מגדלי השמש מ.ה (1990) בע"מ נ. ברגרין אליאש

פסק-דין בתיק ע"א 1143/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1143/09 ע"א 1143/09 ע-1 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט נ' הנדל המערערים והמשיבים שכנגד: 1. מגדלי השמש מ.ה (1990) בע"מ 2. עובדיה בלס ,עו"ד 3. בנק דיסקונט לישראל בע"מ 4. בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ נ ג ד המשיב והמערער שכנגד: ברגרין אליאש ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו מיום 21.12.2008 בת"א 1014/00 שניתן על ידי כב' השופטת צ' ברון בשם המערערים והמשיבים שכנגד 1-2: עו"ד יוסף יפרח בשם המערערים והמשיבים שכנגד 3-4: עו"ד עובדיה בלס בשם המשיב והמערער שכנגד: עו"ד רם קאין בשם המפרק: עו"ד שי סגל פסק-דין השופט נ' הנדל: 1. לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי תל אביב – יפו (כב' השופטת צ' ברון) מיום 21.12.2008 בת"א 1014/00, שקיבל במלואה את תביעת המשיב בערעור הראשי (להלן: ברגרין) כנגד המערערים בערעור הראשי (להלן: המערערים), ופסק שברגרין זכאי להירשם במרשם המקרקעין כחוכר לדורות של 4 דירות ולקבל את סכום התמורה ששולם בגין דירה חמישית. המערערים משיגים על תוצאת פסק הדין, וברגרין משיג על גובה שכר טרחת עורך הדין שנפסק לטובתו ועל חלוקתו בין המערערים. עיקרי העובדות 2. מערערת 1 (להלן: החברה) היא חברה בפירוק שעסקה בבנייה, והקימה פרויקט מגורים המורכב משישה בנייני מגורים רבי קומות בשכונת קריית ראשון, בראשון לציון, הידוע בשם "כוכב הקריה" (להלן: הפרויקט). ברגרין החזיק בעבר ב-20% מהון המניות של החברה, וכיהן בה בתפקידים שונים. ביום 11.12.1994 נחתם חוזה שיכונה להלן "הסכם הפרישה". החוזה נחתם בין ברגרין לבין בעל השליטה בחברה, מר נפתלי לינדאור ז"ל (להלן: לינדאור) וחברת האם של החברה, מישנאל חברה להשקעות ובניין בע"מ (להלן: מישנאל). לטענת ברגרין, החברה היוותה למעשה צד לחוזה. על פי פרשנותו של ברגרין להסכם, הוא היה מבוסס על כך שבמועד פרישתו של ברגרין מהחברה, החברה נותרה חייבת לו חוב בגין משכורות שלא שולמו לו, יתרת הלוואת בעלים שנתן לחברה, וכן 5% מרווחי החברה בפרויקט לפני ניכוי מס שהגיעו לו לפי הסכם קודם. לפיכך, כך טען ברגרין, נחתם עמו הסכם בו כומת סכום חובה של החברה כלפיו לסך של 1,200,000 דולר, וסוכם בינו לבין החברה כי כנגד חוב זה תימסרנה לו 4 דירות נוספות בפרויקט, שמספרן 3, 42, 44 ו-45 (להלן: 4 הדירות) ויקוזז חוב שלו לחברה בסך 200,000 דולר בגין דירה מס' 69 שרכש בפרויקט בשנת 1991. ביום 20.12.1994 נחתמו בין ברגרין לבין החברה ארבעה הסכמי מכר המתייחסים ל-4 הדירות (להלן: הסכמי המכר). למעלה משלוש שנים קודם להסכם הפרישה, ביום 1.9.1991 וביום 1.6.1992, חתמה החברה על אגרות חוב, לפיהן שיעבדה את זכויותיה במקרקעין ואת כל תקבולי הפרויקט לטובת מערער 3 (להלן: בנק דיסקונט) ומערער 4, בנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ. בנק דיסקונט העביר לברגרין מכתבי החרגה מהשעבוד שרבץ על הפרויקט (להלן: מכתבי ההחרגה); אך צוין בהם תנאי המחייב תשלום כספים בגין הדירות לחשבון הליווי הבנקאי של החברה בבנק. ברגרין טען שבנק דיסקונט ידע על רכישת הדירות על ידו בדרך המתוארת לעיל והסכים לכך. לדבריו, מדובר בתנאי סטנדרטי המופיע במכתבי החרגה, ובנק דיסקונט היה אמור להשמיט אותו. ברגרין ציין שהוא לא שם לב לכך שהתנאי לא הושמט ממכתבי ההחרגה. באמצע שנת 1997 החלה החברה בהליכי כינוס נכסים, ומערער 2 (להלן: הכונס) מונה ככונס על נכסי החברה המשועבדים לבנק. בשנת 1998 החלה החברה בהליכי פירוק, במסגרתם מונה עו"ד שי סגל כמפרק החברה (להלן: המפרק). משנתגלעה מחלוקת בין ברגרין לחברה אודות זכויותיו בדירות, הסכימו הצדדים על העברת המחלוקת לבוררות. בפסק ביניים מיום 18.1.1996 (להלן: פסק הביניים) קבעו הבוררים שעל החברה למסור לברגרין שלוש מתוך חמש הדירות (דירות מס' 3, 44 ו-45). פסק הביניים אושר על ידי בית המשפט המחוזי בתל אביב - יפו. בשנת 1996 הופסקו הליכי הבוררות, וכך הוגשה התביעה לבית המשפט המחוזי, בה תבע ברגרין הכרזה על זכויותיו ב-4 הדירות, וכן הכרה בזכותו על דירה מס' 69. כיוון שדירה 69 נמכרה לצדדים שלישיים, ברגרין הגיע להסכמה דיונית עם הכונס, לפיה ישלם לו הכונס את תמורת המכירה ופיצוי על נזקיו, בסך כולל של 430,000 דולר, אם תוכר זכותו של ברגרין עליה במסגרת התביעה. הסכמה זו קיבלה אישור של בית המשפט המחוזי בתל אביב, בהחלטה מיום 28.10.1999. בבית המשפט המחוזי, הכונס והמפרק טענו שהסכם הפרישה מיום 11.12.1994 הוא הסכם בין ברגרין לבין מישנאל שעניינו מכירת זכויותיו של ברגרין בחברה למישנאל, בעוד שהחברה עצמה איננה צד להסכם. תוכנו של ההסכם, לשיטת הכונס והמפרק, נגע להתחייבות מישנאל לשלם מס בגין העברת המניות, ולא בגין הדירות. עוד נטען, כי לברגרין לא צמחה כלל זכות לרווחים ולכן לא צמחה לו אף זכות קיזוז. בנק דיסקונט טען שהדירות מעולם לא הוחרגו מתחולת השעבוד הרשום לטובת הבנק על הפרויקט, וזאת בשל התנאי המוזכר לעיל. תמצית פסק דינו של בית המשפט המחוזי 3. בית המשפט המחוזי פתח וקבע שלפסק הביניים תוקף באשר לדירות 3, 44 ו-45 ככל הנוגע ליחסים הפנימיים שבין ברגרין לחברה (להבדיל משאלת השעבוד לבנק דיסקונט). באשר להסכם הפרישה, בית המשפט המחוזי הכריע שאף שההסכם נוסח כמכתב למישנאל – בעלת השליטה בחברה, ועל אף שחתומים עליו ברגרין, מישנאל, לינדאור, ועו"ד ש. שרון, היועצת המשפטית של החברה, מבלי שחתימת החברה מופיעה, ברור שהמסמך כולו דן בנושאים הקשורים לחברה ובזכויות הנתונות לה; ברגרין והחברה פעלו ליישומו של ההסכם וחתמו מכוחו על הסכמי המכר; וביום 21.12.1994 על הצהרה שהוכנה על ידי עו"ד שרון, היועצת המשפטית של החברה, המופנית כלפי החברה וכלפי מישנאל, לפיה עם קבלת חמש הדירות בפרויקט "כמוסכם בינינו" (ההדגשה הוספה), יקבל ברגרין את מלוא התמורה המגיעה לו בגין כל מניותיו בחברה, ולא תהיינה לו תביעות בעניין זה. על בסיס נתונים אלו ונוספים הכריע בית המשפט המחוזי שהחברה אכן הייתה צד לחוזה, כטענתו של ברגרין. באשר לפרשנות תכני הסכם הפרישה, בית המשפט המחוזי שוכנע בגרסתו של ברגרין, לפיה תורף העסקה היה קבלת חמש הדירות בתמורה לסכום לו היה זכאי ברגרין בשיעור 5% מרווחי הפרויקט ומכירת מניותיו של ברגרין בחברה למישנאל, בתמורה לתשלום המס בו יחויב ברגרין בגין חמש הדירות, על ידי מישנאל. בנוגע לשעבוד לטובת בנק דיסקונט, בית המשפט המחוזי הסיק מתוך דו"חות הפיקוח של בנק דיסקונט שהמפקח דיווח כל העת על ההסכמה שבאה לידי ביטוי בהסכם הפרישה של ברגרין, לפיה חמש הדירות תימסרנה לו בתמורה לחובה של החברה כלפיו, ועל כך שהדירות נמסרות לבעלות ברגרין ללא תשלום סכום כלשהו מצידו לחשבון הליווי. באשר לנוסח מכתבי ההחרגה, שהתנה את ההחרגה בתשלום תמורה לחשבון הליווי של החברה, בית המשפט המחוזי קיבל את גרסת ברגרין, שמדובר בנוסח סטנדרטי של הבנק, שאינו משקף את העסקה לאשורה. הובהר, שמכיוון שהוכח כי בנק דיסקונט ידע על אופן מתן התמורה בגין הדירות – על ידי קיזוז זכויותיו של ברגרין בפרויקט כנגד קבלת הדירות – לכל המאוחר בחודש ינואר 1995, הרי שבמועד משלוח מכתבי ההחרגה (ינואר ומרץ 1996), ידע הבנק שברגרין אינו אמור לשלם כל תמורה כספית עבור הדירות. גם באשר לדירה החמישית – דירה מס' 69 – נקבע שבנק דיסקונט ידע על זכאותו של ברגרין לקבלת תמורתה, והיה עליו להודיעו שהיא נכללת בשעבוד לטובת הבנק. בקצרה התייחס בית המשפט המחוזי גם לטענות כלליות אודות חוסר תום ליבו של ברגרין בהקשרים שונים בניהולו את החברה, דבר שלדעת המערערים חותר תחת זכותו לתבוע את הדירות. בית המשפט דחה טענות אלו, וקבע שהן לא בוססו, ואף הובאו ראיות סותרות. טענות הצדדים בערעור 4. המערערים טוענים שויתור של בנק דיסקונט על השעבוד, כפי שנקבע בפסק הדין של בית משפט קמא, הוא ויתור ללא תמורה, ועל כן דינו כמתנה, שההתחייבות לנתינתה טעונה מסמך בכתב, כמצוות סעיף 5(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968. לצד זאת טוענים המערערים, שמדובר בפרשנות שגויה של הסכמת הבנק, אשר הותנתה במפורש בתשלום של תמורה בגין הדירות והפקדתה בחשבון הליווי. באשר להסכם הפרישה, המערערים סבורים שבית המשפט שגה בפרשנותו. לשיטתם מדובר בהסכם בין ברגרין למישנאל שעניינו מכירת מניותיו של ברגרין למישנאל. כיוון שכך, החברה איננה צד להסכם, ולא ניתן לקזז דבר כנגד חובו של ברגרין לחברה בגין הדירות. כראיות לאופיו של ההסכם מביאים המערערים את מכתבו של ברגרין למישנאל וללינדאור מיום 21.12.1994 (מוצג 15 במוצגי המערערים), בו הוא כותב כי "עם קבלת חמש הדירות... קיבלתי את מלוא התמורה המגיעה לי מכם בגין כל מניותיי..."; וכן הסכם של ברגרין עם רשויות מס הכנסה, לפיו ברגרין נהנה מהכנסה הונית ממכירת מניות, ולא מהכנסה פירותית מעבודתו בחברה. 5. ברגרין, מצידו, סבור שאין לסטות מעיקר פסק דינו של בית המשפט המחוזי. לדבריו, הערעור הוא למעשה השגה על ממצאיה העובדתיים של הערכאה הדיונית, המושתתים במידה רבה על מהימנותם של עדים שהעידו בפניה, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. הערעור שכנגד שהגיש ברגרין מתייחס, כאמור לעיל, לנושא ההוצאות. לדבריו, לאור התמשכותו החריגה של ההליך בפני הערכאה הדיונית, והקשיים שהערימו המערערים על התקדמותו, הסכום שנפסק לו – 60,000 ₪ בתוספת מע"מ, ריבית והצמדה – רחוק מלשקף את הוצאותיו בפועל או את הסכום לו הוא זכאי לאור היקף זכייתו בתביעה. דיון הסכם הפרישה 6. שתי שאלות מרכזיות עומדות לפתחנו בבואנו לברר את משמעותו של הסכם הפרישה והשלכותיו: האחת – זהות הצדדים לחוזה; והשנייה – תוכנו. באשר לזהות הצדדים לחוזה, מקובלת עליי קביעתו של בית המשפט המחוזי, לפיה אף שהחברה עצמה איננה חתומה בסופו של החוזה, אלא רק חברת האם ובעל השליטה בחברה, לאמיתו של דבר היא הייתה צד לכל דבר ועניין. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו על הנושאים בהם עוסק ההסכם, על פעילות החברה למימוש ההסכם ובכלל זה חתימת הסכמי המכר, מסמכים עליהם חתמו ברגרין והחברה שהתייחסו להסכם כהסכם ביניהם וחתימת החברה על הסכמי הבוררות. זוהי קביעה עובדתית מבוססת, ואין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בכגון דא. מכאן אעבור לבחינת תוכנו של החוזה. הצדדים הציגו, כאמור, שתי ראיות שונות בתכלית באשר למהות ההסכמה. על פי המערערים, מדובר בעסקה של מכר מניות, בגדרה מכר ברגרין את מניותיו בחברה למישנאל בתמורה לקבלת 5 דירות מהחברה. לגרסת ברגרין, לעומת זאת, הסכם הפרישה כולל בחובו שתי עסקאות נפרדות הנעשות במקביל: האחת בינו לבין החברה, בה שולם לו סכום לו הוא זכאי, שהוא 5% מרווחי החברה שכומתו כ-1,200,000 דולרים, בדמות 5 הדירות; והשנייה בינו לבין מישנאל, בה נמכרו למישנאל מניותיו בחברה כנגד התחייבות מישנאל לשאת בתשלום המס בו יחויב ברגרין בגין קבלת הדירות. בית המשפט המחוזי ביסס את מסקנתו, לפיה פרשנותו של ברגרין היא הנכונה, על סעיף 4 לחוזה, שקובע כי הדירות מועברות בתור תשלום הרווחים המגיעים לברגרין מאת החברה בגין הפרויקט, עדותו של ברגרין שנמצאה מהימנה וכן עדויותיהם של רואי החשבון דורסמן וקליין, שהסבירו את העסקה בדרכו של ברגרין, כאשר רו"ח קליין מונה על ידי המערערים כבורר. בית המשפט המחוזי ציין שלעומת ראיות אלו הכונס לא הציג ראיה המלמדת שפרשנות ההסכם הנכונה היא כפי שניתנה על ידו. בנסיבות אלו, עסקינן בממצאים עובדתיים שנקבעו, שאין זו דרכה של ערכאת הערעור להתערב בהם. לא מצאתי סיבה לסטות מהכלל האמור בנקודה זו. להשלמת התמונה, אינני מתעלם מכך שקיימת אי-בהירות מסוימת בחוזה – ראו סעיפים 2 ו-4 – ושאי-בהירות זו מתחזקת לנוכח נתון נוסף שכשלעצמו מהווה נקודת מחלוקת בין הצדדים – מיהות הצדדים לחוזה. רוצה לומר, בחינת לשונו של ההסכם מגלה עירוב – בעייתי כשלעצמו – בין שתי הישויות המשפטיות: החברה ומישנאל. ברם, בסיומו של שיקול, לנוכח עמדת בית המשפט המחוזי, על בסיס הראיות שהוצגו לפניו, לרבות העדים שהוזכרו ולשונו של סעיף 4 לחוזה, אינני סבור כי המערער הצביע על טעות משפטית שמצדיקה התערבות של ערכאת הערעור. אשר על כן, יש לדחות את הערעור ככל הנוגע לקביעת בית המשפט המחוזי כי החברה התחייבה להעביר לברגרין את 5 הדירות. מכאן אעבור לבחינת זכויותיו של בנק דיסקונט בדירות, לאור זכות השעבוד שהחזיק ביחס לנכסי החברה. האם הוחרגו הדירות מן השעבוד? 7. כאמור בפתח פסק הדין, למעלה משלוש שנים קודם להסכם הפרישה, ביום 1.9.1991 וביום 1.6.1992, שועבדו זכויותיה של החברה במקרקעין וכל תקבולי הפרויקט לטובת בנק דיסקונט ובנק דיסקונט למשכנתאות בע"מ. לא הובאו בהליך קמא ראיות על תוקפו הקנייני של השעבוד ורישומו במרשם המקרקעין, אך מכיוון שברור מהנתונים שברגרין היה מודע היטב לשעבוד, הרי שזכותו של בנק דיסקונט גוברת על זכותו (סעיף 9 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 וסעיף 12 לחוק המיטלטלין, תשל"א-1971). השאלה העומדת לדיון היא האם הוחרגו הדירות מן השעבוד על ידי בנק דיסקונט. הבנק הוכיח שהוטל שעבוד על כל דירות הנכס, ואף ברגרין אינו חולק על כך. מצב זה מלמד כי הבנק עמד בנטל הראשוני להוכחת טענתו, והיה על ברגרין להניח תשתית לפיה דירותיו הוחרגו מן השעבוד. משימה זו הוגשמה, לטענת ברגרין, על ידי מכתבי ההחרגה, שהמערערים מעדיפים לכנותם "מכתבי הכוונות". ברם, עיון במכתבים מוביל למסקנה ההפוכה. במכתבים אלו מפורש שבנק דיסקונט רואה את הדירות כנכס הממושכן לטובתו, והוא יהיה מוכן להחריגו מהליכי המימוש אך ורק בהתקיים מספר תנאים, ובהם תשלום לחברה של מלוא ערך הדירה באמצעות חשבון ספציפי בסניף ראשון לציון של בנק דיסקונט. דומה שאין דרך פרשנית סבירה המאפשרת לראות מכתב זה כמסמך המחריג את הנכס מהשעבוד אף ללא תשלום התמורה, ועל כן עדיין רובץ הנטל על ברגרין להוכיח שבנק דיסקונט החריג את הנכס. בית המשפט המחוזי סבר שנטל זה הורם, וזאת בעזרת נסיבות חיצונות למכתבים המדוברים. בפסק הדין נשוא הערעור הוסבר, כי משהוכח לבית המשפט מתוך דו"חות פנימיים של הבנק שהבנק היה מודע לאופייה של העסקה המתגבשת בין ברגרין לחברה, הרי שנוכח חובות הגילוי המוגברות הרובצות על בנק הוטל על בנק דיסקונט נטל שבו לא עמד. כפי שנכתב בפסק הדין: "נוכח ידיעתו הברורה של הבנק על כוונתה של החברה למסור את הדירות לתובע (=לברגרין) ללא תשלום, כנגד קיזוז סכומים שהגיעו לו מהחברה, ועל כך שכוונה זו מומשה וחלק מהדירות אף נמסרו בפועל – מן הראוי היה כי הבנק יבהיר לחברה ובפרט לתובע, באופן שאינו משתמע לשני פנים, כי איננו מסכים לגריעת הדירות מתחולת השעבוד, וכי זה חל עליהן. אף על פי כן, לא טרח הבנק להוציא הודעה מפורשת כזו בשום שלב – לא לאחר שדווח לו על הסכם הפרישה של התובע ועסקת העברת הדירות לבעלותו, לא בעקבות דיווחיו של המפקח על עסקת העברת הדירות ועל מימושה, לא בעקבות פסק הביניים שניתן בהליכי הבוררות, ואף לא לאחר שנמסרו שלוש מהדירות לחזקת התובע. משלא עשה כן, הציג הבנק בשתיקתו מצג בפני התובע לפיו הדירות הוחרגו מתחולת השעבוד שחל על הפרוייקט". אין בידי לקבל מסקנה זו. מסמכיו הפנימיים של הבנק, ככל שיש בהם להוות סיוע לצד חיצוני המתמודד עם זכויות שעבוד של הבנק, מלמדים לכל היותר על ידיעה של הבנק אודות הכוונה להעביר את הדירות לברגרין. אין הם מהווים או מבטאים ויתור של הבנק על זכויות השעבוד. אכן, צודק בית המשפט המחוזי בכך שנוכח ידיעתו של הבנק על ציפיותיו של ברגרין ביחס לדירות, ובהתחשב בחובת הגילוי המוגברת הרובצת על בנקים, מוטל היה על הבנק להבהיר לברגרין שהשעבוד חל על הדירות ואין הן מוחרגות ממנו. ברם, דומה שהמכתבים המכונים "מכתבי החרגה" עומדים בנטל האמור ומהווים הבהרה שכזו: ברגרין קיבל הבהרה שאיננה משתמעת לשני פנים מבנק דיסקונט שהשעבוד רובץ על הנכס, וכי הבנק איננו מוותר על זכויותיו מבלי לקבל סכום חלופי כתמורה שניתן יהיה לשעבדה לטובת הבנק. וכך נאמר במכתב: "הנכס הממושכן, עליו נבנה הפרויקט שבנדון, כפוף לזכויותינו כנושים מובטחים בדרגה ראשונה לאבטחת חובות מגדלי השמש בע"מ (להלן: "הלקוח") כלפינו. ממסמכים שקיבלנו מהלקוח עולה כי רכשת דירה בניין הנבנה על הנכס הממושכן... הרינו לאשר לך כי לאחר שיתבצעו ויתקיימו כל התנאים המוקדמים הבאים אנו נסכים כי במקרה של מימוש הנכס הממושכן על ידינו, הליכי המימוש לא יחולו על הדירה שרכשת כאמור לעיל. ואלה התנאים: ... 2. שילמת ללקוח את מלוא סכום תמורת הרכישה של הדירה, על פי הסכם הרכישה, באמצעות חשבון מס' 806811 בסניף ראשל"צ שלנו...". אם כן, כאשר השאלה הניצבת לפתחנו היא האם הושגה הסכמה חוזית של הבנק לכך שהדירות לא תשתעבדנה לו, יש להשיב לה בשלילה. ראוי לקבוע ששעבודו של הבנק תקף באשר לכל הדירות שבמחלוקת, וזכותו גוברת על זו של ברגרין. לנוכח הכרעה זו, אין צורך להכריע בשאלה שהעלו המערערים, אם דרישת הכתב לפי סעיף 5(א) לחוק המתנה, תשכ"ח-1968 רלוונטית במקרה דנא. 8. התוצאה היא, שהערעור מתקבל ככל הנוגע לזכויות השעבוד של בנק דיסקונט בארבעת הדירות ובתקבולים בגין הדירה החמישית. הדירות אינן מוחרגות מהשעבוד. פסק הדין של בית המשפט המחוזי בטל. תחת זאת יש לקבוע כי דין תביעתו של ברגרין להידחות. כתוצאה מכך, הערעור שכנגד נדחה. ברגרין יישא בהוצאות המערערים ובשכר טרחת עורך דינם בשני ההליכים בסך 58,000 ₪. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' ריבלין: אני מסכים. אינני רואה צורך להידרש לשאלה אם הייתה מוטלת על הבנק חובה להבהיר שהשעבוד חל על הדירות ואין הן מוחרגות ממנו, שכן מכל מקום, כפי שקבע חברי, מכתבי הבנק עמדו גם בנטל האמור, אפילו היה קיים. המשנה-לנשיאה השופטת מ' נאור: אני מסכימה לפסק דינו של חברי השופט הנדל ולהערתו של חברי המשנה לנשיאה ריבלין. אבקש להוסיף כי מאחר שבענייננו הבנק עמד בנטל להבהיר שהשעבוד חל על הדירות ממילא גם איננו נדרשים לקבוע מה היה הדין אלמלא הבנק היה עומד בנטל זה, ככל שהוא קיים. כמו כן, אינני מביעה כל עמדה בשאלה האם ברגרין יכול לבקש עתה לעמוד על חוזי הרכישה המקוריים ועל האמור במכתב ההחרגה לפיו הדירות יוחרגו אם "מלוא סכום תמורת הרכישה של הדירה, עפ"י הסכם הרכישה" ישולם לחשבון הליווי שבבנק. התביעה שהגיש ברגרין לא עסקה כזכור בעניין זה אלא שהתבקש בה סעד הצהרתי לפיו הדירות הן בבעלותו. לכן, כאמור, בשאלת אפשרות קיום חוזי הרכישה המקוריים שלא הייתה חלק מהתביעה אינני מביעה כל עמדה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט נ' הנדל. ניתן היום, ג' באדר תשע"ב (26.2.2012). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09011430_Z11.doc שש מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il