כפר מחולה - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתישבות ש נ. בית שא

בבית המשפט העליון רע"א 1139/99 בפני: כבוד השופטת ד' דורנר כבוד השופט י' טירקל כבוד השופט י' אנגלרד המבקש: כפר מחולה - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ נגד המשיב: בית שאן חרוד - אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 28.12.98 בתיק המ' 4733/97 שניתנה על ידי כבוד השופט גינת תאריך הישיבה: ו' באדר ב' תש"ס (13.3.2000) בשם המבקש: עו"ד א' ינובסקי ועו"ד רימר בשם המשיב: עו"ד ד' רכס פסק-דין השופט י' אנגלרד: זוהי בקשה למתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי בנצרת, שקיבל את הבקשה לעיכוב הליכים, על פי סעיף 5(א) לחוק הבוררות, התשכ"ח1968- (להלן: חוק הבוררות). אנו נעתרים לבקשה למתן רשות ערעור ודנים בה כאילו ניתנה רשות ערעור והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה. 1. לפנינו סכסוך בין כפר מחולה, מושב עובדים של הפועל המזרחי להתישבות שיתופית בע"מ (להלן: המושב) לבין בית שאן חרוד אגודה שיתופית של משקי עובדים לתובלה בע"מ (להלן: האגודה), אשר בה המושב הוא חבר. לב הסכסוך נוגע לזכותו של חבר באגודה, העומד לפרוש ממנה, להשבת השקעתו בהון האגודה. ביתר דיוק: השאלה המהותית השנויה במחלוקת בין בעלי הדין היא האם המושב, הפורש מן האגודה, זכאי לערך הנומינלי או לערך הריאלי של השקעתו המקורית. 2. מבחינה עובדתית יצוין, כי המושב, בעת הצטרפותו לאגודה בשנת 1983, שילם לאגודה כהשתתפות בהונה סך של 100,000$. לפי עמדת האגודה, סכום פדיון זכויותיו של המושב עומד בעת הזאת (כלומר, בשנת 1999), לפי ערכו הנומינלי, על סך של 2,928.- ש"ח, טבין ותקילין. 3. לאחר שהאגודה הודיעה למושב כי הוא זכאי לערך השקעתו הנומינלית בלבד הגיש המושב תביעה לבית המשפט המחוזי בנצרת, למתן ההצהרה הבאה: א. חלקו של [המושב] בהון האגודה של המשיבה הוא 7.48% וכן, כי ב. בהתאם לפרשנות הנכונה של הדין ושל הוראות תקנונה של [האגודה]: I. חבר [האגודה], אשר חברותו בה פקעה מחמת יציאתו את האגודה זכאי לכך כי זכויותיו באגודה תפדינה בסכום השווה לחלקו בהון [האגודה] וקרנותיה אך לא פחות מהסכום ששולם על ידו כהשתתפות בהון האגודה, וכן כי II. "חלקו של החבר בהון האגודה וקרנותיה" לצורך פדיון זכויותיו של חבר שיצא מ[האגודה] הינו חלקו של החבר בהון העצמי של [האגודה] כפי שיופיע במאזנה המבוקר האחרון שלפני מועד פקיעת החברות כשהוא מותאם ומשוערך ליום פקיעת החברות, לפי שווי השוק של נכסיו, וכן כי III. את "סכום ההשתתפות בהון האגודה" יש לחשב כשהוא מתואם ליום פקיעת החברות, היינו כשהוא צמוד ונושא רבית. 4. אולם, אנו לא נקראים להכריע בגופה של הבעיה המשפטית המהותית, אלא בשאלה הדיונית, מי מוסמך, על רקע מכלול ההוראות הנורמטיביות הנוגעות לעניין, להיזקק לסכסוך זה. לטענת האגודה, הסכסוך בין בעלי הדין חייב להידון לפני ועדת בוררות ולא בבית המשפט. לפיכך ביקשה האגודה לעכב את ההליכים המתנהלים בפני בית המשפט המחוזי, בהתאם לסמכותו לפי סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח1968-. המושב, מצידו, מתנגד לעיכוב ההליכים וטוען שעל הסכסוך להתברר בבית המשפט. בית המשפט המחוזי בנצרת נעתר לבקשת האגודה לעכב את ההליכים, כדי לאפשר את בירורו של הסכסוך בועדת בוררות. על החלטה זו ביקש המושב רשות לערער. 5. שאלת עיכוב ההליכים נוגעת לשורה של הוראות נורמטיביות, עליהן נמנים חוק, תקנות ותקנון האגודה. הבסיס ונקודת המוצא לטענת האגודה מצויים בהוראות פקודת האגודות השיתופיות ובתקנון האגודה. טענות המושב נגד עיכוב ההליכים ונגד קיום הבוררות נוגעות לשני מישורים נורמטיביים, שיש ביניהם, כפי שניווכח בהמשך, יחסי גומלין. המישור האחד הוא מיוחד לדיני האגודה השיתופית, והאחר שייך לדיני הבוררות הכלליים. בוררות בדיני אגודות שיתופיות 6. אדון תחילה בהיבטים הנובעים מדיני האגודה השיתופית המיוחדים. הכוונה היא להוראה המנחה בעניין יישוב סכסוכים המצויה בפקודת האגודות השיתופיות, הלוא היא הוראת סעיף 52(1) לפקודה זו, אשר טרם זכתה לנוסח חדש, ועל כן הנוסח המקורי באנגלית עדיין מחייב. וזו לשונה: A registered society may, by its rules, provide for the settlement of disputes touching the business of the society by reference to the registrar or otherwise: a claim by a registered society for any debt or demand due to it from a member, past member, or the nominee, heir or legal representative of a deceased member, including a fine imposed in accordance with the rules, whether such debt or demand be admitted or not, is a dispute touching the business of the society within the meaning of this subsection. התרגום העברי, הבלתי רשמי, של הוראת סעיף 52(1) בפקודת האגודות השיתופיות הוא כדלקמן: יכולה אגודה רשומה לקבוע בתקנותיה הוראות בנוגע ליישוב סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה, בין ע"י הרשם או באופן אחר: תביעה של אגודה רשומה לכל חוב או דרישת תשלום המגיעים לה מחבר, ממי שהיה חבר, או מן הממונה, או מן היורש או בא-הכוח החוקי של חבר שמת, לרבות קנס שיוטל בהתאם לתקנות האגודה, בין שהודו ובין שלא הודו באותו החוב או באותה דרישת התשלום, הריהי סכסוך הנוגע לעסקי האגודה בגדר סעיף-קטן זה. 7. הוראה נוספת, החשובה לעניינו, היא ההוראה המצויה בסעיף 122 לתקנון האגודה, אשר זו לשונה: כל הסכסוכים הנובעים מעסקי האגודה, אשר יתגלעו בין החברים או בין חברים-לשעבר או בין אנשים התובעים על-ידיהם מצד אחד ובין האגודה או ההנהלה או הפקידים של האגודה מצד שני, ימסרו לבוררות למשפט-חברים ליד המרכז לקואופרציה ובהתאם לתקנון משפט-חברים זה; ועל החלטת משפט החברים ליד המרכז לקואופרציה שמורה לצדדים זכות-הערעור בפני ועדת בוררים בת 3 חברים שתתמנה על-ידי מינהלת "ניר שיתופי"; למרות האמור לעיל הנהלת האגודה רשאית, לפי שיקול דעתה, לפנות לבתי-משפט ולתבוע כספים המגיעים לאגודה מחברים או מחברים לשעבר; סכסוכים הנוגעים לפירוש התקנון הזה או ערעור חבר על סיבות, אשר נתנו בקשר עם ההחלטה על הוצאתו, ימסרו להכרעת ועדת-בוררות המורכבת מ3- חברים שיתמנו על-פי הוראות סעיף 15 לתקנון זה. 8. יושם אל לב כי ההוראה בתקנון האגודה מבדילה בין שני סוגים של סכסוכים: האחד, כלל הסכסוכים הנובעים מעסקי האגודה; והאחר, סכסוכים הנוגעים לפירוש התקנון של האגודה או ערעור של חבר על הסיבות להוצאתו מן האגודה. הסוג הראשון מסור לבוררות למשפט-חברים ליד המרכז לקואפורציה, הסוג השני מסור לועדת בוררות שתתמנה על פי הוראות סעיף 15 לתקנון. לפי הוראות אלה, ועדת הבוררות תורכב מנציג ההנהלה, נציג המושב ואדם שלישי עליו יוסכם על ידי שני חברי הועדה הראשונים. נראה כי הסכסוך הנדון נוגע לפירוש התקנון, ולכן, בהנחה כי אין מניעה אחרת, הבוררות צריכה להתקיים לפני ועדת הבוררות הנזכרת. דא עקא, בעיני המושב יש ויש מניעות חמורות לקיומה של עצם הבוררות לשם יישוב הסכסוך הנדון. 9. הטענה המרכזית של המושב נגד קיום הבוררות היא כי הסכסוך בינו לבין האגודה, שעניינו המהות של זכות חבר בהון האגודה, אינו סכסוך הנוגע לעסקי האגודה, כמשמעות דיבור זה בהוראת סעיף 52(1) לפקודה. ואמנם, בהנחה כי טענה זו מתקבלת, אין לחייב את המושב להסכים כי הסכסוך בינו לבין האגודה יידון בדרך הבוררות. תקנון האגודה כפוף להוראות הפקודה הקוגנטיות. לכן, במידה וסעיף 122 לתקנון מתיימר להרחיב את תחום הבוררות מעבר לעסקי האגודה, הוא חסר תוקף בשל סתירתו את סעיף 52(1) לפקודה. העקרון הכללי הוא כי הוראה בתקנון של אגודה, העומדת בסתירה לפקודה או לתקנות שנתקנו על פיה, היא חסרת תוקף. השווה בהקשר זה את סעיף 9(1) לפקודה; וכן ס' אוטולנגי, אגודות שיתופיות - דין ונוהל (תשנ"ה, כרך א'), (להלן: אוטולונגי - אגודות שיתופיות) 238-233. לעקרון כללי זה עוד אשוב בהמשך הדברים. 10. יש לזכור, כי המטרה העיקרית של הוראת סעיף 52(1) לפקודה היא להסמיך את האגודה לקבוע בתקנונה שבירור הסכסוכים בינה לבין חבריה יתקיים לפני רשם האגודות או לפני מוסד בוררות. הרעיון מאחורי הסמכה זו הוא כי בשל אופיין המיוחד של אגודות שיתופיות, מן הראוי כי הסכסוכים יתבררו בפני גופים פנימיים של האגודה או לפני גופים אחרים הקרובים להגשמת רעיון הקורפורציה. עמד על כך השופט זוסמן בהמ' 554/64 הלוואה וחסכון חיפה אגודה הדדית בע"מ, ו13- אח' נ' שלמה גלר, ואח' פ"ד יט(1) 319 (להלן: עניין הלוואה וחסכון): המחוקק מביט בעין יפה על יישוב של סכסוך כזה מחוץ לכתלי בית-המשפט, ומפאת קרבתו של הבורר לעניני האגודה ומומחיותו, חזקה עליו שיטיב משופט למצוא את הדרך ליישר את ההדורים. יישוב של סכסוך כזה על ידי הבורר הוא בגדר האוטונומיה של התאגיד." (שם, בעמ' 327[ד-ה]) ראה גם בג"צ 183/82 נוה אטיב - כפר שיתופי להתיישבות חקלאית בע"מ נ' רשם האגודות השיתופיות ואח' פ"ד לז(1) 164, (להלן: עניין נוה אטיב) 168-167[ז]; ה"פ 284/98 (י-ם) בית מאיר - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות שיתופית בע"מ ואח' נ' אוריאל רחמני ואח' (לא פורסם), סעיף (4) לפסק דינה של השופטת א' פרוקצ'יה; ס' אוטולנגי "איסור על בוררות בעניינים קונסטיטוציוניים באגודות שיתופיות - גולם המאיים לקום על יוצרו" ספר לובנברג (תשמ"ח) 208 (להלן: אוטולנגי - לובנברג), 209 ליד הערות שוליים 5 ו6-. 11. והנה, תקנון האגודה נחשב כהסכם בין האגודה לבין חבריה. ראה ע"א 524/88 "פרי העמק" - אגודה חקלאית שיתופית בע"מ ו30- אח' נ' שדה יעקב - מושב עובדים של הפועל המזרחי להתיישבות חקלאית שיתופית בע"מ ואח', פ"ד מה(4) 529, 547-546, מפי השופט ברק וכן אוטולנגי - אגודות שיתופיות בעמ' 179-167. נשאלת השאלה העקרונית, מדוע ימנע המחוקק מן האגודה לקבוע בתקנונה - דהיינו, בהסכם בינה לבין חבריה - כי סכסוכים שאינם נכנסים למסגרת הוראת סעיף 52 לפקודה, יוכרעו גם הם בדרך של בוררות? התשובה מצויה בהיבט הבא: הוראת בוררות, משמעותה היא שלילת זכותו הבסיסית של אדם לבירור סכסוכיו בבית המשפט. לכן, כאשר המדובר הוא בתקנון של אגודה, אליו מצטרף כל חבר ללא אפשרות של שינוי במשא ומתן אינדיבידואלי, המחוקק מצא לנכון לדאוג לכך כי שלילת הגישה החופשית לבית המשפט תהיה מבוקרת. מגמה זו תואמת את גישת המחוקק לגבי חוזים אחידים, כפי שמצאה את ביטויה בהוראות סעיפים 4(9) ו- 4(10) לחוק החוזים האחידים, התשמ"ג1982-. יודגש, כי אין כאן אלא הצבעה על מגמה חקיקתית בעלת תכלית דומה, מבלי לגעת בשאלה, שאין צורך להידרש לה, אם חוק החוזים האחידים חל על היחסים בין בעלי הדין שלפנינו. בהקשר זה עיין ודוק ע"א 1795/93, 1831/93 קרן גימלאות של חברי אגד בע"מ נ' יוסף יעקב ואח'; אגד - אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ נ' יוסף יעקב ואח', פ"ד נא(5) 433. 12. המסקנה העולה מן האמור היא, שאם יימצא כי הדיבור "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" הוא בעל משמעות מצמצמת, הרי צמצום זה הוא בעל אופי קוגנטי מבחינת סמכותה של האגודה לקבוע חובת היזקקות לבוררות. כלומר, אין בכוחה של אגודה לחייב את חבריה להיזקק לבוררות מעבר לסכסוכים הנתפסים על ידי הדיבור הנזכר (השווה ע"א 314/69 "אגד" בע"מ, ואח' נ' אברהם גולדמן, ואח' פ"ד כג(2) 733, 735[ב-ג]). אולם, לפי הגיון הדברים, כל זה נכון לגבי הוראה תקנונית המכוונת, מטבע הדברים, לסכסוכים עתידיים. שונה המצב לגבי סכסוך קונקרטי שכבר התעורר בין האגודה לבין חבר בה; בהעדר מכשול חוקי אחר, אין כל מניעה כי שני הצדדים יסכימו ביניהם, כאן ועכשיו, כי הסכסוך הקיים ביניהם, ואשר אינו נופל למסגרתו של הדיבור הנזכר, יוכרע בדרך של בוררות. אין לפרש את הוראת הפקודה כאילו היא באה למנוע הסכמה מיוחדת מעין זאת בין הצדדים. המניעה החוקית היא לחייב צד מראש - באמצעות הוראה תקנונית - להיזקק לבוררות בניגוד לרצונו. 13. על ההבחנה בין ההוראה התקנונית למסירת הסכסוך לבוררות לבין הסכם בוררות ad hoc, עמד בית משפט זה בע"א 649/79 עזבון המנוח יחיא דוכן ואח' נ' ירחיב - מושב עובדים להתיישבות שיתופית בע"מ, פ"ד לה(2) 200. בפרשה זו חתמו הצדדים על הסכם מיוחד למסירת סכסוכם המוחשי לבוררות לידי הוועדה המשפטית המרכזית של תנועת מושבי העובדים בישראל. נטען על ידי חבר אגודה שיתופית כי הסכסוך הנדון אינו נכנס בגדר הסכסוכים בין חבר לאגודה שיתופית, הנתפסים על ידי הוראת סעיף 52(1) לפקודה, ולכן אין לבורר לענות בו. טענה זו נדחתה על ידי בית משפט זה מן הטעם כי המבחנים של סעיף 52(1) אינם חלים על הסכם בוררות מיוחד שבין האגודה לבין אחד מחבריה. כפי שמציינת השופטת מ' בן-פורת, שם, בעמ' 202, המדובר בשטר בוררין, שנחתם על ידי הצדדים, ולא בבוררות, הנכפית על אדם בתוקף התקנון של מושב. ראה גם דבריו של השופט ח' כהן, שם, בעמ' 201[ז]. יצוין, כי יש מי שחולק על האפשרות להסכים בהסכם בוררות ad hoc לגבי סכסוכים שאינם נכנסים לגדר הוראת סעיף 52(1) לפקודה. דעה זו קשורה קשר הדוק לשאלת הפרשנות של הוראת סעיף 52(1) לפקודה, ולכן אשוב אליה במסגרת הדיון בדבר מהות המבחנים הקובעים את היקף תחולתו של סעיף 52(1) לפקודה. 14. בסיכום הדברים עד כאן: השאלה העקרונית, המתעוררת במסגרת הוראת סעיף 52(1) לפקודה, היא האיזון הנאות בין התכלית של יישוב סכסוכים, בהם מעורבת אגודה שיתופית, במוסדות מיוחדים, כולל בוררות, לבין התכלית של שמירת זכותו הבסיסית של אדם כי סכסוכיו יתבררו במוסדות השיפוט הרגילים. איזון זה צריך להיעשות במסגרת הפרשנות של הדיבור “disputes touching the business of the society”, כמשמעותו בהוראת סעיף 52(1) לפקודה. עיכוב הליכים בדיני הבוררות 15. לפני שאדון בפסיקה הענפה שעסקה בפרשנות הדיבור "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה", מן הראוי כי אגע בהוראות חוק הבוררות, שאף מטרתן היא לתחום את גבולות החובה (ההסכמית) להיזקק למוסד הבוררות. הכוונה היא להוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, לפיה רשאי בית המשפט שלא לעכב את ההליכים של תובענה שהוגשה לו, וזאת על אף העובדה כי התובענה נוגעת לסכסוך שהוסכם בין בעלי הדין למסרו לבוררות. התנאי הוא כי בית המשפט ראה טעם מיוחד שהסכסוך לא יידון בבוררות. הדיון בהוראה זו אינו עיוני גרידא: קודם כל, עקרונית, הוראות חוק הבוררות חלות על הבוררות המוסדרת בסעיף 122 לתקנון האגודה ואשר עליה נסבה המחלוקת שלפנינו. ראה ע"א 55/59 עולש מושב עובדים להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ, ו7- אח' נ' אריה פיין, ואח' פ"ד יג 856 (להלן: עניין עולש), בעמ' 860[א-ב]; ס' אוטולנגי בוררות - דין ונוהל (מהדורה שלישית, תשנ"א) (להלן: אוטולנגי - בוררות), §217, בעמ' 215 (בסמוך להערת שוליים 42). שנית, כפי שניווכח לדעת, קיים קשר רעיוני בין פרשנות הדיבור "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" המופיע, כאמור, בסעיף 52(1) לפקודה, לבין קיום טעם מיוחד, במובן הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. 16. לא כאן המקום לפרט את המקרים שבהם מצאו בתי המשפט כי קיים טעם מיוחד שלא לעכב את הדיון בבית המשפט (ראה על כך בהרחבה אצל אוטולנגי - בוררות, §122 -§137, עמ' 144-126). לצורך ענייננו, הנוגע באופן בלעדי לקביעתו של היקף חובת הבוררות הסטטוטורית והתקנונית לגבי סכסוכים בין אגודה שיתופית לחבריה, יש לבחון רק את אותם השיקולים, הנשקלים במסגרת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות, שהם בעלי אופי עקרוני וכללי. לטעמי, שני סוגי שיקולים שייכים לעניין הנדון; האחד, היות הסכסוך בעל חשיבות ציבורית, והאחר, הצורך לפצל את הדיון בין צדדים שונים או בין עניינים שונים, כך שחלק מן הסכסוך יידון בבוררות וחלק אחר בבית המשפט. במקרה הנדון לפנינו, אפשר להתרכז בהיבט של חשיבות ציבורית, משום שעל פי הנסיבות אין כאן כל בעיה של פיצול הדיון. 17. אולם, הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות אינה ההוראה היחידה העשויה להשפיע על השאלה אם סכסוך בין אגודה שיתופית לבין חבר באגודה יידון בבית משפט או בבוררות. הוראה כללית אחרת מצויה בסעיף 3 לחוק הבוררות, לפיה אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. כפי שנראה בהמשך הדברים, יש הגורסים כי המבחן של סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות בדבר שלילת הבוררות תואם את הרעיון המבוטא בסעיף 3 לחוק הבוררות. כלומר, הדיבור "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה השיתופית" כולל בתוכו כל סכסוך היכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים. מן הראוי איפוא כי נעבור לדון במשמעותה של הוראת סעיף 52 לפקודה. פרשנות סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות 18. לאחר סקירה תמציתית זו של המסגרת הנורמטיבית המיוחדת של חוק הבוררות, תוך התייחסות ליחסי הגומלין האפשריים בינה לבין הבוררות מכוח דיני האגודה השיתופית, מן הראוי לבחון כעת מקרוב את הסוגיה האחרונה. במרכז הדיון עומדת פרשנותה של הוראת סעיף 52(1) לפקודה. יצוין, כי הוראות, הדומות לסעיף 52(1) לפקודה, קיימות במספר שיטות בחבר העמים הבריטי והן נתפרשו בפסיקת בתי המשפט שם. כאמור, בעיית הפרשנות נוגעת למשמעות הדיבור .“disputes touching the business of the society” דומה, כי אפשר להבחין בין שתי גישות בסיסיות לגבי הפרשנות של דיבור זה בהוראת סעיף 52(1) לפקודה: גישה מצמצמת וגישה מרחיבה. הגישה המצמצמת 19. אתחיל בגישה המצמצמת. על פי גישה זו, יש לתת לדיבור הנזכר פרשנות מצמצמת, כך ש"עסקי האגודה" הם עניינים מיוחדים בלבד ביחסים בין האגודה לבין חבריה. התוצאה היא כי סכסוכים רבים, אשר על פי הדין הכללי אין כל מניעה כי יימסרו לבוררות, אינם נכנסים לגדר הוראת סעיף 52(1) לפקודה. תימוכין מסוימים לגישה זו אפשר למצוא בסיפה של הוראת סעיף 52(1). כאן טרח המחוקק ומנה בדרך הקסואיסטיקה את מה שנחשב כנוגע לעסקי האגודה: תביעה של אגודה רשומה לכל חוב או דרישת תשלום המגיעים לה מחבר, ממי שהיה חבר, או מן הממונה, או מן היורש או בא הכח החוקי של חבר שמת, לרבות קנס שיוטל בהתאם לתקנות האגודה, בין שהודו ובין שלא הודו באותו החוב או באותה דרישת התשלום, הריהי סכסוך הנוגע לעסקי האגודה בגדר סעיף קטן זה. פירוט המקרים בסיפא מעורר תמיהה גדולה. מי היה מפקפק כי "תביעה לכל חוב או דרישת תשלום המגיעים לה מחבר" הם בבחינת "סכסוך הנוגע לעסקי האגודה"?! תמיהה זו נמצאת מתורצת על פי הגישה המצמצמת, משום שהיא גורסת כי המקרים המפורטים, והם בלבד, נכנסים בגדר הדיבור "סכסוך הנוגע לעסקי האגודה". במילים אחרות, הסיפא של הוראת סעיף 52(1) מגדירה באופן ממצה את היקף ההסמכה של האגודה לקבוע בתקנונה את חובת הבוררות. ואמנם בית משפט בסינגפור, שבחוק האגודות השיתופיות שלה מצויה הוראה הדומה לסעיף 52(1) לפקודתינו, אימץ את הגישה המצמצמת בהסתמכו על הפירוט הנזכר. וכך אומר שם בית המשפט: It will be seen that sub-s (1) of s 49 of the [Co-operative Societies] Act specifically provides that a claim by a society for any debt due to it from a member shall be deemed to be a dispute touching the business of the society within the meaning of the subsection. There is no corresponding provision regarding a claim by a member for any debt due to him from the society. It is a fair inference that the legislature had no intention of including such a claim or demand by a member within the ambit of a dispute touching the business of the society. Had the legislature intended that a claim by a member for a debt due to him from the society should be deemed to be a dispute touching the business of the society within the meaning of that subsection, the legislature would have so enacted. It follows therefore that a member is free to take his claim to court when it is admitted but not met by the society, because as a matter of law there is in those circumstances no dispute within the meaning of sub-s (1) of s 49 of the Act. Singapore Government Officers’ Co-operative Housing Society Ltd v Achutha Menon 1978-79 SLR 399 (High Court). 20. לו היינו מקבלים גישה זו במקרה שלפנינו, הרי הסכסוך הנדון, שהוא נוגע לתביעה מצד חבר כלפי האגודה, לא היה נכנס מלכתחילה לדיבור "סכסוך הנוגע לעסקי האגודה". יתרה מזו, הוראת התקנון בסעיף 122 הנזכר, המתיימר להרחיב את היקף חובת הבוררות לתביעות של חבר כלפי האגודה, היתה בבחינת אולטרה וירס לפקודה. 21. אולם, הפסיקה של בית משפט זה לא קיבלה את הגישה המצמצמת הנזכרת, שהיא, ללא ספק, מרחיקת לכת בצמצומה. פסק הדין המרכזי, אשר התייחס למשמעותה של הסיפה של סעיף 52(1) לפקודה, הלא הוא עניין הלוואה וחסכון, בעמ' 333-332, מפי השופט י' זוסמן, נוקט לגביה גישה פרשנית שונה לחלוטין: לסיפה מוענקת דווקא משמעות מרחיבה. כלומר, התפיסה היא כי יחסה של הסיפה לרישה היא לא בבחינת כלל ופרט שאין בכלל אלא מה שבפרט, אלא בבחינת פרט שבא להוסיף על הכלל, דהיינו, להרחיב את מושג ה"סכסוך" המופיע ברישה. באותה דרך בחר השופט מ' שמגר בעניין נוה אטיב, בעמ' 166[ב-ו]. ראה גם ד"ר מ' ישי "רושם האגודות השתופיות וסמכותו המשפטית" הפרקליט א' (תש"ג) 18; א' פלמן דיני אגודות שיתופיות בישראל - להלכה ולמעשה (תשי"א) 195-194; אוטולנגי - לובנברג, בעמ' 217. גם לטעמי, אין לקבל את הגישה המצמצמת, אשר מגבילה ללא צידוק ענייני את חובת ההיזקקות למוסד הבוררות, כך שהיא משתרעת על מספר מועט ביותר של סכסוכים. הגישה המרחיבה 22. הגישה המרחיבה יוצאת מן ההנחה כי אין לצמצם את הרישא של הוראת סעיף 52(1) למקרים המנויים בסיפא, אלא יש לתת לו משמעות עצמית. אקדים ואעיר כי הדיבור “disputes touching the business of the society” נתפרש פרשנות מרחיבה ברוב בתי המשפט בארצות חבר העמים הבריטי שנקראו לפרש הוראות הדומות במהותן להוראת סעיף 52(1) לפקודה. כך, למשל, קבע בית המשפט במלזיה בעניין M Arulandan v Malaysian Co-operative Insurance Society Ltd 1987-1 MLJ 485 (High Court) כי יש לתת לדיבור “disputes touching the business of the society” את המשמעות הרחבה ביותר (ראה גם H. Calvert The Law and Principles of Co-operation (Calcutta, 1926), §43, p. 195; Thanaraj a/1 Manikam & Ors v Lower Perak Tamil Co-operative Society 1997-4 MLJ 82 (High Court); Professor Dr A Kahar Bador & Ors v N Krishnan & Ors (No 2) 1983-1 MLJ 412 (Kuala Lumpur); Co-operative Central Bank Ltd v Haji Rosli bin Haji Kamaruddin 1991-2 MLJ 37 (Kuala Lumpur)). לגבי מקורות ההשראה של הוראת סעיף 52 לפקודה והפסיקה בהודו ראה גם אוטולנגי - לובנברג 219-218. סכסוכים "חוקתיים" וסכסוכים "פנימיים" 23. אולם, הרעיון כי יש לתת לדיבור הנזכר את המשמעות הרחבה ביותר, עדיין אינו עונה על השאלה מהם גבולותיו. כלומר, השאלה היא מהו המבחן שיגדיר את המקרים הנכנסים לגדר הסכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה לעומת אלה שאינם נכנסים בה. בפסיקה של בתי המשפט בישראל נתקבלה בהקשר זה ההבחנה בין "ענינים 'קונסטיטוציוניים' ובין ענינים 'פנימיים'". אבי ההבחנה הוא השופט י' זוסמן, אותה פיתח בעניין עולש ובעניין הלוואה וחסכון. בהסתמכו על הפסיקה האנגלית ייחד השופט זוסמן את הדיבור "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" לסכסוכים "פנימיים", שהם סכסוכים הנובעים מניהול העסקים, במובן הרחב ביותר, של האגודה עם חבריה. סכסוכים "חוקתיים", לעומתם, הם המקרים המיוחדים המעוררים שאלות של חוקיות, כגון חוקיותם של מוסדות האגודה, חוקיות פעולותיה של האגודה או שאלת תוקף בחירתם או מינוים של חברי מוסדות האגודה. (עניין עולש בעמ' 859[ב-ג]; עניין הלוואה וחסכון בעמ' 326[ג-ד]). סכסוכים אלה אינם נתפסים על ידי סעיף 52(1) לפקודה ולכן עליהם להתברר בפני בית משפט. יצוין, כי מאחר ומדובר בסכסוכים סביב חוקיותן של פעולות האגודה, הרי הם לפי מהותם סכסוכים שכלל אינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים, במובן הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. נמצא, כי הוצאתם של סכסוכים "חוקתיים" אלה מתחום הבוררות אינה, בסופו של דבר, תוצאה של קיום הוראת סעיף 52(1) לפקודה, אלא היא נובעת מדיני הבוררות הכלליים. 24. אך בכך לא הסתיים העניין. ההבחנה בין סכסוכים "חוקתיים" לבין סכסוכים "פנימיים" נדונה בשורה של פסקי דין נוספים בבית משפט זה ובבתי המשפט המחוזיים. לגבי מקרים אחדים - כגון שאלת חברותו של אדם באגודה - נתגלעו אף חילוקי דעות בין השופטים בדבר מיונו של הסכסוך כחוקתי או כפנימי. ראה עניין דוכן לעיל; ע"א 234/81 גדעון ירמה נ' "מזרע" קבוץ השומר הצעיר להתישבות שיתופית בע"מ פ"ד לו(4) 113 (להלן: עניין ירמה); בר"ע 135/93 (ב"ש) יואב צרפתי נ' קיבוץ משאבי שדה (לא פורסם); אוטולנגי - בוררות §85, עמ' 91-89; אוטולנגי - לובנברג, עמ' 212. 25. דומה, כי במספר פסקי דין ניכרת מגמה להרחיב את המושג "חוקתי" בהקשר של האגודה השיתופית. המשמעות הנורמטיבית של הרחבת המושג "חוקתי" היא כי אין עוד תיאום מלא בין הסכסוכים המוצאים מגדר בוררות החובה לפי הוראת סעיף 52(1) לפקודה - משום שהם אינם נוגעים לעניינים "פנימיים" של האגודה - לבין שלילת הבוררות מכוח הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. כלומר, יש סכסוכים בין האגודה לבין חבריה שאינם כפופים לבוררות החובה, על אף העובדה כי לפי דיני הבוררות הכלליים הם עשויים להידון בבוררות. עיין ודוק אוטולנגי - בוררות §82, עמ' 86-85. פער זה בין הוראת סעיף 52(1) לפקודה לבין סעיף 3 לחוק הבוררות, הביא לידי כך כי התוצאות המשפטיות של קיום סכסוך "חוקתי", במובן הרחב המיוחד בהקשר של אגודה שיתופית, רוככו בהשוואה לתוצאות המתחייבות מקיום סכסוך חוקתי במובן הצר של ההוראה הכללית שבסעיף 3 לחוק הבוררות. כך, למשל, נראה כי המובן הרחב של מושג החוקתיות איפשר לבית משפט זה להכניס הבחנה נוספת, והיא ההבחנה בין שאלה חוקתית שאינה אלא אינצידנטלית לסכסוך כספי בין בעלי הדין לבין שאלה חוקתית בעלת השפעה כללית. 26. מן הראוי להביא בהקשר זה את דבריו של חברי השופט א' ברק בעניין ירמה: ההבחנה בין "עניין פנימי" לבין "עניין חוקתי" אינה קלה כלל ועיקר. המקרים הקיצוניים אינם מעוררים קושי, אך ככל שמתקרבים ל"מרכז" מתגלה חוסר הבהירות אשר בסוגיה זו. כך, למשל, תובענה, הבאה לפסול בחירות לאחד ממוסדות האגודה, היא "עניין חוקתי" (ע"א 314/69). לעומת זאת, השאלה, אם חשבונו של חבר האגודה חויב ביתר או בחסר, היא "עניין פנימי" (השופט זוסמן בע"א 215/69, בעמ' 48). אך מה דינה של החלטה להרחיק חבר מן האגודה? השופט ח' כהן סבר, כנראה, כי עניין זה הוא "פנימי" (ע"א 649/79). כשלעצמי, נוטה אני לדעה, כי עניין זה הוא "עניין חוקתי" (השווה: Willis v Wells and others (1892) [2 Q.B. 225 (C.A.)] שצוטט בהסכמה בהמ' 554/64 הנזכר, בעמ' 334), אך דומה כי נוכל להשאיר שאלה זו בצריך עיון, כפי שעשתה גם השופטת בן-פורת בע"א 649/79 הנזכר. הטעם לכך הוא, כי בעניין שלפנינו אין הסכסוך עומד על השאלה, אם המערער הוצא מהמשיבה כדין אם לאו, ונושא התביעה אינו השאלה, אם החלטת המשיבה היה בה כדי להביא להוצאתו של המערער מהקיבוץ. המערער אינו מבקש כלל להכיר בו כחבר קיבוץ ואין הוא מבקש לשוב לקיבוץ. המערער מקבל, כי הוא חדל להיות חבר הקיבוץ, אך, לטענתו, תוצאה זו הושגה בדרך בלתי חוקית, אשר גרמה לו נזק, אשר בגינו הוא זכאי לפיצויים. נמצא, כי הסכסוך האמיתי בין הצדדים הוא סכסוך בדבר הזכויות הכספיות, והריהו עניין "פנימי", ואילו שאלת חברותו של המערער בקיבוץ, אפילו נראה בה שאלה "קונסטיטוציונית", אינה מתעוררת אלא באורח אינצידנטאלי... נראה לי, כי ההבחנה ההלכתית בין עניין חוקתי לבין עניין פנימי עומדת במקום שהסכסוך עצמו עניינו חוקתי או פנימי, ולא במקום שהסכסוך הוא פנימי, אך הוא מעורר אינצידנטאלית שאלה חוקתית. אכן, בהקשר אחרון זה, בהיות ההכרעה החוקית אינצידנטאלית, אין לה כל השפעה על האגודה כולה, על מבנה מוסדותיה, על מספר חבריה, ועל חוקיות החלטותיה על-פי תקנונה. ההכרעה היא בין הצדדים המעורבים, בינם בלבד, ונושא ההכרעה הוא כספי." (עמ' 117-116 לפסק הדין). ראה ברוח דברים אלה גם: בר"ע 70/93 (ב"ש) שוקטי עזרא ואח' נ' שיבלים מושב עובדים של הפועל המזרחי להתישבות חקלאית שיתופית בע"מ (לא פורסם); רע"א 1980/70 (חי') מושב בית שערים, אגודה שיתופית חקלאית בע"מ נ' ישי מיכאל ו5- אח' פסקים (מחוזיים) ע"ב 19. 27. לטעמי, לו המדובר היה בשאלה קונסטיטוציונית במובנה הצר של הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, אופיה האינצידנטאלי לא היה יכול להשפיע על שלילת האפשרות להסכים על הליך בוררות לגבי ההכרעה בה. כי אין הבורר מוסמך להכריע בשאלה שאין לגביה תוקף להסכם הבוררות (כפי שקובע סעיף 3 לחוק הבוררות), ותהא שאלה זו אינצידנטאלית כאשר תהא. 28. נמצא, כי הפסיקה הרחיבה את המושג "סכסוך חוקתי" מעבר לגדריו הצרות המסורתיות. התוצאה היא כי מושג זה, כפי שפורש על ידי הפסיקה, מכיל בתוכו שני מצבים שונים: האחד, עניינים המעוררים שאלות לגבי חוקיותן של פעולות האגודה, כולל שאלת תקפותן של נורמות שנוצרו על ידה, כגון תקפותן של הוראות תקנוניות. עניינים אלה נתפסים על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, ואין לגביהם תוקף להסכם הבוררות. והנה, דוגמה מובהקת למצב דברים מעין זה מצויה בהחלטתה של חברתי השופטת ד' דורנר בפרשת רע"א 8670/99 עמותת שערי ציון ואח' נ' מרדכי בניטה ואח' (לא פורסם). כאן נתבקש מתן רשות ערעור על החלטתו של בית המשפט המחוזי לדחות את הבקשה לעיכוב הליכים. בדחותו את הבקשה למתן רשות ערעור מציין בית משפט זה: המשתכנים תקפו בבית-המשפט את חוקיות התקנון של העמותה, שכן זה התקבל, לטענתם, שלא כדין ובניגוד לחוק. במקום, ביקשו המשתכנים להחיל על העמותה את התקנון המצוי. כן טענו המשתכנים, כי יש להקים מוסדות לעמותה. עניינים אלו אינם ראויים כלל להידון בהליך בוררות, שכן אין הם עונים על הגדרת ה"סכסוך", הנמצא בבסיסה של כל בוררות. חוקיות התקנון של העמותה הינה שאלה חוקתית, וככזו אין היא יכולה לשמש נושא לבוררות. עמדה על כך פרופ' ס' אוטולנגי בספרה בוררות - דין ונוהל, בע' 86: כאשר תקנון של תאגיד כלשהו נוגד את חוק המדינה, הרי זה עניין קונסטיטוציוני. לכן סכסוך בנוגע אליו לא יוכל, מטבע הדברים, להיות מוכרע בבוררות. לבורר אין סמכות להכריע בנושאים קונסטיטוציוניים, אף אם הצדדים הסכימו על-כך ביניהם מפורשות. 29. המצב האחר נוגע לסוגי סכסוכים שהוגדרו כעניינים חוקתיים על ידי הפסיקה בהקשר של אגודות שיתופיות, אך, כמוסבר לעיל, אין הם נתפסים על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. עניינים אלה מוצאים מגדר חובת הבוררות בשל הוראת סעיף 52(1) לפקודה, משום שהם נתפסים כסכסוכים שאינם נוגעים לעסקי האגודה במובן הרישה, ואף אינם נופלים תחת הריבוי שבסיפה. דא עקא, גדריו של סוג שני זה של סכסוכים "חוקתיים" אינן מבוררות די צרכן. אנסה לגבש מבחן אשר יקל על פתרון הסוגיה. 30. אני סבור כי כנקודת מוצא לפתרון הבעיה יכול לשמש רעיונו של השופט י' זוסמן כפי שבא לידי ביטוי בפרשת עולש. אפרט את העניין. השאלה שעמדה בפני בית המשפט בפרשה ההיא הייתה דבר חוקיותה של אסיפה כללית של אגודה שיתופית. בהקשר זה מציין השופט י' זוסמן, שגם לו הייתה שאלה זו נמנית על עיסקי האגודה, כמשמעות ביטוי זה בהוראת סעיף 52(1) לפקודה, הרי "לא היינו, מטעמים שבטובת הציבור, מעכבים את הדיון בתביעה הנוגעת לסכסוך כזה, על מנת שהעניין יבוא לדיון בפני הבוררים" (שם, בעמ' 859). ובהמשך מנמק בית המשפט את גישתו זו בכך כי השאלה הנדונה "אינה רק שאלה בין המשיבים ובין האגודה, אלא חשיבות כללית נועדה לה, ולא מן הדין יהא למנוע את פתרונה על-ידי בית-המשפט". בית המשפט מסתמך אמנם על החלוקה בין עניינים פנימיים לבין עניינים חוקתיים, אך הוא רואה את החלטתו בדבר עיכוב ההליכים כעניין הנכנס לגדר שיקול הדעת הנתון לבית המשפט מכוח סעיף 5 לחוק הבוררות, כפי שאמר השופט זוסמן בהמשך: "...על הליכים לפי סעיף 52(1) תחול [פקודת הבוררות], ובית המשפט מוסמך להעמיד את הדיון בתביעה או להמשיך בה, לפי שיקול-דעתו בהתאם לסעיף 5 לפקודת הבוררות" (ראה גם עניין הלוואה וחסכון, עמ' 329[ד-ו]). והנה, התפיסה כי העניין מסור לשיקול הדעת של בית המשפט, אינה מתיישבת עם ההנחה כי המדובר בסכסוך שמטבע ברייתו אינו יכול להיות נושא לדיון בפני בורר (השווה הלוואה וחסכון, עמ' 328[ה]). לגבי סכסוך מן הסוג האחרון, אליו מכוון כאמור סעיף 3 לחוק הבוררות, אין שיקול דעת; מלכתחילה אין בורר מוסמך לענות בו. 31. נמצא, כי גם אליבא דשופט זוסמן יש להבדיל בין שני סוגים של עניינים חוקתיים, כמוסבר לעיל. לדעתי, יש לצעוד צעד נוסף: מן הראוי להגדיר את העניינים החוקתיים הנמנים על הסוג השני - כלומר הסוג שאינו נתפס על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות - כאותם העניינים אשר לגביהם קיים - בשל אופיים העקרוני - טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים, וזאת במובן הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. גישה כוללת זו משלבת את הוראת סעיף 52(1) שילוב מלא בדיני הבוררות הכלליים. כל הסכסוכים בין אגודה שיתופית לבין חבריה מסורים לבוררות, למעט הסכסוכים שאינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים, כהוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, ולמעט הסכסוכים לגביהם קיים טעם מיוחד שיידונו בבית המשפט, כהוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. שני הסוגים האלה הם בבחינת עניינים "חוקתיים" במסגרת ההבחנה המסורתית שנתקבלה בפסיקה. לדעתי, אין כל טעם לפרש את הוראת סעיף 52(1) בדרך שתיצור פער בינה לבין דיני הבוררות הכלליים. 32. להבחנה בין שני הסוגים של סכסוכים "חוקתיים" יש משמעות משפטית. כאשר מדובר בסכסוך "חוקתי", במובנו הצר, הנתפס על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, הנפקויות המשפטיות הן הבאות: בהעדר אפשרות להסכם בוררות תקף (גם לא הסכם ad hoc), מלכתחילה אין לבית משפט שיקול דעת אם לעכב את ההליכים בבית המשפט, אם לאו: הוא חייב לדחות כל בקשה המוגשת במסגרת סעיף 5 לחוק הבוררות, ללא צורך בקיום טעם מיוחד. יתרה מזו, אם הסכסוך מובא לפני בורר, הלה חסר סמכות לדון בו, ואפשר להוציא נגדו צו מניעה. לבסוף, אם בכל זאת התקיים הליך בוררות אשר הסתיים במתן פסק בוררות, האחרון יבוטל מכוח סעיף 24(1) לחוק הבוררות, בלתי אם בית המשפט סבור, על פי סעיף 26(א) לחוק זה, שלא נגרם עיוות דין. ראה אוטולנגי - בוררות, §475, עמ' 462; וכן §82, עמ' 85, הערה 72. 33. לעומת זאת, אם המדובר הוא בסכסוך "חוקתי" מן הסוג השני, שאינו נתפס על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, המצב המשפטי שונה במקצת. ראשית, באופן עקרוני, הסכם בוררות ad hoc עשוי לחייב את שני הצדדים; שנית, מאחר וההנחה היא כי קיים טעם מיוחד שלא לעכב את ההליכים בבית המשפט - הסכסוך יידון אמנם בבית המשפט, אך זאת על יסוד הפעלת שיקול דעתו של בית המשפט על פי סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. אם מסיבה כלשהי הבורר דן בסכסוך, אין עניין של חוסר סמכות, על כל השלכותיה המשפטיות של קביעה זו. מהות הסכסוך בין בעלי הדין 34. על רקע מסקנותי הנזכרות, מן הראוי כעת לבחון מקרוב את מהות הסכסוך הקיים בין בעלי הדין העומדים לפנינו. הסכסוך בין בעלי הדין נוגע, כמוזכר לעיל, לשאלת דרך החישוב של פדיון הזכויות בעת פרישת חבר מן האגודה. נקודת המוצא הנורמטיבית מצויה בהוראות סעיף 65(2)(ה) ו-(כג) לפקודת האגודות השיתופיות, אשר קובעות כי שר העבודה מוסמך להתקין תקנות, המסדירות את דרך בירור שוויה של מנייתו או שווי האינטרס של חבר בגמר חברותו, וכן את התשלומים שישולמו לחברים בעת יציאתם מן האגודה. ואמנם, שר העבודה התקין מכוח סמכותו זו את תקנות האגודות השיתופיות (חברות), התשל"ג1973-. ההוראות השייכות במישרין לעניין שבפנינו הן תקנות 9, 10 ו11- אשר זו לשונן: פדיון מניות 9. פקעה חברותו של אדם באגודה, שלא לרגל מותו, תפדה האגודה את מנייתו, לרבות כל צורת השתתפות בהון האגודה, תוך המועד הנקוב בתקנותיה, אולם לא יאוחר משנתיים מיום פקיעת החברות; הרשם רשאי להאריך את המועד האמור לשלוש שנים נוספות לגבי אגודות מרכזיות. סכום הפדיון 10. המניה תיפדה בסכום ששולם תמורתה לאגודה בנוסף לסכומים אחרים שנקבעו על פי הוראת תקנות האגודה, אולם רשאית האגודה לנכות ממנו סכום השווה לשיעור יחסי לפיחות ערך הון המניות של האגודה מחמת הפסדים או ירידת ערכם של נכסי האגודה, לרבות פחת עד ליום שבו פקעה החברות, ובלבד שהפיחות הוא בשיעור שאילו פורקה האגודה לא היו מחזירים לכל אחד מהחברים את מלוא הסכום ששילם תמורת מנייתו. פדיון לפי ערך 11. באגודה יצרנית, באגודה לשירותים, למעט אגודה לתחבורה והובלה, העוסקת בהולכת נוסעים, ולפי צו הרשם גם בכל אגודה אחרת, למעט מושב עובדים, מושב שיתופי או כפר שיתופי - תיפדה המניה, לרבות כל צורת השתתפות בהון האגודה, בסכום השווה לערכה ביום פקיעת החברות. 35. האגודה הסדירה את שאלת פדיון זכויותיו של חבר אגודה במקרה של פקיעת חברותו בסעיפים 45 ו46- לתקנון שלה. וזו לשונם: פדיון זכויות 45. תאגיד שחברותו באגודה פקעה - האגודה תשלם לו את חלקו בהון ובקרנות האגודה תוך שנתיים מיום פקיעת חברותו באגודה, ולא תשלם לו כל סכום נוסף. 46. תאגיד שחברותו באגודה פקעה - האגודה לא תשלם לו כל סכום שהוא תמורת חלקו בקרן השמורה. 36. האגודה טוענת כי שווי הזכויות לצורך הפדיון הוא הערך הנומינלי של ההשקעה המקורית. פרשנות זו מעוררת שורה של בעיות משפטיות סבוכות. השאלה הראשונה נוגעת לפרשנותה של הוראת סעיף 45 לתקנון. מה הכוונה בדיבור "חלקו בהון ובקרנות האגודה"? בהנחה כי הכוונה לערך הנומינלי של ההשקעה המקורית - ואיני מביע דעה כלשהי בדבר נכונות הנחה זו - השאלה הנוספת היא האם ההוראה הזאת בתקנון האגודה מתיישבת עם התקנות הנזכרות שהותקנו על ידי שר העבודה. התשובה לשאלה זו היא מורכבת מאד, משום שהיא דורשת את פתרונה של שורה של תת-שאלות: כך, האם הוראת תקנה 10 לתקנות, המחייבת את האגודה לפדות מניה בסכום ששולם תמורתה, חלה גם על צורת השתתפות אחרת בהון האגודה, כפי שהדבר בתקנות 9 ו11-? ועוד, האם ההשבה של סכום התמורה, על פי תקנה 10, הוא בערכים נומינליים או ריאליים? ועוד, האם חלה על האגודה הוראת תקנה 11 המחייבת אותה לפדות את ההשתתפות בהון האגודה בסכום השווה לערכה ביום פקיעת החברות. התשובה לשאלה זו תלויה בסיווג האגודה הנדונה, דהיינו, האם היא אגודה לשירותים אם לאו, במובן תקנה 11 לתקנות. תת-שאלה זו מעוררת מצדה שורה של תת-תת שאלות, שלא כאן המקום לפרטן. 37. בהנחה כי הוראות התקנון סותרות את התקנות, הרי, לפי גישתי, הראשונות הן ultra vires. כי הרי התקנות שהותקנו על פי הסמכה מפורשת של הפקודה הן בעלות אופי קוגנטי. תהא המסקנה בנקודה זו אשר תהא, על כל פנים, טענת החריגה מסמכות היא טענה רצינית ביותר. 38. אם נצרף כעת את כל הבעיות המשפטיות המתעוררות בסכסוך זה, הרי יש ביניהן בעיות הנתפסות על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, כגון הבעיה של קיום סתירה בין הוראות התקנון להוראות התקנות. שאלת חוקיותן של הוראות התקנון היא שאלה שאינה יכולה לשמש נושא להסכם בין הצדדים, ובכך מכניסה את הסכסוך לעניין "חוקתי" במובנו הצר. אך, מעבר להיבט זה, גם יתר השאלות הן מורכבות מאד, ומסיבה זו הן נכנסות לקטגוריה של עניינים "חוקתיים" במובן הרחב, דהיינו, במובן זה שקיים לגביהם טעם מיוחד שלא לעכב את הדיון בבית המשפט במסגרת הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. 39. ואמנם, בה"פ (ת"א) 556/81 "שלב" קואופרטיב מאוחד להובלה בע"מ נ' בלהה גרין ואח' פסקים (תשמ"ג) א' 77 החליט בית המשפט המחוזי, מפי השופט י' מלץ, במקרה שבו התעוררה שאלה דומה ביותר, בסוגיית פדיון מניות, כי אין לעכב את הדיון בבית המשפט משני טעמים: הטעם האחד הוא שהסכסוך איננו "סכסוך הנוגע לעיסקי האגודה". הסכסוך מעורר את השאלה האם הפרה האגודה את החוק כאשר קבעה הוראה הנוגדת את החוק. הטעם השני הוא שנושא הדיון אינו שפיט על פי סעיף 3 לחוק הבוררות, מפני שהוא עוסק בכללים ותקנות שתפקידם להבטיח את זכויותיו של חבר בקואופרטיב ולהגן על שווי חלקו בו, תקנות וכללים שעל פניהם נושאים אופי קוגנטי. וכך אומר בית המשפט: א. הסכסוך הנדון כאן "איננו סכסוך הנוגע לעיסקי האגודה" כלשון התקנה הנ"ל. ...מקומו של הסכסוך הנדון בבית-המשפט ולא בבוררות. תקנותיה של האגודה שותקות בכל הנוגע לקביעת שווי מניותיו של חבר שנפטר, לפיכך אין לדבר כלל על סכסוך שהוא "במסגרת התקנות", אלא להיפך - זהו סכסוך שחרג ממסגרת זו. הטענה כאן היא שהאגודה היפרה את החוק כאשר קבעה באסיפה הכללית הוראה הנוגדת את החוק, דהיינו את הוראות הרשם לקבוע את שווי המניות על דרך שיערוך נכסי האגודה. ב. נושא הדיון איננו שפיט בפני בוררות. ס' 3 לחוק הבוררות קובע: "אין תוקף להסכם בוררות בעניין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים"... את המכנה המשותף לכל אלה הגדיר כב' השופט י' כהן כך: "מפסקי דין אלה ניתן ללמוד על מגמת בתי המשפט לשלול דיון בבוררות כשהסכסוך מתייחס לחוקים אשר מטרתם להגן על הציבור או על חלק ממנו וכשאלה הם חוקים שאין להתנות על הוראותיהם" (בג"צ 115/77 הסתדרות מכבי ישראל, קו"ח נ' ביה"ד הארצי לעבודה ואח', פ"ד לב(1) 214). נראה לי שאף בעניננו כך. המדובר בתקנות וכללים שתפקידם להבטיח את זכויותיו של חבר בקואופרטיב ולהגן על שווי חלקו בו. ההוראה כי שווי זה יקבע על דרך שיערוך הנכסים היא, לפחות על פניה, מעשה מחוקק משנה; הוא בגדר אותם "חוקים אשר מטרתם להגן על הציבור או חלק ממנו" כלשון השופט כהן שציטטתי לעיל... על פניה נראית חקיקה זו בעלת אופי קוגנטי כדי לקיים ולהשאיר את הסכסוך בין כתלי בית-המשפט ולא להעבירו לבוררות (עמ' 81-80 לפסק הדין). 40. הנה, בעקבות גישתו של השופט י' מלץ בפרשת שלב הנזכרת, הלך גם בית המשפט המחוזי בהמ' 382/90 (ת"א) תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' שלמה זיו, רו"ח מפרק "אטלנטיק" חברה לדייג ולספנות בע"מ פ"מ תשנ"א (2) 353. גם כאן התעוררה שאלת פדיון מניה באגודה שיתופית. חברה שרכשה מניות בתנובה, שהיא אגודה שיתופית, נאלצה לפדות את המניות שרכשה מן האגודה. תנובה טענה כי פדיון המניות יהא על פי ערכן הנומינאלי בעוד שהחברה טענה כי על הפדיון להיות בערך ריאלי. בדומה לעניין שבפנינו, גם באותה פרשה התעוררה שאלת היחס בין תקנות 10 ו11- לתקנות האגודות השיתופיות (חברות), לבין סעיפי התקנון של האגודה השיתופית. בית המשפט המחוזי, מפי השופט א' הומינר, קבע: ...יכול אני לקבוע ללא היסוס שהוא, כי אני שוכנעתי לחלוטין שהשאלה הצריכה הכרעה בענייננו, איננה סתם שאלה משפטית פשוטה, אלא הנה שאלה משפטית מסובכת ביותר, - אשר תצריך בין היתר הכרעה בשאלה האם לאור פסיקת בית המשפט העליון, יש להפעיל בענייננו גישה ולוריסטית וזאת חרף האמור בתקנון תנובה. ולמטה מזה: מובן מאליו, שההכרעה בשאלה, האם ניתן להתעלם מתקנון תנובה, - הן בהתייחס אליו, והן תוך כדי השוואה לפקודת האגודות השיתופיות ותקנות החברות - הנה שאלה משפטית ומסובכת ביותר, אשר לגבי ההיבטים הצריכים פתרון בגינה, כבר התייחסתי בהחלטה זו. בהמשך, מתייחס השופט הומינר לעובדה כי להכרעה בסכסוך יכול שתהא השלכה רחבה על הציבור הרחב ומגיע למסקנה, תוך הסתמכות על דבריו של השופט י' מלץ בפרשת שלב הנזכרת, כי: לאור כל האמור לעיל, ולאור נסיבות המקרה, ומאחר והסכסוך מעלה שאלות בעלות חשיבות משפטית, וציבורית רחבה ביותר, שתהיה לה השלכה רחבה על ציבור גדול של אנשים, הרי קיים בענייננו טעם מיוחד לפיו לא יהיה זה נכון וצודק לעכב את ההליכים כבקשת תנובה. החלטתו של בית המשפט המחוזי 41. במקרה שלפנינו הגיע, כאמור, בית המשפט המחוזי למסקנה הפוכה: מסקנתו התבססה על שלושה אדנים. ראשית, הוא גרס כי הסכסוך לפניו הוא "עניין פנימי" בהיותו ביסודו מחלוקת כספית. וכך הוא אומר: לאחר עיון נראה לי, כי מן הראוי לקבל את טענות [האגודה]. אינני סבור, כי הסכסוך הנדון הוא בגדר העניינים הקונסטיטוציוניים, שמן הראוי לאפשר התדיינות בקשר אליהם בבית-המשפט, כמוסבר על-ידי השופט זוסמן בפסקי-דינו שצוטטו לעיל. גם לא מדובר בפעילות של האגודה החורגת מהקבוע במסמכי היסוד שלה. השאלה היא, בסופו של דבר, שאלה של פרשנות המסמכים הרלבנטיים להצטרפותה של [המערערת] כחברה [באגודה], לאור תקנון [האגודה]. אין טענה, כי במתן פרשנות זו או אחרת חורגת [האגודה] ממטרות האגודה. הסכסוך בין הצדדים לפנינו הינו בגדר "עניין פנימי" ובוודאי שאינו עניין חוקתי לפי החלוקה שנעשתה בעניין הלוואה וחסכון נגד גלר. הצדדים חלוקים כאמור באשר לדרך חישוב חלקה של [המערערת] בהון [האגודה] ופרשנות סעיף בתקנון האגודה. המחלוקת הינה ביסודו של דבר מחלוקת כספית. [המערערת] פנתה לבית המשפט בשם עצמה. לא הועלתה טענה באשר לפעולה או הליך בלתי חוקי מצד האגודה החורג ממסגרת החוק. 42. שנית, הוא גרס כי אין הסכסוך נתפס על ידי הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. בית המשפט אמנם לא שלל את הקביעה כי תקנות האגודות השיתופיות (חברות), הן בעלות אופי קוגנטי וכי אין להתנות עליהן. אך הוא קבע כי אין בעובדה זו, כשלעצמה, כדי למנוע את בירורו של הסכסוך הנדון על ידי בוררות שכן: אין [המערערת] טוענת לעניין אופיין הקוגנטי של תקנות אלו או לחריגה מהוראות החוק, אלא לדרך הפרשנות של סעיף 45 לתקנון האגודה לאור תקנה 10 הנדונה לתקנות הנ"ל המאפשרת לקבוע סכומים נוספים בתקנון האגודה. במצב דברים זה אינני רואה מניעה, לפי סעיף 3 לחוק הבוררות, כי שאלת הפרשנות של סעיף 45 לתקנון האגודה תועבר לבוררות. 43. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי לא קיים טעם מיוחד שלא לעכב את הדיון במובן הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. הסכסוך בין הצדדים הוא בעיקרו כספי כאמור ונוגע לצדדים בתיק זה. כמעט כל הכרעה בסכסוך נושאת עמה גם חשיבות תקדימית כללית. אין בכך בלבד כדי לשלול הכרעה בהליך של בוררות. אינני רואה, איפא, מניעה כי השאלות שבמחלוקת בין הצדדים בתיק העיקרי תוכרענה בבוררות. מסקנות וסיכום 44. מן הנימוקים שפירטתי בחוות דעתי, מסקנותיו של בית המשפט המחוזי אינן מקובלות עלי. אסכם בקצרה את המסקנות המשפטיות העיקריות העולות מחוות דעתי: (א) סעיף 52(1) לפקודת האגודות השיתופיות מסמיך את האגודה לקבוע בתקנון שלה כללים ליישוב סכסוכים בינה לבין חבריה. האגודה מוסמכת לקבוע כי "הסכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" יוכרעו בדרך של בוררות. (ב) הדיבור "סכסוכים הנוגעים לעסקי האגודה" כולל את כל הסכסוכים בין האגודה לבין חבריה, למעט שני סוגים של סכסוכים, המכונים בפסיקה "חוקתיים", להבדיל מ"פנימיים". הסוג הראשון של סכסוכים "חוקתיים", שאין לדון בו בבוררות, נוגע לסכסוכים שמלכתחילה אינם יכולים לשמש נושא להסכם בין הצדדים, וזאת במסגרת הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות. על סוג זה של סכסוכים נמנים המקרים שבהם מתעוררת שאלה של תוקף הוראה מהוראות תקנון האגודה. (ג) על הסוג השני של סכסוכים "חוקתיים" נמנים כל הסכסוכים לגביהם קיים טעם מיוחד שיידונו בבית המשפט, כהוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות. טעם מיוחד מעין זה קיים, למשל, במקרים שבהם מתעוררות שאלות משפטיות בעלות השלכה כללית. (ד) לפי מסקנה זו, קיים תיאום מלא בין הוראת סעיף 52(1) לפקודה לבין דיני הבוררות הכלליים. כלומר, באופן עקרוני, אין בכוונת ההוראה בפקודה לצמצם את יכולת האגודה לקבוע בתקנונה את חובת הבוררות, מבחינת סוג הסכסוכים, מעבר לצמצום העולה מדיני הבוררות הכלליים. נמצא, כי המשמעות העיקרית של הוראת סעיף 52(1) לפקודה, היא להסמיך את האגודה לקבוע את חובת הבוררות בתקנון שלה. (ה) הסכסוך הנדון, מעורר שאלות "חוקתיות" משני הסוגים הנזכרים: הוא נוגע לתוקפן הנורמטיבי של הוראות בתקנון האגודה ומעורר, בנוסף לכך, שאלות בעלות השלכה ציבורית רחבה. מטעם זה אין לעכב את הדיון בבית המשפט. אי-לכך, הערעור מתקבל, החלטתו של בית המשפט המחוזי מתבטלת והבקשה לעיכוב ההליכים בתיק הפ' 361/97 נדחית. המשיבה תשלם למבקשת הוצאות בסך 30,000.- ש"ח. ש ו פ ט השופטת ד' דורנר: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט י' טירקל: אני מסכים לתוצאה אליה הגיע חברי הנכבד, השופט י' אנגלרד, מן הטעם שהסכסוך שלפנינו הוא "חוקתי", במובן זה שלצורך ההכרעה בו יש להכריע בשאלת חוקיותן של הוראות התקנון של המשיבה כשאלה עיקרית (ע"א 234/81 גדעון ירמה נ' "מזרע קיבוץ השומר הצעיר להתיישבות שיתופית בע"מ פ"ד לו(4) 113, 117). מדובר, אפוא, ב"ענין שאינו יכול לשמש נושא להסכם בין הצדדים", ולפיכך חלה עליו הוראת סעיף 3 לחוק הבוררות, תשכ"ח1968- (להלן- "החוק"). אינני מסכים למסקנתו של השופט י' אנגלרד (בסוף סעיף 38 לפסק דינו) לפיה "גם יתר השאלות הן מורכבות מאד, ומסיבה זו הן נכנסות לקטגוריה של עניינים "חוקתיים" במובן הרחב, דהיינו, במובן זה שקיים לגביהם טעם מיוחד שלא לעכב את הדיון בבית המשפט במסגרת הוראת סעיף 5(ג) לחוק הבוררות" (ההדגשה שלי - י' ט'). גם אינני מסכים למסקנה (סעיף 44(ג) לפסק דינו) לפיה קיים "טעם מיוחד" כזה "במקרים שבהם מתעוררות שאלות משפטיות בעלות השלכה כללית" (ההדגשה שלי - י' ט'). כשלעצמי, אינני רואה טעם מעשי או הגיוני ששאלה מורכבת - משפטית או אחרת - ואפילו היא מורכבת מאד, או שאלה משפטית שיש לה השלכה כללית, לא תוכרע על ידי בורר, בין אם הוא משפטן ובין אם אינו כזה. דומה שגישתי זאת גם תואמת את המדיניות שהיתה מקובלת עלינו מקדמת דנא. יתר על כן, קו הגבול המבדיל בין שאלות כאלה לבין שאלות הראויות להידון בבוררות הוא מטושטש ועלול להיות מקור לקשיים ולהתדיינויות מיותרות. מכל מקום, אם מתעוררת שאלה משפטית, הרי "הבורר רשאי להביא שאלה משפטית --- לפני בית המשפט בדרך אבעיה לשם מתן חוות דעת" (סעיף טז לתוספת לחוק וכן סעיף 2 לחוק; סעיף 7 לתקנות סדרי הדין בעניני בוררות, תשכ"ט1968-; תקנות 239-234 לתקנות סדרי הדין האזרחי, התשמ"ד1984-; ע"א 177/83 סב"ם - שיטות בניה מתוחכמות בע"מ נ' אגודת קיבוץ גליל ים ואח' פ"ד לח(4) 718; י' זוסמן סדרי הדין האזרחי (מהדורה שביעית, 1995) בעמ' 97; ס' אוטולנגי בוררות דין ונוהל מהדורה שלישית, תשנ"א) בעמ' 326-322). ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט אנגלרד. ניתן היום, ד' באלול תש"ס (4.9.2000). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט העתק מתאים למקור שמריהו כהן - מזכיר ראשי 99011390.Q04