הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה נ. ישראל ליבנד

החלטה בתיק עע"ם 1137/04 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים בעניינים מנהליים עע"ם 1137/04 עע"ם 1173/04 בפני: כבוד השופטת ד' ביניש כבוד השופטת מ' נאור כבוד השופט י' עדיאל המערערת בעע"ם 1137/04: הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה המערערות בעע"ם 1173/04: 1. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז 2. מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ) נ ג ד המשיבים בעע"ם 1137/04: 1. ישראל ליבנד 2. הועדה המחוזית לתכנון ובניה מחוז המרכז 3. מחלקת עבודות ציבוריות (מע"צ) המשיבים בעע"ם 1173/04: 1. ישראל ליבנד 2. הועדה המקומית לתכנון ובניה רעננה ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 16.12.03 בתיק עת"מ 1405/02 שניתן על-ידי כבוד השופטת ש' דותן תאריך הישיבה: ג' באדר ב' התשס"ה (14.3.2005) בשם המערערת בעע"ם 1137/04 והמשיבה 2 בעע"ם 1173/04: עו"ד עירית גל בשם המשיב 1 בעע"ם 1137/04 ובעע"ם 1173/04: עו"ד ד"ר יוסף פרוכטמן; עו"ד אסף הראל בשם המשיבים 2-3 בעע"ם 1137/04 והמערערות בעע"ם 1173/04: עו"ד אורי קידר פסק דין השופט י' עדיאל: 1. בפנינו שני ערעורים על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב, אשר קיבל את עתירת המשיב. בפסק הדין נקבע, שהחלטת ועדת המשנה להתנגדויות של הועדה המחוזית לתכנון ולבניה מחוז המרכז (להלן הוועדה המחוזית), אשר דחתה את התנגדות העותר לתכנית מח/115 שינוי לתכניות כס/1/1, כס/97, רע/בת/2002 ורע/בת/2004 (להלן – התכנית) והחליטה לאשר את התכנית, חורגת ממתחם הסבירות. על כן, הורה בית המשפט קמא על החזרת הדיון בהתנגדות לוועדה כדי שתחזור ותבחן את ההתנגדות. רקע עובדתי 2. המשיב הוא הבעלים של תחנת דלק הממוקמת בצומת "רעננה צפון" בשולי כביש מס' 4 (להלן - הצומת), אותה הוא מפעיל ועליה פרנסתו מאז שנת 1963 (להלן - תחנת התדלוק או התחנה). הצומת ממוקם על אחד מעורקי התחבורה הסואנים במדינה ועוברים בו עשרות אלפי כלי רכב מדי יום ביומו. בשעות העומס נפח התנועה במקום, שתואר על-ידי בית המשפט קמא בפסק דינו, כ"בלתי נסבל", גורם לפקקי תנועה המקשים על הנהגים הרבים הנזקקים לצומת זה. על רקע זה, החלו מע"צ והוועדות לתכנון ובניה, עוד בתחילת שנות ה – 90, לבחון פתרונות להסדרת התנועה בצומת. לאחר בדיקות מקדימות, כולל הכנת דו"ח הנדסי מוקדם, בהן נבחנו חלופות שונות לתכנון הצומת, החליטה הוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה ביום 18.2.98 להפקיד את התוכנית. תכנית זו אמורה להסדיר את התנועה בצומת רעננה על-ידי הקמת כביש עילי עם דרכי גישה בלתי מרומזרות העתידות להיסלל על תוואי הדרך בו ממוקמת כיום תחנת הדלק, והיא מייעדת את התחנה להריסה. הודעה על הפקדת התוכנית פורסמה בחודש אוגוסט 1999, וביום 25.1.00 הגיש המערער התנגדותו לתכנית. מאז קוימו בין הצדדים, משך כשנתיים וחצי, מגעים במטרה לנסות ולמצוא פתרון מוסכם, שיפצה את המשיב על אובדן התחנה, בין בדרך של הקצאת קרקע אחרת בה תוקם תחנה או אף שתי תחנות תדלוק חלופיות ובין בדרך של מתן פיצוי כספי. פתרונות כאלו נבחנו גם על-ידי הוועדה המחוזית ולצורך כך אף נדחו, מפעם לפעם, ישיבות הוועדה על מנת לאפשר לצדדים למצות את המשא ומתן ביניהם. לאחר שכל הניסיונות להגיע להסדר מוסכם כשלו, החליטה הוועדה המחוזית ביום 23.06.02 לדחות את התנגדות המשיב ולאשר את התוכנית. בהחלטה נקבע, בין היתר: "ככלל, לא רצוי למקם תחנת תדלוק ו/או שימושי קרקע המושכים תנועה, בתוך תחומי מחלפים. הניסיון הוכיח כי תחנות דלק קיימות בתחומי מחלפים כגון מחלף השבעה, מסובים והרצליה מערב גרמו לעיוות צורתם ולמפגע הנדסי ותחבורתי. גם ההצעה המקובלת על הועדה המקומית רעננה לפיה הכניסה לתחנה בתחום המחלף תהיה מדרום וממזרח בלבד, יוצרת בעיות נגישות העלולות להפריע לתנועה ולבטיחות הנוסעים. לענין זה מקובלת דעתו של יועץ התנועה של לשכת התכנון מיום 24.2.02 שאמנם מנסה להציע פתרונות אך מהם עולה כי הפתרונות מאולצים. הועדה סבורה כי בבואה לשקול את איזון האינטרסים בין הצורך הציבורי של יצירת מפגש ממוחלף בין כביש ארצי עמוס בתנועה (כביש 4) לבין כניסות ראשיות לערים דוגמת רעננה וכפר סבא - וזאת בתנאי שירות ובטיחות מירביים - לבין הפגיעה לכאורה בקנין, יש במקרה זה עדיפות לצרכים של כלל תושבי האזור ויש להביא לידי מתן תוקף לתוכנית ללא דחיות נוספות. התרופה לפגיעה במקרקעין של המתנגדים תבוא לפתרונה באמצעים ובדרכים הקבועים בחוק. ככל שהמתנגדים, מע"צ והועדה המקומית רעננה יגיעו להסכמות בדבר תחנת דלק חלופית מחוץ לתחומי המחלף, פתוחה בפניהם הדרך לפעול לאישורה של תכנית לכך על-פי ההליכים שנקבעו לכך בחוק". הועדה המחוזית אף התייחסה בהחלטתה לטענות שונות שהעלה בא-כוח המשיב לגבי פגמים שנפלו בהליכי התכנון ודחתה גם אותן. כנגד החלטה זו של הוועדה המחוזית (להלן – ההחלטה) הגיש המשיב עתירה בפני בית המשפט קמא. פסק הדין של בית המשפט המנהלי 3. בפסק הדין נקבע, כנקודת מוצא, כי בעת שרשות תכנון שוקלת אישורה של תכנית המייעדת מקרקעין להפקעה, עליה לשקול מראש את היקף הפגיעה בקניינו של האזרח ולבחון את השפעת הפיצוי שתידרש לשלם על תקציבה. במקרה זה, נקבע בפסק הדין, ההחלטה שהתקבלה לדחות את ההתנגדות ולאשר את התכנית לא הביאה בחשבון את המשמעות הכספית של הפתרונות הקבועים בחוק לשם פיצוי בעלי התחנה. כך נקבע, משום שהוועדה הותירה פתוחה את השאלה האם הפתרון לפיצוי בעל התחנה יימצא על-ידי העתקת התחנה לתחנת דלק חלופית מחוץ לתחומי המחלף, או מתן פיצוי כספי לעותר, היא נמנעה מלהציע הצעה קונקרטית לפיצוי העותר והפנתה אותו להליכים משפטיים ממושכים. המשא ומתן אשר נוהל בין הצדדים וההצעות החלופיות אשר הועלו על-ידי המשיבים, אף מלמדים, נקבע בפסק הדין, שלמרות רצונה העז של מע"צ להתחיל בבניית המחלף ולהקל על עומס התנועה, לא עומדים לרשותה האמצעים הדרושים לפיצוי העותר. מטעם זה מע"צ הציעה "פתרון בשלבים" שמשמעותו סגירת התחנה בשלבים במשך שנים תוך צמצום פעילותה על-פי התפתחות הבנייה. פתרון זה הנובע ממצוקה תקציבית, אינו עולה בקנה אחד עם ההחלטה שהתקבלה בוועדה. יתרה מכך, משמעותו פגיעה מתמשכת בפרנסת העותר מבלי לקבוע את הפיצוי שיקבל בסופו של תהליך. המסקנה המתבקשת, נקבע בפסק הדין, היא שבהעדר תקציב ובלא תוכנית באשר לאופן בו יפוצה העותר אין להתיר אישורה של התוכנית. זאת, מאחר שהדחקתה של הבעיה התקציבית, שבשלב זה לא נמצא לה פתרון, משמעותה שקניינו של העותר ייפגע ללא תקנה בעוד שביחס לפיצוי יהא עליו להיאבק שנים ברשויות עד שיזכה להטבת נזקו. בנסיבות אלה, נקבע בפסק הדין, החלטת הוועדה המחוזית חורגת ממתחם הסבירות, שכן לא היה מקום לדחות את ההתנגדות ולאשר את התכנית בטרם תישקלנה באופן יסודי כל האפשרויות החלופיות לתפעול התחנה, בין אם על-ידי איחוד וחלוקה (העתקה) ובין אם על-ידי פיצוי מוסכם. מטעמים אלו קיבל בית המשפט קמא את העתירה, והורה על החזרת הדיון לוועדה על מנת שתבחן את ההתנגדות לגופה. 4. לאחר מתן פסק הדין קיימה הוועדה המחוזית, כפי שנקבע בפסק הדין, דיון נוסף בהתנגדות. בישיבה שקיימה הוועדה המחוזית ביום 18.7.04, הודיעה מע"צ ש"מתוך רצון להקל ולהתחשב בבעלי התחנה" היא מסכימה שהמחלף יבוצע בשני שלבים, כאשר בשלב הראשון לא יבוצעו שתי הלולאות ויוקם מחלף במתכונת של יהלום. פתרון זה, ציין נציג מע"צ, איננו נותן מענה לצומת לאורך זמן, אבל הוא בהחלט יכול לתת מענה מיידי לכביש 4 ולאפשר תנועה בכביש זה באופן חופשי ללא צמתים וללא רמזורים וללא הפרעות פרט ל"הפרעה קטנה אחת ... איתה הכביש ידע לחיות והיא החיבורים אל אותה תחנת דלק בתקופת הביניים". על-פי בדיקות שנעשו, הוסיף נציג מע"צ, תקופת הביניים צפויה לארוך עד כ-15 שנה ובמהלכה התחנה תוכל לתפקד, לאחר שיבוצע בה שיפור מסוים. הדבר יאפשר לתחנה, להערכת מע"צ, "קיום בכבוד גדול מבחינת נפחי התנועה העיקריים שמזדמנים אל התחנה הזאת". בא-כוח המשיב, כפי שיפורט בהמשך, לא אימץ הצעה זו של מע"צ. 5. ביום 16.5.05 קיבלה הוועדה המחוזית החלטה נוספת בעניין התכנית (להלן – ההחלטה השנייה). הוועדה המחוזית חזרה ודחתה גם בהחלטה זו, את התנגדותו של המשיב ואישרה את התכנית, תוך שהכניסה בתכנית שני שינויים שלא נכללו בתכנית שאושרה על-פי ההחלטה הראשונה. עניינם של שינויים אלו במשך הזמן בו תינתן למשיב הודעה מראש על הריסת תחנת התדלוק והיתר לשימוש בתחנה עד למתן ההודעה (סעיף 5 להחלטת הועדה). הוועדה ציינה בהחלטה, בין היתר, את חשיבותו הרבה של המחלף אשר מיועד לנקז נפחי תנועה גדולים בתחום הערים כפר סבא ורעננה ובאזור השרון בכלל, במערכת הדרכים הארצית והאזורית. הוועדה אף ציינה בהחלטה, כי היא מודעת לכך שהתכנית מחייבת את פינוי בעל התחנה על המשמעות הכספית הניכרת הכרוכה בכך, וגם מע"צ ציינה בפניה כי היא מודעת להיקף הכספי של הפיצוי לו טוען בעל התחנה ובכוונתה ובאפשרותה לשלם כל סכום שיקבע על-פי דין כפיצוי בגין הפינוי. למרות הפגיעה בבעל התחנה, נקבע בהחלטה, "המדובר בתכנית חשובה והכרחית שראוי לאשרה". אשר להצעתו של בעל התחנה, כי בתכנית ייקבע הסדר שיפצה אותו על אובדן התחנה על-ידי מתן קרקע חלופית בדרך של איחוד וחלוקה, ציינה הוועדה, כי לא הועבר אליה כל פיתרון מוסכם בעניין זה, מה שמונע ממנה לבחון את ההיבטים התכנוניים הקשורים לפתרון מעין זה. בכל מקרה, נקבע בהחלטה, יש לדחות פתרון מעין זה, ולו מן הטעם, שהדבר יחייב שינוי גבולותיה של התכנית והפקדתה מחדש, דבר שיביא לדחיית ביצוע המחלף באופן משמעותי. הוועדה דחתה גם את האפשרות לביצוע התכנית בשלבים, באופן שיאפשר להמשיך ולהפעיל את התחנה לתקופה של 15 שנים. אפשרות זו נדחתה, הן בהיבט התכנוני, והן בשל כך שבעל התחנה דחה אף הוא הצעה זו. הטענות בערעור 6. לטענת המערערות, שגה בית המשפט קמא משהחליט על החזרת הדיון לוועדה המחוזית. שכן, כפי שהוצג בפני בית המשפט קמא, הוועדה שקלה באורח מקיף וממצה את האפשרויות השונות באשר לתחנת התדלוק, ורק לאחר שמוצו המגעים והבירורים בנושא זה החליטה כפי שהחליטה. בית המשפט קמא שגה, טוענות המערערות, גם בקובעו כי הוועדה לא לקחה בחשבון את המשמעות הכספית של הפתרונות הקבועים בחוק. לשיטתם, הפתרון של הקמת תחנת דלק חלופית או מתן פיצוי כספי אינו יכול להיות תנאי לאישור התכנית. הוועדה המחוזית אמנם התייחסה לשיקולים אלה בהחלטתה ובדיונים שקדמו למתן ההחלטה, אך הדבר נעשה למעלה מן הצורך. שכן, אין מוטלת עליהן על-פי דין חובה להכין תוכנית להקמת תחנות דלק חלופיות. כל ההצעות שהוצעו בעניין זה לבעל התחנה יסודן ברצון להתחשב במצוקתו, אך באי מימושן של הצעות כאלו או אחרות, אין כדי לפגום בהליכי התכנון של התוכנית. לטענת המערערות, בית המשפט שגה גם במסקנתו בדבר העדר יכולת תקציבית למימון הפרויקט. שכן, לא הונחה לפניו תשתית ראייתית המבססת את המסקנה שהמדינה אינה יכולה לפצות את בעל התחנה בגין ההפקעה. ככל שבית המשפט קמא כיוון בפסק דינו לכך שהוועדה המחוזית מנועה מלאשר את התוכנית, אלא אם תחליט על איחוד וחלוקה מחדש או תתקבל הסכמת הצדדים על סכום הפיצוי, מוסיפות וטוענות המערערות, החלטה זו נוגדת את הדין. שכן, אין להתנות את אישור התוכנית, לרבות הוראות ההפקעה שבה, בהסכמה על שיעור הפיצויים. התניה כזו, נטען, עלולה להביא לסיכול מוחלט של הליכי התכנון, בכלל זה תכנונם של פרויקטים בעלי חשיבות ציבורית רבה, כדוגמת הפרויקט נשוא העתירה. ממילא, נטען, גובה הפיצוי בגין ההפקעה ייקבע בהליכים הקבועים בחוק רק לאחר אישורה של התוכנית. 7. המשיב טוען בסיכומיו, שפסק דינו של בית המשפט קמא עולה בקנה אחד עם ההלכות שנקבעו על-ידי בית משפט זה, בדבר שמירת כללי המשפט המנהלי בהליכי התכנון. בכלל זה, קבלת החלטות העומדות במתחם הסבירות, שמירת עקרון המידתיות וצמצום הפגיעה בקניין הפרט בדרך של הימנעות מנקיטה באמצעים דרסטיים וגורפים, בלא שנבחנו כראוי חלופות שפגיעתן בקניין הפרט פחותה. כך, טוען בא-כוח המשיב, במיוחד לאחר שבדיעבד התברר, גם בפני בית המשפט קמא, כי הרשויות יוזמות התכנית שינו למעשה את עמדתן המקורית, והעלו בעצמן חלופות ראויות וסבירות שפגיעתן במשיב פחותה בהרבה, ואלה טרם הוצגו במלואן וטרם נבחנו על-ידי הוועדה המחוזית. עובדה היא, מציין המשיב, שמע"צ הציגה בפני הוועדה המחוזית, כפי שעולה מפרוטוקול הדיון בוועדה מיום 18.7.04, חלופה, שמבחינת המשיב היא פוגענית פחות. שכן, היא אינה כוללת הריסה מיידית של התחנה, ומציעה פתרון ביניים המאפשר להמשיך ולהפעיל את התחנה משך תקופה של כ - 15 שנה. במהלך תקופה זו ניתן יהא לערוך בדיקות נוספות בנוגע לתכנון המחלף והצורך הציבורי בביטול התחנה, ורק אם יקום הצורך, על יסוד הבדיקות האמורות, בהרחבת המחלף, ניתן יהיה להשלים את המחלף באמצעות תכנית סטטוטורית משלימה, המחייבת את פינוי התחנה. על רקע זה, טוען בא-כוח המשיב, התכנית המחייבת הריסה מיידית של תחנת התדלוק, אינה עומדת במבחן המידתיות. אלטרנטיבה תכנונית אחרת, במקום הריסה והפקעה מלאה של הקרקע, טוען בא-כוח המשיב, היא שילוב המקרקעין במסגרת תכנונית של "איחוד וחלוקה מחדש", דבר שיאפשר להקצות למשיב קרקע חלופית שאליה תועתק התחנה, במקום הפקעה ותשלום פיצויים. בא-כוח המשיב מציין, שהוועדה המקומית לתכנון ולבניה רעננה (להלן – הוועדה המקומית) החליטה בישיבתה מיום 11.3.02, להכין תכנית איחוד וחלוקה מחדש, במסגרתה יתוכננו שתי תחנות תדלוק חלקיות במקום התחנה הקיימת וזאת, בין היתר, על מנת להימנע מתשלום פיצויים. אלא שבשלב זה היא הודיעה כי אינה נוטלת אחריות כלכלית לפתרון המוצע של העתקת התחנה מאחר ואינה יכולה לממן את הפרויקט החלופי וגם מע"צ התנערה מכל אחריות לפתרון תכנוני זה. גם החלופה לפיצוי כספי לא מוצתה, טוען בא-כוח המשיב, שכן למרות קיומו של פער כספי קטן בין עמדות הצדדים, המערערות חזרו בהן מנכונותן להסדר של פיצוי כספי. לחילופין, מבקש המשיב לדחות את הערעורים מחמת פגמים שנפלו בהליך התכנוני. אלה עיקר הפגמים הנטענים: התעלמות התכנית מן התחנה, שאף לא סומנה בתשריט התכנית, ומן הצורך בהריסתה; יצירת מצג שווא מטעה, לפיו הושג הסדר עם בעלי התחנה לגבי פינויה, דבר שהביא לקידום התכנית בלא שנערכה בחינה מעמיקה של חלופות לתוואי הדרך שפגיעתם במשיב פחותה; אי בחינתן של חלופות מידתיות יותר להפקעה ואי בחינת המשמעויות הכלכליות של התכנית ואיזון ראוי יותר בין יתרונותיה והפגיעה הקניינית הדרסטית הגלומה בה למשיב; הפרת עיקרי הצדק הטבעי בהליך קבלת ההחלטה, נוכח קיומן של פגישות ותכתובות "פנימיות" בין המשיבה 2 לבין המשיבה 3, בלא ידיעת המשיב ובלא מתן זכות טיעון; שיקולים זרים שיסודם ברצון לאישור מהיר של התכנית בשל יצירת עובדות בשטח באמצעות בניה בלתי חוקית שביצעו המשיבות 2 ו- 3 במחלף. 8. לאחר מתן ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית, הגיש בא-כוח המשיב הודעה נוספת, בה טען, כי בשלב זה הדיון בערעורים אינו מעשי עוד וההכרעה שתינתן בהם תהא הכרעה תיאורטית. זאת, לשיטתו של המשיב, משום שההחלטה החדשה (השנייה) של הוועדה המחוזית החליפה, למעשה, את ההחלטה הקודמת (הראשונה) שבוטלה על-ידי בית המשפט המנהלי, ומה שעומד על הפרק כיום היא ההחלטה החדשה, שגם לגביה בדעתו לנקוט בהליכים משפטיים. 9. המערערות טוענות, מנגד, שהדיון בערעורים לא התייתר. זאת, משום שאם ימצא בית משפט זה לקבל את הערעורים, משמעות הדבר היא כי לא נפל כל פגם בהחלטה הראשונה של הוועדה המחוזית. כפועל יוצא מכך, לשיטתן של המערערות, תחשב התכנית כמאושרת זה מכבר (מכוח ההחלטה הראשונה) ויימצא שההחלטה השנייה ניתנה למעלה מן הצורך. מה גם שההחלטה השנייה אישרה אף היא את התכנית בכפוף לשני שינויים קלים, שיש בהם רק להועיל למשיב, ושאותם מוכנות המערערות לקיים, גם אם הערעורים יתקבלו. המערערות מוסיפות ומבקשות, לאור החשיבות הרבה שבקידום התכנית, שבמסגרת ערעור זה תידון, במידת הצורך, גם ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית ובכך יהא ניתן להביא לכלל סיום את ההליכים המשפטיים הנוגעים לתכנית זו. בא-כוח המשיב טוען, בתגובה, שאין מקום לקיים, במסגרת הערעור, דיון בהחלטה השנייה, דבר שאם ייעשה, עשוי לפגוע בזכויותיו הדיוניות. דיון 10. ביסוד פסק דינו של בית המשפט המינהלי ניצבת הקביעה העקרונית, לפיה על רשויות התכנון לשקול, בבואן לאשר תכניות הפוגעות במקרקעין, את היקף הפגיעה בקניינו של האזרח ואת השפעת הפיצוי שתידרשנה לשלם בגין פגיעה זו על תקציבן. 11. קביעה זו, המבוססת על הלכת פרי הארץ (ע"א 210/88 החברה להפצת פרי הארץ בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, כפר סבא, פ"ד מו(4) 627, (להלן עניין פרי הארץ)), אינה שנויה במחלוקת. אולם, מעקרון זה, למד בית המשפט קמא מסקנה נוספת ומרחיקת לכת, המחייבת את רשות התכנון, קודם לאישור התכנית, גם לגבש הצעה קונקרטית לפיצוי הנפגע, בין בדרך של מתן קרקע חלופית ובין באמצעות פיצוי כספי. כך מציין בית המשפט קמא, כראיה לכך שהוועדה המחוזית לא הביאה במניין שיקוליה את המשמעות הכספית של הפגיעה במקרקעי המשיב, כי "הוועדה הותירה פתוחה את השאלה האם הפתרון יימצא ע"י העתקת התחנה לתחנת דלק חלופית מחוץ לתחומי המחלף או הריסת התחנה ופיצוי העותר". ובהתייחס לתצהיר שהוגש מטעם מע"צ, מציין בית המשפט קמא בפסק הדין, כי "עיון בתצהירו של עו"ד נתי לב מעלה כי הלה מודע לעקרון, לפיו על המשיבות לפצות את העותר. אולם לא מצאתי בתצהיר הצעה קונקרטית והוא מפנה אותו להליכים משפטיים ממושכים" 12. מסקנה זו של בית המשפט קמא אינה מקובלת עלי. ביסודה של הלכת פרי הארץ עומד, בין היתר, הטעם של יעילות כלכלית ושיפור הליך קבלת ההחלטות התכנוניות על-ידי הרשות. באשר הטלת חובה על הרשות לפצות את הנפגעים מהתכנית, תחייב אותה להפעיל את שיקול דעתה, תוך עריכת איזון בין יתרונות התכנית ובין חסרונותיה. זאת, הן בהיבט הפרט - הנפגע והן מבחינת ההשפעה הנודעת לפיצוי שתידרש הרשות לשלם בגין הפגיעה במקרקעין על תקציבה ועל יכולתה לעמוד במטלות ציבוריות אחרות המוטלות לפתחה. כלשונו של השופט מלץ בפסק דינו בעניין פרי הארץ: "שיקול היסוד השני, שבבסיס הצורך לפצות בגין פגיעה, הוא שיקול כלכלי-ענייני. אלולא חייבת היתה המדינה לפצות על פגיעה שבצידה של תכנית, קיים היה חשש סביר, שרשויות התכנון לא יתנו משקל מספיק לפגיעה שמביאה התכנית, לצד יתרונותיה. הפגיעה שבצידה של תכנית היא שיקול רלוואנטי, במסגרת כלל השיקולים שרשויות התכנון צריכות לקחת בחשבון. כך, למשל, אם הפגיעה שבצידה של תכנית גדולה מהתועלת שהיא מביאה, בדרך כלל עדיף היה שלא להוציא את התכנית אל הפועל. מקום שברור לרשויות התכנון, שבמקביל לפגיעה שבתכנית תהיינה חייבות לפצות את הנפגעים, היקף הפגיעה של התכנית יתבטא במישרין בתקציבן של רשויות התכנון. במצב זה בהכרח תיקח הרשות בחשבון במסגרת שיקוליה את השיקול הרלוואנטי האמור של השפעתה השלילית של התכנית" (עמ' 640). רציונאל דומה עולה מפסק הדין בדיון נוסף 28/79 הועדה המקומית לתכנון ולבניה ירושלים נ' וארון, פ"ד לה(1) 561, שם נקבע, כי "לא יהא זה מופרז כלל ועיקר לדרוש מוועדות התכנון והבניה כי תוך כדי ההכנה והדיון בתכניות יהווה השיקול של גודל הפגיעה בבעלי המקרקעין אחד השיקולים היסודיים, גם אם לא השיקול המכריע, אם ראויה התכנית למימוש. ואין זה בבחינת חשד בלבד, כי ככל שקטן הסיכון או הצורך לשלם פיצוי לבעלי קרקעות נפגעים, כך עשויה לקטון ההתחשבות בהם ובאינטרסים שלהם" (עמ' 568-569). לאחרונה חזר בית המשפט על הלכה זו בעע"ם 2775/01 ויטנר נ' הועדה המקומית לתכנון ולבניה "שרונים" (טרם פורסם): "עיקרון נוסף המונח בבסיסו של סעיף 197 לחוק התכנון והבניה הינו עיקרון כלכלי, לפיו הטלת חובה על רשויות התכנון לפצות את הפרט בגין פגיעה במקרקעין, מתמרצת אותן לשקול אל מול התועלת שבתכנית גם את השפעותיה השליליות. ... לפיכך, על-פי העיקרון הכלכלי, יש להטיל על רשויות התכנון חובה לשלם פיצויים במידה שתגרום להן לבצע תכניות שהן יעילות לציבור, ולהימנע מתכניות שהנזק שהן גורמות עולה על התועלת שצומחת מהן" (סעיף 19 לפסק הדין של השופטת ד' ביניש). (וראה גם: בג"ץ 7250/97 סולימאני נ' שר הפנים, פ"ד נד(3) 783, 791); ע"א 4390/90 אלישר נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה, מחוז המרכז, פ"ד מז(3) 872, 877; בג"ץ 156/01 מושב נווה ימין נ' שר הפנים, פ"ד נז(5) 289, 295; א' נמדר פגיעה במקרקעין (תל אביב, תשס"ב) 34; דפנה לוינסון זמיר פגיעות במקרקעין על-ידי רשויות התכנון, (הוצאת המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית בירושלים, תשנ"ה) 96; חנוך דגן קניין על פרשת דרכים, (הוצאת רמות – אוניברסיטת תל אביב, תשס"ה) 151). 13. פסק דינו של בית המשפט קמא חורג מהלכת פרי הארץ. הוא אינו מסתפק בכך שרשות התכנון תביא במניין שיקוליה, לצד התועלת הכרוכה בתכנית, גם את הפגיעה הצומחת ממנה ואת השלכותיה על תקציבה. פסק דין זה מחייב את הרשות לגבש, כבר בשלב אישור התכנית, הצעה קונקרטית לפיצוי בעלי הקרקע הנפגעים. לדרישה זו אין עיגון בחוק. שהרי הזכות לפיצוי בגין פגיעה על-ידי תכנית לפי סעיף 197 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה – 1965 (להלן - חוק התכנון והבניה) צומחת רק עם כניסתה של התכנית לתוקף (ראה: ע"א 4809/91 הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים נ' קהתי, פ"ד מח(2) 190, 216; דנ"א 3768/98 קריית בית הכרם בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה, ירושלים, פ"ד נו(5) 49, 123). הפיצוי בגין ההפקעה עצמה מתגבש בשלב מאוחר אף יותר, עם פרסום ההודעה על ההפקעה (סעיף 12(ב) לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943) והזכות לקבלתו משתכללת בעת נטילת החזקה בקרקע (ע"א 1841/90 רמיר - חברה קבלנית בע"מ נ' פקיד שומה למפעלים גדולים, תל אביב, פ"ד מט(2) 650). קבלת גישה זו של בית המשפט קמא, תחייב את רשויות התכנון, כבר בשלב הכנת התכנית, להתמודד, באופן פרטני, עם הדרישות לפיצוי בגין פגיעות במקרקעין הצומחות מן התכנית, תוך עירוב השיקולים הצריכים לשלב הפיצוי עם אלו הרלבנטיים לשלב אישור התכנית. בכך יהא כדי לסבך ולסרבל את הליכי התכנון. 14. בית המשפט קמא ביסס את מסקנתו, כי הוועדה המחוזית לא הביאה בהחלטתה את המשמעות הכספית של הפתרונות הקבועים בחוק לפיצוי המשיב, בין היתר, על כך "שהוועדה הותירה פתוחה את השאלה האם הפתרון יימצא על-ידי העתקת התחנה לתחנת דלק חלופית מחוץ לתחומי המחלף או הריסת התחנה ופיצוי העותר", כאשר "גם ההצעה לפיה תוקצה לעותר קרקע חלופית טרם גובשה והיא בגדר אפשרות ערטילאית". על כן סבר בית המשפט קמא, שאין לאשר את התכנית "בטרם תישקלנה באופן יסודי כל האפשרויות החלופיות לתפעול התחנה בין אם על-ידי איחוד וחלוקה (העתקה) ובין אם על-ידי פיצוי מוסכם". 15. על-פי סעיף 191 לחוק התכנון והבניה, פיצוי בעל המקרקעין הנפגע מתכנית, יכול שייעשה, במקום בתשלום כספי, בדרך של מתן מקרקעין אחרים בתחום התכנית או מחוצה לה. אולם, רשות התכנון אינה חייבת ליתן את הפיצוי דווקא בדרך של מתן קרקע חלופית. היא גם איננה חייבת לגבש עמדה בשאלה האם הפיצוי יינתן בכסף או בקרקע חלופית כבר בשלב אישור התכנית. דרישה כזאת, של גיבוש עמדה לגבי האפשרות של מתן פיצוי בקרקע חלופית, חורגת מהבחינה של היקף הפגיעה הכרוכה בתכנית והשלכותיה על תקציבה של הרשות, עליה מצווה הרשות בשלב זה של ההליך התכנוני. מה גם שגיבוש החלטה (שכלשונו של פסק הדין, אינה החלטה "ערטילאית") בדבר מתן פיצוי בקרקע חלופית, הנו, בד"כ, פועל יוצא של משא ומתן המתקיים בין הצדדים, לא רק לגבי דרך מתן הפיצוי, אלא גם לגבי גובה הפיצוי והערכת שוויה של הקרקע החלופית. 16. במקרה שלפנינו, המשיב אינו מסתפק בקבלת פיצוי בקרקע חלופית עליה תאושר תחנת תדלוק (או תחנות תדלוק) חלופית. הוא מבקש שהדבר ייעשה בדרך של איחוד וחלוקה מחדש דווקא, ולא בדרך של הפקעה ומתן קרקע אחרת כפיצוי. נראה שבדרך זו מבקש המשיב לקשור בין נטילת הקרקע עליה ניצבת התחנה לבין מתן הפיצוי, ולהבטיח שמתן הפיצוי ייעשה בו זמנית עם נטילת המקרקעין (פרוטוקול הדיון בפני בית המשפט קמא מיום 2.11.03, עמ' 12, ש' 10-13). 17. משאמרנו שרשות התכנון אינה חייבת ליתן את הפיצוי בדרך של מתן קרקע חלופית ואף אינה חייבת לגבש עמדה בעניין זה בשלב אישור התכנית, היא וודאי אינה חייבת בשלב זה לנקוט עמדה באשר לשאלה האם הקרקע החלופית תינתן כפיצוי עבור הפקעה או בדרך של איחוד וחלוקה מחדש. 18. אפילו הייתה הרשות מוכנה לפצות את המשיב בדרך של מתן קרקע חלופית, היא אינה חייבת לעשות זאת דווקא בדרך של איחוד וחלוקה מחדש. אמנם, כפי שנקבע בפסיקה, "לפי סעיף 26 לחוק, מוסמכת הוועדה המקומית להקנות לעצמה מקרקעין הן בהפקעתם והן 'בדרך אחרת'. וכבר נפסק, שהליך של איחוד וחלוקה חדשה, הנכפה על-ידי הוועדה המקומית על בעלי המקרקעין, הינו בגדר 'דרך אחרת' לגיטימית להקנות לעצמה את המקרקעין" (בג"ץ 4914/91 איראני נ' שר הפנים, פ"ד מו(4) 749, 767). אולם, בהתייחס לשאלה כיצד תיטול הרשות את המקרקעין, בדרך של הפקעה או בדרך של איחוד וחלוקה, נקבע שכאשר הרשות הציבורית יכולה לעשות "שימוש בכוח זה או אחר ... על-פי שני חוקים הקיימים זה בצד זה, ... אם אין חוק אחד שולל את האפשרות לפעול באותו עניין גם לפי החוק השני, הרי שהברירה בידי הרשות לפעול לפי אותו חוק הנראה לה נוח ומתאים יותר להשגת מטרתה". (בג"ץ 26/70 בר נ' שר הפנים ואח' פ"ד כד(1) 645, 647; בג"ץ 483/88 פריימן נ' שר הפנים פ"ד מד(2) 463, 467). 19. חרף האמור ואף שרשויות התכנון לא היו חייבות, כאמור לעיל, לגבש דעתם כבר בשלב אישור התכנית בדבר האפשרות של מתן קרקע חלופית, אפשרות זו נבחנה על ידן לאורך כל הטיפול בתכנית. עמדה על כך הוועדה המחוזית עצמה, כאשר ציינה בהחלטתה (הראשונה): "התנגדות זו, שנושאה תחנת הדלק 'גל' הקיימת בלב המחלף המוצע, נשמעה לראשונה בישיבה מיום 28.5.00. מאז מועד זה נעשו ניסיונות שנתמכו על-ידי ועדה זו להביא לידי הבנות בין יזמי התכנית, הוועדה המקומית והמתנגדים בכל הנוגע לפתרונות מיקום התחנה, בחינת חלופות למיקומה ובחינת תיקון התכנית באופן שיתאפשר המשך קיומה של התחנה במגבלות מסוימות בתחום המחלף, מבלי להרסה." דברים אלו שציינה הוועדה בהחלטתה, נתמכים בראיות שבאו בפני בית המשפט קמא. מכתב התשובה שהגישו המערערות לבית המשפט המינהלי, עולה שכבר בשנת 1994 נבחנו אפשרויות שונות להעתקת התחנה אל מחוץ למחלף. במסגרת המגעים שהתנהלו אותה עת בין עיריית רעננה לבין מע"צ בעניין מימון הוצאות הפינוי של תחנת התדלוק, סוכם (בישיבה מיום 15.6.94) כי מע"צ תכין תכנית למחלף כאשר התחנה הקיימת תסומן להריסה, והיא לא תתנגד לכך שעיריית רעננה תשנה ייעודו של שטח המצוי מחוץ לתחום המחלף כשטח לתחנת תדלוק אליו תועתק התחנה הקיימת. בחודש דצמבר 1995 הוכן על-ידי מע"צ דו"ח הנדסי מוקדם ובו נקבע שהקמת המחלף על-פי החלופה המועדפת בדו"ח (שהיא גם החלופה נשוא התכנית(, תחייב את ביטול התחנה, כשעל עיריית רעננה תוטל האחריות למציאת חלופה קרקעית לתחנה. הישיבה הראשונה שקוימה בעניין זה על-ידי הוועדה המחוזית ביום 28.5.00 נדחתה לבקשת הצדדים, כדי לאפשר להם לקיים מגעים במגמה למצוא פתרון מוסכם לנושא התחנה. בהמשך קוימו מגעים בין מע"צ, עיריית רעננה והמשיב בהם נבחנו פתרונות שונים לתחנה. עמדתה של מע"צ לאורך המשא ומתן הייתה שאין אפשרות, מבחינה בטיחותית, למקם את תחנת התדלוק בתוך תחומי הצומת, אך בתנאים מסוימים ניתן יהיה לאתר מקום חלופי לתחנה מצפון למחלף שיוקם בצומת, על דרך שירות שתיסלל במיוחד ותתחבר לכביש 4 (ראה מכתביה של מע"צ לעיריית רעננה ולוועדה המחוזית, מהימים 24.7.00 ו-6.11.00). בישיבת הוועדה המחוזית מיום 25.2.01 התבקשו נציגי מע"צ ובעל התחנה להודיע עמדתם באשר לאפשרות של מיקום התחנה בתחומי המחלף תוך התייחסות לתקדימים בנושא זה. בתגובה הודיעה מע"צ, שנוכחות תחנת תדלוק בתחומי המחלף תהווה מפגע הנדסי ותחבורתי, אך ניתן לבחון את האפשרות למקם את התחנה מחוץ לשטח המחלף וצפונית לו, כאשר הגישה אליה תהיה מדרך שירות מקבילה מכביש מס' 4. עם זאת, ציינה מע"צ באותו מכתב, שסוגית החיבור של דרך השירות לכביש מס' 4 הינו נושא מורכב ביותר, ולאור הצורך הדחוף והחיוני לפתור את בעיית הנגישות לערים רעננה וכפר-סבא, יש לאשר את התוכנית כפי שהופקדה לאלתר. בעקבות דיונים נוספים והצעות שונות שהוצעו בנושא זה במהלך שנת 2001, בכללן הצעות למקם את תחנת התדלוק בתחומי המחלף, הזמינה הוועדה המחוזית חוות דעת של יועץ תנועה. בחוות דעת זו (מיום 24.2.2002), נאמר ש"ככלל, לא רצוי למקום תחנת תדלוק ו/או שימושי קרקע נוספים, המושכים תנועה, בתוך תחומי מחלפים". בסופו של דבר, לאחר שהמגעים בין בעל התחנה לבין המערערות לא צלחו, החליטה הוועדה המחוזית ביום 23.06.02, לדחות את התנגדותו של בעל התחנה ולאשר את התוכנית. החלטה זו בוססה, כאמור לעיל, על העמדה, שמבחינה בטיחותית אין למקם את התחנה בתחומי הצומת. עם זאת, נקבע בהחלטה, שאם "המתנגדים, מע"צ והוועדה המקומית רעננה יגיעו להסכמות בדבר תחנת דלק חלופית מחוץ לתחומי המחלף, פתוחה בפניהם הדרך לפעול לאישורה של תכנית לכך על-פי ההליכים שנקבעו לכך בחוק". 20. השתלשלות הדברים דלעיל מלמדת, כי רשויות התכנון ומע"צ, אף שלא היו חייבות לעשות כן, בחנו משך תקופה ארוכה את האפשרות לפצות את המשיב בדרך של מתן קרקע אחרת עליה תאושר הקמתה של תחנת תדלוק (או תחנות תדלוק) חלופית. העובדה שבסופו של דבר הוועדה המחוזית הותירה אפשרות זו, כפי שנאמר בפסק הדין, כאפשרות "פתוחה", מקורה, כעולה מהחומר שהוצג בפני בית המשפט קמא, בכך שמדובר בפתרון מורכב, הכרוך בחיבור דרך השירות המובילה לתחנה לכביש מס' 4, דבר המחייב הפקדת תכנית מתאר נוספת, ובכך שהצדדים לא הגיעו ביניהם לידי הבנה לגבי פתרון מסוג זה. 21. לאור כל אלה, אין בידי לקבל את קביעתו של בית המשפט קמא, כי העובדה שהוועדה לא גיבשה עמדה באשר לשאלה האם "הפתרון יימצא ע"י העתקת התחנה לתחנת דלק חלופית מחוץ לתחומי התחנה או הריסת התחנה ופיצוי העותר", מלמדת שהוועדה לא הביאה במניין שיקוליה את המשמעות הכספית של הפגיעה במשיב ויש בה כדי לפגוע בסבירות החלטתה. 22. בית המשפט קמא ביסס קביעתו, לפיה המערערות אינן מודעות להיקף פגיעתה של התכנית במשיב והשפעת הפיצוי שיידרשו לשלם על תקציבן, גם על "המו"מ אשר נוהל בין הצדדים וההצעות החלופיות אשר הועלו על-ידי המשיבים". ספק בעיני אם חילופי דברים בין הצדדים במסגרת מו"מ מעין זה, שאינם מגובים בתצהירים, מאפשרים הסקת מסקנות נחרצות בנושא זה. אולם, אף לשיטה זו, העיון בפרוטוקול הדיון בבית המשפט קמא, מעלה כי מע"צ והוועדה המקומית היו מודעות היטב לכך שתידרשנה לפצות את המשיב על הפגיעה בקניינו וכן היו מודעות לסדר הגודל של הסכום הנדרש לפיצוי זה. כך, לדברי בא-כוח המשיב עצמו, הצעתן הכספית של המערערות במשא ומתן שהתקיים בין הצדדים עמדה על סכום שווה ערך ל - 6 מיליון דולר בעוד שהעותר היה מוכן להעמיד את דרישתו על 7 מיליון דולר (עמוד 35 לפרוטוקול בבית המשפט קמא). אמנם, בא-כוח המערערות טען כי הפער בין הצעות הצדדים גדול יותר, ונראה שגם אין מדובר בהצעות מגובשות וסופיות. אולם, ככל שניתן ללמוד מחילופי דברים כאלו מסקנה לעניין ה"הפנמה התקציבית" של המערערות (ואינני סבור כך), אלו מעידים על כך, שאף כי הצדדים לא הגיעו להסכמה בדבר גובה הפיצוי, המערערות ודאי היו מודעות לחובתן לפצות את המשיב, כמו גם להיקף הסכום שבו מדובר. מסקנה זו נתמכת גם בהסכם השיפוי שנחתם בין מע"צ ובין הוועדה המקומית (שלא הובא בפנינו), באשר לפיצוי המשיב. 23. טענה נוספת שמעלה המשיב, היא שהפקעת שטח התחנה והריסת התחנה אינה עומדת במבחן המידתיות, שכן בידן של הרשויות להשיג את אותן מטרות, לפחות בטווח הנראה לעין, גם ללא ההפקעה. לטענתו, עצם העובדה שמע"צ הייתה מוכנה לקבל פתרון בו תחנת התדלוק תישאר על כנה ותוסיף לפעול משך פרק זמן של כ-15 שנה, מלמדת שבשלב זה, גם לשיטתה של מע"צ, ניתן להסתפק בתכנון חלקי של המחלף, ללא הפקעת תחנת התדלוק, תוך פגיעה פחותה ומידתית יותר במשיב. 24. "תנאי מוקדם הוא לסמכות ההפקעה, שאין ניתן להשיג את מטרת ההפקעה בדרך יעילה אחרת שאינה הפקעה". (בג"ץ 2390/96 קרסיק נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(2) 625, 685. וראה גם: בג"ץ 3956/92 מקור הנפקות וזכויות בע"מ נ' ראש הממשלה, (לא פורסם) בפסקה 6 לחוות דעתו של השופט אור); דנג"ץ 4466/94 נוסייבה נ' שר האוצר, פ"ד מט(4) 68, 88; בג"ץ 3028/94 מהדרין בע"מ נ' שר האוצר, פ"ד נא(3) 85, 107). לאור הלכה זו, מקובלת עלי הטענה, שהוועדה המחוזית הייתה חייבת, בטרם תאשר את התכנית המייעדת את התחנה לפינוי והריסה מיידית, לשקול פתרון שפגיעתו במשיב, ככל האפשר, פחותה. 25. הצעתה של מע"צ, לפיה המחלף יבוצע בשני שלבים, כאשר בתקופת השלב הראשון, אשר מוערכת על ידה בכ-15 שנים (לכל היותר), תוכל התחנה להמשיך ולתפקד, מצביעה, לכאורה, על פתרון שפגיעתו במשיב פחותה מהפקעה מיידית, שגם אינו נוגד את האינטרס הציבורי. אולם, מסקנה זו אינה מחויבת המציאות. שהרי משמעותה של ההצעה, היא שהמשיב ימשיך להפעיל, משך תקופה ארוכה, תחנה שנגישותה לתנועת כלי רכב נפגעה, לשיטתו של המשיב באופן קשה, בלא שיקבל פיצוי בגין מלוא שוויה של התחנה. גם בית המשפט קמא דחה הצעה זו, בין היתר, משום ש"פתרון זה ... משמעותו פגיעה מתמשכת בפרנסת העותר מבלי לקבוע את הפיצוי שיקבל בסופו של תהליך". אכן, המשיב לא מיהר לאמץ הצעה זו של מע"צ. למעשה, מע"צ הציעה הצעה זו עוד במהלך הדיון בבית המשפט קמא. בית המשפט קמא אף שאל את בא-כוח המשיב: "סליחה, אני פשוט לא מבינה, סליחה אני לא יורדת לסוף דעתך, אם הם אומרים לך 10, 15, 20 שנה, לא משנה, התחנה היום נשארת וממשיכה לפעול כסדרה, הכל בסדר, אנחנו רק צופים פני עתיד ואנחנו רוצים בעוד 15 או 20 שנה להזיז את התחנה משם. מה הבעיה?" (עמ' 19-20). על כך השיב בא-כוח המשיב: "שני דברים. 1. הם לא אומרים לי שעד ה-15-20 שנה התחנה תעבוד כסדרה. הם לא אומרים את זה, הם אומרים חיבור לכביש 4. לכביש השני האם אומרים מיד לא וזה יוצר לי בעיה מאוד גדולה. ... זאת אומרת שבשיטת הסלאמי הם גומרים את התחנה איבר אחר איבר" (עמ' 20). בא-כוח המשיב הוסיף וטען, שהצעה זו של מע"צ, אינה מצדיקה לאשר כבר כיום תכנית המייעדת את התחנה להריסה רק בעוד 15 שנה, ובנסיבות אלו, ראוי שהריסת התחנה תחזור ותישקל בחלוף התקופה. לאחר מתן פסק הדין, מע"צ חזרה והעלתה הצעה דומה בפני הוועדה המחוזית. גם הפעם טען בא-כוח המשיב, שפתרון הביניים המוצע על-ידי מע"צ יפגע קשה במשיב, שכן "מתוך התנועות הקיימות היום כמות מאוד נכבדה לא נשמרת בהצעה החדשה. פשוט מאבדים תנועות. תנועות זה אומר דרכי כניסה לתחנה מאבדים, זה לא דומה למה שיש היום" (עמ' 12). יועץ התחבורה מטעם המשיב טען בפני הוועדה, שבשלבי הביניים של ביצוע התוכנית, תפסיד התחנה, בשלב הראשון, שמשכו כשנה, 10 מתוך 12 תנועות, דהיינו כיווני הכניסה והיציאה לתחנה או ממנה. גם בתום ביצוע השלב הראשון יישמרו, לדבריו, רק חמש מתוך 12 התנועות הקיימות כיום בתחנה (עמ' 20-24). ובמענה לשאלתו של יו"ר הוועדה, האם החלופה המוצעת על-ידי מע"צ אינה "משאירה את התחנה כך שהפגיעה היא לאין שיעור הרבה יותר קטנה", השיב בא כוחו של המשיב: "הנקודה היא כזאת, אם הייתה פה תחנה שנשארת והמסקנה שתהיה ממנה שהשינויים הם מזעריים אז זה נכון. אבל אם יתברר שהתחנה הזאת הנזק הכלכלי, הפתרון הזה הוא בוודאי יותר טוב ממחיקה טוטאלית. אבל אם הוא יגרום לבעיות של עד כדי העמדה בספק של הכלכליות של התחנה בטח בתקופת הביצוע... אנחנו צריכים לחשוב על מה קורה לדבר כזה שהוא נמצא באמצע אתר בנייה וכל פעם מונעים אותו למתכונת אחרת. אם המשמעות הכלכלית תהיה משמעותית מאוד עולה פה השאלה של החלופה" (עמ' 25). ועוד ציין בא כוח בעל התחנה בפני הוועדה המחוזית: "השינוי הזה הוא כמעט לא שינוי" (עמ' 27). בסופו של יום, דחתה הועדה המחוזית הצעה זו (בהחלטתה השנייה), בין השאר, משום "... שבעל התחנה דחה אף הוא הצעה זו" (סעיף 4 להחלטת הועדה המחוזית מיום 16.5.05). 26. בנסיבות אלו, משהמשיב דחה את הצעתה של מע"צ, ועל כל פנים לא אימץ אותה ואף מנה בה פגמים רבים וקשים, אין בידי לקבוע, כי מבחינתו של המשיב, פתרון זה של ביצוע המחלף בשלבים הנו פתרון מדתי יותר, עד שיש בו לפגוע בסבירות החלטתה (הראשונה) של הוועדה (בפניה הנושא כלל לא עלה) ולהביא לביטולה. 27. בשולי טיעונו מעלה המשיב טענות לגבי פגמים שונים שנפלו, לשיטתו, בהליך התכנוני שקוים בפני הוועדה המחוזית, כמו התעלמות התכנית מן התחנה ומן הצורך בהריסתה, הצגת מצג שווא בפני הוועדה המחוזית בדבר השגת הסדר לפיצוי המשיב ועוד. חלק מטיעונים אלו נדונו ונדחו על-ידי בית המשפט קמא בפסק הדין. לא מצאתי שטענות אלו מצדיקות להותיר את תוצאת פסק הדין של בית המשפט קמא על כנה, תוך ביטול החלטתה של הוועדה, שלא מטעמיו של בית המשפט קמא. 28. לסיום, יש להתייחס לטענתו של בא-כוח המשיב, כי בעקבות ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית, הפך הדיון בערעורים על פסק הדין לדיון תיאורטי. זאת, לשיטתו של המשיב, משום שפסק הדין התייחס להחלטה הראשונה של הוועדה המחוזית ולתכנית המופקדת שאושרה מכוחה, ואלו אינן קיימות עוד, לאחר שהוחלפו על-ידי ההחלטה השנייה (מיום 16.5.05) והתכנית שאושרה מכוחה. המערערות טוענות, מנגד, שהדיון בערעורן אינו תיאורטי. לגישתן, אם הערעורים יתקבלו, תחזור ותעמוד על כנה ההחלטה הראשונה של הוועדה המחוזית, ויחד עמה גם התכנית כפי שאושרה על-ידי הוועדה באותה החלטה, ויימצא שההחלטה השנייה ניתנה "למעלה מן הצורך". את עניין השינויים שהוכנסו בתכנית המופקדת על-פי ההחלטה השנייה, פוטרות המערערות בכך שהן "מוכנות" לקיים שינויים אלו, למרות שלשיטתן החלטה זו ניתנה למעלה מן הצורך. המערערות מוסיפות ומבקשות, כי לאור דחיפות העניין בית משפט זה ידון במסגרת ערעור זה גם בהחלטה השנייה של הוועדה המחוזית. 29. מחלוקת זו שנפלה בין הצדדים, מעלה את השאלה איזוהי התכנית שתעמוד בתוקף, לאחר ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא בערעור. פסק הדין של בית המשפט קמא ביטל את ההחלטה הראשונה של הוועדה המחוזית ואת אישור התכנית על-פי אותה החלטה, אך הוא לא ביטל את התכנית עצמה. זו לא חלפה עקב פסק הדין מן העולם, אלא נותרה במעמד של תכנית מופקדת. ביטול פסק הדין של בית המשפט קמא בערעור, היה אמור להשיב על כנה את ההחלטה (הראשונה) ויחד עמה את אישור התכנית כפי שנעשה מכוח החלטה זו. אולם, בינתיים, לאחר מתן פסק הדין על-ידי בית המשפט קמא ועוד לפני מתן פסק הדין בערעור, התקבלה ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית. בהחלטה האחרונה, כפי שכבר נאמר, דחתה הוועדה את ההתנגדות פעם נוספת, ואישרה את התכנית בשינויים שנזכרו לעיל. בכך חזרה התכנית למעמד של תכנית מאושרת, אך זאת, בשינויים כפי שנקבע בהחלטה השנייה. משכך אירע, פסק הדין בערעור אינו יכול להשיב על כנה את התכנית כפי שאושרה על-פי ההחלטה הראשונה, אם וכל עוד ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית עומדת על כנה. 30. מכאן עולה השאלה, האם פסק הדין בערעור מבטל, לא רק את פסק הדין של בית המשפט קמא, אלא גם את כל שנעשה מכוחו, בכלל זה ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית. את החלטתה השנייה קיבלה הוועדה המחוזית בעת שפסק הדין של בית המשפט קמא היה בתוקף, והיא פעלה על-פי פסק דין זה אשר הורה על קיום דיון נוסף בהתנגדות. מכאן שההחלטה השנייה התקבלה כדין, שהרי הוועדה המחוזית הייתה חייבת לציית לפסק דין שיצא תחת ידו של בית משפט מוסמך (שביצועו לא עוכב). מסקנה זו, בדבר תקיפות ההחלטה השנייה של הוועדה, יפה גם כיום, ואף לאחר שאותו פסק דין בוטל בערעור. זאת, משום שביטולו של פסק דין בערעור פועל בדרך כלל מכאן ולהבא (ע"א 280/73 פלאימפורט בע"מ נ' ציבה גייגי לטד, פ"ד כט(1) 597, 601). התייחס לכך המלומד Freeman: "…a subsisting judgment, though afterwards reversed, is a sufficient justification for all acts done by plaintiff in enforcing it prior to reversal" (A.C. Freeman On Judgments (fifth edition, vol. II 1993) 2421). לפיכך, כל עוד עמד פסק הדין של בית המשפט קמא על כנו, כל שנעשה מכוחו, ובענייננו, ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית, הנו בר תוקף. מכאן, שחרף ביטולו של פסק הדין בערעור, התכנית שבתוקף היא התכנית כפי שאושרה על-פי ההחלטה השנייה. למעלה מן הצורך אציין כי המסקנה דלעיל, לפיה ההחלטה התקיפה כיום היא ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית, אינה מלמדת, בהכרח, שלביטול פסק הדין לא עשויה להיות השפעה על החלטה זו. שהרי אותה החלטה התקבלה על יסוד פסק הדין. על כן, ביטול פסק הדין בערעור עשוי שייחשב כנסיבה חדשה, שייתכן ותצדיק את שינוי ההחלטה. למשל, בדרך של אימוצה מחדש של ההחלטה הראשונה. אולם, לאור הודעת המערערים, כי הם מוכנים לקיים את השינויים בתכנית שנקבעו בהחלטתה השנייה של הוועדה המחוזית, איננו נדרשים לקבוע בעניין זה מסמרות. 31. אולם, העובדה שהתכנית שבתוקף היא התכנית שאושרה על-ידי הוועדה בהחלטתה השנייה, בעוד שפסק הדין של בית המשפט קמא התייחס להחלטה הראשונה, אינה מלמדת שהדיון בערעור הנו דיון תיאורטי. שכן תוקפה של ההחלטה השנייה שנוי במחלוקת בין הצדדים, ובדעת המשיב, כפי שהוא עצמו הבהיר, לנקוט בהליכים כדי לבטל או לשנות החלטה זו. במסגרת זו, הדעת נותנת, שיעלו לדיון גם, אולי בעיקר, נושאים שנדונו בפסק הדין של בית המשפט קמא ובפסק דין זה. אמנם, כפי שציינתי לעיל, פסק הדין בערעור אינו מבטל, באופן אוטומאטי, את ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית. מאידך, העובדה שהחלטה זו (השנייה) התקבלה על יסוד פסק הדין של בית המשפט קמא, אינה קושרת את הצדדים לאותו פסק הדין לאחר שזה בוטל בערעור. בעניין זה, ברור, שהדין המחייב בכל התדיינות שתיערך בעתיד לגבי ההחלטה השנייה יהא זה שנקבע בפסק הדין בערעור, ולא בפסק דינו של בית המשפט קמא. כך, למשל, עם ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא, השאלה אם הוועדה המחוזית מילאה בהחלטה אחר הקביעות וההנחיות שנקבעו באותו פסק דין, לא תהא עוד רלוואנטית. מסיבה זו, הדיון בערעור אינו דיון תיאורטי כלל ועיקר. מסקנה זו תואמת את ההלכה, לפיה בית משפט מוסמך לדון בעניין, אף לאחר שהאירוע נשוא הדיון התרחש, בנסיבות בהן השאלה שעלתה לדיון בקשר לאותו אירוע עדיין אקטואלית והיא עשויה להתעורר גם בעתיד (בג"ץ 73/85 סיעת "כך" נ' יושב ראש הכנסת, פ"ד לט(3) 141, 146; וראו: בג"ץ 6055/95 צמח נ' שר הביטחון, פ"ד נג(5) 241, 250). 32. עם זאת, אינני רואה מקום לקבל את בקשת המערערים ולדון במסגרת ערעור זה גם בהשגותיו של המשיב על ההחלטה השנייה של הוועדה המחוזית. בעניין זה, עומדת למשיב הזכות לנקוט בהליך שיימצא לנכון למימוש זכויותיו, בכלל זה הגשת עתירה לערכאה המתאימה בדרך הקבועה בחוק. 33. לאור האמור אציע לחברותי לקבל את הערעור ולבטל את פסק דינו של בית המשפט קמא, ללא צו להוצאות. ש ו פ ט השופטת ד' ביניש: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופטת מ' נאור: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט י' עדיאל. ניתן היום, כ"ב בחשון תשס"ו (24.11.2005). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ת ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04011370_I11.doc ש.י. מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il