Megasong Publishing Aps נ. אורנים פרויייקטים 1994 בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 11418/03 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11418/03 וערעור שכנגד בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: Megasong Publishing Aps נ ג ד המשיבה והמערערת בערעור שכנגד: אורנים פרויייקטים 1994 בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב, מיום 23.11.2003, בה"פ 862/03, שניתן על ידי כבוד השופטת ה' גרסטל תאריך הישיבה: כ"א בשבט התשס"ה (31.01.2005) בשם המערערת והמשיבה בערעור שכנגד: בשם המשיבה והמערערת בערעור שכנגד: עו"ד דוד קוגן עו"ד נתן רסקין פסק-דין הנשיא א' ברק: העובדות 1. בין המערערת (להלן – הקונה) לבין המשיבה (להלן – המוכרת) נכרת (ביום 25.7.1996) חוזה למכירת דירה בבנין רב-קומות. העיסקה כללה גם מכירה של מקומות חניה במרתף החניה שבבנין. סביב מספרם של מקומות החניה (שלושה מקומות לטענת הקונה; שני מקומות לטענת המוכרת) נסבה המחלוקת בין הצדדים. בנספח לחוזה נקבע בעניין מקומות החניה: "2. הננו מבקשים לרכוש 2 חניות במרתף החניה המסומנות מס' 15 וכן חניה נוספת במפלס המרתף שמיקומה ייקבע על ידי המוכר בשלב מאוחר יותר במהלך הבניה, וכן מחסן מס' 21, בתשריט המצורף בנספח ב'. 3. תמורת החניה ישולם סך 50,000 $ ארה"ב כולל מע"מ ותמורת המחסן ישולם סך 15,000 $ ארה"ב כולל מע"מ". לחוזה צורף מפרט טכני. באשר למקומות החניה נקבע: "חלקים בקומות החניה – חניות לדירה יוצמדו חניות מס' 15 וכן חניה נוספת במפלס המרתף שמיקומה ייקבע על ידי המוכר בשלב מאוחר יותר במהלך הבניה על פי התשריט המצ"ב". הקונה טענה כי רכשה שלוש חניות: שתיים שמספרן 15 ואחת (שלישית) במפלס המרתף ("הננו מבקשים לרכוש 2 חניות במרתף החניה המסומנות 15 וכן חניה נוספת במפלס המרתף..."). המוכרת טענה כי מכרה שתי חניות: אחת שמספרה 15 והשניה במפלס המרתף ("הננו מבקשים לרכוש 2 חניות במרתף החניה המסומנות: מס' 15 וכן חניה נוספת במפלס המרתף"). משלא הגיעו לידי הבנה, פנתה הקונה לבית המשפט בבקשה למתן פסק דין הצהרתי כי היא זכאית לשלוש חניות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 2. בית המשפט המחוזי עיין בתצהירים של הצדדים. המצהירים נחקרו. בית המשפט פסק כי הכרעת הדין תעשה על פי כוונת הצדדים כפי שהיא עולה מהמסמכים והעדויות שבפניה. על רקע זה נפסק כי כוונתה של הקונה היתה לקנות 3 חניות, ואילו כוונתה של המוכרת היתה למכור 2 חניות. נקבע (על פי התשריט) כי החניה המסומנת 15 היא חניה לרכב אחד ואינה חניה כפולה. כן נקבע שהמחיר המינימלי לחניה היה 25,000 דולר, ושהקונה היתה מודעת לכך. נדחתה טענתה של הקונה כי אחת החניות (השניה בחניה הכפולה המסומנת 15) ניתנה כתמורה לתנאי תשלום משופרים שהציעה. על יסוד כל אלה נדחתה התובענה, שכן הקונה לא הרימה את הנטל המוטל עליה להוכיח כי מפגש הרצונות היה למכירת שלוש חניות. מכאן ערעור הקונה בפנינו. בית המשפט לא עשה צו להוצאות. מכאן ערעורה הנגדי של המוכרת. טענות הצדדים 3. הקונה סומכת עצמה על לשון הנספח, המפרט הטכני והתשריט. מלשון הכתוב עולה כי העיסקה היתה למכירתן של שלוש חניות. היא חוזרת על הטענה כי המחיר ששולם עבור שלוש החניות היה נמוך מהמקובל בשל הקדמת תשלומים לדירה. לבסוף, אין ללמוד דבר מהתשריט, שכן הוא אינו ברור לקריאה ומנוגד (מבחינת קנה המידה) לצו מכר דירות (טופס של מפרט), התשל"ד-1974. המוכרת טוענת כי נפלה טעות סופר בניסוח המסמכים, שניתן לתקנה על ידי פיסוק מתאים בטקסט החוזי. תיקון זה מתבקש לאור העולה מהתשריט, בו ניתן לראות שהחניה המסומנת 15 אינה חניה כפולה. כן מתבקש התיקון לנוכח המחיר ששולם עבור החניות, שהוא מחירן של שתי חניות בלבד. כן סמכה עצמה המוכרת על תקן מקומות החניה, לפיו לא נעשתה בבנין הצמדה של יותר משתי חניות לדירה. המסגרת הנורמטיבית 4. השאלה הניצבת בפנינו הינה המובן שיש ליתן ללשון הוראות החוזה בעניין החניות. השאלה שבפנינו אינה של תוקף הוראות אלה. הן הקונה והן המוכרת מבקשות לקיים את הוראות החוזה בעניין החניות. הן לא טוענות להיעדר מפגש רצונות; הן לא טוענות לטעות בהוראות החוזה או לבטלותן. השאלה שבפנינו הינה, איפוא, מהו הפירוש שיש ליתן להוראות החוזה בעניין החניות? 5. כידוע, "חוזה יפורש לפי אומד דעתם של הצדדים" (סעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; להלן – חוק החוזים). אומד דעת זה הוא כוונתם הסובייקטיבית המשותפת של הצדדים. זהו רצונם הריאלי. זו "כוונת הצדדים" (ראו א' ברק, פרשנות במשפט 254 (כרך רביעי, 2001)). בית המשפט המחוזי פסק כי "לא היה מפגש רצונות בין המבקשת לבין המשיבה בעניין מכירת 3 חניות" (פסקה 5 לפסק הדין). משמעותה של קביעה זו – על רקע רצונם של הצדדים לקיים את הוראות החוזה ואי רצונם לבטלו בשל היעדר גמירת דעת – הינה כי לא היה אומד דעת משותף בעניין זה. כן עולה מפסק הדין כי לא היה אומד דעת משותף בעניין מכירת שתי חניות. אין גם כל נתון ממנו ניתן היה להסיק שהמוכרת ידעה כי הקונה מבקשת לרכוש שלוש חניות, או שהקונה ידעה שהמוכרת מבקשת למכור שתי חניות (למצב דברים זה, ראו ברק, שם, עמ' 421). בנסיבות אלה, אין לפרש החוזה על פי אומד הדעת המשותף של הצדדים. 6. הקונה טענה בפני בית המשפט המחוזי ובפנינו, כי מלשון החוזה עולה כי אומד דעת הצדדים היה למכירת שלוש חניות. אכן, לשון החוזה נוטה לפירוש זה. לאומד הדעת העולה מלשון החוזה יש ליתן משקל ניכר. חזקה היא כי אומד דעתם המשותף של הצדדים הוא זה העולה מלשונו הטבעית והרגילה. בפרשת אפרופים ציינתי כי קיימת "חזקה הניתנת לסתירה כי תכלית החוזה היא זו העולה מלשונו הרגילה של החוזה. חזקה זו ניתנת לסתירה באמצעות מכלול הנסיבות" (ע"א 4628/93 מדינת ישראל נ' אפרופים שיכון ויזום (1991) בע"מ, פ"ד מט(2) 265, 314; ראו גם ד"נ 32/84 עיזבון וולטר נתן וויליאמס ז"ל נ' בנק ישראל בריטניה (בפירוק), פ"ד מד(2) 265, 274; ע"א 779/89 שלו נ' סלע חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מח(1) 221, 238; להלן – פרשת שלו). כפי שנקבע בפרשת אפרופים, החזקה העולה מלשון החוזה ניתנת לסתירה. אמת, "ברוב המקרים, אומד הדעת העולה מתוך לשונו של החוזה הוא 'בטוח' יותר ואמין יותר מאומד הדעת הנלמד מתוך הנסיבות" (פרשת אפרופים, עמ' 300). עם זאת, במקרים הראויים יש בכוחם של נתונים בדבר אומד דעת הצדדים העולים מתוך הנסיבות לסתור את אומד הדעת העולה מתוך החוזה. כזה הוא המקרה שלפנינו. בית המשפט שמע את בעלי הקונה ואת האורגן של המוכרת. בית המשפט שוכנע כי לצדדים לחוזה לא היה אומד דעת משותף בכל הנוגע להוראות בעניין החניות. משקל ניכר נתן בית המשפט למחיר החניות: מחיר זה (50,000 דולר) שיקף עיסקה לרכישת שתי חניות. זהו המחיר בו נמכרו כל שאר החניות בבנין. זה תקן החניות במקום. ההסבר שנתנה הקונה בעדותה, כי תמורת החניה השלישית נקבעו תנאי תשלום נוחים למוכרת, לא זכה לאמון בית המשפט. הוא לא הופיע בתצהיר שהגישה הקונה. בית המשפט ציין כי "התרשמתי שאין להסבר אחיזה במציאות" (פסקה 4 לפסק הדין). בממצאים עובדתיים אלה לא נתערב. 7. המוכרת טענה בבית המשפט המחוזי כי בלשון החוזה בעניין החניות נפלה טעות – לא הושם פיסוק במקום הנכון – ויש לתקנה. אכן, בית המשפט רשאי לתקן טעות סופר. סעיף 16 לחוק החוזים קובע: "נפלה בחוזה טעות סופר או טעות כיוצא בה, יתוקן החוזה לפי אומד דעת הצדדים ואין הטעות עילה לביטול החוזה". הוראה זו עוסקת בטעות שעניינה פער בין מה שהוסכם בין הצדדים לבין שהועלה על הכתב ביניהם (ראו ע"א 424/89 פרקש נ' שיכון ופיתוח לישראל, פ"ד מד(4) 31). סמכותו של בית המשפט לתקן טעות זו מותנית בכך שהתיקון משקף את אומד דעתם של הצדדים. בערעור שלפנינו קבע בית המשפט המחוזי כי אומד דעת זה אינו קיים. ממילא אין אפשרות לתקן את הטעות. עדיין עומדת האפשרות התיאורתית לבטל את ההוראות בעניין החניות בחוזה בשל טעות בו, כלומר, בשל פער בין אמונתו או מחשבתו של אחד הצדדים או שניהם לבין המציאות (ראו ד' פרידמן ו-נ' כהן חוזים 759 (כרך א', 1991); ג' שלו, דיני חוזים 198 (מהדורה שניה, תשנ"ה)). לא כל פער כזה מאפשר ביטול החוזה. הטעות צריכה להיות אופרטיבית. אין לנו צורך לבחון עניין זה שכן איש מהצדדים לא ביקש לבטל את הוראות החוזה בעניין החניות. עניין לנו במובנן של הוראות אלה, לא בתוקפן. 8. הנה כי כן הנסיון לפרש את הוראת החוזה על פי אמת המידה העיקרית לפירושו – אומד דעתם המשותף של הצדדים – נכשל. מה ייעשה הפרשן? התשובה הינה כי אל לו להפסיק את המהלך הפרשני. פרשנות היא מתן מובן לחוזה. פרשנות לפי אומד דעת הצדדים היא אחת מדרכי הבנת החוזה, ואף החשובה שבהן. אך בהיעדר אומד דעת משותף לא נפסק התהליך הפרשני. על השופט-הפרשן להמשיך בו, תוך נסיון לתת להוראות החוזה מובן על פי תכליתן האובייקטיבית. תכלית זו עניינה, המטרות, האינטרסים והתכליות אשר חוזה מהסוג או מהטיפוס של החוזה שנכרת נועד להגשים (פרשת אפרופים, עמ' 313; ע"א 4869/96 מלילייאן נ' הארפר גרופ, פ"ד נב(1) 845, 856; להלן – פרשת מלילייאן; פרשת שלו, עמ' 228). התכלית האובייקטיבית נקבעת על פי מבחן אובייקטיבי. היא אינה משקפת רצון ריאלי, אלא רצון היפוטתי. היא אינה אומד דעת של הצדדים לחוזה, אלא אומד דעתם של צדדים סבירים לחוזה. ברמותיה הגבוהות היא משקפת את "כוונת השיטה", ובכללה עקרונות של סבירות, יעילות והגיון כלכלי, מסחרי ועסקי (לרשימת אסמכתאות, ראו ברק, שם, עמ' 532). היא נותנת ביטוי לעקרונות של הגינות, שוויון וצדק (ראו פרשת מלילייאן, שם; רע"א 1185/97 יורשי ומנהלי עזבון המנוחה מילגרום נ' מרכז משען, פ"ד נב(4) 145, 158). 9. הנני סבור כי מכלול הנסיבות מלמד כי התכלית האובייקטיבית – זו שקונה ומוכר סבירים היו מעמידים ביסוד החוזה – הינה למכירת שני מקומות חניה. הטעמים לכך הם ארבעה: ראשית, בכל מקומות החניה האחרים בבנין נשמר הכלל של לא יותר משתי חניות לדירה אחת; שנית, התקן לחניות במקום הוא של הצמדה של לא יותר משתי חניות לדירה (ראו תקנות התכנון והבניה (התקנת מקומות חניה), התשמ"ג-1983); שלישית, מהתשריט עולה כי לא ניתן להכיל בחניה 15 יותר ממכונית אחת; רביעית – ולשיקול זה יש ליתן משקל ניכר – המחיר לחניה לכל הדיירים היה 25,000 דולר למקום חניה; הקונה שילמה 50,000 דולר. הסבריה בעניין התמורה לחניה השלישית לא נמצאו אמינים. 10. בקביעת תכליתו האובייקטיבית של החוזה לא מסתיים המהלך הפרשני. עדיין נותר הצורך לבחון אם ניתן להגשים את התכלית האובייקטיבית באמצעות לשון החוזה. אכן, גבול הפרשנות בחוזים – כמו גם גבול הפרשנות בכל טקסט משפטי – הוא לשונו של הטקסט. הפרשן אינו רשאי ליתן ללשון החוזה משמעות שהיא אינה יכולה לשאת בשפתה (הציבורית או הפרטית). כל פרשן חייב להיות בלשן. בעזרת הבלשנות הוא יוכל לקבוע את המשמעות שהטקסט עשוי לשאת בלשונו ובהקשרו (ראו לעניין חשיבותו של הבלשן במלאכת הפרשנות: לנדוי, "המשפט במשפט: בלשנות משפטית – הבלשן בשירות המשפט", עיוני משפט כב 37 (תשנ"ט)). עמדתי על כך באחת הפרשות בצייני: "נקודת המוצא לכל פרשנות – בין זו של הנורמה הסטטוטורית ובין זו של הנורמה ההסכמית – היא בלשון הנורמה. אמת, הפרשנות אינה מוגבלת אך למילים, אך המלים מגבילות את הפרשנות" (ע"א 554/83 "אתא" חברה לטכסטיל בע"מ נ' עיזבון המנוח זולוטולוב, פ"ד מא(1) 283, 304; ראו גם ע"א 832/81 רלפו (ישראל) בע"מ נ' נורוויץ יוניון פייר אינשורנס סוסייטי לימיטד, פ"ד לט(1) 38, 45; ברק, שם, 233). ובפרשה אחרת, הוספתי: "כל משמעות משפטית הניתנת ללשון הטקסט חייבת ליפול לגדר מיתחם המובנים הלשוניים שלו. אין ליתן לחוזה משמעות משפטית שאינה נסבלת על-פי משמעותו הלשונית. לכל משמעות משפטית של החוזה... חייב להיות עיגון, ולו מינימאלי, בלשונו (המפורשת או המשתמעת) של החוזה" (פרשת שלו, עמ' 227). הנה כי כן, לתכלית החוזה (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) יש למצוא נקודת אחיזה ארכימדית בלשון החוזה. משמעותה של דרישה זו הינה, כי ניתן להגשים את התכלית באמצעות הלשון. אין לדרוש כי יש ללמוד על התכלית אך מלשון החוזה. הדרישה הינה כי את התכלית – יהא המקור לגיבושה אשר יהא – ניתן להגשים בעזרת הלשון. אכן, התכלית של החוזה (הסובייקטיבית והאובייקטיבית) היא במטרה אשר החוזה נועד להגשים. לשון החוזה היא האמצעי אשר באמצעותו מוגשמת המטרה. פרשנות החוזה מבקשת להגשים את המטרה בעזרת האמצעי. אין להגשים באמצעות הפרשנות מטרה שהאמצעי החוזי אינו מאפשר את הגשמתה. לשם כך יש להיעזר באמצעים לבר-פרשניים, כגון השלמת חסר ותיקון החוזה. 11. האם ניתן לתת להוראות החוזה שלפנינו בעניין החניות מובן המגשים את תכליתו האובייקטיבית, לפיו נמכרו לקונה שני מקומות חניה בלבד? המקרה הוא גבולי. האפשרויות הלשוניות להגשמת התכלית האובייקטיבית הן מוגבלות. עם זאת, הפתח נפתח באמצעות התשריט, ממנו עולה כי החניה המסומנת 15 אינה חניה כפולה. על רקע זה ניתן לחזור ולקרוא את הוראות הנספח והמפרט הטכני באופן המגשים את התכלית האובייקטיבית. מבחינה לשונית, טקסטים אלה יכולים "לסבול" – לפי פיסוק מסויים – גם משמעות של רכישת שתי חניות, זו המסומנת 15 וחניה נוספת במפלס המרתף. נמצא, כי בדין נפסק שיש לדחות את בקשתה של הקונה להצהיר כי החוזה מעניק לה זכות לשלושה מקומות חניה. התוצאה היא כי דין ערעורה של הקונה להידחות. בהתחשב בנסיבות העניין לא מצאנו להתערב בפסיקת ההוצאות, ועל כן דין הערעור שכנגד של המוכרת להידחות. אף בערכאה זו לא ייעשה צו להוצאות. ה נ ש י א השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, ב' בניסן התשס"ה (11.4.2005). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 03114180_A09.doc/דז/ מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il