יוסף שרעבי נ. יעקב אזכוריה

פסק-דין בתיק ע"א 1135/12 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1135/12 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט א' שהם המערער: יוסף שרעבי נ ג ד המשיב: יעקב אזכוריה ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) בת"א 4034/10 מיום 25.12.2011 תאריך הישיבה: י"ח בכסלו התשע"ד (21.11.2013) בשם המערער: עו"ד יעקב קמר; עו"ד מירב זמיר בשם המשיב: עו"ד ז'ק יצחק ברששת; עו"ד רוני בן חמו פסק-דין השופט ע' פוגלמן: לפנינו ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופט נ' סולברג) שקיבל את תביעת המשיב למתן סעד הצהרתי שלפיו המערער והמשיב הם שותפים על פי הסכם שותפות שנכרת בשנת 1999, ולפיכך זכאי המשיב למחצית מהזכויות בנכסים וברווחים של השותפות. כפועל יוצא הורה בית המשפט למערער למסור למשיב את כל החשבונות והמסמכים הנוגעים לשותפות; ומינה כונס נכסים לצורך ביצוע פסק הדין. ההליך בבית המשפט המחוזי 1. אלו העובדות הרלוונטיות כפי שפורטו בפסק הדין של בית המשפט המחוזי: המשיב ניהל עסק להובלת מכולות. בשנת 1999 הוא נפצע בתאונת דרכים. ממיטת חוליו הוא יצר קשר עם המערער – שניהל עסק דומה – כדי שהאחרון ימלא את מקומו בתמורה לעמלה בשיעור של 10% מהמחזור, וכך הוסכם. בחלוף כמה חודשים התקשה המשיב לשוב לעבודה, וביום 6.9.1999 התקשרו השניים בהסכם שותפות שאלה עיקריו: במבוא להסכם הוצהר כי המשיב הוא הבעלים של משאית, של נגרר ושל תשעה מתאמי מכולות (שכונו יחדיו: הנכס); כי הצדדים מעוניינים להיות שותפים בחלקים שווים בנכס ולהפעילו במשותף; כי על הנכס רשומים שעבודים בסך של 171,000 ש"ח; וכי הצדדים מעוניינים להקים את השותפות כשהנכס נקי מכל חוב ושיעבוד. בגוף ההסכם נקבע כי מוקמת בין הצדדים שותפות שחלקו של כל צד בה הוא 50% (סעיף 2); כי השותפות היא לתקופה בלתי מוגבלת ותחילתה ביום 15.9.1999 (סעיף 3); וכי מטרת השותפות היא לעסוק בהפעלת הנכס וכל רכב אחר כפי שיוסכם מעת לעת (סעיף 5). המשיב התחייב להעביר לשותפות את הנכס כשהוא נקי מכל חוב ושיעבוד בתנאים האלה: החזקה בנכס תימסר לשותפות ביום 15.9.1999 ועד אז יפרע המשיב את החובות לביטוח לאומי, למע"מ ולמס הכנסה; המשיב ימחק את השעבודים הרשומים על הנכס; ויפרע את ההלוואה לבנק מרכנתיל דיסקונט (סעיף 6 להסכם). בתמורה להתחייבויות של המשיב, התחייב המערער לשלם לו סך של 200,000 ש"ח בתנאים האלה: סך של 50,000 ש"ח ישולם במועד החתימה, והיתר, בסך 150,000 ש"ח, עד ליום 15.9.1999, כנגד פירעון המשכון לבנק מרכנתיל דיסקונט (סעיף 7 להסכם). כמו כן הוסכם כי לאחר 12 חודשים ממועד החתימה על ההסכם רשאי כל שותף לדרוש את פירוק השותפות, לאחר שמסר לשותף האחר הודעה בכתב על כך שלושה חודשים מראש (סעיף 16(א)); וכי במקרה של פירוק השותפות יפעלו הצדדים יחדיו על מנת לפרק ולחלק את נכסי השותפות באופן היעיל ביותר. לבסוף, הצדדים הסכימו כי במקרה של חילוקי דעות ביניהם יכריע בדבר עו"ד אריה אייזנשטיין שישמש בורר יחיד, או בית דין רבני שיקבע עו"ד אייזנשטיין. 2. ביחס לאירועים שאירעו לאחר שנחתם הסכם השותפות הציגו הצדדים גרסאות מנוגדות. המשיב טען כי המשאית שהביא לשותפות נרשמה על שם המערער לפי בקשתו כדי שיוכל לקחת הלוואה מהבנק; כי בפועל לא השקיע המערער ולוּ שקל אחד בשותפות; כי את כספי הלוואה שנטל השקיע במשאית יקרה שנרשמה על שמו, כשמנגד, הביא המשיב לשותפות, בנוסף למשאית שלו, גם את כל ציוד העזר הנלווה הכולל 9 מתאמים בשווי של 20 אלף ש"ח כל אחד, משטחים ששווים 28 אלף ש"ח כל אחד, ומכל לפינוי אשפה בשווי של 25 אלף ש"ח. המשיב טען כי לא קיבל תמורה כלשהי בגין חלקו בשותפות; וכי המערער הרכיב על גבי המשאית שרכש את הציוד שפיתח המשיב ואילו במשאית ובנגרר של המשיב לא נעשה שימוש; כי המערער עשה כל מאמץ כדי להכשיל נהג שעמו התקשר המשיב בשם השותפות בכך ששלח אותו לבצע עבודות שאינן רווחיות, בה בשעה שהמערער ביצע את עבודותיה הרווחיות של השותפות עבור לקוחות שהביא המשיב. המשיב טען כי נקלע למצוקה כלכלית ונאלץ להפעיל את המשאית בעצמו וחרף פציעתו. הוא ביצע בין שתיים לארבע הובלות ביממה בעבודה קשה ומאומצת, אך קיבל מהמערער שכר חודשי זעום בסך של 6,000 ש"ח ולא מעבר לכך; כי כל הגביה מן הלקוחות נעשתה על ידי המערער, לרבות מלקוחות שהמשיב ביצע עבורם את ההובלות; כי בעוד שבעבר חי ברווחה, הוא נקלע למחסור, וחרף הפגיעה הקשה בבריאותו נאלץ לעבוד, תוך סיכון כספי הביטוח, כדי שמשפחתו לא תרעב ללחם; כי המערער שלט ביד רמה בציוד של השותפות, בכספים ובניהול; מנע מהמשיב כל גישה לספרי החשבונות; ביצע על דעת עצמו, בלי לשתף את המשיב, רכישת טרייד-אין של נגרר שהביא המשיב לשותפות, רכש נגרר אחר שאותו רשם על שמו, וטען שבכך השקיע מעל 80,000 ש"ח בשותפות ולפיכך אין ביכולת השותפות לשלם למשיב באותה תקופה. המשיב הוסיף וטען כי המערער לא הראה לו מסמך כלשהו בנוגע לעיסקה זו ולמחירה; את המשאית שהביא המשיב לשותפות מכר המערער בנזיד עדשים, גם זאת מבלי לערב את המשיב ומבלי למסור לו פרטים כלשהם על טיב העיסקה ותמורתה (בדיעבד נודע כי שוויה של המשאית על פי פוליסת הביטוח עמד על 310,000 ש"ח והמשיב מכר אותה ב-50,000 ש"ח); כשהמשיב לא היה יכול עוד לנהוג, חדל המערער מלשלם לו את הסכום הנ"ל של 6,000 ש"ח. בעקבות הדברים הללו הודיע המשיב במכתב רשום מיום 31.8.2000 כי החליט "לדרוש את פירוק השותפות שבינינו עפ"י ההסכם מיום 6.9.99. פירוק השותפות ייכנס לתקפו עפ"י האמור בהסכם הנ"ל, אלא אם תסכים להקדים את המועד". בעקבות הודעה זו הוחלפו מכתבים בין הצדדים ובאי כוחם כדי לנסות ליישב את הסכסוך. ביום 18.7.2001 הודיע בא כוח המערער דאז לעו"ד אייזנשטיין, אשר שימש בעת ההיא כבא כוחו של המשיב, כדלקמן: "מרשי [...] מעדיף כי הסכסוך יובא להכרעה בפני בורר שימונה מתוך תחום התובלה [...] שיהא מקובל על שני הצדדים. בנסיבות אלה אין הוא מוכן לקיום הבוררות בפני כב' ואף לא בפני בית הדין הרבני שכן לעמדתו אין לרבנים את הידע בנושא המחלוקת. אודה לך איפוא על קבלת עמדתך בנושא העברת הסכסוך להכרעת בורר שימונה בתוך תחום עסקי התובלה. ללא קשר לנ"ל נכון מרשי לקיים פגישה במסגרת מו"מ לפשרה ובה יציג את עמדתו תוך נסיון לבחון הצעות לסיום הסכסוך. ממתין לעמדתך ולעמדת מר יעקב אזכוריה". בתגובה הודיע עו"ד אייזנשטיין במכתב מיום 25.7.2001 כך: "עפ"י הסכם השותפות מיום 6.9.99, הסכימו הצדדים כי במקרה של חילוקי דעות ביניהם יכריע בדבר כבורר יחיד, החתום מטה, או בית-דין שייקבע על ידו. הסכמת הצדדים מהווה הסכם בוררות מחייב. מרשי עומד על כך שהסכסוך יובא לבוררות בפני הח"מ או בפני בי"ד כאמור בהסכם. לאור זאת, ועפ"י סעיף 17 להסכם אני מחליט כי הבוררות תתקיים בפני בית הדין הרבני האיזורי ירושלים". שנים רבות חלפו, ובמהלכן נפגשו המשיב והמערער מעת לעת בנמל אשדוד כשהמשיב עובד כנהג שכיר של אחרים ואילו המערער מפעיל את מה שלשיטת המשיב הם עסקי השותפות. לטענת המשיב, הוא מעולם לא התייאש מהחזרת חלקו בשותפות. ביום 26.8.2008 הגיש המשיב כתב תביעה לבית הדין הרבני האזורי בירושלים. עילות התביעה וסעדיה לא פורטו, ורק נכתב כי "במהלך השותפות נתגלו חילוקי דעות בין הצדדים ובעקבות כך נגרמו ל[משיב] נזקים גדולים ובלתי הפיכים בשווי של מאות אלפי שקלים [...] [המערער] נהג בחוסר תום לב משווע בשותפות וגרם להשבתה מוחלטת ומכירת המשאית [...] הותיר את [המשיב] בחוסר כל וגרם לו להתמוטטות כלכלית... פירוט מעשי [המערער] ימסר לכת"ר במהלך הדיון". ביום 26.10.2008 קבע בית הדין הרבני כי "[המערער] הוזמן כדין אך לא הופיע לדיון, כמו כן לא הופיע לחתימת שטר בוררות במועדים נוספים שנקבעו על ידי ביה"ד [...] מאשרים ל[]אזכוריה יעקב כי [...] שרעבי יוסף מסרב לדון עמו בדין תורה והוא רשאי להגיש תביעתו כנגד [המערער] בכל ערכאה שירצה". שנה נוספת חלפה, וביום 20.1.2010 הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי כתב תביעה שבגדרו ביקש סעד הצהרתי שלפיו הצדדים עודם שותפים על-פי הסכם השותפות, ולפיכך הוא זכאי למחצית הזכויות מכל הנכסים והרווחים. כמו כן ביקש המשיב גילוי חשבונות ומסמכים של השותפות. 3. גרסתו של המערער הייתה שונה מן היסוד. המערער טען כי ערב כריתת ההסכם היה המשיב לאחר תאונת דרכים; כי עסקיו של האחרון היו נתונים לקשיים בעקבות התנהלות עסקית גרועה; כי נכסיו היו משועבדים בגין חובות בסכומים גבוהים; וכי כדי להיחלץ מחובותיו, הציע למערער להקים ביחד שותפות בתמורה להזרמת כספים לעסקיו הכושלים. הסכם השותפות נחתם, המשיב הביא את המשאית, את הנגרר ואת הציוד הנלווה, ואילו המערער השקיע סך של 200,000 ש"ח כאמור בהסכם השותפות. לטענת המערער, היה זה המשיב שביקש ממנו לרשום את המשאית על שמו, כדי למנוע מנושיו של המשיב להטיל עיקולים על המשאית. בשל פציעתו של המשיב נפל עיקר נטל הפעלת השותפות על המערער; זה השקיע בשותפות משאבים רבים לכיסוי חובות העבר של המשיב ולקידום עסקי השותפות. הצדדים הסכימו כי בנוסף לכספים שיגיעו לידיהם מרווחי השותפות, יקבל המשיב סך של 6,000 ש"ח עבור נהיגה במשאית. המערער לא משך לדבריו הכנסות כלשהן, כי לא היו לשותפות רווחים. בחודש יולי 2000 יצאה מכלל שימוש המשאית שהמשיב הביא לשותפות ואז נסתיימה לדברי המערער עבודתם המשותפת. את המשאית מכר המערער, לדבריו, לאחר מספר חודשים, והתמורה שימשה להחזר חלק מן הכסף שהוציא המערער במסגרת השותפות. כשנה לאחר חתימת ההסכם, במכתבו האמור מיום 31.8.2000, פרק המשיב את השותפות. פסק הדין של בית המשפט המחוזי 4. בית המשפט המחוזי קבע כי המשיב צודק בטענותיו העובדתיות והמשפטיות כאחד. נקבע כי המערער עשה ועודנו עושה בנכסי השותפות כבתוך שלו, ולביתו בלבד, מבלי לדווח וליידע את המשיב בקשר להכנסות וההוצאות השוטפות ועל פעילות השותפות, ובלי לשתפו ברווחים. את נכסי השותפות רשם על שמו, "עירבב" אותם ואת פעילות השותפות עם עסקיו הפרטיים ועם חברה שהקים; והלכה למעשה התחרה בשותפות. המערער נתן שירות ללקוחותיו במקביל למתן שירות ללקוחות השותפות וסיווג את הלקוחות משיקוליו-הוא, על-פי נוחותו, כלקוחות של השותפות או כלקוחותיו הפרטיים. בית המשפט קבע כי המערער הציג את עצמו כמי שבא להושיע את המשיב בעת פציעתו, אולם בפועל נכנס כשותף לעסק חי ורווחי, בעל מוניטין ושורה ארוכה של לקוחות מרוצים. נקבע כי המערער שילם 200,000 ש"ח עם כניסתו לשותפות, כשרק המשאית, הנגרר והציוד הנלווה שהכניס המשיב לשותפות שווים היו פי שלושה ויותר מסכום זה. מיומן העבודה למד בית המשפט כי לקוחות רבים של משיב המשיכו לקבל שירותים מן השותפות לאחר פציעתו, ולבטח הכניסו כספים רבים לקופתה. הלכה למעשה, קבע בית המשפט, נישל המערער את המשיב מזכויותיו בשותפות ומעבר לארבעה תשלומים בסך של 6,000 ש"ח, לא שילם לו המערער מאומה, בניגוד למתחייב מהסכם השותפות. 5. בית המשפט הוסיף וקבע כי המשיב השתהה בנקיטת הליכים נגד המערער ושילם על כך מחיר כבד, אך אין בהשתהותו כדי לפגוע בזכויותיו המהותיות. השיהוי נבע מתמימות, מצער, ממצוקה כלכלית ונפשית. המשיב אכן רצה בשעתו לפרק את השותפות, כעולה ממכתבו מיום 31.8.2000, אך הלכה למעשה לא פורקה השותפות מעולם. בית המשפט דחה את טענת המערער כי פירק את השותפות בקובעו כי לשון ההודעה על פירוק השותפות וחלופת המכתבים שלאחריה לא תמכו בגרסתו. נקבע כי במשך שנים ארוכות עשה המשיב אמנם מעט מדי, אך השותפות לא פורקה. בית המשפט העדיף את עדותו של המשיב ואת עדויותיהם של העדים מטעמו (שמעון שטיינר, שותפו לשעבר; גדעון שוברט, לשעבר שותף בחברת הובלות אחרת; פליקס (יעקב) פלדהיים, שהיה לקוח של המשיב; וחיים גליק שבבעלותו בית מסחר לנייר; מרדכי שור, מנהל ב"יקבי ארזה"; יעקב בוכמן; יאיר גבאי מחברת דגני בע"מ; גרושתו של המשיב; והרב חיים שפירו) על עדותו היחידה של המערער, ודחה את גרסתו של האחרון. נקבע כי עדותו של המערער כי הוסכם שהמשיב יעבוד על המשאית אינה נכונה ומנוגדת להסכם השותפות. הוטעם כי "לא הייתה הסכמה שהמשיב ישמש כנהג אצל המערער, גם לא היה היגיון כלשהו בגיבוש הסכמה שכזו בעודו שוכב על מיטת חוליו; הן בגלל מצבו הרפואי שהגביל אותו עד מאד, הן בגלל סיכון כספי הביטוח. גם אין היגיון כלכלי בהסכמה שכזו לאור כל אשר הביא עמו המשיב אל השותפות (מוניטין, לקוחות, משאית וציוד נלווה) אל מול 200,000 ש"ח בלבד שהביא המערער. אין הגיון בהסכמה שגורמת להתעשרות רבתי למערער תוך סיכון מזערי מצִדו, וריקון השותפות אל עסקו-שלו. לא מחמת כשלון עסקו של המשיב הוקמה השותפות, אלא מחמת פציעתו. עסקו תפקד היטב קודם לכן". 6. בית המשפט קבע כי הוכח שהמערער עשה בעסקי השותפות ככל העולה על רוחו, בניגוד לחובת האמונים המחוייבת בין שותפים, ובניגוד למטרות השותפות. המערער העיד כי נתן שירותים ללקוחות חדשים באמצעות עסקו שלו ולא באמצעות השותפות. בכך, קבע בית המשפט, הפר המערער את הסכם השותפות בניגוד לאמור בסעיף 29 ו-39 לפקודת השותפויות [נוסח חדש], תשל"ה-1975 (להלן: הפקודה). 7. אשר לטענת המערער כי המשיב הודיע על פירוק השותפות, קבע בית המשפט כי על פי מועדו של המכתב מיום 31.8.2000 – פחות מ-12 חודשים ממועד חתימת הסכם השותפות – טרם הגיע המועד המאפשר לדרוש את פירוק השותפות. על כן קבע כי הליך פרוק השותפות לא החל ולבטח לא נסתיים; כי רצונו של המשיב בשעתו לפרק את השותפות נקטע בעודו באיבו; כי התכתובת שלאחר מכן מעידה כי השותפות לא פורקה מעולם; וכי השותפות נגזלה ורוקנה על ידי המערער. אף שבהחלטת ביניים מיום 28.11.2010 קבע בית המשפט כי התובענה התיישנה ככל שהיא נוגעת לזכויות שנוצרו לפני 20.11.2002, בפסק הדין החליט בית המשפט לשנות מקביעתו האמורה וקבע כי התובענה כולה לא התיישנה. בית המשפט נסמך על ההלכה שנקבעה בפסק הדין שניתן בע"א 79/50 שחור נ' ויטה שותפות רשומה, פ"ד ו' 430, 432-431 (1952) (להלן: עניין ויטה) שלפיה "הודעה על פירוק שותפות איננה אִבחת חרב הגודעת באחת את סטאטוס השותפות. היא מתחילה תהליך, תקופת ביניים, של עשיית החשבונות הנדרשים על מנת לממש את הפירוק עד שניתן יהיה לחסל את השותפות". 8. ממכלול טעמים אלה נעתר בית המשפט למבוקש בכתב התביעה ובנוסף מינה כונס נכסים לביצוע פסק הדין תוך שחייב את המערער להפקיד בקופת בית המשפט סך של 30,000 ש"ח להבטחת תשלום שכרו, וכן חייב את המערער בשכר טרחת עורך-דין בסך של 40,000 ש"ח. טענות הצדדים 9. לטענת המערער, תוצאת פסק הדין של בית המשפט המחוזי תסב לו עוול ועיוות דין שכן משמעותו כי המערער, שעבד במשך עשר שנים באופן בלעדי במשאיות שלו, יידרש לפתוח לפני המשיב את כל תולדות עסקיו והכנסותיו ולשתף אותו בהכנסות ש"אולי" נבעו מהשותפות שבית המשפט המחוזי כפה עליו. לשיטתו, תוצאה זו גורמת לעיוות דין בשים לב לכך שהיה זה המשיב שהכריז על פירוק השותפות. לגופו של עניין נטען כי תביעת המשיב התיישנה, ולחלופין, שהתוצאה שאליה הגיע בית המשפט המחוזי מנוגדת לתכלית של פקודת השותפויות; וכי פסק הדין אינו פוסק סעד אלא מעביר את מלאכת השיפוט לכונס הנכסים שמונה בפסק הדין. המערער טוען כי כל תביעה שעניינה זכויות הנובעות משותפות כפופה להוראות פקודת השותפויות וחוק ההתיישנות, התשי"ח-1958, ורק אם לא התיישנה ועמדה בהוראות החוק ניתן להידרש אליה. לגישתו, אומנם התביעה הוכתרה כ"תביעה למתן סעד הצהרתי" וכ"תביעה למתן חשבונות", אך הלכה למעשה מדובר בתביעה כספית שדינה להידחות מחמת התיישנות. המערער טוען כי מלכתחילה לא הייתה בין הצדדים כל שותפות; כי המשיב הפר את התחייבותו הבסיסית של שותף, שהיא להשתתף בפעילות של השותפות, ועל כן מדובר בהפרה של הסכם השותפות שתוצאתה בטלות ההסכם ובטלות השותפות. נטען כי במצב כזה, וככל שלא הייתה התיישנות, הדבר היחיד שניתן היה לתבוע הוא החזר ההשקעה שהשקיע המשיב. אלא שבנקודה זו התביעה התיישנה ולכן לא ניתן לתבוע גם סעד זה. לטענת המערער, יש לקבוע שהשותפות התפרקה – הן על פי ההסכם, אשר קובע כי לאחר תקופה של שנה יוכל כל אחד מהשותפים לדרוש באופן חד צדדי לדרוש את פירוקה ללא הסכמת הצד השני כפי שהודיע המשיב; הן על פי פקודת השותפויות, אשר קובעת בסעיף 36 כי ככל שלא הוסכם על תקופה קצובה לקיום השותפות, יוכל כל שותף לסיימה בכל עת במתן הודעה על כוונתו לפרקה, ללא צורך בקבלת הסכמה משאר השותפים. נטען כי במקרה דנן כל אחד מהשותפים גילה רצונו בפירוק ואף עשה מעשים המבטאים רצון זה. עוד טוען המערער כי השותפות התפרקה מאליה עם השבתת הנכס המרכזי שלה – המשאית; כי סעיף 5 להסכם קובע במפורש שהשותפות הוקמה כדי "לעסוק בהפעלת הנכס" שהוגדר בראשית ההסכם כ"משאית, הנגרר והציוד"; כי השבתת המשאית פירושה ריקון השותפות מתוכנה וכפועל יוצא פירוקה; כי הציוד הזניח שנותר בידי המערער לא היה הדבר שעליו הושתתה השותפות, ובוודאי ששימוש בו אינו מקנה למשיב זכויות של שותף בעסקיו הנפרדים של המערער, כפי שקובע סעיף 2 לפקודת השותפויות. המערער מוסיף וטוען כי הקביעות העובדתיות של בית המשפט קמא אינן מבוססות (המערער מפנה את תשומת הלב לכך שאין הפניות קונקרטיות לראיות כלשהן בפסק הדין), אך ממילא הן אינן רלוונטיות להכרעה בתיק "שכל כולו משפטי טהור". נטען כי גם אם מוסמך בית המשפט במסגרת פסק הדין הסופי לבטל החלטת ביניים שניתנה על ידו, הרי שהוא מוסמך לעשות כן רק על פי בקשה מפורשת של הצד המעוניין בכך ורק לאחר שנתן לצד השני להתמודד עם הבקשה. נטען כי בית המשפט קמא במקרה דנן עשה זאת על דעת עצמו, מבלי להתריע על כך ומבלי לאפשר לצדדים לטעון בעניין. עוד נטען כי פרשנותו המשפטית של בית המשפט לפקודת השותפויות היא פרשנות שגויה, וכי הפרשנות שהעניק בית המשפט לסעיפי הפקודה נוגדת את לשונם ותכליתם. לבסוף טוען המערער כי בית המשפט המחוזי שגה בקביעה כי המערער מיזג את עסקי השותפות עם עסקיו הפרטיים; כי המערער נתן שירות ל"לקוחות עבר" של השותפות (כאשר לטענת המערער אכן נתן שירות כזה, אולם אין בהסכם השותפות או בחוק כל איסור על כך, בהיעדר תניית בלעדיות כלשהי לגביהם). להשקפתו נפלה שגגה גם בקביעה בדבר שווי ההשקעה של כל אחד מהצדדים בשותפות; כמו גם בהחלטת הביניים שקבעה שהתביעה התיישנה בלא שמי מהצדדים ביקש זאת ומבלי שנתן למערער הזדמנות לטעון לעניין. 10. לטענת המשיב, צדק בית המשפט קמא בקובעו כי השותפות מעולם לא פורקה. נטען כי מכתב הדרישה ששלח המשיב למערער מיום 31.8.2000 אינו עומד לבדו ואינו מהווה "סוף פסוק", וכי בעקבות מכתב זה התנהלו בין הצדדים מגעים רבים שלא הובילה לפירוק השותפות. המשיב מציין כי בין הצדדים ובין באי כוחם הוחלפו מכתבים רבים בניסיון ליישב את הסכסוך. המשיב מסתמך בנקודה זו על שני מכתבים מיום 18.7.2001 ומיום 25.7.2001 ועל הזמנה שנשלחה למערער לדיון בבית הדין הרבני (בהליך הבוררות) ביום 26.10.2008. לפיכך טוען המשיב כי צדק בית המשפט קמא בקובעו, על יסוד המכתבים הללו ועל יסוד העדויות שנשמעו לפניו, כי אין לראות במכתב הדרישה כנקודת סוף של השותפות אלא כנקודה שמתחילה הליך של עשיית חשבונות בין הצדדים על מנת לממש את כוונת הפירוק. נטען כי כישלון המגעים בין הצדדים וכישלון ניסיון הבוררות ביניהם מעידים על כך שהשותפות מעולם לא פורקה. לטענת המשיב, לא נפלו פגמים כלשהם בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא. בניגוד לטענת המערער, טוען המשיב כי בית המשפט קמא לא שגה ולא חרג מסמכותו עת החליט בפסק הדין הסופי לשנות מהחלטת הביניים בעניין ההתיישנות. המשיב טוען כי רוב טענות המערער נוגעות לקביעות עובדתיות של בית המשפט המחוזי ולראיות ולעדויות שנשמעו לפניו, ודינן להידחות לנוכח ההלכה הפסוקה בדבר התערבותה המצומצמת של ערכאת הערעור בקביעות מסוג זה. דיון והכרעה 11. הערעור שלפנינו מעורר שתי שאלות עיקריות הקשורות זו בזו: האחת, האם צדק בית המשפט המחוזי בקביעתו שהשותפות לא פורקה; השנייה, האם צדק בית המשפט בקביעתו שתביעת המשיב לא התיישנה. אדון בהן לפי סדרן. האם השותפות פורקה? 12. סעיף 41 לפקודת השותפויות קובע את התנאים לפירוק שותפות וזו לשונו: פירוק השותפות מאליה או בידי שותף (א) שותפות תפורק – (1) אם נתכוננה לתקופה קצובה – בגמר התקופה; (2) אם נתכוננה לשם עסק אקראי יחידי או קיבולת יחידה – בהסתיים העסק או הקיבולת; (3) אם נתכוננה לתקופה לא מסויימת – כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות; והכל בכפוף להסכם שבין השותפים. (ב) פירוקה של שותפות לתקופה לא מסויימת יהיה בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך – בתאריך שבו נמסרה ההודעה. השותפות שכוננה בענייננו היא שותפות לתקופה לא מסוימת אשר תפורק באחת משתי דרכים: האחת, כשאחד השותפים מודיע לשאר השותפים על כוונתו לפרק את השותפות (סעיף 41(א)(3) לפקודה); והשנייה, במקרה שהצדדים קבעו בהסכם תנאים אחרים לפירוק השותפות – יחולו תנאים אלה (סעיף 41(א) סיפה לפקודה). ברירת המחדל הקבועה בסעיף 41(א)(3) לפקודה, שלפיה די בדרישתו של שותף כדי לפרק את השותפות, חלה הן בשותפות שחלה עליה פקודת השותפויות, הן על שותפות במקרקעין (סעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969). היא נשענת על התפישה שלפיה "כל הנדרש משותף הוא כי יודיע על רצונו בהתרת החבילה. המשפט אין בכוחו להשכין שלום בין שותפים צהובים זה לזה – או אף בין שותפים המתקשים להגיע להבנה זה-עם-זה – ובהיעדר כלים בידו להשכין שלום ביניהם, מקנה הוא זכות-יכולת לכל אחד מן השותפים לבקש פירוק השותפות" (רע"א 1017/97 רידלביץ נ' מודעי, פ"ד נב(4) 625, 632 (1998)). 13. כאן המקום להבחין בין תאריך פירוק השותפות (“general dissolution”) לבין תהליך חיסול עסקי השותפות (“winding up”). לפי ברירת המחדל הקבועה בסעיף 41(ב) לפקודה, תאריך פירוקה של שותפות לתקופה לא מסוימת יהיה "בתאריך שנקב השותף בהודעתו, ואם לא נקב תאריך – בתאריך שבו נמסרה ההודעה". החל ממועד זה תיחשב השותפות ל"שותפות בפירוק" ויחולו עליה סעיפים 51-49 המסדירים (בהתאמה) את סמכות השותפים למטרות הפירוק, את זכויותיו של שותף בפירוק ואת הכללים ליישוב החשבונות בין השותפים. פירוק השותפות יכול להיעשות, לבקשתו של שותף, באמצעות בית המשפט כאמור בסעיף 47 לפקודה, או על ידי השותפים עצמם וללא מעורבות של בית המשפט. יישוב החשבונות וחיסול עסקיה של השותפות עשוי להיות תהליך ארוך ולכלול את מכירת נכסיה, את סילוק חובותיה לנושים ואת חלוקת העודף בין הנושים לפי זכויותיהם. כל עוד הליך זה נמשך, רשאים השותפים לפעול בשם השותפות כאמור בסעיף 49 לפקודה. עמד על כך בית משפט זה בעניין ויטה: "הפירוק, או – ביתר דיוק – אירועו של אחד הנתונים המביאים בעקבותיהם את הפירוק [...] הוא רק אחד השלבים בתהליך חיסולו של היחס המשפטי הקיים בין השותפים, ולא האחרון שבהם. הוא רק מציין את המועד, אשר ממנו ואילך אין השותף האחד משמש עוד בא-כוחה של הפירמה ושל שאר שותפיו, ואין פעולותיו בתחום העסקים ממין העסקים המתנהלים על ידי הפירמה מחייבות עוד את הפירמה ואת שותפיו. אך כל זה אמור לגבי עסקים חדשים ולגבי פעולות חדשות. אשר לגמירת העסקים שהוחל בהם לפני הפירוק, ולצורך ביצוע הפירוק וחיסול השותפות, נמשכת סמכותו של כל שותף [...] 'לחייב את הפירמה . . . למרות הפירוק'. משמע, שהשותפות ממשיכה את קיומה לצרכים מסויימים – צרכי הפירוק והחיסול – גם לאחר שנתפרקה, וקיום זה אינו פיקטיבי בלבד, שכן כל עוד מצויים נכסים בידי השותפות, וכל עוד קיימות חובות אשר עליה למלאן. כלומר: כל עוד לא חוסלה השותפות, מתמשך והולך, לגבי אותם נכסים ואותן חובות, היחס המשפטי שהיה קיים בעבר בין השותפים הבודדים" (שם, בעמ' 432-431). 14. עינינו הרואות: מרגע שניתנה הודעה כדין מצד שותף על רצונו לפרק את השותפות, השותפות נכנסת לפירוק באופן שמקים לכל אחד מהשותפים עילה לדרוש מהשותפים האחרים ליישב את החשבונות ביניהם ולחסל את ענייני השותפות. במקרה שמתעורר קושי ליישב את החשבונות, זכאי כל שותף לפנות לבית המשפט בבקשה למתן סעד. תביעה כזו תוגש בדרך כלל כתובענה למתן חשבונות המתנהלת בשני שלבים: בשלב הראשון בוחן בית המשפט את זכותו של התובע למתן חשבונות (ובכלל זה אם הוכיח שהייתה שותפות), וככל שמצא כי הוא זכאי לקבלם, הוא יורה על עריכת החשבונות בדרך שיראה לנכון. בשלב השני, לאחר עריכת החשבונות ובירור הזכויות בין השותפים, יורה בית המשפט לשותפים-הנתבעים לשלם לתובע את הסכום שהוא זכאי לו מתוך נכסי השותפות. לשם כך רשאי בית המשפט לתת הוראות נוספות ואף למנות כונס נכסים (ראו והשוו: ע"א 127/83 בר-לב נ' לוינזון, פ"ד מ(3) 249, 255 (1986); ע"א 85/83 בניאל נ' תמ"י מכון למחקר ולפיתוח בע"מ, פ"ד מב(3) 606, 615-614 (1986)). 15. בענייננו הסכימו הצדדים באופן מפורש כי "לאחר תום 12 חודשים ממועד החתימה על הסכם זה, רשאי כל שותף לדרוש פרוק השותפות, וזאת לאחר שמסר על כך הודעה בכתב של 3 חודשים מראש, לשותף האחר, על רצונו לעשות כן". בהתאם להסכמה זו, הודיע המשיב למערער, במכתב מיום 31.8.2000, כדלקמן: "הריני להודיעך כי החלטתי לדרוש את פירוק השותפות שבינינו עפ"י ההסכם מיום 6.9.99. פירוק השותפות ייכנס לתקפו עפ"י האמור בהסכם הנ"ל, אלא אם תסכים להקדים את המועד". הודעה זו אינה משתמעת לשני פנים. עולה ממנה דרישה מפורשת לפירוק השותפות וננקב בה המועד שבו השותפות תפורק. אכן, המכתב נכתב שבעה ימים לפני שהמערער היה רשאי להודיע על כך לפי ההסכם, באופן שלכאורה אינו תואם את המנגנון הקבוע בסעיף 16(א). עם זאת, המשיב הודיע במכתב כי הפירוק ייכנס לתוקפו במועד שנקבע בהסכם. הואיל ואין חולק כי לא היה בכוחו של המערער למנוע את פירוק השותפות; וכי בזמן אמת לא הודיע המערער למשיב כי לשיטתו הודעת המשיב על פירוק השותפות חסרת תוקף – המסקנה המתבקשת מכך, להשקפתי, היא שאין במשלוח ההודעה שבעה ימים לפני הזמן שנקבע כדי לבטל את נפקותה. לכך יש להוסיף כי אף שלאחר משלוח ההודעה היו חילופי מכתבים בין הצדדים בקשר ליישוב המחלוקות ביניהם, הרי שמרגע משלוח ההודעה אין כל ראיה לכך שהמערער או המשיב ראו עצמם כשותפים. אדרבה, בסעיף 34 לתצהירו כתב המשיב: "לאחר השיחה שלחתי מכתב רשמי למר יוסף שרעבי ובו דרשתי את פירוק השותפות על פי ההסכם. מר שרעבי התעלם ולא הגיב למכתב זה". אומנם בהמשך התצהיר כתב המשיב: "מעולם לא התייאשתי מהחזרת חלקי בשותפות". ברם, המשיב לא טען וממילא לא הוכיח שהודיע למערער בשלב כלשהו כי הוא מבקש לחזור בו מהודעתו על פירוק השותפות (וזאת בהנחה שהיה רשאי לחזור בו מהודעה כזו, הנחה אשר כשלעצמה מוטלת בספק). לכך יש להוסיף כי הרב שפירו, שהעיד מטעם המשיב ובית המשפט המחוזי נתן אמון בעדותו, העיד: "אני יודע שהוא [המשיב] ביקש לא פעם אחת לפרק את השותפות [...] יעקב היה מגיע אליי דחופות, מספר לי את צרותיו, ומבקש להיפרד ולקבל את שלו מה שנתן ושם טבין ותקילין" (עמ' 15 שורות 16, 20-19); וכי בכתב התביעה שהגיש לבורר אייזנשטיין בשנת 2001 טען המשיב, בין היתר: "בנוסף זכאי [המשיב] לפרק השותפות בהתאם למכתב דרישה לפירוק השותפות מיום 31.8.00 ששוגר ל[מערער]" (סעיף 19 לכתב התביעה). מטעמים אלה אני סבור כי חומר הראיות מצביע על כך שהשותפות פורקה לכל המאוחר בחלוף 15 חודשים ממועד החתימה על ההסכם, קרי: ביום 10.12.2000. האם תביעת המשיב התיישנה? 16. על רקע הקביעה שהשותפות פורקה כאמור, יש לדון בשאלה אם תביעתו של המשיב לזכויות בנכסי השותפות וברווחיה התיישנה. להשקפתי, יש להשיב לכך בחיוב. סעיף 6 לחוק ההתיישנות קובע כי "תקופת ההתיישנות מתחילה ביום שבו נולדה עילת התובענה". הואיל ועסקינן בתובענה שאינה במקרקעין, תקופת ההתיישנות היא שבע שנים (סעיף 5(1) לחוק ההתיישנות). על כן, היה על המערער להגיש את תביעתו בתוך שבע שנים מהמועד שבו נולדה עילת תביעתו. כידוע, עילת התביעה לצורך מניין תקופת ההתיישנות נוצרת במועד שבו היה התובע יכול להגיש תביעה ולזכות בגינה בסעד (ראו, למשל, ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, פסקה 15 (19.4.2012)). בענייננו הודיע המשיב למערער על פירוק השותפות אשר נכנס לתוקף, כאמור, לכל המאוחר ביום 10.12.2000. סעיף 50 לפקודה קובע: זכותו של שותף בפירוק בהתפרק שותפות יהיה כל שותף זכאי כלפי שאר השותפים וכלפי כל מי שיש לו מכוחם תביעה בשל זכויותיהם כשותפים, שנכסי השותפות ישמשו לסילוק חיוביה של השותפות, ושהנכסים העודפים ישמשו לסילוק המגיע לשותפים לאחר שינוכה ממנו כל המגיע מהם לשותפות בשל היותם שותפים בה. סעיף זה קובע אפוא מפורשות כי הזכות המהותית של שותף כלפי השותפים האחרים נוצרת לכל המאוחר "בהתפרק שותפות". מכאן, שעילת התביעה של המשיב לדרוש מהמערער את חיסול עסקי השותפות ואת יישוב החשבונות ביניהם נולדה בתאריך פירוק השותפות. הואיל ותביעתו של המערער הוגשה בחלוף למעלה משבע שנים ממועד זה, אין מנוס מלקבוע שהתביעה התיישנה ושדינה להידחות בשל כך. 17. יצוין כי אף במשפט האנגלי אומץ הכלל שלפיו במקרה שלא נערכה התחשבנות בין השותפים, עילת תביעה של שותף (או של חליפו לפי דין) למתן חשבונות וחיסול עסקי השותפות נוצרת במועד הפירוק ומתיישנת אם לא הוגשה תובענה במהלך תקופת ההתיישנות (בכפוף לחריגים שאינם מתקיימים בענייננו. ראו: Gopala Chetty v. Vijayaraghavachariar, [1922] 1 A.C. 488, 496 (P.C.) (appeal taken from Madras); Manning v. Englsih, [2010] EWHC (Ch) 153, [2010] Bus. L.R. D89 (Eng.); Lindley & Banks on Partnership 698-703 (19th ed. Roderick I’anson Banks ed. 2010)). כך פסקו גם בתי המשפט בארצות-הברית (ראו, למשל, Blake v. Sweeting, 12 N.E. 67 (Ill. 1887); Bowerman v. Oakliff, No. CV010094089, 2003 WL 22413516 (Conn. Super. Ct. Oct. 7, 2003); DiCarlo v. Lattuca, 802 N.E.2d 121, 124 (Mass. App. Ct. 2004); Mashihi v. 166-25 Hillside Partners, 859 N.Y.S.2d 202 (N.Y. App. Div. 2008)). על הטעם העיקרי לכך עמד בית המשפט לערעורים של אנגליה וויילס: “There are good policy reasons why this should be so. When a partnership comes to an end, there is an obligation on the partners to agree, or to have determined by the court, their respective liabilities and their respective entitlements. Once partners have dissolved the partnership, each should after six years be free of risk of any claims being made by another partner.” (Marshall v. Bullock (C.A. Mar. 27, 1998) (Eng.)) 18. מסקנה זו מתיישבת עם מטרותיהם המרכזיות של דיני ההתיישנות כפי שסוכמו לאחרונה בדברי ההסבר לפרק להצעת חוק דיני ממונות, התשע"א-2011, ה"ח הממשלה 1051: "(1) הגנה על הנתבעים בכוח מפני אי-הוודאות וההכבדה הכספית והראייתית הכרוכות בחשיפה ממושכת לתביעות משפטיות; (2) צמצום מספרן של תובענות שבשל עיכוב בהגשתן יש בהן כדי לפגוע בציפיות הראויות של נתבעים וביכולתם להתגונן מפניהן; (3) מניעת התדיינויות במחלוקות, אשר בשל הזמן הארוך שבו לא הובאו לדיון, אין עוד לציבור עניין בבירורן, או שהבירור סבוך ביותר או שקיים חשש שבשל חלוף הזמן תתקבל בהן הכרעה מוטעית; (4) עידוד זכאים לתבוע את קיום זכותם בלא עיכוב, והכל מתוך התחשבות ראויה בזכותו של תובע לממש תביעה העומדת לו, לרבות בגורמים המונעים ממנו לעשות כן." תקופה של שבע שנים היא פרק זמן מספיק לשם הגשת תביעה של שותף למתן חשבונות לאחר שהשותפות פורקה, בהיעדר מניעה אובייקטיבית לכך (יצוין כי באנגליה תקופה זו עומדת על שש שנים ובהצעת חוק דיני ממונות מוצע לקצר את תקופת שבע השנים לארבע שנים). לאורך תקופה זו חשופים השותפים לסיכון הטמון בתביעה של שותף אחר. סיכון זה יוצר אי-ודאות בקרב השותפים ועלול לגרום לכך שאלה יותירו עתודה כספית בלתי-מנוצלת למקרה שתוטל עליהם חבות, במקום להשקיע את הכסף בפרויקטים יעילים (וזאת בהנחה שהם מודעים לכך שבכוונת השותף להגיש נגדם תביעה, שאם לא כן אפשר שהסיכון אף גבוה יותר). התנהלות כזו פוגעת הן בשותפים עצמם, הן בציבור אשר נמנעת ממנו האפשרות להתקשר עם השותפים בהסכמים כלכליים ומניבים. בירור תביעה בחלוף שבע שנים אף מגביר את הסיכון שתתקבל תוצאה מוטעית במצב שבו הראיות הדרושות להוכחת גרסתו של מי מהצדדים (או שניהם) אינן זמינות או נשחקו עקב חלוף זמן רב ממועד היווצרות העילה. מטעמים אלה מגביל חוק ההתיישנות את זכות התביעה של שותף כאמור למשך שבע שנים ממועד פירוק השותפות, ומאפשר להאריך את התקופה בהתקיים איזו מעילות ההארכה המנויות בחוק. הארכת תקופת ההתיישנות מעבר לכך חוטאת לאיזון הראוי בין התכליות האמורות של מוסד ההתיישנות, ועלולה לפגוע בנתבע ובאינטרס הציבור יתר על המידה. 19. יישום השיקולים הנוגדים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות במקרה שלפנינו מצביע על הקושי הכרוך בבירור תביעת המשיב, אשר דיון הוכחות בעניינה התקיים כ-11 שנה (!) לאחר פירוק השותפות וניתוק המגע בין הצדדים. לרשות המשיב עמד פרק זמן של שבע שנים להגשת התביעה ממועד פירוק השותפות אך הוא לא ניצל אותו. בית המשפט המחוזי אומנם קבע כי היו למשיב סיבות אישיות טובות שבעטיין לא הגיש את התביעה. ברם, אין חולק כי סיבות אלו אינן באות בגדר הנסיבות המאריכות את תקופת ההתיישנות כקבוע בחוק. יצוין בהקשר זה כי תצהירו של המשיב אינו כולל כל התייחסות לשאלה מדוע המתין זמן כה רב עד שפנה לבית הדין הרבני. אכן, מן הראוי להקנות משקל רב לזכות הגישה של המשיב לערכאות השיפוט ולאינטרס שלו באכיפת זכותו המהותית לקבל את חלקו בשותפות. אולם, זכות הגישה לערכאות אינה זכות מוחלטת ויש לאזן בינה לבין האינטרס של המערער להותיר את העבר מאחוריו. תוצאת איזון זה, על פי אמות המידה שנקבעו בחוק, היא שמביאה לכך כי התביעה התיישנה כאמור. מטעם זה, אף שהתמונה העובדתית שהתבררה בבית המשפט המחוזי בקשר להתנהגותו של המערער כלפי המשיב אינה מניחה את הדעת, בלשון המעטה – לא ניתן לדון בדרישתו של המשיב לקבלת מחצית מנכסי השותפות. 20. לכך מבקשים אנו להוסיף כי אין חולק שהיה זה המשיב שהודיע למערער על רצונו בפירוק השותפות. במשך השנים הרבות שחלפו מאז שמסר את ההודעה ונותקו יחסיו עם המערער, נמנע המשיב מלטעון כי השותפות לא פורקה, ולמצער לא עמד על זכותו הנטענת ליטול חלק בניהולה ולתרום את חלקו. בחלוף כשמונה שנים פנה המשיב לבית הדין הרבני, ואף שניתן לו היתר לפנות לערכאות האזרחיות ביום 26.10.2008, הגיש את התובענה לבית המשפט המחוזי רק ביום 20.1.2010. בתובענה זו ביקש המשיב, למעשה לראשונה, לקבוע כי השותפות לא פורקה וכי הוא זכאי למחצית הנכסים והרווחים שהפיק המערער בגפו בכל אותה תקופה, בלא שתרם תרומה כלשהי לעסקים אלה. על רקע מכלול זה, ייתכן שהיה מקום לדחות את תביעת המשיב גם מחמת שיהוי בהגשתה (ראו ע"א 90/59 פורמן נ' קלינוביץ, פ"ד יד 1603, 1605 (1960)). אולם משנקבע כי תביעתו של המשיב התיישנה, אין צורך להכריע בסוגיה זו, כמו גם בטענות האחרות שהעלה המערער בערעורו. סוף דבר 21. אשר על כן, אציע לחבריי לקבל את הערעור; לבטל את פסק הדין של בית המשפט המחוזי; לקבוע כי השותפות פורקה לכל המאוחר ביום 10.12.2000; כי תביעת המשיב לרווחי השותפות ונכסיה התיישנה; ולהורות על דחיית התובענה. נוכח קביעותיו העובדתיות של בית המשפט המחוזי ביחס להתנהלות המערער כלפי המשיב, אציע לחייב את המשיב בשכר טרחת בא כוח המערער, על הצד הנמוך, בסך של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מסכים. ש ו פ ט השופט א' שהם: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק הדין של השופט ע' פוגלמן. ניתן היום, ט' בטבת התשע"ד (‏12.12.2013). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 12011350_M13.doc טח מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il