פסק הדין המלא
פסק-דין בתיק ע"א 11419/03
בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א 11419/03
וערעור שכנגד
ע"א 220/04
וערעור שכנגד
בפני:
כבוד השופט א' ריבלין
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת ד' ברלינר
המערערים בע"א 11419/03:
1. חברת השמירה ז.ר גלעד בע"מ
2. מוקד גלעד מערכות אבטחה בע"מ
3. אסקורציוני ג'נרלי, חברה לביטוח בע"מ
נ ג ד
המשיבים בע"א 11419/03:
1. בלהה שטרן
2. שיר שטרן (קטינה)
3. עיזבון המנוח ראובן שטרן ז"ל
4. מדינת ישראל
5. מפעלי ליפסקי תעשיות פלסטיק בע"מ
6. הפניקס הישראלי
7. עופר ירמיאן (ע"י האפוטרופוס מר יוסף ירמיאן)
8. המוסד לביטוח לאומי-ע"י הלשכה המשפטית
המערערת בע"א 220/04:
מדינת ישראל
נ ג ד
המשיבים בע"א 220/04:
1. בלהה שטרן
2. שיר שטרן (קטינה)
3. עזבון המנוח שטרן ראובן ז"ל
4. חברת השמירה ז.ר. גלעד בע"מ
5. מוקד גלעד מערכות בטחה בע"מ
6. אסקורציני ג'נרלי, חברה לביטוח בע"מ
7. מפעלי ליפסקי תעשיות פלסטיק בע"מ
8. הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ
9. עופר ירמיאן (חסוי)
10. המוסד לביטוח לאומי
ערעורים על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בחיפה מיום 21.11.03 בת.א. 751/03 ות.א. 1789/94 שניתן על-ידי כבוד השופט י' גריל
תאריך הישיבה:
כ"א בתמוז התשס"ו
(17.7.06)
בשם המערערים 2-1 בע"א 11419/03 והמשיבים 6-4 בע"א 220/04:
עו"ד יאיר דרגור
בשם המערער 3 בע"א 11419/03 והמשיב 6 בע"א 220/04:
עו"ד יצחק מנדה
בשם המערערת בע"א 220/04 והמשיבה 4 בע"א 11419/03:
עו"ד תהל ברנדס
בשם המשיבים 3-1 בע"א 11419/03 ובע"א 220/04:
עו"ד אורי ירון
בשם המשיבים 6-5 בע"א 11419/03, המשיבים 8-7 בע"א 220/04:
עו"ד ארז קריטי
בשם המשיב 7 בע"א 11419/03, המשיב 9 בע"א 220/04:
עו"ד שמואל עירוני
פסק-דין
השופט א' ריבלין:
1. המנוח, ראובן שטרן ז"ל, התכוון לצאת משער המפעל שבו עבד, והתקדם ברכבו לכיוון שער היציאה. בשער שימש כשומר איש אבטחה שהועסק על-ידי חברות השמירה, המערערות בתיק זה. כשהגיע המנוח אל השער והמתין לפתיחתו, ניגש השומר לרכב, שלף את נשקו האישי וללא כל התראה החל לירות לתוך הרכב. כתוצאה מכך נהרג המנוח.
אלמנתו ובתו הקטינה תבעו את נזקיהם מחברות השמירה, מן המפעל בו הועסק המנוח, ממדינת ישראל ומחברות הביטוח שהוציאו פוליסות ביטוח בגין החבויות הנתבעות.
2. הסתבר כי התנהגותו של השומר היורה הייתה התנהגות חריגה גם קודם למקרה ההריגה וכי במקומות עבודה קודמים, לרבות משטרת ישראל ועיריית תל-אביב, נצפתה התנהגותו המוזרה. מנהל אגף הפיקוח של עיריית תל-אביב אף ביקש להפסיק את עבודתו ולהפנותו בדחיפות לבדיקה רפואית. עוד הוכח במשפט, כי מספר חודשים קודם להריגתו של המנוח היה השומר מעורב בהתרחשות חמורה: הוא ירה בכלבו והרגו במספר רב ביותר של כדורים. אף שהדבר נודע למשטרה, לא ננקטו צעדים מטעמה בעקבות היריות.
בית-המשפט המחוזי מצא כי הן חברות השמירה והן המדינה אחראיות למעשה העוולה, וכי הן חבות בפיצוי שאריו של המנוח. בית-המשפט מצא כי חברות השמירה לא קיימו את חובת הזהירות המוטלת עליהן משקיבלו את היורה לעבודה כשומר נושא נשק בלא לערוך ברור די עמו ועם מעבידים קודמים שלו בדבר אישיותו. על המדינה הוטלה אחריות משני טעמים: על ששלוחיה, לרבות משטרת ישראל לא פעלו כנדרש בעקבות מקרה הירי שהתרחש כאמור, מספר חודשים לפי ההריגה, ועל שהרשויות לא קיימו פיקוח ראוי במסגרת הליכי הרישוי להחזקת נשק. התביעה כנגד מעבידתו של המנוח נדחתה.
המדינה וחברות השמירה חוייבו לשאת, יחד ולחוד, בנזקי התובעים. בכל הנוגע ביחסים הפנימיים שביניהם לבין עצמם מצא בית-המשפט המחוזי, כי נכון יהיה שחברות השמירה תשאנה בשיעור של 65% מן החבות ואילו המדינה תישא בשיעור של 35%.
חברת הביטוח אסקורציוני ג'נרלי, שביטחה את חברות השמירה, חוייבה לשאת, במסגרת פוליסת הביטוח שהוציאה, בסכום של 250,000 ש"ח מתוך סכום הפיצויים. לסכום זה צורפו הפרשי הצמדה וריבית שעל מועד תחילתם נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. תביעתו של המוסד לביטוח לאומי לשיפוי מאת חברות השמירה והמדינה בגין הגמלאות שנתחייב בהן, נתקבלה.
3. חברות השמירה ומדינת ישראל, בשני ערעורים שהוגשו מטעמן מערערות על עצם החבות שהוטלה עליהן, על החלוקה הפנימית של החבות כפי שנקבעה על-ידי בית-המשפט קמא ועל סכום הפיצויים שנפסק.
בני-משפחתו של המנוח ועזבונו, בערעור שכנגד שהגישו, טוענים כנגד מיעוט הפיצוי.
4. לא מצאנו פגם בקביעותיו של בית-המשפט המחוזי, ככל שהן נוגעות לעצם הטלת החבות ולחלוקתה הפנימית. מצאנו מקום לבחון שתי שאלות: האחת, נוגעת לטענה בדבר טעות אריתמטית בחישוב הפיצויים; והאחרת, הנוגעת לדרך חישוב הריבית המצטרפת לסכום בו חוייבה חברת אסקורציוני ג'נרלי מכוח הפוליסה שהוציאה לחברות השמירה.
אשר לשאלה הראשונה: המערערים שכנגד, בני-משפחתו של המנוח ועזבונו, מציינים כי בית-המשפט המחוזי טעה בחישוב הפסדי התלות באשר לתקופה שבה צפויה להיות בתו הקטינה של המנוח בשירות צבאי. ואכן, בתקופה זו הפסדי התלות מסתכמים בשתיים ושליש חלקי שלוש ושליש ידות ולא בשתיים ושליש חלקי ארבע ידות. כמובן ששוני זה צריך להגדיל את שיעור הפיצוי באותה תקופה. מן הצד האחר, טוענות מקצת המערערות כי בית-המשפט טעה בכך שלא הביא בחשבון, לגבי חלק מתקופת התלות, את מלוא הכנסתה של האלמנה כחלק מן הקופה המשותפת.
לא ראינו לראוי להתערב בבחירה זו של בית-המשפט. אף שדרך החישוב צריכה הייתה להיות מן העיקרון אחרת, ואולי אף בראש נזק אחר, הרי שסך הכל הפיצוי, כשמביאים בחשבון גם את השגיאה שבחישוב מספר הידות באחת מתקופות התלות הוא בסכום אשר אינו חורג מהסביר. התוצאה היא שלא מצאנו עילה להתערב, ואנו דוחים את הטענות מכאן ומכאן בכל הנוגע לסכום הפיצוי.
5. נותרה עוד שאלת הריבית וההצמדה המתווספות לחיוב על-פי פוליסת הביטוח שהוצאה על ידי חברת אסקורציוני ג'נרלי. בית המשפט המחוזי קבע כי על חברת הביטוח לשלם לידי התובעים את סכום הפוליסה – 250,000 ש"ח – "כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק" החל מיום 31.10.1992 – הוא יום הוצאת הפוליסה – ועד התשלום בפועל. לטענת חברת הביטוח ראוי היה להוסיף על הסכום הפרשי הצמדה בלבד, וזאת, אך ורק החל מיום פסק-הדין. לעומתה, המדינה סבורה כי מן הראוי להוסיף על סכום הפוליסה הפרשי הצמדה מיום תחילתה של הפוליסה ועד למועד האירוע, ולאחר מכן, להוסיף על הסכום, הן הפרשי ההצמדה, הן ריבית. אכן, בסוגיה זו מצריך פסק-דינו של בית המשפט המחוזי תיקון. סעיף 56 לחוק חוזה הביטוח, התשמ"א-1981 (החל על ביטוח אחריות מכוח סעיף 67 לחוק) מורה: "חובת השיפוי של המבטח תהיה כשיעור הנזק שנגרם ובלבד שלא תעלה על הסכום שנתחייב בו בחוזה... סכום הביטוח ישתנה בהתאם לשינויים במדד המחירים לצרכן...". הוראה דומה להוראת סעיף 56 אף נזכרת בסעיף 12 לפרק ה"תנאים כלליים לכל פרקי הפוליסה". הנה כי כן, פוליסת הביטוח בענייננו מתעדכנת לפי ערכו הריאלי של סכום האחריות שבוטח. לפיכך, חבותה של חברת הביטוח לפי הפוליסה היא כפי שווים של 250,000 ש"ח ביום האירוע, קרי, סכום זה כשהוא מוצמד מיום הוצאת הפוליסה עד ליום קרות מקרה הביטוח. אילו הייתה חברת הביטוח משלמת סכום זה עוד ביום האירוע, בכך הייתה מתמצה חבותה. אולם, מאז יום האירוע חלף זמן, וערכו הריאלי של סכום הנזק עלה. חברת הביטוח, כמו חברות השמירה, בחרה לנהל משפט, ובכך יצרה, פרט לשינוי בשווי הריאלי של סכום הנזק, מעין נזק נוסף – שווי העיכוב בשיפוי. לפיכך, בנסיבות העניין ובהתחשב בטענות שהועלו בפנינו, על חברת הביטוח לשלם את הסכום שבאחריותה, כפי ערכו הריאלי ביום התשלום בפועל, קרי, 250,000 ש"ח מוצמדים מיום הוצאת הפוליסה ועד יום התשלום בפועל – זהו שוויו של הנזק שנמצא באחריותה. על סכום זה יש להוסיף ריבית מיום הגשת התביעה ועד יום התשלום בפועל, שמבטאת את שווי העיכוב בתשלום.
הערעור מתקבל במובן האמור בלבד. בנסיבות העניין אין צו להוצאות.
המשנה-לנשיאה
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש ו פ ט
השופטת ד' ברלינר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין.
ניתן היום, כ"ג בשבט התשס"ז (11.2.07).
המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03114190_P14.doc גח
מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il