גמאל עומר סעיד נ. רשות הפיתוח- רשות מקרקעי ישראל

5 1 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1139/24 לפני: כבוד השופט ד' מינץ כבוד השופט א' שטיין כבוד השופט י' כשר העותרים: 1. גמאל עומר סעיד 2. בלאל עומר סעיד 3. וליד עומר סעיד 4. לוטפי עומר סעיד 5. סאלח עומר סעיד נ ג ד המשיבה: רשות הפיתוח – רשות מקרקעי ישראל עתירה למתן צו על תנאי בשם העותרים: עו"ד איימן אבורייא בשם המשיבה: עו"ד שרון הואש-איגר פסק-דין השופט ד' מינץ: עניינה של העתירה בטענות העותרים בנוגע לפיצויים המגיעים להם לטענתם בגין זכויותיהם בחלקות מקרקעין המהוות נכסי נפקדים שנמכרו למשיבה. הרקע לעתירה על פי הנטען בעתירה, העותרים הם בעלי זכויות בחלקות מקרקעין המצויות בכפר עינאן, מכוח היותם יורשיה של המנוחה לטיפה אליאס (להלן בהתאמה: החלקות ו-לטיפה). לטיפה ירשה 1/6 מהזכויות בחלקות מאביה המנוח חוסיין מנסור (להלן: חוסיין), שגם הוריש לבנו מוחמד מנסור (להלן: מוחמד) 4/6 מהזכויות בהן. זכויותיו של חוסיין בחלקות הוקנו לאפוטרופוס לנכסי נפקדים לפי חוק נכסי נפקדים, התש"י-1950 (להלן: חוק נכסי נפקדים או החוק), ואלה נמכרו למשיבה ונרשמו על שמה בשנת 1953, ובהמשך נמכרו לקרן הקיימת לישראל. בשנת 2006 פנה מוחמד למשיבה בבקשה לשחרור חלקיו בעזבון חוסיין וקבלת פיצוי, לפי נוהל 44.03 של מינהל מקרקעי ישראל מיום 1.3.2000 (להלן: נוהל 44.03 או הנוהל) שעניינו במתן פיצויים לפי החוק ולפי חוק רכישת מקרקעין (אישור פעולות ופיצויים), התשי"ג-1953 (להלן: חוק רכישת מקרקעין). ביום 6.7.2010 הונפקה תעודת שחרור לקבלת תמורת חלקו של מוחמד בעזבון חוסיין לפי סעיף 28(א) לחוק, וביום 28.3.2011 נחתם עמו הסכם פיצויים בהתאם לנוהל, על פיו קיבל פיצוי משולב בקרקע ובכסף. יצוין כבר עתה כי עובר לעריכת הסכם הפיצויים האמור, ביום 13.2.2008 התקבלה החלטה מס' 2131 של הנהלת מינהל מקרקעי ישראל, לפיה בוטלה האפשרות להעניק פיצוי בקרקע במקרה של שחרור נכסי נפקדים (להלן: החלטה 2131). לצד זאת נקבעה באותה החלטה הוראת מעבר לפיה מי שנוהל עמו משא ומתן לפיצויים או תמורה לפי הנוהל בשלוש השנים שקדמו לקבלת החלטה 2131, ובמסגרת המשא ומתן קיבל הצעה בכתב לפיצוי בקרקע מסוימת, יראו בכך בסיס להסתמכות או ציפייה לקבלת פיצוי בקרקע. על בסיס הוראת מעבר זו נחתם הסכם הפיצויים עם מוחמד שכלל כאמור גם פיצוי בקרקע. בחלוף מספר שנים, ביום 14.1.2013 פנתה לטיפה אל המשיבה בבקשה לשחרור תמורת זכויותיה בעיזבון חוסיין בהתאם לנוהל 44.03, כך שתקבל פיצוי משולב בקרקע ובכסף כפי שקיבל אחיה. במענה מטעם המשיבה הובהר לה כי מוחמד קיבל פיצוי משולב מאחר שנכלל בהוראת המעבר שבהחלטה 2131, וכי הפיצוי לו היא תהיה זכאית הוא פיצוי כספי בלבד. בחלוף כשלוש שנים, במהלכן העבירה לטיפה בקשה נוספת לשחרור תמורת זכויותיה בחלקות ואף הגישה תביעה נגד המשיבה לקבלת פיצויים (שבהמשך נמחקה לבקשתה), ביום 6.10.2015 הונפקה תעודת שחרור לתמורת חלקה בעיזבון חוסיין לפי סעיף 28(א) לחוק נכסי נפקדים. בהמשך לכך, ביום 29.12.2015 שלחה המשיבה ללטיפה הודעה לפיה ניתן להמליץ לוועדת עסקאות מרחבית על ביצוע עסקת פיצויים כספית עמה בגין זכויותיה בחלקות, בציינה כי שוויין המשוערך עומד על סך של 162,404 ש"ח. לטיפה לא התרצתה מהערכת שווי זכויותיה, וביום 4.2.2016 הגישה תביעה נוספת נגד המשיבה לבית המשפט המחוזי בנצרת (ת"א 57619-01-16). במסגרת התביעה נחלקו הצדדים בין היתר בשאלה האם רשאי נפקע לחלוק על ממצאי חוות דעת שהוכנה על ידי השמאי הממשלתי בהתאם לנוהל. המשיבה טענה כי נוהל 44.03 הוא נוהל מיטיב שיש לעשות בו שימוש רק במצבים שבהם לא מוגשת תביעה, נוכח תכליתו לחסוך התדיינות משפטית, ואין כל אפשרות לערער על שומת השמאי הממשלתי הנערכת בהתאם לו. עוד טענה המשיבה כי טענות כלפי הנוהל עצמו יש להפנות לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. לטיפה מצדה טענה כי אין בהגשת תביעתה כדי לאיין את זכותה לקבלת פיצויי הפקעה לפי הוראות הנוהל, וכי לא יעלה על הדעת שאין לה זכות להשמיע טענותיה בנוגע לשומה שנערכה על ידי השמאי הממשלתי. היא ציינה בהקשר זה כי נוהל 44.03 אינו קובע כל הוראה השוללת את האפשרות להשיג על חוות דעת השמאי הממשלתי, וזאת בניגוד לנוהל שהחליף אותו – נוהל 35.05B (להלן: נוהל 35.05) – אשר כן כולל הוראה מפורשת שכזו. באשר למישור הסמכות, היא טענה כי אין מניעה שהשאלה תוכרע על ידי בית המשפט המחוזי כערכאה אזרחית. בהסכמת הצדדים, ביום 22.8.2018 ניתנה על ידי בית המשפט החלטה בסוגיה שבמחלוקת. בית המשפט אימץ את עמדת המשיבה וקבע כי נהלי המשיבה – הן נוהל 44.03 והן נוהל 35.05 – באים להיטיב על הוראות חוק רכישת מקרקעין וחוק נכסי נפקדים, כאשר הנכונות לשלם פיצוי גבוה יותר נובעת מהתכלית העומדת בבסיסם והיא עידוד מניעת התדיינות משפטית. על כן, קבלת פיצוי מכוחם של הנהלים האמורים מותנית בוויתור על המשך התדיינות ותביעות, לרבות על האפשרות להגיש השגה על שומת הפיצויים או לחקור את השמאי. ככל שחוות דעתו של השמאי הממשלתי אינה מקובלת על הנפקע, הוא אינו מחויב לה ובאפשרותו לנהל הליכים משפטיים בעניין, אולם אין לאפשר לו לאחוז בחבל משני קצותיו. בית המשפט הוסיף וקבע כי טענות בנוגע לחוקיותם של הנהלים ולכך שהמשיבה לא עיגנה במסגרתם הליכי השגה או ערעור, מקומן להישמע בבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. על רקע כל האמור הורה בית המשפט ללטיפה להודיע באיזו חלופה ברצונה לבחור – האם בקידום ההצעה שקיבלה מכוח נוהל 44.03, או בניהול הליכים משפטיים בבית המשפט. משלא הוגשה הודעה בעניין מטעם לטיפה, נקבע כי ההליך ימשיך להתנהל בבית המשפט המחוזי, אולם בהמשך, ביום 23.3.2019 ניתן תוקף של החלטה להסדר דיוני אליו הגיעו הצדדים להפסקת התביעה. בהודעה שהגישו לבית המשפט צוין כי ברצון הצדדים לברר את המחלוקת לפני הוועדה לקביעת פיצויים בגין הפקעות שר האוצר. ברם, לימים קבעה הוועדה האמורה כי אינה מוסמכת לדון בעניין בהינתן שמדובר בפיצוי בגין הקנייה לאפוטרופוס על נכסי נפקדים. על כן חזרו הצדדים להחליף ביניהם תכתובות במטרה להגיע להסכמות בנוגע לפיצוי, ומשאלה לא צלחו ביום 6.2.2024 הוגשה העתירה שלפנינו. תמצית טענות הצדדים לטענת העותרים, המשיבה הפרה את חובתה לנהוג בשוויון ונהגה בחוסר סבירות בכך שסירבה ליתן להם פיצוי משולב בקרקע ובכסף. החלטה זו מפלה לרעה את העותרים הן ביחס למוחמד שקיבל פיצוי בקרקע ובכסף, והן ביחס לבעלי זכויות אחרים בכפר עינאן, וזאת מבלי שקיימת כל שונות רלוונטית המצדיקה הפליה זו. הענקת יחס שונה לעותרים מזה שניתן למוחמד, נובעת משיקולים פסולים ובלתי סבירים, נעדרת כל הצדקה עניינית ואינה עולה בקנה אחד עם חובת ההגינות המוטלת על המשיבה כרשות ציבורית. עוד נטען כי אין יסוד לעמדת המשיבה לפיה העותרים אינם רשאים להגיש השגה על חוות דעת השמאי הממשלתי. עיון בהוראות נוהל 44.03 שהיה בתוקף עת פנתה לטיפה למשיבה לראשונה, מעלה כי אין כל הוראה האוסרת או המונעת הגשת השגה על שומה מטעם המשיבה. זאת לעומת נוהל 35.05 הכולל הוראה שכזו. לנוהל 35.05 אין ולא יכולה להיות תחולה רטרואקטיבית, ואף הוראת המעבר הקבועה בו מלמדת כי אין מקום להחילו על בקשות שהוגשו עובר למועד פרסומו. לפיכך יש לאפשר לעותרים להגיש השגה על חוות הדעת מטעם המשיבה. נוסף על כך, דחיית בקשת העותרים להגיש השגה על חוות הדעת אף לוקה בחוסר סבירות. ולבסוף, אף אם מוענק למשיבה שיקול דעת בעניינים מעין אלו, אין מדובר בשיקול דעת מוחלט. נוכח כל האמור ביקשו העותרים כי נורה למשיבה לשלם להם פיצוי משולב בקרקע ובכסף בגין זכויות לטיפה בחלקות; לקבוע "הוראות מעבר הולמות, הוגנות וסבירות" בנוגע לתחולתו של נוהל 35.05; ולאפשר לעותרים להשיג על חוות הדעת השמאית שהוגשה ושעל בסיסה נערכה הצעת הפיצוי. המשיבה טענה בתגובתה כי דין העתירה להידחות על הסף מחמת השיהוי הניכר בהגשתה. כבר בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 22.8.2018 הובהר ללטיפה כי ככל שהיא מעוניינת לתקוף את חוקיות או סבירות הוראות נוהל 44.03, עליה לעשות זאת במסגרת עתירה לבית משפט זה, אך זו הוגשה רק בחלוף כשש שנים. חלף הגשת עתירה, בחרה לטיפה להמשיך ולהתכתב עם המשיבה ומטעם זה לוקה העתירה בשיהוי סובייקטיבי ניכר. כמו כן, העתירה לוקה גם בשיהוי אובייקטיבי, שכן קבלת טענת העותרים בנוגע לפרשנות נהלי המשיבה עשויה לפגוע בצדדים שלישיים שהסתמכו על פרשנות המשיבה במשך שנים, ובהתאם חתמו על הסכמים רבים לפיצויים מכוחם. ולבסוף, לא הוכח כי במעשה המינהלי יש משום פגיעה חמורה בשלטון החוק המצדיקה את קבלת העתירה על אף השיהוי בהגשתה. נוסף על האמור, לעמדת המשיבה דין העתירה להידחות על הסף גם בשל קיומו של מעשה בית דין, שנוצר עם החלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי, בה נקבע כי נוהל 44.03 שחל במועד הגשת הבקשה של לטיפה לא אִפשר להשיג על שומת השמאי הממשלתי. מעת שלא הוגש ערעור על קביעה זו, נוצר מעשה בית דין לגביה. המשיבה הוסיפה כי דינה של העתירה להידחות גם לגופה. המשיבה חזרה בתגובתה על עמדתה לפיה מתן פיצוי בהתאם לנהליה מהווה הטבה כספית לנפקעים המוכנים לוותר על התדיינות משפטית, ובכלל זה גם על האפשרות להשיג על חוות דעת השמאי הממשלתי. כך מתחייב מתכליתם של הנהלים ומאופן יישומם לאורך השנים. אמנם, סוגיית ההשגה על חוות דעת השמאי עוגנה במפורש רק בנוהל 35.05, אך לא היה בכך משום חידוש אלא אך עיגון בכתב של פרשנות המשיבה שחלה גם ביחס לנוהל 44.03. המשיבה פעלה לפי פרשנות זו במשך כשני עשורים, ופרשנותה אף אומצה בפסיקת בתי המשפט המחוזיים. לפיכך, חיובה ליתן לעותרים אפשרות השגה הוא שיפגע בשוויון לאור ההסכמים הרבים שנחתמו מכוחם של הנהלים, ואף יחתור תחת תכליתם. המשיבה הוסיפה כי על עניינם של העותרים כלל לא חל נוהל 35.05 כך שאין כל רלוונטיות לטענות הנוגעות לתחולה רטרואקטיבית של נוהל זה. עוד עמדה המשיבה על מתחם שיקול הדעת הנתון לה במתן הטבות כלכליות וקביעת נהלים לחלוקתן, וטענה כי לגישתה קביעותיה בנהליה סבירות ולא קיימת כל עילה להתערבות בהן. בכל הנוגע לאפשרות להעניק פיצוי בקרקע, טענה המשיבה כי גם בעניין זה קיימת החלטה כבר משנת 2008 – החלטה 2131 – שגם היא החלטה סבירה שאינה מגלה עילה להתערבות. הודגש כי בהחלטה האמורה נקבעה הוראת מעבר הנוגעת למקרים שבהם נוצרה ציפייה או הסתמכות לקבלת פיצוי בקרקע עקב משא ומתן בשנים שקדמו לכך, כאשר העותרים אינם נמנים על קבוצה זו, כפי שנמסר להם לא אחת בחילופי המכתבים. העותרים הצביעו על דוגמאות המלמדות לשיטתם על פגיעה בשוויון, אולם מדובר בדוגמאות שאינן זהות לעניינם שכן באותם מקרים הפניות למשיבה נערכו לפני שהתקבלה החלטה 2131. ברי אפוא כי קיים שוני רלוונטי בין המקרים ואין כל אפליה. אדרבה, גם בהקשר זה קבלת העתירה היא זו שעשויה לגרום לפגיעה בשוויון כלפי אלפי התיקים שכבר טופלו בהתאם להוראות ההחלטה האמורה. ולבסוף הודגש כי טענות העותרים בנוגע לשומה נבחנו בפועל על ידי גורמי המשיבה במסגרת ההליך שהתנהל בבית המשפט המחוזי, ונמצא כי אין בהן ממש. גם בשל כך אין מקום לקבל את טענות העותרים. דיון והכרעה לאחר עיון בעתירה על נספחיה ובתגובה על נספחיה, הגענו לכלל מסקנה כי דין העתירה להידחות על הסף. תחילה באשר לטענות בדבר פרשנותה של המשיבה את הוראות הנוהל, שעל פיה לא ניתן להשיג על שומת השמאי הממשלתי שהוצאה בהתאם לנוהל. כמפורט לעיל, בהליך שהתנהל לפני בית המשפט המחוזי בין לטיפה לבין המשיבה נשמעו בהרחבה טענות הצדדים בנוגע לשאלה זו. לטיפה טענה כי אין בנוהל הוראה המונעת הגשת השגה כאמור; ואילו המשיבה טענה כי בהתחשב בטיב ההסדר מכוח הנוהל, לא ניתן לנהל הליכים משפטיים לגבי קביעות חוות דעת השמאי מכוחו. בית המשפט המחוזי אימץ את פרשנות המשיבה בעניין וקבע כי הגם שהדבר לא נאמר בנוהל 44.03 מפורשות, בשים לב לתכליתו, אין כל אפשרות להשיג על שומה שהוצאה על פיו. החלטה זו, שבהתאם למבחנים המקובלים יש לראות בה כפסק דין חלקי בתובענה (וראו בהקשר זה: רע"א 8316/22 בבא נ' מחאמיד תופיק – חברה לבניין ופיצוח בע"מ, פסקה 24 (22.6.2023); ער"א 5891/22 גנוסר נ' חברת החשמל לישראל בע"מ, פסקה 7 (18.12.2022)), ניתנה כבר ביום 22.8.2018, כאשר לטיפה או העותרים שבאו בנעליה לא השיגו עליה והיא הפכה חלוטה זה מכבר. חרף זאת מעלים העותרים בעתירתם את אותה סוגיה בדיוק, בניסיון למחזר את טענתם כי "אין כל הוראה האוסרת ו/או המונעת הגשת השגה על השומה מטעם הרשות", ובכך להביא הלכה למעשה לשינוי התוצאה אליה הגיע בית המשפט המחוזי בהחלטתו. התנהלות זו אין לקבל. לא ניתן להלום מצב שבו עותר "מנסה את מזלו" בהעלאת טענה לפני ערכאה שיפוטית מסוימת, תוך עמידה על כך שאותה ערכאה מוסמכת להכריע בשאלה המובאת לפניה, ומשלא צולחת דרכו הוא פונה לבית משפט זה ומבקש הכרעה באותה טענה בדיוק. מכל מקום, ומבלי להידרש לטענות המשיבה בנוגע לקיומו של מעשה בית דין, בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק אינו יושב כערכאת ערעור על החלטות שיפוטיות של בתי המשפט המוסמכים, והגשת עתירה אליו לא נועדה לשמש אפיק השגה עוקף על החלטות חלוטות (בג"ץ 3819/19 ‏עודה נ' מדינת ישראל, פסקה 7 (31.7.2019); בג"ץ 5350/21 מחאג'נה נ' שר המשפטים, פסקה 18 (18.10.2021); בג"ץ 8263/22 אל-סייד נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 5 (5.12.2022)). התערבות בהחלטותיהן של הערכאות המוסמכות שמורה למקרים חריגים ביותר (בג"ץ 8987/23 עיזבון המנוח מוחסן מחמוד סעאידה ז"ל נ' הרשות השופטת, פסקה 4 (25.12.2023); בג"ץ 5040/22 ארשם תעשיות בע"מ נ' מנהל מקרקעי ישראל, פסקה 11 (28.7.2022)) ומקרה זה אינו בא בגדרם. בכל הנוגע לטענות העותרים כי פרשנות המשיבה, המאיינת את האפשרות להשיג על חוות דעת השמאי, לוקה בפגמים שונים, הרי שהעתירה נגועה בשיהוי משמעותי. כבר באותה החלטה שניתנה על ידי בית המשפט המחוזי ביום 22.8.2018 הובהר ללטיפה (שהעותרים הם כאמור חליפיה), כי טענות מעין אלו יש להעלות לפני בית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק. מאז ועד הגשת העתירה ביום 6.2.2024 חלפו כחמש וחצי שנים (וכשלוש שנים מאז הלכה לטיפה לעולמה). כעולה מתגובת המשיבה, במהלך תקופה זו היא ניהלה מאות תיקים בהם פעלה בהתאם למדיניותה ולנהליה, באופן שבו קבלת טענות העותרים כיום עשויה לפגוע בצדדים שלישיים שהסתמכו על נהליה ועל עמדתה המוצהרת. הגם שאין בעובדה זו כדי למנוע באופן גורף בחינתן של טענות מסוג זה, בנסיבות ענייננו נוכח השיהוי העמוק שדבק בהגשת העתירה, אשר לא ניתן לו כל הסבר, אין מקום לדון בטענות אלה של העותרים ודינן להידחות (בג"ץ 6688/22‏ הצלחה – לקידום חברה הוגנת נ' רשות מקרקעי ישראל, פסקה 19 (25.1.2023); בג"ץ 6190/21 פואה, יו"ר תנועת "בוחרים במשפחה" נ' השר ניצן הורוביץ – משרד הבריאות, פסקה 15 (22.2.2022)). יודגש כי אין בחילופי התכתובות בין הצדדים כדי להקהות שיהוי זה, שעה שבא-כוח העותרים חזר במכתביו על הטענות הנוגעות לפרשנות הנהלים ואילו המשיבה הבהירה לו כי הסוגיה כבר הוכרעה על ידי בית המשפט המחוזי בהליך שנוהל בין הצדדים; ושעה שבכל מקרה המכתב האחרון נשלח על ידי המשיבה כ-8 חודשים עובר להגשת העתירה (בג"ץ 106/24 עמותת ברכת הארץ נ' מדינת ישראל – השר לענייני דתות, פסקה 11 (18.3.2024)). מטעם דומה יש גם לדחות את הטענות המופנות כלפי סירוב המשיבה להעניק לעותרים פיצוי משולב בקרקע ובכסף. ללטיפה הובהר כבר ביום 31.1.2013 במענה לבקשתה לפיצוי לפי נוהל 44.03, כי היא זכאית לפיצוי כספי בלבד נוכח הוראותיה של החלטה 2131 משנת 2008. חרף זאת, והגם שההליך המשפטי בבית המשפט המחוזי בו עלו טענות גם בעניין זה הופסק כבר בשנת 2019, העתירה הוגשה כאמור רק ביום 6.2.2024. גם לשיהוי בהעלאת טענות אלה לא ניתן כל הסבר או נימוק. יצוין כי גם בהקשר זה אין בחילופי התכתובות בין בא-כוח העותרים לבין המשיבה כדי להקהות את השיהוי, שעה שהתכתובות כלל לא עסקו בסוגיית הפיצוי המשולב. למעלה מן הצורך יצוין כי גם לגופו של עניין אין לקבל את טענות העותרים לפיהן הסירוב ליתן להם פיצוי משולב מהווה הפליה פסולה. טענות אלה נשענו על כך שמוחמד קיבל פיצוי משולב, וכך גם בעלת זכויות אחרת באדמות הכפר עינאן. אלא שכפי שהוסבר לא פעם בחילופי הדברים בין הצדדים, בהחלטה 2131 בה בוטלה האפשרות להעניק פיצוי בקרקע, נקבעה הוראת מעבר לפיה מי שנוהל עמו משא ומתן לפיצויים או תמורה בשלוש השנים שקדמו לקבלת ההחלטה, ובמסגרת המשא ומתן קיבל הצעה בכתב לפיצוי בקרקע מסוימת, יראו בכך בסיס להסתמכות או ציפייה לקבלת פיצוי בקרקע. לאחר בדיקה שערכה המשיבה היא מצאה כי עניינו של מוחמד, אשר פנה אליה לראשונה בשנת 2006, נכנס לגדריה של הוראת המעבר; וכי יש מקום להחיל גם על בעלת הזכויות הנוספת את הוראת המעבר, שעה שזו פנתה למשיבה שנים ארוכות קודם לכן כבר בשנת 2001. בנסיבות אלה, ברי אפוא כי קיים שוני רלוונטי ברור מעניינם של העותרים המאיין את טענתם להפליה פסולה. ולבסוף ייאמר, כי אין כל ממש בטענת העותרים לפיה המשיבה החילה עליהם את הוראות נוהל 35.05 באופן רטרואקטיבי. כפי שהבהירה המשיבה, על עניינם של העותרים חל נוהל 43.03, כאשר ביסוד סירוב המשיבה לאפשר להם להשיג על שמאות השמאי הממשלתי עומדת פרשנותה את הוראותיו של נוהל זה, וכאמור לעיל טענות העותרים בהקשר זה נדחו זה מכבר, והטענות בנוגע לחוקיותו הועלו בבית משפט זה בשיהוי ניכר. התוצאה היא שהעתירה נדחית. העותרים יישאו בהוצאות המשיבה בסך של 7,500 ש"ח. ניתן היום, ‏כ"א באייר התשפ"ד (‏29.5.2024). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ 24011390_N02.docx מל מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, https://supreme.court.gov.il 1