפל באסירים במצבו של המערער, כולל מתן טיפול תרופתי ותזונתי מתאים, למעט טיפול שיקום לב מספר פעמים בשבוע, במחלקת שיקום לב. 4. בסיכום תסקיר שירות המבחן שהוגש לבית המשפט המחוזי, צוין כי המערער, כבן 48 כיום, נשוי ואב לשלוש בנות, עובד בשש השנים האחרונות (לאחר פיטוריו מעבודתו בבנק) בחברת נתיבי איילון, במערך ההדרכה ובניהול מסופי תחבורה ציבורית. על פי התסקיר, המערער נתון במצב נפשי קשה, מאופיין בדיכאון, ייאוש וחרדה גבוהים, ומטופל תרופתית ועל ידי שיחות. כן ציינה קצינת המבחן, כי משיחה שקיימה עם הפסיכיאטר המטפל בו, הבינה כי המערער נתון ברמת סיכון גבוהה לאובדנות. לפיכך, ולאור התרשמותה כי מדובר באדם בעל תפיסת עולם נורמטיבית ומערכת ערכים תקינה, המליצה להסתפק בהטלת עונש של ביצוע עבודות שירות, משום שמאסר בפועל עלול להיות בעל השלכות הרסניות עבורו. 5. בגזר דינו המפורט והמנומק היטב, דחה בית המשפט קמא את טענת בא כוח המערער, לפיה מעשי הגניבה, הזיוף והמרמה, שהמערער הורשע בביצועם, נופלים, מבחינת הפסול המוסרי שבהם, ממעשים כאלה המבוצעים בנסיבות רגילות, שבהן המניע לביצועם הוא שאיפתו של העושה להתעשר מהם. בית המשפט ציין בהקשר זה, כי "הנאשם לא פעל מעשה אביר", באומרו כי "את גשם נדבתו לא המטיר על עניי עירו או על עניים בכלל" (שם, עמ' 9). בית המשפט הוסיף, כי המערער פעל כפי שפעל באורח מודע, כדי להאדיר את שמו. בהתייחסו לכך שאנשי מקצוע זיהו ברקע צמיחתו של המערער את מקור התהוותה של שאיפתו ל"ריצוי ופיצוי" - שאותה הבין בית המשפט כשאיפה לרצות את הסובבים אותו ושבהצלחתה מוצא המערער פיצוי, "היינו מקור להנאה" - הקשה בית המשפט: "מה השוני בין מקור הנעה פלילי זה לבין רצון התעשרות כמקור הנעה למעשה פלילי?" (שם, שם). בית המשפט לא ראה אפוא להתחשב בעובדה שלמערער לא צמחה טובת הנאה כספית מהעבירות שביצע (למעט סכום של 10,000 דולר שהופקד בחשבון הוריו) כנימוק להקלה בעונשו. עם זאת, ציין בית המשפט, כי עצם העובדה שכמעט כל כספי הגניבה ניתנים לאיתור ולהשבה, צריכה לשמש כשלעצמה נימוק מסויים להקלה בעונש. בית המשפט נדרש גם למצבו הרפואי של המערער, באומרו שהכל מסכימים כי מצבו הרפואי של המערער קשה ביותר וכי עונש של מאסר טומן בחובו סיכונים העלולים להרע את מצבו ולסכן את חייו. ואולם, בית המשפט ציין כי נחה דעתו מדבריו של ד"ר אדלר, לפיהם יועבר המערער למרכז הרפואי של השב"ס וכי השב"ס ערוך לטפל באסירים במצבו של המערער. ד"ר אדלר אמנם ציין כי המרכז אינו ערוך לטיפול השיקומי המיוחד, אך בית המשפט הוסיף, כי לא מצא – לא בדברי ד"ר אדלר ולא בדברי הרופאים מטעמו של המערער – שהצורך בטיפול הזה הוא קריטי. עם זאת, הגיע בית המשפט למסקנה, כי מצבו הרפואי האובייקטיבי של המערער מטה את כף המאזניים אל מידה מסויימת של הקלה. אלה הם, אם כן, עיקרי השיקולים שעומדים ביסוד גזר דינו של בית משפט קמא. 6. הערעור שבפנינו נסוב על עונש המאסר בפועל. טענתו העיקרית של בא כוח המערער היא, כי לאור נסיבותיו המיוחדות של מקרה זה – דהיינו, אי התעשרותו של המערער מהכספים בהם מעל – ובמיוחד לאור מצבו הבריאותי והנפשי, לא היה מקום לגזור עליו עונש של כליאה מאחורי סורג ובריח. בהודעת הערעור מנה בא כוח המערער נימוקים נוספים להקלה נוספת בעונש, ובכללם: הודייתו המיידית של המערער, תוך שיתוף פעולה עם גורמי החקירה השונים (בתוך הבנק ובמשטרה, שהוכנסה לתמונה ע"י המתלונן רק כעבור שנה מחשיפת הפרשה) ותוך חיסכון זמן שיפוטי יקר, כמו גם חלוף הזמן מאז תום ביצוע העבירות ועד למתן גזר הדין – מעל שש שנים – שבמהלכן הורע מצבו הבריאותי והנפשי של המערער. בטיעונו לפנינו הרחיב בא כוח המערער בעניינים אלה, בטוענו כי טעותו העיקרית של בית המשפט הייתה בעניין הרפואי. לטענתו, "די במתח שייגרם לו בכניסה למאסר, כדי שהתוצאה תהיה פטאלית" (עמ' 2). בהקשר זה הזכיר את נסיונו של המערער להתאבד סמוך לאחר חשיפת הפרשה, וכן את אירוע הלב הראשון שתקף אותו, בערב מעצרו, אירוע שבעקבותיו עבר צינתור ולאחר מכן שוחרר מן המעצר. לתמיכה בטיעוניו הפנה בא כוח המערער לחוות הדעת המשלימות של ד"ר רסין טובי (מיום 20.12.05 ומיום 13.6.06), שהוגשו לנו. עוד טען בא כוח המערער, כי בית המשפט קמא טעה בהימנעותו מלאמץ את המלצת שירות המבחן, המלצה שעליה חזרה נציגת השירות, גב' א' פרויד, גם בפנינו. 7. לעומתו, טען בא כוח המשיבה, כי אין לקבל את הערעור. לדבריו, ללקוחות שמהם נגנב הכסף אין זה משנה, מבחינת חומרת המעשים והפגיעה בהם, אם אלה בוצעו מתוך רצון להתעשר, או מתוך שאיפה לרצות אחרים. כן טען, כי מצב רפואי אינו מעניק הגנה מוחלטת בפני מאסר, באומרו כי אין שינוי בעמדת שב"ס לפיה הוא מסוגל ליתן למערער טיפול רפואי הולם במסגרתו. 8. לאחר ששקלנו את טענות הצדדים, באנו למסקנה כי דין הערעור להידחות. טענת המערער כי לא פעל מתוך מניע של תאוות בצע, כי אם מתוך שאיפה לרצות את הסובבים אותו – לקוחות הבנק והממונים עליו – בשל הפגם האישיותי שכונה לעיל "ריצוי ופיצוי", אין בה כדי לגרוע מהעובדה שהוא ביצע במודע את עבירות הגניבה והמרמה הסדרתיות, שנמשכו על פני כשש שנים, מתוך מניע אנוכי. חז"ל כבר עמדו על כך כי "אין אדם חוטא ולא לו" (בבלי, בבא מציעא, ה ע"ב). כלומר, חזקה על אדם שלא יחטא אם ההנאה שתצמח מהעבירה תהיה של אחרים בלבד. חזקה זו אולי אינה עומדת תמיד במבחן המציאות, אלא שבענייננו, המערער עצמו טוען כי הפיק טובת הנאה מביצוע העבירות, בכך שסיפקו את הצורך שלו בריצוי אחרים. כן אין לכחד, כי בתחושה האינטואיטיבית שלנו, הפגם המוסרי במעשהו של מי ששלח ידו בכספם של אחרים מתוך מניע של תאוות בצע, ייתפס בדרך כלל כחמור יותר מזה של מי שחטא בחטא זה למען העשרת הזולת. ואולם, על כך יש להוסיף כי אילו פעל המערער מתוך מניע של התעשרות עצמית, היה מקום להחמיר את עונשו בצורה משמעותית. בע"פ 3291/90 עמר נ' מדינת ישראל, פורסם בנבו, נדון ערעורה של פקידת בנק שהורשעה בסדרה ארוכה של עבירות דומות לאלו שהמערער שבפנינו הורשע בהן, והוטל עליה עונש של מאסר בפועל לתקופה של 3 שנים (נוסף למאסר על תנאי). שם מדובר היה במסכת עבירות שביצוען נמשך זמן רב וסכומן הכולל עלה על 500,000 ש"ח. בא כוח המערערת טען שם, כי העבירות בוצעו לאחר שהסתבכה בהשקעת כספי אחרים עקב המפולת בבורסה, וכי לא צמחה לה טובת הנאה אישית מן העבירות. כן עמד ב"כ המערערת על היותה אם לשני ילדים שעול הטיפול בהם נופל כולו עליה. בדחותו את הערעור, אמר בית המשפט, מפי השופט שלמה לוין: "כנגד הטענות האמורות קיים הגורם העונשי ההרתעתי שפקיד בנק השולח ידו בכספי לקוחות הבנק אחת דינו להישלח לתקופת מאסר משמעותית, גם בנסיבות אישיות כמו אלה של המערערת". דברים אלה יפים בהתאמה גם לענייננו, באשר הטענה כי המערער לא פעל מתוך מניע של התעשרות, אין בה כדי לפטור אותו מהחלת מדיניותו העונשית של בית משפט זה, לפיה פקיד בנק שמעל בכספי לקוחות הבנק, יש לדון אותו לתקופת מאסר משמעותית. 9. חשובה יותר בעינינו היא הטענה בדבר מצבו הרפואי והנפשי של המערער. הוטרדנו מן האפשרות, שמא כניסתו של המערער לבית הסוהר תחשוף אותו לתנאי דחק נפשיים העלולים להגדיל את הסיכונים להחמרה במצבו עד כדי סיכון חייו, כטענת בא כוח המערער, הנתמכת בחוות דעת הרפואיות של המומחים מטעמו. ברם, לאחר שקילת עניין זה בכובד ראש, באנו לכלל דעה כי אין בו כדי להביא להתערבותנו בגזר דינו של בית המשפט קמא. 10. הלכה היא, כי מצבו הרפואי הרעוע של מי שהורשע בדין, אין בו כדי להביא לשחרורו מעונש המאסר, מקום בו העבירה ונסיבותיה מחייבות הטלתו של עונש כזה. כדברי השופט דב לוין, בהתייחסו לטענה בדבר מצבו הבריאותי הרעוע של מערער שאף הוא סבל מחוליים רבים וקשים, ושגם לגביו נטען כי שבתו במאסר עלולה להחמיר את מצבו ולגרום לו נזק גופני ונפשי, שספק אם ניתן יהיה לרפאם, לאמור: "אכן, הוצגו בפני השופט המלומד ראיות באשר למצב בריאותו של העורר, אך אין בכל אלה כדי להצדיק הימנעות מהטלת עונש מאסר, לריצוי בפועל, על המערער. כבר הזדמן לבית משפט זה, לקבוע לא אחת, כי אדם אשר חטא כנגד החברה ובצע עבירות המצדיקות ומחייבות כליאתו למען הגן על הצבור, אל לו לצפות כי מצב בריאותו הרופף יישקל כנימוק מספיק לפוטרו מהמאסר. בחלייו של המערער יכולים לטפל השירותים הרפואיים של שרות בתי הסוהר" (ע"פ 804/85 וייל נ' מדינת ישראל תק-על 86(3) 642; וראו עוד ע"פ 347/75 הירש נ' מדינת ישראל, פ"ד ל(3) 197). 11. מסיכום חוות הדעת המשלימה האחרונה (מיום 13.6.06) של ד"ר רסין טובי, עולה כי המחלוקת בשאלה האם המרכז הרפואי של השב"ס מסוגל להעניק למערער את הטיפול הרפואי לו הוא זקוק בשל חוליו, אם לאו, מצטמצמת בעיקרה לעניין שיקום הלב ולטיפול התזונתי. בנסיבות אלו, נראה לנו שאין מניעה להותיר על כנו את עונש המאסר שהושת על המערער. יוצאים אנו מן ההנחה כי חזקה על שירות בתי הסוהר שאם מצבו הרפואי של המערער יחייב זאת, יאפשרו לו, אגב ריצוי מאסרו, מסגרת טיפולית לשיקום לב בבית חולים שמחוץ לבית הסוהר. למותר לציין, כי אם פנייתו של העותר לשלטונות בתי הסוהר לא תסתייע, יוכל לפנות לוועדה הפועלת מכוח חוק שחרור על תנאי ממאסר, התשס"א-2001, המוסמכת "לשחרר על תנאי אסיר ממאסרו", מטעמים רפואיים, בין שחרור קבוע ובין שחרור זמני שלא יעלה על חצי שנה כל פעם (ראו סע' 7 לחוק). החוק גם מאפשר לאסיר להגיש עתירה מינהלית כנגד החלטת סירוב של הוועדה. לאור כל אלה, לא ראינו לנכון לבטל את עונש המאסר מחמת חוליו של המערער. הערעור נדחה. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מסכים. ש ו פ ט השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד' חשין. ניתן היום, כ"ו בסיון תשס"ו (22.6.2006). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05114450_F04.doc עכב מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il