רבקה אוחנונה נ. כלל חברה לביטוח בע"מ

פסק-דין בתיק ע"א 11416/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11416/04 וערעור שכנגד בפני: כבוד המשנה לנשיאה א' ריבלין כבוד השופטת ע' ארבל כבוד השופטת ד' ברלינר המערערת (המשיבה שכנגד): רבקה אוחנונה נ ג ד המשיבה (המערערת שכנגד): כלל חברה לביטוח בע"מ ערעור וערעור שכנגד על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 1.11.04 בת.א. 1717/94 שניתן על-ידי כבוד השופטת ר' שרון לבהר תאריך הישיבה: כ"ג בחשון התשס"ז (14.11.06) בשם המערערת (המשיבה שכנגד): עו"ד נפתלי קפשוק בשם המשיבה (המערערת שכנגד): עו"ד איתי קרינסקי פסק-דין המשנה לנשיאה א' ריבלין: המערערת, ילידת 1961, נפגעה בתאונת-דרכים בהיותה כבת 30 שנים. באותה תאונה נהרג בעלה של המערערת, ונהרג גם בנה היחיד. המערערת עצמה נפגעה באורח קשה, סבלה מפגיעות ושברים בכל חלקי גופה והייתה מאושפזת במשך קרוב לחודשיים בבית-החולים. הערעור שבפנינו מופנה כנגד פסק-הדין שניתן על-ידי בית-המשפט המחוזי בתביעה שהגישה המערערת בגין נזקיה האישיים; תביעתה כתלויה נידונה בתיק אחר, ופסק-הדין שניתן שם אינו נשוא הערעור הזה. עם זאת, כפי שיוסבר בהמשך הדברים, יש בפסק-הדין שניתן בתיק האחר כדי להשפיע גם על תוצאותיו של הערעור היום. בית-המשפט המחוזי בחן את עדויות המומחים הרפואיים שבאו בפניו, ומצא כי המערערת סובלת מנכות אורטופדית בשיעור של 19%, נכות בתחום הפלסטיקה בשיעור של 25%, ונכות בתחום הפה והלסת בשיעור של 1.5%. בסך הכל, נקבעה למערערת נכות של כ-40% לאחר שקלול. בית-המשפט מצא כי מקצת מהנכות הרפואית של המערערת אינה בעלת השלכה תפקודית, ולכן בא בית-המשפט לכלל מסקנה כי יש להעמיד את הפגיעה התפקודית על שיעור של 15% מפוטנציאל ההשתכרות של המערערת. על-יסוד הקביעות האלה, וקביעות נוספות, ערך בית-המשפט המחוזי את שומת נזקיה של המערערת בראשי הנזק השונים. המערערת והמשיבה מלינות על גובה הפיצוי. המערערת סבורה כי הנכות הרפואית והפגיעה התפקודית חמורות יותר מכפי שהוערכו על-ידי בית-המשפט המחוזי; כי שיעור השכר שהיה צפוי לה גבוה מזה שנקבע בבית-המשפט המחוזי; וכי גם ההוצאות שבגינן היא זכאית לפיצוי גבוהות יותר. המשיבה, בערעור שכנגד שהוגש מטעמה, סבורה כי בית-המשפט הפריז יתר על המידה בהערכת נזקיה של המערערת, ובמיוחד טעה בקביעת הפסדי ההשתכרות שלה, תוך סטייה מממצאים שנקבעו בתביעה האחרת – תביעת המערערת כתלויה. המשיבה סבורה כי המערערת מושתקת מלטעון לשכר גבוה יותר מזה שנקבע בפסק-הדין בתיק האחר. לאחר שבחנו את טענות הצדדים, באנו לכלל מסקנה כי שאלה זו האחרונה – הנוגעת להשלכות פסק-הדין בתביעת התלויים על ההליך שבפנינו – היא השאלה האחת הצריכה בירור היום. מצב הדברים העומד בבסיס דיוננו הוא שהמערערת הגישה שתי תביעות נפרדות בעקבות התאונה: האחת, כתלויה, והאחרת, בגין נזקי הגוף שנגרמו לה. מטבע הדברים, במצב כזה, יש עניין לניזוק, במסגרת תביעת התלויים, להקטין את חלקו בקופה המשותפת ולהגדיל בדרך זו את הפיצוי; אולם לחתור לתוצאה נוגדת, של הגדלת בסיס השכר, בתביעתו האישית, ושוב, כדי להגדיל את הפיצוי. בית-המשפט המחוזי קבע כי אין לאפשר העלאת טענות סותרות מסוג זה בשתי התביעות. נפסק, כי המערערת קשורה לקביעתו של בית-המשפט בתביעת התלויים, בכל הנוגע לשיעור שכרה, וכי היא מושתקת מלטעון, בתביעתה האישית, לשכר גבוה יותר. את קביעתו זו ביסס בית-המשפט קמא על הכלל בדבר השתק פלוגתא. אלא שבית-המשפט קמא סבר כי השתק הפלוגתא קם אך ורק לגבי הקביעה בדבר גובה שכרה של המערערת עובר לתאונה, וכי אין בפסק-הדין בתיק האחר משום קביעה לגבי כושר השתכרותה בעתיד. בעניין זה האחרון, כך נקבע אפוא, רשאית הייתה המערערת להציג ראיות. בקביעתו זו בא בית-המשפט קמא לכלל טעות. הקביעה בדבר שכרה של המערערת, כפי שנכללה בפסק-הדין בתביעת התלויים, מתייחסת לא רק לשכר שהיה צפוי עד יום פסק-הדין, כי אם גם לשכר - כמרכיב בקופה המשותפת - שעתידה הייתה המערערת להשתכר אלמלא התאונה עד תום תקופת התלות. הנתון בדבר שכרה של המערערת שימש לצורך קביעת הפסדי התלות לאורך התקופה כולה, ולכן, אין לראותו כמתייחס לעבר בלבד. ממילא, מחייבת הקביעה בדבר שכרה של המערערת, בתביעת התלויים, גם לעתיד, והיא חלה לגבי מלוא תקופת העבודה בתיק הנוכחי, ובלבד שהסכום יהיה משוערך ליום פסק-הדין. תוצאה זו מתבקשת לא רק בשל עקרון השתק הפלוגתא שבית-המשפט קמא שם עליו את יהבו, אלא גם בשל עקרונות מקובלים של דיני הפיצויים. הימנעות מהאחדת בסיס השכר הייתה מביאה לפיצוי יתר ביחסים שבין המזיק והניזוק, ככל שהם נוגעים לתוצאות מעשה הנזיקין המשותף האחד. עקרונות הצדק המתקן מחייבים את השבת המצב לקדמותו ביחסים שבין המזיק והניזוק, ותוצאה זו ניתן להשיג רק כאשר מביאים בחשבון את כלל תביעותיו של הניזוק כלפי המזיק המסויים (ותכופות גם כלפי מיטיב המפצה את הניזוק, דוגמת המוסד לביטוח לאומי). כפי שציין בית-המשפט המחוזי, ובצדק, אין מחלוקת "כי לו הייתה [המערערת] מגישה את תביעתה בגין נזקיה האישיים באותו מעמד בו הגישה את תביעתה כתלויה, אזי נזקיה היו נקבעים על יסוד שכר זהה", וכי "על כן, לא יעלה על הדעת לקבוע שכר שונה לצורכי שומת ההפסדים של [המערערת] כתלויה, ולקבוע שכר שונה לצורכי שומת ההפסדים שלה בגין הפגיעה האישית". לבסוף, ראוי להזכיר גם את כלל ההשתק השיפוטי. כלל זה, שנועד בעיקר למנוע שיקולים של מניעת ניצול לרעה של בתי המשפט וקביעת ממצאים סותרים בהליכים שונים, עשוי למנוע מבעל-דין את האפשרות להעלות טענות עובדתיות או משפטיות סותרות באותו הליך עצמו או בשני הליכים שונים (ראו רע"א 4224/04 בית ששון בע"מ נ' שיכון עובדים והשקעות בע"מ, תק-על 2005(1) 2711). כל אלה מובילים לתוצאה אחת, והיא, שהערעור נדחה והערעור שכנגד מתקבל, במובן זה שחישוב הפסד ההשתכרות, לכל התקופה, ייערך על-פי בסיס השכר שנקבע בתביעת התלויים, כשהוא משוערך ליום פסק-הדין של בית-המשפט המחוזי בתיק זה. עם זאת, בנסיבות העניין, לא ראינו לעשות צו להוצאות. המשנה-לנשיאה השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת ד' ברלינר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, כ"ח בטבת התשס"ז (18.1.07). המשנה-לנשיאה ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04114160_P07.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il