מדינת ישראל נ. אבבה אבטה

בבית המשפט העליון עפ"ה 11401-09-25 לפני: כבוד השופטת דפנה ברק-ארז כבוד השופטת גילה כנפי-שטייניץ כבוד השופט חאלד כבוב המערערת: מדינת ישראל נגד המשיב: אבבה אבטה ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' סלאמה) מיום 4.6.2025 בת"פ 63594-01-24 תאריך ישיבה: ט' באדר התשפ"ו (26 בפברואר 2026) בשם המערערת: עו"ד עודד ציון בשם המשיב: עו"ד ולדי טטלבוים; עו"ד יאיר סטולר פסק-דין השופטת גילה כנפי-שטייניץ: לפנינו ערעור על הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' סלאמה) מיום 4.6.2025 בת"פ 63594-01-24. בגדר הכרעת הדין, זוכה המשיב מחמת הספק מעבירות של המתה בקלות דעת, נהיגה בשכרות ונהיגה תחת השפעת משקה משכר, והורשע תחתן בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. לצד זאת הורשע בעבירה של גרימת נזק. עיקר העובדות הצריכות לעניין 1. ביום 13.1.2024 בסמוך לשעה 22:45, אירעה ליד מחלף עתלית תאונת דרכים קטלנית אשר גדעה את חייהם של אלכסנדר ווליך ז"ל ושל מרינה סגלי ז"ל (להלן: המנוחים). התאונה התרחשה עת משאית שמשקלה הכולל מעל 3,500 ק"ג, נהוגה בידי המשיב, סטתה במפתיע מנתיב נסיעתה לעבר אי תנועה (מצויר) ופגעה במנוחים, שעמדו באותה העת על אי התנועה עקב תקר באחד מגלגלי רכבם. מותם של המנוחים נקבע במקום. 2. על פי הנטען בכתב האישום, המשיב נהג במשאיתו כשהוא שיכור ותחת השפעת משקאות משכרים. כן נטען כי המשיב גרם למות המנוחים, וכן לנזקי רכוש שונים, תוך שנטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התאונה ותוצאותיה. בגין המתואר, יוחסו למשיב שתי עבירות המתה בקלות דעת, לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין או החוק); נהיגה בשכרות, עבירה לפי סעיפים 62(3), 64ב(א)(3א)(ג) ו-39א לפקודת התעבורה [נוסח חדש] (להלן: פקודת התעבורה או הפקודה); נהיגה תחת השפעת משקה משכר, עבירה לפי סעיפים 62(3), 64ב(א)(3) ו-39א לפקודה; וגרימת נזק, עבירה לפי תקנה 21(ב)(2) לתקנות התעבורה, התשכ"א-1961 (להלן: תקנות התעבורה או התקנות). 3. כבר בעת הדיון בבית המשפט המחוזי, אחריותו של המשיב לקרות התאונה ולתוצאותיה לא הייתה שנויה במחלוקת. חזית המריבה הייתה צרה והתמקדה בשאלה אחת ויחידה, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט: "האם הוכחה הטענה כי הנאשם נהג במשאית בהיותו שיכור או תחת השפעת אלכוהול". צוין כי בהתאם לטיעוני הצדדים, "ככל שהתשובה חיובית, פועל יוצא מכך שהוא גרם בקלות דעת למותם של המנוחים. מן הצד האחר, וככל שהתשובה לשאלה זו שלילית [...] יש להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות". 4. המערערת ביססה את טענת השכרות על מארג רחב של ראיות: ראשית, חוות דעת טוקסיקולוגית של ד"ר אסתר שלמך, המפרטת תוצאות דגימת דם שניטלה מן המשיב ביום 14.1.2024 בשעה 02:09 – בחלוף כשלוש שעות ומחצה ממועד התאונה (להלן: דגימת הדם). בבדיקה נמצא כי ריכוז האלכוהול בדמו של המשיב עומד על 111 מ"ג ל-100 מ"ל דם – למעלה מפי 11 מהמותר לו על פי חוק, בהיותו נהג משאית (ת/87). שנית, פחית בירה ריקה בנפח 500 מ"ל שנמצאה במשאית, ועליה שרידי DNA של המשיב (ת/48) (להלן: פחית הבירה). שלישית, חוות דעת מומחה משלימה של הטוקסיקולוג ד"ר יריב כנפי, בה נקבע כי ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של המשיב אינו יכול לנבוע משתיית פחית הבירה לבדה (ת/76) (להלן: חוות הדעת). רביעית, עדויות שוטרים ובוחן התנועה שציינו כי מהבל פיו של המשיב נדף ריח אלכוהול (ת/17, ת/39, ת/59, ת/85) וכי עיניו היו אדומות (ת/13). חמישית, סירובו של המשיב עת נלקח לבית החולים לטובת נטילת הדגימה, להיבדק בטרם ייוועץ בסנגור. שישית, בדיקת מאפיינים שנערכה למשיב בתחנת המשטרה, במסגרתה תועד ריח אלכוהול מהבל פיו, וכן נמצא כי כשל בניסיון להבאת אצבע לאפו וכי התנהגותו רדומה, הגם שצלח את יתר המבחנים (ת/58) (להלן: בדיקת המאפיינים). שביעית, דוח בוחן התנועה, בו נקבע, על בסיס בדיקות שנעשו במשאית, כי זו הייתה תקינה; וכן כי שדה הראייה והנראות לא היוו הגורם לתאונה (ת/6) (להלן: דוח בוחן התנועה). לבסוף, נסמכה המערערת על מאפייני נסיעתה של המשאית, ובפרט סטייתה הפתאומית מנתיבה ימינה לעבר אי התנועה עד שפגעה ברכב המנוחים. לגישתה, משלא ניתן לכך כל הסבר תעבורתי מניח את הדעת, מהווה הדבר אינדיקציה עצמאית לפגיעה בכושר השיפוט של הנהג עקב שכרות, בפרט בשים לב לממצאי דוח בוחן התנועה. 5. המשיב מצדו כפר, בעיקרו של דבר, בכך שהיה שרוי תחת השפעת אלכוהול בעת קרות התאונה, וממילא שלל את הטענה שנטל סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימתה. כפועל יוצא מכך טען בסיכומיו, כי יש להרשיעו בגרימת מוות ברשלנות, אך לא בעבירה החמורה של המתה בקלות דעת. קו ההגנה של המשיב הושתת על שני אדנים מרכזיים: האדן הראשון נגע לשרשרת הראיה. נטען כי קיים ספק סביר שדגימת הדם שנבדקה במעבדה אכן שייכת למשיב, שעה שאין ודאות כי המבחנות שנמסרו למעבדה אכן הכילו את דמו; האדן השני, והעיקרי לענייננו, כי לא הוכח כי ריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של המשיב בעת נטילת הדגימה היה בגופו בעת התאונה. טענה אחרונה זו עוגנה, לשיטתו, במספר עוגנים: חלוף למעלה משלוש שעות מעת התאונה ועד לנטילת דגימת הדם, נתון השולל את תחולתה של החזקה הסטטוטורית הקבועה בסעיף 64ב לפקודה; העדר ייחוס טענת השכרות בכתב האישום לחזקת השכרות בשל סירוב לבדיקה לפי סעיף 64ד לפקודה, כך שלא ניתנה למשיב הזדמנות ראויה להתגונן מפניה; היעדרה של קביעה פוזיטיבית בחוות הדעת הטוקסיקולוגית באשר לריכוז האלכוהול בדמו בעת התאונה עצמה; וכן על העובדה שצלח את מרבית המבחנים במסגרת בדיקת המאפיינים. 6. במאמר מוסגר אציין, כי גרסתו העובדתית של המשיב כפי שנמסרה בהודעותיו במשטרה השתנתה והתפתחה מאז ליל התאונה. משגרסאות אלה עומדות במוקד הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי, מצאתי להרחיב בעניינן כבר בשלב זה. התחקות אחר דוחות הפעולה וחקירותיו במשטרה מעלה, כי בזירה עצמה מסר המשיב גרסה ראשונית ולפיה "שתה אלכוהול יום קודם לתאונה ולכן נישאר לו ריח של אלכוהול", ועוד מסר כי "שתה אתמול באירוע" (ת/13, ת/17, ת/59). רק מאוחר יותר (ולכל המוקדם בשעה 00:13, ראו: ת/58) הציג המשיב לראשונה גרסה חדשה ולפיה שתה פחית בירה אחת בסמוך לאחר קרות התאונה: "אחריי המצב שראיתי את האנשים אז הוצאתי פחית ושתיתי עם סגריה". בחקירתו הראשונה בתחנת המשטרה, עת נשאל המשיב באשר לכמות וסוג המשקה ששתה, השיב: "או הייניקן או קרלסברג אחד משניהם פחית 500 מ"[ל]", וכשנשאל שוב כמה פחיות שתה, השיב: "פחית אח[ת] הייתה שם". כאשר החוקר הטיח בו את הסתירה מול גרסתו הראשונית לפיה שתה יום קודם לכן, תלה זאת המשיב בלחץ בו היה שרוי. אשר להתרחשות התאונה עצמה, העיד כי אינו זוכר כיצד אירעה, תוך שהוא מייחס את אובדן הזיכרון ל"פלאש הבום" (ת/2א). בחקירתו מיום 17.1.2024 הכחיש המשיב כי שתה עובר לתאונה, וטען כי שתה לאחריה פחית בירה אחת בנפח 500 מ"ל שהייתה במשאית. המשיב זיהה את תמונת הפחית ששתה לטענתו אחרי התאונה, אך סירב להשיב לשאלות נוספות (ת/3א). בחקירתו ביום 22.1.2024, המשיך המשיב בסירובו לשתף פעולה עם שאלות החוקרים (ת/4א), ובחקירתו האחרונה, ביום 24.1.2024, שינה המשיב את גרסתו פעם נוספת, וטען כי שתה "לפחות פחית אחת אם לא יותר". גם הפעם, כשעומת עם חוסר העקביות שבגרסאותיו, טען כי הדבר נובע "מלחץ" (ת/5א). 7. לשלמות התמונה יצוין, כי בהגיע שלב ההוכחות במשפטו, בחר המשיב שלא להעיד להגנתו, וזאת אף לאחר שהובהרו לו המשמעויות המשפטיות הנגזרות מבחירתו זו, הן על-ידי סנגורו הן על-ידי בית המשפט (פרוטוקול הדיון מיום 14.1.2025, עמ' 18, שורות 24-17). פסק דינו של בית המשפט המחוזי 8. ביום 4.6.2025 ניתנה הכרעת דינו של בית המשפט המחוזי. תחילה דחה בית המשפט המחוזי את טענת המשיב לפגם בשרשרת הראיה, וקבע כי דגימת הדם שנבדקה במעבדה, ושתוצאותיה הוגשו לבית המשפט, אכן שייכת למשיב; וכי תוצאותיה משקפות את ריכוז האלכוהול בדמו בעת נטילתה. ברם, לצד זאת, נקבע כי לא עלה בידי המערערת להוכיח מעבר לספק סביר כי בעת הנהיגה עלה ריכוז האלכוהול בדמו של המשיב על המותר. בהקשר זה, הדגיש בית המשפט המחוזי כי משאין מחלוקת כי חלפו יותר משלוש שעות בין התאונה למועד נטילת הדם, לא קמה חזקת השכרות הסטטוטורית הקבועה בסעיף 64ב(א)(3) לפקודה, ועל המערערת רובץ הנטל להוכיח כי גם בזמן הנהיגה היה ריכוז האלכוהול בגופו של המשיב מעל המותר – נטל אותו כשלה מלהרים. 9. בית המשפט המחוזי ציין, כי הגם שחוות דעתו של ד"ר כנפי קבעה שריכוז האלכוהול אינו יכול להיות מוסבר אך על-ידי שתיית פחית הבירה לבדה; ואף שסביר להניח כי המשיב אכן שתה אלכוהול עובר לנהיגה – "בכך אין די כדי להביא למסקנה כי בזמן הנהיגה, מעל 3 שעות לפני כן, כמות האלכוהול בגופו של הנאשם הייתה מעל לכמות המותרת בדין". נקבע כי בהעדר חוות דעת מטעם המשיבה הקובעת מפורשות מה היה ריכוז האלכוהול בדמו של המשיב בעת התאונה, ובהיעדר תשתית ראייתית מספקת לעניין קצב פירוק האלכוהול בגופו של המשיב, לא ניתן לבסס בדרך ההיקש כי ריכוז האלכוהול בדמו היה גבוה יותר מזה שנמצא במועד הבדיקה. בהקשר זה הובהר, כי הגם שהימנעותו של המשיב מלהעיד עשויה לשמש חיזוק לראיות הקיימות, אין בכוחה ליצור יש מאין, לרפא את הליקויים בחוות הדעת ולהשלים את החסר הראייתי שבפרשת התביעה. 10. עוד נמצא לדחות את טענת המערערת לתחולתה של חזקת השכרות מכוח סירוב להיבדק. נקבע כי לא ניתנה למשיב הזדמנות הוגנת להתגונן מפני טענה זו, שעה שלא בא זכרה בכתב האישום ואף לא בחקירותיו במשטרה; וכי מכל מקום התנהלותו של המשיב בבית החולים אינה עולה כדי הכשלה או עיכוב מכוון של נטילת הדגימה. אשר לבדיקת המאפיינים, נקבע כי אין בכוחה לבסס מעבר לספק סביר כי המשיב היה תחת השפעת אלכוהול, משזו נערכה מספר שעות לאחר קרות התאונה, ומשעה שהמשיב צלח חלק ממבחניה. כן דחה בית המשפט את ניסיונה של המאשימה להיבנות ממאפייני נסיעתו של המשיב. נקבע כי סטייה פתאומית מנתיב הנסיעה ללא סיבה מוכחת יכולה אמנם ללמד על רשלנות, אך אין בה, כשלעצמה, כדי להוכיח נהיגה תחת השפעת אלכוהול. 11. לעומת זאת, ראה בית המשפט המחוזי לנכון להעניק משקל של ממש לגרסתו של המשיב לפיה שתה פחית בירה לאחר התאונה ובטרם הגיעו השוטרים לזירה, גרסה שלגביה נקבע כי "לא נסתרה. אלא להיפך". בית המשפט מצא חיזוקים לגרסה זו "במידה לא מבוטלת" בעדותה של עדת ראייה שציינה כי "הבחינה בנאשם חוזר לכיוון המשאית או כי נדמה לה שכך היה"; ובעדותו של אחד השוטרים, אשר סיפר כי עם הגעתו לזירה ניגש אליו המשיב וסיגריה בפיו. יתרה מזאת, בית המשפט קיבל כאפשרות מסתברת כי המשיב מסר גרסה זו כבר בשעה 00:13, כשעה ומחצה לאחר התאונה, בניגוד לעדותה של השוטרת שערכה את הדוח, לפיה אותה שיחה התקיימה בתחנת המשטרה, ולאחר שהמשיב נועץ בסנגורו. נקבע, אפוא, כי גרסת המשיב בדבר שתיית אלכוהול המאוחרת לתאונה מסבירה את ריח האלכוהול שנדף מן המשיב לאחר התאונה. אשר לסתירות שבין גרסה זו לבין גרסתו הראשונה של המשיב לפיה שתה באירוע לפני התאונה, לא מצא בהן בית המשפט כדי להפחית ממשקל טענותיו של המשיב, תוך שגילה הבנה להסבר על אודות הלחץ בו היה שרוי; ובמילותיו: "בל נשכח את העובדה כי מדובר בדברים שנאמרו מייד לאחר התרחשות תאונה קטלנית קשה בה מצאו מותם שני המנוחים". 12. לאור המקובץ, קבע בית המשפט המחוזי כי לא הוכח מעבר לספק סביר שהמשיב נהג בהיותו שיכור. לפיכך, זיכה בית המשפט את המשיב מחמת הספק מן האישומים בהמתה בקלות דעת ובנהיגה בשכרות ותחת השפעת אלכוהול; וחלף זאת הרשיע אותו, מכוח סמכותו לפי סעיף 184 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי), בגרימת מוות ברשלנות לפי סעיף 304 לחוק העונשין ובגרימת נזק. 13. ביום 17.7.2025 גזר בית המשפט המחוזי את דינו של המשיב, והשית עליו עשרים חודשי מאסר בפועל, בניכוי ימי מעצרו; עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים שלא יעבור עבירה של גרימת מוות ברשלנות או נהיגה בפסילה; שתים עשרה שנות פסילה מלהחזיק רישיון נהיגה; ופיצוי לעיזבונות המנוחים. מכאן ערעור המדינה המופנה כנגד הכרעת הדין. תמצית טענות הצדדים בערעור 14. המערערת טוענת כי נפלה בידו של בית המשפט המחוזי שגגה משפטית בולטת, עת אימץ את גרסת המשיב בחקירתו במשטרה, אף שהאחרון בחר שלא להעיד להגנתו. לטענתה, משמדובר באמרת חוץ של נאשם אשר בחר למלא פיו מים ונמנע מלהעיד ולהיחקר בחקירה נגדית – הרי שזו אינה קבילה כראיה לאמיתות תוכנה, לא כל שכן כשהיא משמשת לטובת המשיב. שגיאה זו, כך לטענת המערערת, הובילה לקביעת ממצא עובדתי שגוי, ואף מופרך, שלפיו מיד לאחר תאונת דרכים קשה בה הביא למותם של המנוחים, ותוך המתנה להגעת רשויות החוק, בחר המשיב, נהג משאית מקצועי, לשתות אלכוהול. עוד מוסיפה המערערת, כי יש לדחות את גרסת המשיב גם בהיותה גרסה מתפתחת, חסרת היגיון וסותרת במובהק ממצאי עובדה שנקבעו על-ידי בית המשפט המחוזי עצמו. בפרט היא מפנה לחוות הדעת ועדות המומחה – ממצאים מדעיים שלא נסתרו בחוות דעת נגדית והתקבלו על-ידי בית המשפט, ולפיהם פחית בירה אחת אינה יכולה להסביר את ריכוז האלכוהול החריג בדמו. מכאן, לשיטת המערערת, מתחייבת המסקנה כי המשיב צרך אלכוהול טרם הנהיגה, ואין לקבל את גרסתו לפיה שתה רק לאחריה; ובמילים אחרות, לכל היותר ניתן לקבל כי המשיב שתה גם לאחר קרות התאונה, ובכל אופן לא רק לאחריה. עוד נטען כי שגה בית המשפט עת התבסס על "חיזוקים" רעועים לגרסת המשיב, בהיותם ראיות ניטרליות שאין בהן כדי לחזק את גרסתו כי שתה בירה לאחר התאונה; וכי הכרעת הדין נעדרת כל נימוק להחלטה לבכר דווקא את גרסתו השנייה של המשיב במשטרה, על פני יתר גרסאותיו. מן המקובץ עולה, כך לשיטת המערערת, כי בהכרעת הדין נפלו פגמים משפטיים מובהקים המצדיקים התערבות ערכאת הערעור בממצאי הערכאה הדיונית. זאת, במיוחד משעה שהערכאה הדיונית כלל לא התרשמה ממהימנות המשיב באופן בלתי אמצעי על דוכן העדים, כך שאין לה כל יתרון על פני ערכאת הערעור בקביעת ממצאי עובדה בהתייחס לגרסאותיו של המשיב. 15. המשיב סומך את ידיו על הכרעת בית המשפט המחוזי, לפיה המערערת לא הציגה ראיות מספיקות לביסוס טענת השכרות. לשיטתו, אף בהתעלם מגרסאותיו בחקירותיו במשטרה, שממילא לא הוגשו על-ידו, ואף אם היה נקבע כי אלה אינן קבילות, עדיין אין בכך כדי לשנות מתוצאת הכרעת הדין, שכן מרכז הכובד מצוי בדלות הראיות מצד התביעה. המשיב גורס, כי חוות הדעת שהגישה המערערת מעידה אך על ריכוז האלכוהול בדמו בעת נטילת הדגימה, ואין בה כדי להוכיח מעבר לספק סביר מה היה ריכוזו בעת קרות התאונה. לפיכך נטען, כי הכרעת הדין המזכה מעבירות השכרות יסודה בדין, וכי יש לדחות את הערעור. דיון והכרעה 16. לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים, ולאחר שעיינתי בתיק בית המשפט המחוזי על מוצגיו, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערעור – להתקבל, וכך אציע לחבריי לעשות. 17. על דרך הכלל, לא בנקל תתערב ערכאת הערעור בממצאי עובדה שנתקבלו על-ידי הערכאה הדיונית (ראו, מני רבים: ע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל, פסקה 23 ‏(‏10.7.2013‏)‏‏; ע"פ 1645/08 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 10 ‏(‏3.9.2009‏)‏‏ (להלן: עניין פלוני); ע"פ 8449/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 28 ‏(‏16.6.2019‏)). נהוג לציין כי הטעם לכך נעוץ ביתרונה הברור של הערכאה הדיונית, שהתרשמותה הבלתי אמצעית מן העדים ומדרך מסירת עדותם, מאפשרת לה לתור אחר "אותות האמת" בעדויות שבאו לפניה (ע"פ 8146/09 אבשלום נ' מדינת ישראל, פסקה 14 ‏(‏8.9.2011‏)‏‏ (להלן: עניין אבשלום)). הסבר אחר שהוצג לכך הוא טעמים מערכתיים ושיקולי יעילות, שכן "אין זה יעיל או נכון מבחינה מערכתית, למסור את הדיון העובדתי בתיק לשתי ערכאות שונות, זו אחר זו" (ע"פ 1324/23 אבו עבד נ' מדינת ישראל, פסקה 53 לפסק דינו של השופט ח' כבוב ‏(15.7.2024‏)‏; ולסקירה מקיפה של האסכולות השונות בסוגיה זו, ראו שם, בפסקאות 55-50 לפסק דינו). חריגים לכלל זה הם מקרים בהם נפל פגם מובהק וברור בהערכת הראיות על-ידי הערכאה הדיונית, אשר יש בו כדי לשנות מתוצאת המשפט; או כאשר מתגלה טעות משפטית מובהקת בשאלות של קבילות ראיות, קביעת מהימנות מקום בו היעדרה בולט לעין, או כשישנה סתירה בולטת בין הגרסה העובדתית עליה הושתתה ההכרעה לבין יתר הראיות בתיק (ע"פ 3541/17 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 67 ‏(13.6.2019‏); עניין אבשלום, בפסקה 19; עניין פלוני, בפסקה 8). הדברים נכונים ביתר שאת, מקום בו הכרעתה של הערכאה הדיונית מבוססת על ראיות חפציות או ראיות שבכתב, שאז פוחת יתרונה של זו על ערכאת הערעור (רע"פ 3352/06 בוזגלו נ' מדינת ישראל, פסקה 13 ‏(‏12.6.2008‏); עניין אבשלום, בפסקה 19).‏ 18. סבורני כי המקרה המונח לפנינו מצוי בלב ליבם של החריגים לכלל אי ההתערבות. ראשית, משנמנע המשיב מלהעיד בבית המשפט, הושתתה הכרעתו של בית המשפט המחוזי, בחלקה הארי, על ניתוח ראיות שבכתב – מלאכה בה כוחה של ערכאת הערעור שקול לזה של הערכאה הדיונית. שנית, ועיקר, בית המשפט המחוזי נפל לכלל טעות עת ביסס את זיכויו של המשיב על אמרת חוץ שאינה קבילה כראיה לטובתו, שעה שהמשיב בחר שלא להעיד להגנתו ולא העמידה למבחן החקירה הנגדית. ואולם, בטרם אדרש לדברים בהרחבה, אקדים רקע קצר באשר לתשתית הנורמטיבית הנדרשת לענייננו, שבמוקדה דרכי הוכחתה של נהיגה בשכרות. שכרות והוכחתה – רקע נורמטיבי 19. פקודת התעבורה אוסרת על נהיגת אדם ברכב בהיותו "שיכור" (סעיף 62(3) לפקודה). "שיכור" מוגדר בסעיף 64ב(א) לפקודה כאחד מאלה: "(1) מי ששותה משקה משכר בעת נהיגה או בעת שהוא ממונה על הרכב; (2) מי שבגופו מצוי סם מסוכן או תוצרי חילוף חומרים של סם מסוכן; (תיקון (3) מי שבגופו מצוי אלכוהול בריכוז הגבוה מהריכוז שקבע השר, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, וחזקה שריכוז זה היה בגופו בשלוש השעות שקדמו לנטילת דגימות הנשיפה, השתן או הדם, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר; (3א) אחד המנויים להלן שלפי דגימת נשיפה, בגופו מצוי אלכוהול בריכוז העולה על 50 מיקרוגרם אלכוהול בליטר אוויר נשוף, או לפי דגימת דם – בריכוז העולה על 10 מיליגרם אלכוהול ב-100 מיליליטר דם: (א) נהג חדש; (ב) נהג שטרם מלאו לו 24 שנים; (ג) נהג בעת נהיגה ברכב מסחרי או ברכב עבודה שמשקלם הכולל המותר לפי רישיון הרכב עולה על 3,500 קילוגרם; (ד) נהג בעת נהיגה ברכב ציבורי; (4) מי שנתון תחת השפעת משקה משכר או תחת השפעת סם מסוכן, ובלבד שבבדיקת מעבדה לא נמצא שריכוז האלכוהול בדמו נמוך מהסף שנקבע בתקנות לפי פסקה (3) או מהסף כאמור בפסקה (3א), לפי העניין". הפרק השישי לתקנות התעבורה מוסיף וקובע דרכים מדעיות שונות לביצוען של בדיקות שכרות: בדיקת דם, בדיקת שתן ובדיקת נשיפה, שיש בתוצאותיהן כדי להוות ראיה לשכרותו של נהג (ראו, למשל, תקנות 169ג, 169ד, 169ז, 169ח). 20. הפקודה קבעה חזקות שונות, שנועדו ליתן מענה לקשיים ראייתיים להוכחת שכרות, לרבות בשל פערי הזמן בין מועד הנהיגה לבין מועד נטילת הבדיקה. כך, למשל, סעיף 64ב(א)(3) לפקודת התעבורה שצוטט לעיל, הקובע חזקת שכרות מכוח בדיקה, מגדיר "שיכור" בזו הלשון: "מי שבגופו מצוי אלכוהול בריכוז הגבוה מהריכוז שקבע השר, בהתייעצות עם שר הבריאות ובאישור ועדת הכלכלה של הכנסת, וחזקה שריכוז זה היה בגופו בשלוש השעות שקדמו לנטילת דגימות הנשיפה, השתן או הדם, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר" (ההדגשה הוספה). הוראה זו מקימה חזקה ראייתית, ניתנת לסתירה, שלפיה ריכוז האלכוהול שנמצא בגופו של נהג בעת נטילת הדגימה, ייחשב ככזה שהיה בגופו גם בשלוש השעות שקדמו לה; כך שבתוך סד זמנים זה, הנטל להוכחת היפוכו של דבר עובר לכתפי הנאשם (להלן: חזקת שכרות). 21. הליך תיקון הפקודה בו נוספה חזקה זו מלמד, כי התכלית שעמדה בבסיס חקיקתה הייתה התמודדות עם מצבים, כדוגמת זה המונח לפתחנו: "במצבים של תאונה עשוי לחלוף פרק זמן ארוך יותר בין התאונה והפסקת הנהיגה, לבין בדיקת השכרות. פער זמנים זה עשוי להעלות את הטענה שגם אם הנהג נמצא שיכור בבדיקה, הרי שבעת הנהיגה הוא לא היה 'שיכור' כמשמעות המונח בפקודה, שכן האלכוהול הגיע לדגימה שנבחנה, במרווח הזמנים האמור" (דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 112), התשע"ד-2013, ה"ח הממשלה 188, 199) (להלן: התיקון לפקודה)). כעולה מדברי ההסבר, הצעת החוק התבססה על "דוח צוות העבודה הבין-משרדית לעניין תקנות בנושא: בדיקות שכרות לנהגים" (2010), אשר המליץ, בין היתר, לאמץ את החזקה הקיימת במדינות שונות בארה"ב. זאת, מן הטעם ש"אין כל דרך מעשית לבדוק טענה זו, וקבלתה עלולה לאפשר לאדם ששתה מעל למותר להתחמק מתוצאות מעשיו במקרה של תאונה" (שם, בעמ' 24). 22. הנה כי כן, חזקת השכרות נועדה לתת מענה לקשיים ראייתיים הנובעים מפערי הזמנים שבין קרות התאונה לבין הגעת כוחות המשטרה לזירה ונטילת הדגימה מהנהגים המעורבים; ובפרט לקושי בהתחקות אחר מעשי הנהגים בפרק זמן זה. דיוני ועדת הכלכלה של הכנסת שדנה בתיקון לפקודה מלמדים, כי שתי טענות הגנה עמדו לנגד עיניה לעת אישורו של התיקון האמור: האחת, כי הנהג אומנם שתה משקה אלכוהולי עובר לנהיגתו, אך האלכוהול טרם "נספג" בדמו עת שאחז בהגה, כך שלמעשה לא היה שיכור; והשנייה, כבענייננו, כי השתייה התבצעה רק לאחר אירוע התאונה (פרוטוקול ישיבה 625 של ועדת הכלכלה, הכנסת ה-20, 28-16 (4.12.2017)). כפי שפירט שופט התעבורה (בדימ') אברהם טננבוים במהלך הדיונים: "[...] בהרבה מקרים היו לי אנשים שאמרו שאחרי התאונה הם רצו לקיוסק, קנו בקבוק ושתו. בתאונה עצמה הם לא שתו. זו הבעיה שיש, שאנשים רצים ושותים אחרי התאונה כדי לטעון שהשתייה הייתה אחר-כך. בשביל זה עשו ברוב מדינות העולם את החזקה הזו של שלוש שעות, בעיקר בשל הטענה שאדם יאמר ששתה אחרי התאונה" (שם, בעמ' 19). 23. אעיר, כי עיון בפסיקה מלמד כי אין מדובר בחששות בעלמא, כי אם בתופעה רווחת (ראו, לדוגמה: ע"פ 140/98 חוג'ה נ' מדינת ישראל, פ"ד נב‏(‏3‏)‏ 225, 231 ‏(‏1998‏)‏‏ (להלן: עניין חוג'ה); ע"פ ‏(‏מחוזי ירושלים‏)‏ 30676/06 לבדב נ' מדינת ישראל ‏(‏19.3.2007‏)‏‏; ע"פ 7865/07 תנעמי נ' מדינת ישראל, פסקה 1 ‏(‏23.12.2007‏)‏; עפ"ת ‏(‏מחוזי ת"א‏)‏ 45958-02-11 מרמונטוב נ' מדינת ישראל ‏(17.3.2011‏); רע"פ 4771/12 חייט נ' מדינת ישראל, פסקה 4 ‏(24.6.2012‏);‏ ת"ד ‏(‏תעבורה מרכז‏)‏ 6486-03-10 מדינת ישראל נ' ויצמן, פסקה 3 ‏(11.9.2012‏); ת"ד ‏(‏תעבורה י-ם‏)‏ 7928-05-11 מדינת ישראל נ' אולייניק, פסקה 5 ‏(‏7.11.2012‏)‏‏; עפ"ת ‏(‏מחוזי ב"ש‏)‏ 18068-07-13 כץ נ' מדינת ישראל ‏(‏4.12.2013‏)‏‏; ע"פ 1964/20 אספה נ' מדינת ישראל, פסקה 3 ‏(‏12.8.2020‏); ‏‏נ"ב ‏(‏תעבורה מרכז‏)‏ 12503-03-20 מדינת ישראל נ' דנילסקו, פסקה 8 ‏(‏9.3.2022‏); ת"ד ‏(‏תעבורה עכו‏)‏ 12505-10-17 מדינת ישראל נ' ח'ורי, פסקה 14 ‏(‏15.1.2023‏)). 24. אומר כבר עתה, כי הגם שחזקת השכרות הסטטוטורית אינה חלה בענייננו, בשל חריגה של כמחצית השעה ממגבלת שלוש השעות הקצובות בפקודה, יש בתכלית העומדת ביסודה כדי לשמש תמרור אזהרה. כעולה מהסקירה לעיל, המחוקק והפסיקה זיהו זה מכבר את טענת "השתייה המאוחרת" כטענה שכיחה שנועדה לחלץ נהגים שיכורים מאימת הדין, ועל כן גם אם הנטל נותר על כתפי המדינה, שומה עלינו לבחון קו הגנה זה בו נקט המשיב בחקירותיו במשטרה לפחות בקורט של חשדנות. 25. חזקה נוספת שעלתה במהלך ההתדיינות שבענייננו היא חזקת השכרות בשל סירוב המעוגנת בסעיף 64ד לפקודה, לפיה "סירב נוהג ברכב [...] לתת דגימה לפי דרישת שוטר כאמור באותו סעיף, יראו אותו כמי שעבר עבירה לפי סעיף 62(3)" (להלן: חזקת הסירוב). משמעות החזקה היא שנהג המסרב לבצע בדיקת שכרות יוחזק כשיכור, ותכליתה לשים סייג לאפשרותם של נהגים החשודים בנהיגה בשכרות לחמוק מאימת הדין באמצעות סירוב לבדיקה, שחיוני לבצעה סמוך ככל שניתן למועד נהיגתם (רע"פ 8135/07 גורן נ' מדינת ישראל, פסקאות ל"ה-ל"ו ‏(‏11.2.2009‏); דברי הסבר להצעת חוק לתיקון פקודת התעבורה (מס' 67) (בדיקת שכרות) התשס"ה-2005, ה"ח הממשלה 518, 523)‏‏. 26. ולבסוף, לצד הראיות המדעיות ולצד החזקות הראייתיות להוכחת שכרות, וכפי שעולה מהגדרת "שיכור" בפקודה, ניתן להרשיע אדם בנהיגה בשכרות על פי ראיות אחרות המוכיחות את שכרותו. כך למשל, ניתן ללמוד על שכרותו של אדם מראיות נסיבתיות המצביעות על שכרותו בהן, מבלי למצות, ראיות על שתיית אלכוהול על-ידי הנהג, אופן התנהגות הנהג, מצבו ההכרתי, ריח אלכוהול הנודף מפיו, אופן נהיגתו ו"בדיקת מאפיינים" משטרתית שנערכה לו – ובלבד שמדובר בממצאים אמינים המעוגנים כדין בחומר הראייתי (בר"ע 666/86 עודה נ' מדינת ישראל, פ"ד מ(4) 463 (1986); עניין חוג'ה, בעמ' 236-235; רע"פ 10190/05 גורן נ' מדינת ישראל, פסקה 3 ‏(‏21.11.2005‏)‏‏; ע"פ 3475/23 אזולאי נ' מדינת ישראל, פסקאות 63-56 ‏(2.7.2025‏)‏‏ (להלן: עניין אזולאי)). גדר המחלוקת 27. אין עוד חולק כי בבדיקה שנערכה למשיב, נמצא כי ריכוז האלכוהול בדמו עומד על 111 מ"ג ל-100 מ"ל דם (חוות דעת מומחה של ד"ר אסתר שלמך ת/87). אעיר בהקשר זה, כי בהיות המשיב נהג ברכב שמשקלו עולה על 3,500 קילוגרם, הרף החוקי לשכרות החל עליו עומד על 10 מ"ג אלכוהול ל-100 מ"ל דם (סעיף 64ב(א)(3א)(ג) לפקודה). הווה אומר: ריכוז האלכוהול שנמצא בדגימה שניטלה ממנו עומד על למעלה מפי 11 מהמותר על פי חוק. טענת ההגנה היחידה של המשיב היא, כי אין בתוצאות הבדיקה שנערכה לו כדי להעיד על ריכוז האלכוהול בדמו בעת התאונה, ולכן לא הוכח שנהג בהיותו שיכור. 28. כבר בעת הדיון לפני הערכאה הדיונית גם לא היה חולק, כי חזקת השכרות לפי סעיף 64ב(א)(3) לפקודה אינה חלה בעניינו של המשיב, משחלפו כשלוש שעות ומחצה ממועד התאונה ועד לנטילת דגימת הדם מן המשיב. אשר לחזקת הסירוב לפי סעיף 64ד לפקודה – המערערת טענה לתחולתה של חזקה זו בסיכומיה לפני הערכאה הדיונית, בהתבסס על דרישתו של המשיב להיוועץ בסנגור בטרם ייבדק בבית החולים, דרישה שעיכבה את מועד ביצוע הבדיקה. משמעות הסירוב לביצוע הבדיקה הוסברה למשיב מספר פעמים על-ידי השוטרים בבית החולים (ת/1ב, ת/57, ת/85), כמתחייב על פי חוק (סעיף 64ב(ב2) לפקודה), אולם בסופו של יום, לא עמדו השוטרים על קיומה המיידי של הבדיקה, וניאותו לבקשת המשיב להמתין עד להגעת סנגורו לבית החולים. זאת, באופן שדחק את מועד בדיקתו אל מחוץ לגבולותיה של חזקת השכרות (ועל זכות ההיוועצות במקרים אלה, ראו: רע"פ 2538/11 בר נ' מדינת ישראל, פסקאות י-יא ‏(‏24.5.2011‏); רינת קיטאי-סנג'רו הזכות לאי-הפללה עצמית 214 (2026))‏‏. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערת להחלת חזקת הסירוב בעניינו של המשיב בקבעו כי לא ניתנה למשיב הזדמנות ראויה להתגונן מפני טענת הסירוב, משזו הועלתה לראשונה בסיכומי המערערת, מבלי שבא זכרה בכתב האישום ומבלי שהמשיב נחקר, הוזהר או הוחשד לגביה. בערעורה שלפנינו משלימה המערערת עם מסקנתו זו ואינה משיגה עליה. 29. חזקות השכרות הסטטוטוריות אינן עומדות אפוא למערערת, אולם בכך לא תם מסענו. כל אחת מהחזקות האמורות מהווה נתיב להוכחתה של שכרות – אך כאמור אין מדובר במסלול בלעדי. לוז המחלוקת בענייננו הוא אפוא בשאלה, האם יש בראיות שהובאו לפני בית המשפט המחוזי כדי להוכיח את שכרותו של המשיב בעת התאונה. 30. כפי שפורט, המערערת נטעה יתדותיה לעניין שכרות המשיב במספר ראיות, שחלקן נתקבלו כממצאי עובדה על-ידי בית המשפט המחוזי: תוצאות דגימת הדם של המשיב, המצביעה על ריכוז החורג בהרבה מן המותר; חוות דעתו של המומחה בתחום הטוקסיקולוגיה ד"ר כנפי ועדותו, לפיהן פחית הבירה אינה יכולה להסביר ריכוז אלכוהול כה גבוה; עדות השוטרים ובוחן התנועה על ריח אלכוהול חריף שנדף מן המשיב ועל עיניו האדומות; כישלונו בחלק ממבחני בדיקת המאפיינים; ולבסוף, סטייתה הפתאומית והבלתי מוסברת של המשאית לעבר המנוחים, בפרט בשים לב לממצאי דוח בוחן התנועה באשר לתקינותם של המשאית ושל שדה הראיה. מנגד, המשיב לא העיד להגנתו והסתפק בהגשת שלושה מסמכים מטעמו. 31. למעשה, עיון בהכרעת הדין מעלה כי הספק הסביר שמצא בית המשפט המחוזי בשאלת שכרותו של המשיב הושתת, רובו ככולו, על אימוץ גרסתו השנייה של המשיב כפי שהובאה באמרת חוץ שנרשמה מפיו, לפיה שתה פחית בירה לאחר קרות התאונה. כאמור לעיל, בית המשפט המחוזי שאב חיזוקים לגרסה זו מעדותה המסויגת של עדת ראייה, שהעידה כי "אני חושבת שראיתי אותו חוזר לכיוון המשאית כשעזבתי, אני פחות בטוחה בזה"; מהאפשרות שמסר גרסה זו כבר בשעה 00:13, כשעה ומחצה לאחר התאונה; ומעדות אחד השוטרים, לפיה עם הגעתו לזירה ניגש אליו המשיב וסיגריה בפיו. ייאמר כבר עתה כי "חיזוקים" אלה פריכים הם, ולא מצאתי כי די בהם כדי ללמד על אמיתות גרסתו של המשיב. אלא שחשוב מכך, וכפי שיפורט להלן – באימוץ גרסתו של המשיב כפי שהובאה בגדרה של אמרת חוץ, מקום בו המשיב בחר שלא להעיד להגנתו, נפלה שגגה מלפני בית המשפט המחוזי, באופן שלא ניתן לאמץ את מסקנותיו. אמרת חוץ של נאשם 32. זה מכבר נקבע הכלל לפיו, כאשר מוגשת אמרת חוץ של נאשם שנמנע מלהעיד במשפטו, כוחה הראייתי יפה רק לאותם חלקים העומדים לחובתו, אך לא לאלה העשויים לשרת את הגנתו (ע"פ 3308/17 וחידי נ' מדינת ישראל, פסקה 25 ‏(15.1.2020‏) (להלן: עניין וחידי); ע"פ 4066/22 ז'ירנוב נ' מדינת ישראל, פסקה 32 ‏(25.6.2023‏) (להלן: עניין ז'ירנוב); יעקב קדמי על הראיות חלק ראשון 139 (2009)). משמעות הדבר היא, כי נאשם המבקש שאמרתו מחוץ לכותלי בית המשפט תשמש ראיה לטובתו, נדרש להתייצב על דוכן העדים, לאשר את דבריו ולאפשר את בחינתם בחקירה נגדית (ע"פ 1828/14 דאהן נ' מדינת ישראל, פסקה 42 ‏(‏27.6.2019‏)).‏ חריג לכלל זה, הוא המקרה בו נתקבלה אמרת הנאשם כראייה קבילה, כחלק מהודאתו לחובתו לפי סעיפים 11 ו-12 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971. במקרים אלה, תתקבל ככלל ההודאה כולה, לרבות אותם חלקים הפועלים לטובת הנאשם (עניין וחידי, בפסקה 25; עניין ז'ירנוב, בפסקה 32). יפות לעניין זה קביעותיו של השופט ח' כהן לפני יובל שנים: "הכלל שאמרתו של נאשם בפלילים שאמרה מחוץ לבית-המשפט, כשרה כראיה אם הוכחה כדבעי (סעיף 11 לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971), אין בו כשלעצמו כדי להפוך אמרה זו לעדות: עדיין בגדר אמרה היא, שלא אומתה בשבועה (או בהצהרה) ולא נבחנה בחקירה שכנגד. במידה שיש באמרת הנאשם שמחוץ לבית-המשפט משום הודאה, חלה הוראת סעיף 12 המסייג קבילותה לפי נסיבות נתינתה; אבל גם במידה שאין באמרה כזו משום הודאה, ובין הוראת סעיף 12 חלה עליה ובין אם לאו, אין האמרה יכולה לשמש ראיה כי אם נגד הנאשם בלבד. רצה נאשם שאמרתו שאמר מחוץ לבית-המשפט תשמש ראיה לטובתו, עליו להעיד בבית-המשפט ולאשרה בשבועה ולחשוף עצמו לחקירה נגדית עליה. לפי השיטה הנהוגה אצלנו, זכותו של הנאשם היא לשתוק ולא להעיד בבית-המשפט; אבל יהיו אשר יהיו התוצאות הצומחות לו לטובתו מן השימוש בזכות שתיקתו, התוצאה שיוכל לסמוך להגנתו על אמרתו שמחוץ לבית-המשפט אינה נמנית עליהן" (ע"פ 205/75 קרנץ נ' מדינת ישראל, פ"ד ל‏(‏2‏)‏ 471, 475-474 ‏(‏1976‏)‏; ההדגשה במקור‏). בענייננו, בחר המשיב למלא פיו מים, להימנע ממתן עדות, ולא להעמיד את גרסתו במבחן החקירה הנגדית – והכול לאחר שמשמעות הדבר הוסברה לו על-ידי הסנגור ועל-ידי בית המשפט. סיבותיו של המשיב להימנע מלהעיד שמורות עמו, אולם משעה שאמרותיו לא עברו את כור ההיתוך של החקירה הנגדית, טעה בית המשפט המחוזי עת מצא לקבל את גרסתו, השנויה במחלוקת, בוודאי עת זו משרתת את הגנתו. ויודגש: שגיאתו של בית המשפט קמא בעניין זה אינה מתמצה אך בהערכת מהימנות שגויה או במתן משקל-יתר לראיה כזו או אחרת – עניינים המסורים ככלל לשיקול דעתה של הערכאה הדיונית; אימוץ טענת הגנה שהועלתה באמרת חוץ של נאשם הבוחר שלא להעיד להגנתו, עולה כדי שגיאה משפטית מהותית. 33. בבחינת הרבה למעלה מן הצורך, אף לו הייתי רואה לנכון לייחס משקל כלשהו לגרסאותיו של המשיב – ולא כך הוא – לא היה בידי לאמצן. כאמור לעיל, גרסת המשיב לעניין שתיית האלכוהול היא בבחינת גרסה מתפתחת ורצופת סתירות, שזכתה למקצה שיפורים מתמשך. כפי שפורט, גרסתו הראשונית בזירת התאונה הייתה כי שתה אלכוהול "אתמול" ב"אירוע". רק בגרסתו השנייה, טען המשיב לראשונה כי שתה פחית בירה אחת בסמוך לאחר קרות התאונה. גרסה זו הוצגה בחקירתו של המשיב בתחנת המשטרה, לאחר שנועץ בסנגורו; אולם בית המשפט המחוזי לא שלל את האפשרות שהוצגה עוד קודם לכן, כשעה ומחצה לאחר התאונה. משעומת המשיב עם חוסר העקביות שבגרסאותיו, פטר עצמו בטענה שהיה בלחץ. המשיב דבק בגרסה זו גם בחקירתו השנייה, אז החל לשמור על זכות השתיקה. כך עשה גם בחקירתו השלישית. בחקירתו הרביעית שינה המשיב את גרסתו פעם נוספת, זו הפעם השלישית, וטען כי שתה "לפחות פחית אחת אם לא יותר" (ההדגשה הוספה). כשעומת עם הפער מגרסאותיו הקודמות, שוב תלה את הסתירות בלחץ. 34. כידוע, בשל החשד המתעורר באופן טבעי באשר לאמיתותה, ערכה ומשקלה הראייתי של גרסה כבושה מועט הוא, כל עוד אין בפי הנותן אותה הסבר משכנע לטעמים שבעטיים כבש גרסתו (עניין פלוני, בפסקה 10; יניב ואקי דיני ראיות כרך א 381 (2020)).‏‏ הסבר מניח את הדעת לשינוי הגרסאות לא סופק על-ידי המשיב. לכך ניתן להוסיף, כי שתיית אלכוהול על ידי נהג שזהו משלח ידו, מיד לאחר שהיה מעורב בתאונת דרכים קטלנית, כאשר עתידה להיפתח חקירה פלילית והשוטרים בדרכם אליו, אינה התנהגות מסתברת. הנה כי כן, גרסאותיו של המשיב סותרות, כבושות, מתפתחות ואינן מתיישבות עם השכל הישר. 35. ואולם, אף אם הייתי נכונה לפסוע צעד נוסף לכיוון המשיב, ולקבל את גרסתו הכבושה והמתפתחת לפיה שתה פחית בירה לאחר קרות התאונה – אין בכך כדי לסייע להגנתו. זאת, משהיא עומדת בסתירה חזיתית לתשתית הראייתית המוצקה שנתקבלה על-ידי בית המשפט המחוזי בעצמו. על-פי חוות דעתו של ד"ר כנפי, גרסה זו אינה יכולה להסביר את רמת האלכוהול שנמצאה בדמו של המשיב. כך ציין ד"ר כנפי בחוות דעתו המשלימה: "כמות האלכוהול, שנצרכה על פי גרסת הנהג לאחר התאונה, היא כ-20 גרם (500 מ"ל משקה מסוג בירה בריכוז 5% אלכוהול). בהשוואה לכך, על סמך תוצאת בדיקת המעבדה ולפי ממדי גופו של הנהג, ניתן להעריך כי בזמן לקיחת הדם היו בדמו של הנהג יותר מ-50 גרם אלכוהול. כמות זו הינה כמות חלקית בלבד מתוך כמות האלכוהול שנצרכה על ידי הנהג, מאחר ועד לזמן לקיחת הדם התפנה חלק מהאלכוהול מגופו של הנהג. על סמך הפער שבין כמות האלכוהול שנצרכה לטענת הנהג לבין כמות האלכוהול המוערכת בדמו של הנהג, ובהתחשב בפינוי האלכוהול מגופו בזמן שחלף מצריכת האלכוהול ועד לקיחת דגימת הדם, ניתן לקבוע כי גרסת הנהג אינה תואמת את ממצאי בדיקת המעבדה" (ת/76; ההדגשות הוספו). ד"ר כנפי שב על מסקנותיו אלה בעדותו, אז נשאל על-ידי בית המשפט לעניין הקשר שבין שתיית פחית הבירה לבין אחוז האלכוהול שנמצא בדמו של המשיב: השופט: כי אתה לקחת דגימה מפחית ונלקחה דגימה מבן-אדם מסוים ת: לא, לא, אני אומר, ב-500 מ"ל של לא ידוע: לא, לא לקח מפחית ת: ב-500 מ"ל של בירה השופט: נו ת: שבריכוז 5%, יש 20 גרם של אלכוהול, מבחינת כמות. זה הכמות המקסימלית שיכלה להיספג בגוף של הנבדק, ולעומת זה בגוף של הנבדק מצאנו יותר מפי 2 אלכוהול השופט: אז זה לא ת: זאת אומרת השופט: יכול לבוא מאותה פחית ת: זה חייב, חייבת להיות שתייה נוספת ממקור אחר. (פרוטוקול הדיון מיום 28.11.2024, עמ' 16, שורות 13-3; ההדגשה הוספה) נמצאנו למדים בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, כי לא אך שריכוז האלכוהול שנמצא בדמו של המשיב עולה בהרבה על המותר, אלא שהוא לא יכול להיות מוסבר בשתיית פחית בירה בודדת, שעה שבגופו נמצא "יותר מפי 2 אלכוהול". 36. אחזור ואדגיש, דברים אלה נאמרים בבחינת למעלה מן הצורך, ואך מחמת התשתית עליה בחר בית המשפט המחוזי לעגן את מסקנותיו. אוסיף כי גם סנגוריו של המשיב אינם תולים את הגנתו בהליך הערעור באמרות חוץ שנתן. לשיטתם, בחינת הראיות שהובאו על-ידי התביעה, אינה מובילה למסקנה כי המשיב נהג בהיותו שיכור, ברמת הוכחה של מעבר לספק סביר. אבחן אפוא להלן טענה זו. הוכחת שכרותו של המשיב 37. כזכור, על פי תוצאות בדיקת הדם שנערכה למשיב, כשלוש וחצי שעות לאחר התאונה, נמצא כי ריכוז האלכוהול בדמו עומד על 111 מ"ג ל-100 מ"ל דם, ריכוז אלכוהול החורג למעלה מפי 11 מהמותר על פי חוק. המשיב מבקש להיבנות מכך ש"חוות הדעת מתייחסת לכמות האלכוהול שהייתה בזמן נטילת הדם ולא בעת הנהיגה", ובהתאם נעדרת קביעה פוזיטיבית המכמתת את ריכוז האלכוהול בעת הנהיגה. אכן, פשיטא כי נוכח חלוף הזמן מעת התאונה ועד לנטילת דגימת הדם לא ניתן לדעת את ריכוז האלכוהול המדויק שהיה בדמו של המשיב בעת התאונה (וראו לעניין פער זה: אחיקם סטולר ויורם פינקלשטיין "נהיגה בשיכרות ובפיכחון – היבטים נוירולוגיים קליניים והיבטים טוקסיקולוגיים מעבדתיים" רפואה ומשפט 29, 120, 124-123 (2003) (להלן: סטולר ופינקלשטיין)). אלא שבכך אין כדי לסייע למשיב. 38. כאן המקום להדגיש: דרישת הוכחת השכרות המתבססת על בדיקת דם אינה טומנת בחובה דרישה לכימות מדויק של ריכוז האלכוהול בדם בעת הנהיגה. די בכך שהתביעה תוכיח, ברמת הוודאות הנדרשת בפלילים, כי ריכוז האלכוהול בדמו של הנאשם בעת הנהיגה חצה את רף המותר בחוק. בענייננו, אף אם נניח כי 20 גרם מתוך כמות האלכוהול שנמצאה בגוף המשיב אכן נבעו משתיית פחית הבירה לאחר התאונה, הנחה שנסתרה לעיל, הרי שהכמות הנותרת עדיין הייתה גבוהה פי כמה מן המותר. יתרה מזו, צוין מפורשות בחוות דעת מומחה המערערת, כי כמות האלכוהול שנדגמה "הינה כמות חלקית בלבד מתוך כמות האלכוהול שנצרכה על ידי הנהג, מאחר ועד לזמן לקיחת הדם התפנה חלק מהאלכוהול מגופו של הנהג" (ההדגשה הוספה). במילים אחרות, ריכוז האלכוהול בדמו של המשיב בעת הנהיגה היה גבוה אף יותר שכן בזמן שחלף התפנה חלק מן האלכוהול מגופו. קביעה מדעית זו, שלפיה ריכוז האלכוהול הלך וירד עד מועד הבדיקה, לא נסתרה בחוות דעת נגדית מטעם ההגנה. למעשה, במסגרת חקירתו הנגדית, המומחה אמנם נשאל על מועד הבדיקה, אך לא נשאל, וממילא לא עומת עם הסוגיה המדעית של פינוי חלק מן האלכוהול מגוף המשיב. יודגש, כי בניגוד לקביעת בית המשפט המחוזי, אין מדובר אך ב"היקש", אלא במסקנה הנובעת בהכרח מחוות הדעת (וליכולתה של ערכאת הערעור להתערב במסקנות המבוססות על היגיון, ראו: ע"פ 2163/07 סעת נ' מדינת ישראל, פסקה 5 ‏(‏17.10.2007‏) (להלן: עניין סעת)). אכן, מוטב היה כי חוות הדעת תציין במפורש את מסקנות המומחה ביחס לזמן הנהיגה בזיקה לכמות האלכוהול הקבועה בפקודה, אולם בכך אין כדי להקים כל ספק סביר באשר לשכרותו של המשיב, בפרט מקום בו אין מדובר בנתונים גבוליים אלא בנתונים מובהקים. ועוד אוסיף, כי אין מקום להידרש לתרחיש היפותטי חלופי ולפיו השתייה נצרכה סמוך לפני התאונה, כך שבעת הנהיגה היה האלכוהול עדיין בשלב הספיגה וטרם חצה את הרף הפלילי. לא זו בלבד שטענה ספקולטיבית זו מעולם לא נטענה על-ידי המשיב, היא אף עומדת בסתירה חזיתית לכל אחת מגרסאותיו המשתנות. פשיטא כי אין לבסס ספק סביר על השערות היפותטיות בעלמא, שאין להן כל אחיזה בחומר הראיות. 39. יוצא אפוא, כי אין כל הסבר סביר אחר לריכוז האלכוהול הגבוה שנמצא בדמו של המשיב, לבד מהיותו שיכור בעת התאונה. די היה בממצא מדעי זה כדי להרשיע את המשיב בעבירות שיוחסו לו, אלא שלמסקנה זו מצטרפות הראיות הנסיבתיות כמארג המחזק את אדני ההרשעה: אמרותיו של המשיב כבר בזירת האירוע, התרשמות השוטרים ממצבו ומהבל פיו ואופן נהיגתו של המשיב. 40. זמן קצר לאחר האירוע, ועוד בהיותו בזירת התאונה, מסר המשיב לבוחן התנועה רפי דאודי כי "שתה אלכוהול יום קודם לתאונה ולכן נישאר לו ריח של אלכוהול" (ת/17). כך מסר גם לשוטר ג'ריס סבית. בדו"ח פעולה של האחרון נרשם כי "שאלתי אותו אם הוא שתוי מסר שכן הוא שתה אתמול באירוע" (ת/59). עצם אמירתם של הדברים לא נסתרה (והשוו: רע"פ 9987/16 אקדסמן נ' מדינת ישראל, פסקה 16 ‏(‏19.6.2017‏)‏‏). אעיר, כי אמנם המשיב ציין כי שתה "אתמול", כביכול יום קודם לתאונה, אולם אישורו את ריח האלכוהול והצורך להצדיקו, מדברים בעד עצמם. זה היה גם הרושם של שלושה שוטרים שנכחו בזירה, בהם בוחן התנועה, אשר העידו כי הריחו "ריח חזק מאוד של אלכוהול" מהבל פיו של המשיב, כשהבוחן אף הוסיף כי עיניו היו "אדומות מאוד". ריח האלכוהול תועד פעם נוספת בבדיקת המאפיינים שנערכה למשיב בתחנת המשטרה. לא נעלמה מעיניי עדותו של סמ"ר לוי בבית המשפט לפיה "לא התרשמתי שהיה [למשיב] איזה משהו מיוחד" (פרוטוקול הדיון מיום 14.11.2024, עמ' 4, שורות 23-22), אולם לא מצאתי לייחד לה משקל מיוחד מקום בו שלושה שוטרים הבחינו אחרת, מבלי שהמשיב מצא לסתור את הבחנותיהם. ממצא זה, בהצטרפו לראיות המדעיות, מהווה נדבך נסיבתי נוסף המבסס אף הוא את טענת השכרות (והשוו: עניין אזולאי, בפסקה 60). 41. אשר למאפייני נהיגתו של המשיב – על פי דוח בוחן התנועה, המשאית בה נהג סטתה בפתאומיות ימינה, עלתה על אי התנועה ופגעה ברכבם של המנוחים. סטייה זו לא זכתה לכל הסבר חלופי מאת המשיב, דוגמת קשיי ראות, תקלה טכנית או שיבוש בדרך, וממילא לא הועלתה כל טענה מסוג זה מצדו. ממבחן שדה הראיה שקיים בוחן התנועה בזירה, עולה כי זה היה "תקין ואינו הגורם לתאונה" וכי המשיב יכול היה להבחין ברכבם של המנוחים ממרחק העולה על 150 מטרים. מלבד העובדה שהכביש היה לח מגשמים, נמצא כי תאורת הרחוב הייתה תקינה וכך גם חלוקת הנתיבים בכביש (ת/6, ת/17). אף בדיקות מכניות מקיפות שנערכו למשאית – ובכללן בדיקת הצמיגים ומערכת הבלמים וההיגוי – לא העלו ממצאים לתקלה טכנית כלשהי (ת/6, ת/69). המשיב עצמו העיד בחקירותיו כי כלל לא זכר כיצד התרחשה התאונה, וציין כי לא הבחין ברכבם של המנוחים (ת/2א). כשנשאל באשר לשדה הראיה הפתוח, בחר שלא להשיב (ת/3א). ודוק: רשלנותו של המשיב בנהיגתו אינה שנויה במחלוקת, ואכן, התרחשות תאונה בנסיבות מעין אלה מקימה את החזקה הראייתית של דוקטרינת "התאונה המדברת", שהיא "ביטוי לחזקה עובדתית לפיה נהג זהיר אינו פוגע בהולך רגל במעבר חצייה או סוטה באופן חד לנתיב הנגדי", המעבירה אל שכמי הנאשם את הנטל לספק הסבר סביר לסטיית הרכב (וראו: ע"פ 2619/14 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה 34 ‏(‏30.11.2014‏); ע"פ 7066/13 אלמליח נ' מדינת ישראל, פסקה 68 ‏והאסמכתאות שם (‏22.12.2015‏)). ואולם, משמאפייני נהיגה אלה אינם עומדים בחלל הריק, אין בהם אך כדי להעיד על חוסר זהירות גרידא. בענייננו, סטייה חדה, פתאומית ובלתי מוסברת מנתיב נסיעה תקין ופנוי, עשויה להתיישב עם פגיעה בכושר השיפוט של הנהג או אובדן שליטה האופייני למצב של שכרות. משכשל המשיב מלספק כל הסבר לאופן נהיגתו, משמש הדבר נדבך נסיבתי כבד משקל; נדבך המשתלב היטב במארג הראיות הכולל. גם אם אין במאפיינים אלה, כשלעצמם, כדי להוכיח את שכרותו של המשיב, הרי שבהיעדר כל הסבר לסטייה הפתאומית, בין הסבר טכני ובין טעות אנוש, הם מהווים חיזוק משמעותי ליש הראייתי שבפרשת התביעה (והשוו: עניין חוג'ה, בעמ' 239; עניין סעת, בפסקה 5‏‏; ע"פ 398/04 מדינת ישראל נ' בניאשווילי, פסקה 16 ‏(20.12.2004‏)).‏‏ 42. לשלמות התמונה יוזכר, כי בבדיקת המאפיינים שנערכה בתחנת המשטרה כשל המשיב בחלק מהמבחנים אך צלח אחרים, וכי נקבע בה שהיה רדום והדיף ריח אלכוהול. לאור עמימותה, איני מוצאת כי יש בבדיקת המאפיינים כדי להוות חיזוק לכאן או לכאן, וזאת בפרט משהיא נערכה בחלוף זמן לא מבוטל ממועד התאונה, מבלי שכל מבחניה בוצעו כדבעי. ממילא אין בממצא זה כדי להכריע את שאלת שכרותו של המשיב, מקום בו ראיות מוצקות אחרות עומדות לחובתו (והשוו: עניין אזולאי, בפסקה 65). 43. לכל אלה יש להוסיף, כי הימנעותו של המשיב מלהעיד מבלי שסיפק לכך כל הסבר מניח את הדעת, מהווה, כשלעצמה, חיזוק לראיות המערערת (סעיף 162 לחוק סדר הדין הפלילי). הטעם למתן משקל ראייתי לבחירתו של נאשם שלא להעיד, נעוץ ב"הנחה שלפיה אדם חף מפשע לא יימנע, על דרך הכלל, מהצגת גרסתו; והבחירה שלא להביא גרסה כלשהי בפני בית המשפט מלמדת על חששו של הנאשם כי גרסתו לא תצלח את מבחן החקירה הנגדית" (ע"פ 2996/09 פלוני נ' מדינת ישראל, פסקה קמג ‏(11.5.2011‏); ע"פ 5136/22 לוקר נ' מדינת ישראל, פסקה 391 ‏(10.11.2024‏)). ‏‏ויובהר: למשיב, כלכל נאשם, עומדת זכות השתיקה, ואין היא יכולה להביא, לבדה, להרשעתו (סעיף 161(א)(2) לחוק סדר הדין הפלילי‏‏). ואולם, משעה שהמשמעויות המשפטיות של שתיקתו הוסברו לו (כנדרש לפי סעיף 161(ב) לחוק סדר הדין הפלילי), ומשלא ניתן כל הסבר לבחירתו זו, אין אלא להסיק כי המשיב "בחר לשלם" את המחיר הכרוך בשתיקתו, כך שזו עומדת לחובתו. 44. לסיכום חלק זה, בהינתן תוצאות דגימת הדם; מסקנות המומחה באשר למשמעויותיה; אמרות המשיב; ההתרשמות הכללית מן המשיב, ובפרט ריח האלכוהול שנדף מפיו ועיניו האדומות; כמו גם מאפייני התאונה, שלא זכו לכל הסבר מניח את הדעת; ולנוכח הימנעותו של המשיב מלהעיד – הוכח במידת ההוכחה הנדרשת במשפט פלילי כי המשיב היה שיכור בעת התאונה. המתה בקלות דעת או גרימת מוות ברשלנות? 45. משנקבע כי המשיב נהג בשכרות בעת התאונה, שומה עלינו לבחון מחדש את עבירות ההמתה בהן הורשע. כזכור, בית משפט המחוזי ציין בהכרעת הדין כי בהתאם לטיעוני הצדדים וליריעת המחלוקת "ככל שהתשובה [לשאלת השכרות] חיובית, פועל יוצא מכך שהוא גרם בקלות דעת למותם של המנוחים. מן הצד האחר, וככל שהתשובה לשאלה זו שלילית [...] יש להרשיעו בעבירה של גרם מוות ברשלנות". ממילא, ולנוכח מסקנתי כי המשיב היה "שיכור" כהגדרתו בפקודה בעת התאונה, יש להרשיעו בהמתה בקלות דעת. עם זאת, לא אפטור עצמי מדיון בסוגיה זו, ואעמוד בקצרה על קו התפר שבין שתי עבירות אלה, הממוקד בשאלת היסוד הנפשי הנדרש להתגבשותן. 46. לשם הרשעה בעבירה של המתה בקלות דעת לפי סעיף 301ג לחוק העונשין, נדרש להוכיח נטילה מודעת של סיכון בלתי סביר לאפשרות גרימת התוצאה הקטלנית, מתוך תקווה להצליח למנעה (סעיף 20(א)(2)(ב) לחוק). לעומת זאת, עבירות הרשלנות שבהן הורשע המשיב אינן מצריכות הוכחה של מודעות בפועל לאפשרות גרימת המוות, אלא די בהוכחה שאדם מן הישוב, בנסיבות העניין, יכול היה להיות מודע לטיב המעשה ולאפשרות גרימת המוות (סעיף 21(א) לחוק). במילים אחרות, ההבחנה בין שתי העבירות מושתתת על ההבדל שבין צפיות בפועל של התוצאה הקטלנית, לבין צפיותה בכוח. עמד על כך השופט ע' גרוסקופף בע"פ 2211/21 בדארנה נ' מדינת ישראל ‏(14.7.2022‏)‏ (להלן: עניין בדארנה): "שני היסודות הנפשיים – רשלנות וקלות דעת – כרוכים בנטילת סיכון בלתי סביר מבחינה אובייקטיבית לגרימת תוצאה בה אין הנאשם מעוניין; ההבדל ביניהן נוגע במודעות הסובייקטיבית של הנאשם לקיומו של סיכון זה: הרשלן אינו מודע מבחינה סובייקטיבית לקיומו של הסיכון הבלתי סביר (למרות שהיה צריך להיות מודע לו); קל הדעת מודע מבחינה סובייקטיבית לקיומו של הסיכון הבלתי סביר (ומחליט במודע ליטול אותו מתוך תקווה שלא יתממש)" (שם, בפסקה 18).‏ 47. קביעת ממצא עובדתי באשר למודעותו הסובייקטיבית של אדם, החבויה בצפונות ליבו ומוחו, מעוררת לא פעם קושי ניכר, במיוחד עת נדרשת הוכחתו מעבר לכל ספק סביר (ע"פ 7222/19 אלגרגאוי נ' מדינת ישראל, פסקאות 26-25 ‏(10.10.2021‏); עניין אזולאי, בפסקה 69). לרקע זה, ומשאיננו בוחני כליות ולב, פותחו בחוק ובפסיקה חזקות עובדתיות המסייעות בהתחקות אחר היסוד הנפשי של הנאשם (עניין אזולאי, שם; עניין בדארנה, בפסקה 18). אחת מאותן החזקות מורה כי הנוהג ברכב כשהוא במצב של שכרות וגורם לפגיעה בגופו או בחייו של אדם, מוחזק כמי שהתגבש אצלו יסוד נפשי של קלות דעת (ע"פ 7162/19 ראש נ' מדינת ישראל, פסקה 21 ‏(3.1.2021‏). ולשימוש בחזקה זו עובר לרפורמה בעבירות ההמתה, ראו: עניין חוג'ה, בעמ' 239-237; עניין סעת, בפסקה 5; כן ראו סעיף 34ט(ב) לחוק העונשין). הטעם שביסוד חזקה זו הוא פשוט: "מי שמצוי במצב של שכרות, הכרתו מתערפלת וחושיו מתקהים. לכך, מטבע הדברים, השלכה שלילית על תפיסת המציאות המשתנה לפניו ועל התאמת פעילותו ותגובותיו לשינויים אלה" (עניין חוג'ה, בעמ' 238-237; ולהרחבה על השפעותיה הפיזיולוגיות של צריכת אלכוהול, ראו: סטולר ופינקלשטיין, בעמ' 122-120). כפועל יוצא, מי שנוהג בגילופין מוחזק משפטית כמי שהיה מודע לסיכונים הכרוכים בשכרותו ולאפשרות הממשית שיגרום בשל כך לפגיעה בגופו של אחר. למותר לציין, כי בהימנעותו מלהעיד, גם חזקה זו לא נסתרה על-ידי המשיב. המשיב, כנהג מקצועי הנוהג משאית שמשקלה עולה על 3,500 ק"ג, החליט לאחוז בהגה חרף שכרותו, כשבדמו ריכוז אלכוהול החורג למעלה מפי 11 מהרף המחמיר החל עליו. פשיטא שנטילת סיכון בנסיבות אלה, על ידי מי שאמון על נהיגה בכלי רכב כה כבד, אינה יכולה לחסות תחת כנפי הרשלנות גרידא. יש לראותו כמי שנטל על עצמו ביודעין סיכון בלתי סביר לפגיעה בחיי אדם – סיכון אשר התממש, למרבה הצער, וקיפד את חייהם של המנוחים. הערה בטרם סיום 48. טרם סיום, ראיתי לציין כי פגמים ומחדלים שונים בהתנהלות גורמי האכיפה הקשו שלא לצורך על חקר האמת, וכמעט שהביאו לסיכול בירורה. תחילה, עת נמנעו השוטרים מלעמוד על ביצועה המהיר של בדיקת השכרות. שומה היה על גורמי האכיפה להבהיר למשיב, ברחל בתך הקטנה, כי אף שזכות ההיוועצות בעורך דין שרירה וקיימת ותכובד במלואה, אין בה כדי להצדיק עיכוב ביצוען של בדיקות מדעיות הרגישות לחלוף הזמן; קל וחומר שעה שעיכוב זה דוחק את ממצאי הבדיקה אל מחוץ לגבולותיה של חזקת השכרות הסטטוטורית. המשכם, בפסיחה על חזקת הסירוב (בחקירות, באזהרות, ואף בכתב האישום) באופן ששמט עוגן משפטי אפשרי לכתב האישום (ומבלי לנקוט עמדה לעניין זה). וסופם בחוות הדעת המדעית, אשר יכולה היתה להיות מנוסחת באופן חד וברור יותר. הצטברותם של כשלים אלו הכבידה, שלא לצורך, על מלאכתו של בית המשפט. הרשעתו של המשיב בדין מתאפשרת בסופו של יום אך ורק משום שחרף המחדלים הללו, מארג הראיות הכולל שניצב לחובתו לא הותיר ולו צל של ספק סביר באשר לאשמתו. ואולם, בשם המאבק בנגע הקשה של נהיגה בשכרות, חובה על גורמי האכיפה והתביעה ליתן דעתם לליקויים אלו, להפיק את הלקחים הנדרשים ולתקנם לעתיד לבוא, לבל יהפכו מחדלי חקירה לפרצה שדרכה יחמוק חוטא מן הדין. 49. סיכומם של דברים: אציע אפוא לחבריי לקבל את הערעור, ולהרשיע את המשיב בשתי עבירות של המתה בקלות דעת, חלף הרשעתו בגרימת מוות ברשלנות; וכן להרשיעו בעבירה של נהיגה בשכרות. הרשעתו בגרימת נזק תעמוד על כנה. 50. התיק יושב אפוא לבית המשפט המחוזי, לצורך גזירת עונשו של המשיב בהתבסס על הרשעתו בעבירות אלה. גילה כנפי-שטייניץ שופטת השופטת דפנה ברק-ארז: אני מסכימה. דפנה ברק-ארז שופטת השופט חאלד כבוב: אני מסכים לתוצאה שאליה הגיעה חברתי השופטת ג' כנפי-שטייניץ. כשלעצמי, לא מצאתי ממש בטענות המערערת ביחס לקבילות הודעות המשיב במשטרה. שכן, גם אם המשיב היה ממלא פיו מים – הן בחקירותיו במשטרה, הן בבית המשפט – הוא היה רשאי להעלות בבית המשפט, באמצעות סנגורו, תֶזַת חפות סבירה שמתיישבת עם הראיות שהוצגו על-ידי התביעה. ובמילים אחרות: "אשמתו של נאשם אינה תולדה של דחיית גירסתו והיא נבחנת ונקבעת על בסיס הראיות הנפרשות בפני בית המשפט; ובמקום שאין בראיות כדי לבסס את אשמתו של הנאשם במידה הדרושה בפלילים - מחובתו של בית המשפט לזכותו, גם אם הגנתו נדחית מכל וכל" (ע"פ 4736/91 פטאיר‎ ‎נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (25.04.1994). ראו גם: דורון מנשה ואיל גרונר מהות הספק הסביר במשפט הפלילי 94 (2017)). ואולם, מקובלת עליי מסקנת חברתי שלפיה המאשימה הצליחה להוכיח כי בעת ביצוע הבדיקה – למעלה מ-3 שעות לאחר התאונה – היה בדמו של המשיב למעלה מפי 11 מכמות האלכוהול המותרת. זאת, כאשר תזת החפות שהציגה ההגנה (שתיית פחית בירה לאחר התאונה) יכולה להסביר פחות ממחצית מכמות האלכוהול שנמצאה בדמו. די בכך כדי להגיע למסקנה כי המשיב נהג בשכרות בעת גרימת התאונה. שאלה נפרדת היא אם ניתן, מבחינה עקרונית, לראות בשתיית אלכוהול לאחר תאונה כ"סירוב לבדיקת שכרות", כמשמעות הדבר בסעיף 64ד לפקודת התעבורה [נוסח חדש]. על פני הדברים ניתן לטעון כי התנהלות מעין זו שוללת מגורמי האכיפה את האפשרות לבדוק את רמת האלכוהול שהייתה בדם בעת התאונה, ובכך היא משקפת סירוב להיבדק. ואולם, משטענה זו לא הועלתה על-ידי הצדדים ולא נדונה בבית משפט קמא, אמנע מלהרחיב בעניינה. לבסוף, אבקש להצטרף להערותיה של חברתי השופטת כנפי-שטייניץ ביחס למחדלים הרבים שנפלו בהתנהלות גורמי האכיפה לאורך ניהול ההליך. התנהלות זו בשילוב עם ההתנהלות המתוחכמת של ההגנה, הייתה כפסע מלהוביל לתוצאה שבמסגרתה המשיב אינו נותן את הדין על מלוא חומרת מעשיו. יש לקוות כי יופקו בעניין זה הלקחים הדרושים. חאלד כבוב שופט הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת ג' כנפי-שטייניץ. ניתן היום, ג' אייר תשפ"ו (20 אפריל 2026). דפנה ברק-ארז שופטת גילה כנפי-שטייניץ שופטת חאלד כבוב שופט