בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
בג"ץ
1135/02
בפני: כבוד
השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופטת ד' דורנר
כבוד
השופט א' גרוניס
העותרת: אנה
וזגיאל
נ
ג ד
המשיבים: 1.
כב' בית הדין הרבני הגדול-בירושלים
2.
כב' בית הדין הרבני האזורי-בתל-אביב-יפו
3.
פנחס וזגיאל
עתירה
למתן צו מוחלט
תאריך
הישיבה: א' אב תשס"ב (10.7.02)
בשם
העותרת: עו"ד משה בר שלטון
בשם
המשיב 3: עו"ד נחום שוטרך
פסק-דין
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
בעתירה זו, בה הוצא צו על תנאי וצו ביניים,
מתבקש בית משפט זה לבטל החלטות של בית הדין הרבני הגדול (להלן: ביה"ד הגדול)
ושל בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו (להלן: ביה"ד האזורי) (המשיבים 1-2)
שחייבו את העותרת בקבלת גט פטורין מהמשיב 3 (להלן: הבעל) וכן להורות לביה"ד
הגדול לדון בטענות העותרת לעניין תביעת הרכוש, כפי שנטענו בערעורה לביה"ד
הגדול.
עיקרי העובדות:
1. בני-הזוג נישאו כדמו"י ב30.6.74- ונולדו
להם שני בנים שהם כיום בגירים. בשנת 1999 נחשדה העותרת בפלילים בגין עבירות של
קשירת קשר לביצוע רצח וסחיטה באיומים, והדבר פורסם בעיתונות. אף שתיק החקירה נגדה
נסגר, נקטה העותרת בצעד נואש עקב מצוקתה הנפשית, וניסתה להתאבד בקפיצה לפני רכבת
נוסעת. כתוצאה מכך נקטעה רגלה. ביום 28.6.99, הגיש המשיב תביעת גירושין
לביה"ד האזורי, במסגרתה ביקש כי העותרת תחוייב בגט, שכן לטענתו היא בוגדת בו.
מאוחר יותר, תביעתו תוקנה ובכתב התביעה המתוקן כרך הבעל את ענייני הרכוש והמזונות.
בין היתר, ביקש הבעל שייקבע כי לו הבעלות הבלעדית בדירת המגורים של בני-הזוג
ברמת-גן, הרשומה על שמו. סמוך לאחר הגשת התביעה המתוקנת על-ידי הבעל, הגישה האישה
תביעת מזונות ורכוש לבית המשפט לענייני משפחה.
2. ביה"ד האזורי קיים שתי ישיבות הוכחות
בתביעת הבעל. בישיבה הראשונה נחקרה העותרת. בישיבה השניה נחקרה נציגת המשטרה,
רפ"ק תרצה דויטש, שהעידה כי במהלך חקירת המשטרה שהתנהלה כנגד העותרת, הודתה
בפניה העותרת כי קיימה יחסי אישות עם גבר אחר. מנגד, טענה העותרת כי מעולם לא בגדה
בבעלה. לטענתה, היא מסרה בחקירה המשטרתית כי קיימה יחסי אישות עם גבר זר, על-מנת
להציל עצמה ולספק הסבר משכנע להימצאותה בקרבת החשוד העיקרי בפשע שנחקר.
ביום 7.5.00 (כ' באייר תש"ס) חייב
ביה"ד האזורי את העותרת בגט בעילת בגידה וקבע מועד לשמיעת הוכחות בנושא חלוקת
הרכוש. העותרת לא הגיעה לישיבת ההוכחות שנקבעה ל21.6.00- ובקשת בא-כוחה לדחיית
מועד הדיון, נדחתה. באותו יום, נתן ביה"ד האזורי (כבוד הדיינים מאזוז, דומב
ועמרני) פסק-דין הקובע כי הסמכות לדון בנושא חלוקת הרכוש נתונה לו וכי למשיב בעלות
בלעדית בדירת המגורים עוד בטרם הנישואין וכי אין הוא חייב לאישה מזונות או מדור.
עוד נקבע כי על העותרת לפנות את דירת המגורים תוך 30 ימים.
3. העותרת ערערה לביה"ד הגדול הן כנגד
פסק-הדין שחייבה בגט, והן כנגד פסק הדין בנוגע לרכוש. ביה"ד הגדול (כבוד
הדיינים דורון, טופיק וגולדברג) קיבל את ערעור העותרת, וביטל את שני
פסקי-הדין האמורים של ביה"ד האזורי. בהחלטתו, קבע ביה"ד הגדול, כי כל
שנאמר על-ידי העותרת לחוקרת המשטרה, נועד כדי להציל עצמה, וכי האמתלה נראית
לבית-הדין. עוד נקבע כי אם יש לבעל טענות אחרות בגינן הוא סבור כי יש לחייב את
האישה בגט, יפנה לביה"ד האזורי.
4. בעקבות זאת, פנה הבעל לביה"ד האזורי
בבקשה לחידוש דיון. במסגרת בקשה זו, הגיש הבעל בקשה לזימונה מחדש של רפ"ק
תרצה דויטש שהעידה בפני ביה"ד עוד בסיבוב הראשון, על-מנת להציג בפני
ביה"ד את חומר החקירה שברשותה. התנגדות העותרת לחידוש הדיון ולהזמנת החוקרת
המשטרתית לעדות נוספת, נדחתה, וכך גם בקשת רשות הערעור שהגישה העותרת לביה"ד
הגדול. התיק נפתח מחדש והתקיימה ישיבת הוכחות בפני ביה"ד האזורי (כבוד
הדיינים בן שמעון, דומב וזרביב), במהלכה העידה רפ"ק תרצה דויטש וחזרה על
עדותה הקודמת. החידוש היחידי שהציגה העדה, היה תקציר מתורגם לעברית של שיחת טלפון
שניהלה העותרת עם גבר זר ברוסית, והוקלטה בהאזנת סתר במסגרת החקירה הפלילית.
בא-כוח העותרת טען מנגד כי לא ניתן לפתוח את תיק הגירושין מחדש; כי העדות של
רפ"ק דויטש היא חזרה על עדות קודמת של השוטרת; כי התקציר שהציגה בפני
ביה"ד חסר ערך ללא הקלטת המקורית וכי המשיב לא חידש דבר מאז הסיבוב הראשון
בביה"ד האזורי. על כן, טען כי פסיקת ביה"ד הגדול נותרה על כנה. עוד ביקש
להביא ראיות בעניין הרכוש. ביה"ד האזורי החליט, כי יוגשו לעיונו על-ידי
המשטרה הקלטת ו/או התימלול של שיחת הטלפון בין העותרת לגבר הזר לגביה הוגש התקציר.
כאן נכנס לתמונה בא-כוח היועץ המשפטי לממשלה ובאת-כוח המשטרה שהביעו התנגדות בכתב
להגשת הקלטת או תמלילה לבית-הדין הרבני, נוכח האיסור הקבוע בחוק האזנת סתר,
תשל"ט-1979
(להלן: חוק האזנת סתר או החוק) וכן נוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו וחוק הגנת
הפרטיות, התשמ"א1981- (להלן: חוק הגנת הפרטיות). סביב נושא זה התקיימו דיונים
בהם התייצבו לבד מהצדדים ובאי כוחם, גם נציג היועץ המשפטי לממשלה ונציגת המשטרה.
5. בשלב זה וקודם למתן החלטה על-ידי ביה"ד
האזורי, קבע בית המשפט למשפחה שדן בתביעות העותרת כי, כריכת המזונות והרכוש על-ידי
הבעל בתביעת הגירושין בביה"ד האזורי, היתה כנה וכדין ועל כן הסמכות בעניינים
האמורים נתונה לביה"ד האזורי. עוד נקבע כי ביטול שני פסקי הדין של ביה"ד
האזורי על-ידי ביה"ד הגדול בסיבוב הראשון, לא היה בו כדי לדחות או למחוק את
תביעת הגירושין שהוגשה על-ידי המשיב לביה"ד האזורי, והיא נותרה חיה וקיימת.
לפיכך, לא היתה מניעה לחידוש הדיון בפניו, שכן, הבעל העלה עילות גירושין חדשות,
ואף הציג ראיה נוספת לעניין עילת הבגידה. בהתחשב בכך, נקבע כי בית המשפט למשפחה
יימנע מלדון בתביעות העותרת כל עוד תביעת הגירושין בביה"ד תלויה ועומדת. עוד
נקבע כי אם ביה"ד ידחה את תביעת הגירושין, תוכלנה תובענות העותרת להתברר בפני
בית המשפט.
6. ביום 6.8.01 ניתן פעם שניה פסק דין על-ידי
ביה"ד האזורי. מן החומר בתיק עולה כי פסק הדין נחתם תחילה על ידי כבוד הדיין
הרב מזוז בלבד. רק לאחר מכן הוספו החתימות של כבוד הדיינים דומב וזרביב. בפסק הדין
שנכתב על-ידי הדיין מזוז נקבע כי העותרת חייבת בגט, וכי פסק-הדין לעניין הדירה
יעמוד בעינו. עוד ציין ביה"ד כי התנגדות האישה להשמעת הקלטת מלווה בחוסר
ניקיון כפיים, ויש בה לאשש את החשש כי קיימה יחסי אישות עם גבר זר. ביום 14.10.01
הוסיף כבוד הדיין דומב הנמקה משלו, לפיה מתוך האזנות הסתר עולה בבירור כי היתה
לעותרת מערכת יחסים עם גבר זר. עוד ציין כי ההקלטה נעשתה טרם החקירה המשטרתית ולכן
טענת האמתלה אינה נכונה. מן ההחלטה עולה שביה"ד סבר כי תקציר השיחה שבקלטת,
קביל כראיה והמשקל שניתן לו, רב.
7. העותרת ערערה על פסק-הדין האמור לביה"ד
הגדול, וטענה, בין השאר, לאי קבילות התקציר. ביה"ד הגדול (כבוד הדיינים
דורון, טופיק וגולדברג) דחה את הערעור וקבע כי הוא חוזר בו מפסק-דינו הקודם.
הדיינים דורון וגולדברג קבעו כי דברי החוקרת המשטרתית בעדותה בפני ביה"ד
האזורי אמת ואין מקום לאמתלה. עוד קבעו כי הוכחו עילות נוספות לגירושין, שכן הבעל
לא מסוגל לחיות עם האישה לאחר שנחשדה בפלילים וניסתה להתאבד. הדיין טופיק קבע כי
מתקיימת עילת מאיס עליי, וכי האישה לא מעוניינת בשלום בית שהרי לא הגישה תביעה
כזו.
כנגד פסקי-הדין של ביה"ד הגדול והאזורי
בסיבוב השני מופנית העתירה שלפנינו, המעוררת ארבע שאלות מרכזיות, אליהן אתייחס
בקצרה להלן.
הדיון בעתירה
8. השאלה בה נפתח את דיוננו היא האם בתחילת
הסיבוב השני היה על המשיב להגיש לביה"ד האזורי תביעת גירושין חדשה או שמא
רשאי היה לבקש את חידוש הדיון בתביעת הגירושין שהגיש בעבר? כאמור, בסיום הסיבוב
הראשון ביטל ביה"ד הגדול את שני פסקי-דינו של ביה"ד האזורי, וקבע כי אם
יש בידי הבעל טענות אחרות בגינן יש לחייב את העותרת בגט, עליו לפנות לביה"ד
האזורי. מהחלטה זו עולה לכאורה כי ביה"ד הגדול לא ביטל או מחק את תביעת
הגירושין המקורית. לאחר קבלת פסק-הדין של ביה"ד הגדול בסיבוב הראשון, הגיש
הבעל לביה"ד האזורי בקשה לחידוש דיון. בקשה כזו היא אפשרית על-פי תקנה קכט
לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל- תשנ"ג, שזו לשונה:
קכט.
דיון מחדש לבקשת בעל-דין
(1)
בעל-דין זכאי בכל זמן לבקש דיון מחדש מבית-הדין שדן בעניינו על סמך טענות עובדתיות
חדשות או ראיות חדשות שלא היו ידועות לו בדיון הקודם.
(2)
המבקש יגיש בקשה בכתב ויפרט בה את הטענות או הראיות החדשות ואת הסיבה למה לא הביא
אותן בדיון הקודם.
הצדדים לא הציגו בפנינו את הבקשה שהגיש המשיב
לביה"ד האזורי לחידוש הדיון. על כן, לא ניתן לקבוע האם המשיב העלה בבקשתו
טענות עובדתיות חדשות ומה הנימוק שהציג לכך שלא העלה אותן בסיבוב הראשון. עם זאת,
על-פני הדברים, הצביע המשיב במסגרת הדיון המחודש על ראיה שלא הוצגה בפני
ביה"ד האזורי קודם לכן - תקציר של שיחת טלפון בין העותרת לגבר זר, אשר הוקלטה
בהאזנת סתר. נראה, איפוא, כי בהתאם לתקנה קכט הנ"ל, יש לדחות את טענת בא-כוח
העותרת לפיה היה על המשיב להגיש תביעת גירושין חדשה עם תחילת הסיבוב השני.
9. שאלה נוספת שמעוררת העתירה שבפנינו היא האם
נפל פגם באופן התנהלות הדיונים בפני בד"ר האזורי בסיבוב השני? על-פי סעיף
8(ה) לחוק הדיינים, התשט"ו- 1955, על בית-הדין הרבני לדון בשלושה דיינים. כבר
נקבע בפסיקתו של בית-משפט זה, כי החובה האמורה מתייחסת לכל שלבי הדיון, לרבות שלב
ההכרעה וחתימת פסק-הדין. מאחר והחובה לדון בשלושה היא נמשכת, הרי כאשר ישיבות
בית-הדין עוסקות באותו עניין, כל ישיבה וישיבה צריכה להתקיים בפני אותם שלושה
דיינים. דיון בהרכב משתנה כמוהו כדיון בהרכב חסר. פגם זה עולה כדי פגיעה בכללי
הצדק הטבעי, ומביא לפסילת ההחלטה או פסק-הדין שניתנו בהרכב משתנה (ראו: בג"צ
8754/00 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול ואח', תק-על 2002(1) 380;
בג"צ 6334/96 אליהו נ' בית הדין הרבני האזורי, פ"ד נג (2) 153,
169-168; בג"צ 3520/95 צוברה נ' בית הדין הרבני הגדול, פ"ד נ (5)
50, 54-53; והאסמכתאות המובאות שם).
עיון בפרוטוקולים של הדיונים שהתנהלו בפני
ביה"ד האזורי בסיבוב השני מלמד כי אכן נפלו פגמים בדיונים אלה: ראשית, בישיבה
בפני ביה"ד האזורי ביום 16.4.01 ישבו כבוד הדיינים בן שמעון, דומב וזרביב.
היה זה דיון לגופם של דברים, ובמהלכו נשמעה עדותה של רפ"ק דויטש, ואף הוגש
תקציר השיחה בין העותרת לגבר הזר. הדיין בן שמעון לא הוסיף לשבת בהמשך הדיונים
בתיק והוא הוחלף על-ידי הדיין מזוז. הדיין בן שמעון אף לא חתם על פסק-הדין שניתן
בסיום הדיונים. מכאן שביה"ד האזורי דן בסיבוב השני בהרכב משתנה. על-אף
שבא-כוח העותרת טען כנגד פגם זה בדיון שהתנהל בפני ביה"ד הגדול ביום
19.12.01, התעלם ביה"ד הגדול מן הפגם האמור בהחלטתו. כאמור, על-פי פסיקתו של
בית-משפט זה, דיונים בהרכב משתנה מביאים לבטלות ההחלטה שניתנה בסופם. זאת ועוד,
ניתן לפרש את תקנה קכט לתקנות בתי הדין הרבניים כך שדיון מחדש מחייב החזרת התיק
לאותו הרכב שנתן את ההחלטה נשוא הדיון המחודש. אם אמנם כך הדבר - ואני משאירה את
השאלה בצריך עיון - הרי שבמקרה שלפנינו לא הוחזר התיק לאותו הרכב שפסק בסיבוב
הראשון, וגם בכך יש משום פגם העשוי להביא לפסלות פסיקתו של ביה"ד.
פגם נוסף נפל באופן מתן פסק-הדין על-ידי
ביה"ד האזורי. מפרוטוקול הדיון מיום 19.12.01 בביה"ד הגדול, עולה שאין
מחלוקת בין הצדדים כי תחילה נחתם פסק-הדין של ביה"ד האזורי על-ידי כבוד הדיין
מזוז לבדו ונשלח לצדדים. רק לאחר מכן צורפו חתימותיהם של כבוד הדיינים דומב
וזרביב, תוך שהדיין דומב הוסיף הנמקתו כחודשיים לאחר שניתן פסק-הדין החתום על-ידי
הדיין מזוז.
המסקנה המתבקשת היא כי נפלו פגמים יסודיים
באופן התנהלות הדיונים בפני ביה"ד האזורי, הפוגמים בפסק-הדין השני עד כדי
בטלות. בטלות זו מחייבת גם את בטלות פסק-הדין של ביה"ד הגדול, שאישר את
פסק-הדין של ביה"ד האזורי (ראו: בג"צ 1750/91 מסילתי נ' בית הדין
הרבני האזורי פתח-תקוה ואח', פ"ד מה(5) 360, 363, וכן בג"צ 6334/96 אליהו
הנ"ל, בעמ' 172).
10. האם דין פסק-הדין להתבטל עקב חריגה מסמכות נוכח
חוק האזנת סתר?
כזכור, בסיבוב הראשון חייב ביה"ד האזורי
את העותרת בגט, בהסתמך על עדותה של החוקרת המשטרתית, לפיה סיפרה העותרת בחקירתה כי
קיימה קשר אינטימי עם חשוד אחר בפרשה הפלילית. טעם זה נפסל על-ידי ביה"ד
הגדול בסיבוב הראשון, בנימוק כי עומדת לאישה אמתלה, שכן רצתה להציל עצמה בחקירה.
בסיבוב השני, חייב ביה"ד האזורי את האישה בגט פעם נוספת. בנימוקיו של כבוד
הדיין מזוז צויינה שוב העובדה שהעותרת הודתה במעשי כיעור בפני החוקרת המשטרתית.
אלא שנימוק זה כבר נפסל על-ידי ביה"ד הגדול בסיבוב הראשון. אין זאת אלא
שהדיין מזוז התבסס על תקציר השיחה שהוצגה בפניו, שלא היתה בפני ביה"ד בסיבוב
הראשון. הדיין מזוז אמנם נמנע מלאזכר את תקציר השיחה בנימוקיו, אולם עצם התרעומת
שהביע על אי הגשת הקלטת כראיה, עשויה להעיד כי אמנם התחשב בהחלטתו בתקציר האמור.
בנימוקיו של הדיין דומב נאמר במפורש כי: "מהדיון ביום כ"ג בניסן
תש"ס (16.4.01) עולה בבירור, שמתוך האזנות הסתר היה לנתבעת (העותרת)
מערכת יחסים עם ולדימיר" (ההדגשה אינה במקור). ברי, איפוא, כי הדיין דומב
התייחס בהנמקתו לתקציר השיחה שהוצג בפני ביה"ד.
תקציר השיחה האמורה שהוקלטה בהאזנת סתר, הובא
גם לידיעתו של ביה"ד הגדול בדיון שהתקיים בפניו בסיבוב השני. אמנם,
ביה"ד הגדול ראה לבסס את החיוב בגט על עילות גירושין נוספות מלבד מעשי כיעור
מצד האישה. עם זאת נראה כי ביה"ד הגדול התחשב בתקציר השיחה, שכן שינה את דעתו
מאז פסק-דינו בסיבוב הראשון וקבע כי האמתלה של האישה לוידויה בפני החוקרת המשטרתית
אינה מבוררת עוד.
המסקנה המתבקשת, איפוא, היא כי יש ממש בטענת
בא-כוח העותרת לפיה הן ביה"ד האזורי והן ביה"ד הגדול נתנו משקל נכבד
בהחלטתם לתקציר השיחה בין העותרת לגבר הזר. האם בכך פעלו כדין?
11. כאמור, התקציר מהווה תרגום לעברית של תמצית
שיחה בשפה הרוסית בין העותרת לחשוד האחר בפרשה הפלילית, שהוקלטה בהאזנת סתר על-פי
צו להאזנת סתר שניתן על-ידי סגן נשיא בית-המשפט המחוזי, לצורכי חקירת פשע. על-פי
סעיף 13(ג) לחוק האזנת סתר: "דברים שנקלטו כדין בדרך האזנת סתר, לא יהיו
קבילים כראיה אלא בהליך פלילי שאינו על-פי קובלנה". ודוק, בעניין זה לא הקנה
המחוקק לערכאה השיפוטית שיקול-דעת (להבדיל למשל משיקול-הדעת הקבוע בסעיף 32 לחוק
הגנת הפרטיות. ראו והשוו: ב"ש 82/83 מדינת ישראל נ' עליה, פ"ד לז
(2) 738, 741; וכן ע"פ 1302/92 מדינת ישראל נ' נחמיאס ואח', פ"ד
מט (3) 309, 321, הדנים בסעיף 13(א) לחוק). העובדה כי מדובר בתקציר שיחה ולא
בהקלטת השיחה עצמה, אין בה כדי לשנות מן העובדה שמקורו של התקציר בשיחה שהוקלטה
בהאזנת סתר ועל כן נכלל הוא בגדר "דברים שנקלטו כדין בהאזנת סתר" לפי
סעיף 13(ג) לחוק. השאלה המתעוררת במקרה שבפנינו בהקשר זה היא האם סעיף 13(ג) לחוק,
הפוסל קבילותה של ראיה זו בהליך שאינו פלילי, חל על הליכים בבתי הדין הרבניים?
12. סוגיה זו הועלתה באמרת אגב בבג"צ 768/88 אברמוב
נ' בית הדין הרבני האזורי בנתניה, פ"ד מד (4) 330, אולם הושארה שם
בצריך-עיון. מאז, לא התעוררה הסוגיה בפסיקתו של בית-משפט זה. לכאורה, ניתן לטעון
כי חוק האזנת סתר אינו מחיל עצמו מפורשות על הליכים בבתי הדין הרבניים, וכי החלת
החוק על הליכים בביה"ד תביא להכבדה יתרה על בירור תביעות בין בני-זוג, שכן
פעמים רבות מעוררות תביעות אלה עניינים שבנסתר (ראו למשל: ש' דיכובסקי "האזנת
סתר" תחומין, יא (תש"ן) 299, 312). אלא שנוכח חשיבותה של
הזכות לפרטיות והמעמד החוקתי שניתן לה בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ונוכח תכליתו
של חוק האזנת סתר להגן על הזכות לפרטיות, נראה כי הכלל בדבר אי קבילותן של ראיות
שהושגו בהאזנת סתר, למעט סייגים מצומצמים עליהם הורה המחוקק מפורשות, ראוי שיחולו
גם בהליכים בבתי הדין הדתיים, באופן שיוביל לאחידות נורמטיבית בעניין זה בערכאות
המדינה. עמדה דומה הביע פרופ' רוזן-צבי בספרו, בזו הלשון:
"פרשנות
קוגנטית, המטילה חובה על בתי-הדין לנהוג בהתאם להוראות החוק, עשויה, למשל, להתייחס
לחוקים העוסקים בקבילותן של ראיות, שהושגו תוך עבירה על חוקי המדינה, חוק האזנת
סתר, תשל"ט- 1979, או חוק הגנת הפרטיות, התשמ"א- 1981. חוקים אלה
משליטים נורמות כלליות (באמצעות דיני העונשין ודיני הנזיקין) בתחומים שאינם
מיוחדים לענייני המעמד האישי...בהקשר זה, לא סביר שהמחוקק התכוון להוציא את
הנורמות הכלליות כשהעניין מגיע לפתחם של בתי הדין הדתיים. בעניינים אלה יש לתת
עדיפות לאחידות הנורמטיבית, הן בכל הקשור להתנהגות הציבור והן בכל הנוגע למערכת
השיפוטית. הסייגים לכלליות הנורמות, הקבועים בחוקים אלה, חייבים להימצא
בתוכם"
(א'
רוזן-צבי בין קודש לחול (תשנ"א) 85).
13. לתוצאה האמורה ניתן להגיע באחת משתי דרכים:
הדרך האחת היא, לפרש את הביטוי "בית-משפט" בסעיף 13 לחוק, בהתאם לתכלית
החוק, לזכויות היסוד של האדם ולערכי היסוד של השיטה, ולקבוע כי הביטוי האמור כולל
גם את בתי-הדין הדתיים. באופן זה, יחול החוק באופן ישיר על הליכים בביה"ד
(ראו: י' יוחאי "ראיות שהושגו בהאזנת סתר בין בני-זוג" הפרקליט
לג (תש"ן) 552, 579-578). הדרך השנייה היא לומר, כי גם אם חוק האזנת סתר לא
חל באופן ישיר על בתי הדין הדתיים בהעדר סעיף תחולה מפורש המורה כן, נתונה בידם
סמכות טבועה לקבוע את סדרי הדין, אותה יש להפעיל בהגינות, בתום לב ובסבירות, תוך
כיבוד זכויות אדם ובהן הזכות לפרטיות (ראו והשוו: בג"צ 3914/92 לב ואח' נ'
בית הדין הרבני האזורי בתל-אביב-יפו ואח', תק-על 94 (1) 1139; בג"צ
4976/02 היועץ המשפטי לממשלה נ' בד"ר האזורי נתניה ואח' (טרם פורסם)).
דברים אלה נכונים גם לגבי סמכותו הטבועה של בית-הדין בקביעת דיני הראיות החלים בו.
הדרך השניה גורסת כי הפעלה ראויה של סמכותו הטבועה של בית-הדין, מחייבת את
בית-הדין הדן בהליך לעריכת גירושין בין בני-זוג, שלא לקבל כקבילה ראיה שהושגה
בהאזנת סתר שההיתר לה צומצם על ידי בית המשפט לצורכי חקירת פשע בלבד. כאן ראוי
להוסיף ולציין כי תקציר השיחה ככזה, איננו תמליל של השיחה עצמה, אלא הוא מהווה
עיבוד של שיחה מוקלטת, שקוצרה ותורגמה על-ידי צד שלישי. תקציר כזה בודאי איננו
הראיה הטובה ביותר, אם בכלל קביל הוא, במיוחד לעניין כה מכריע בחשיבותו כמו הודאת
אישה בבגידתה בבעלה.
טענת אי הקבילות והעדר המשקל לתקציר השיחה
שהוגש, הועלתה על-ידי העותרת ונתמכה על ידי היועץ המשפטי לממשלה ונציג המשטרה. על
אף הדיונים סביב שאלה זו, לא נתן ביה"ד החלטה בה, אלא קיבל את התקציר ללא
התייחסות לאותן טענות ולהשלכותיהן המשפטיות. במצב דברים זה ומחמת כבוד ערכאות אין
אני מוצאת להחליט בעניין, באשר נראה לי כי ראוי שבתי הדין הרבניים יכריעו בו
תחילה.
14. מכאן אעבור לנושא הרכוש ובמיוחד לדירת המגורים
ברמת-גן:
בפסק-דינו מיום 21.6.00, פסק בית-הדין הרבני
האזורי כי הדירה ברמת-גן היא בבעלותו הבלעדית של הבעל וכי העותרת חייבת לפנותה תוך
30 יום. החלטה זו ניתנה בלא לשמוע את האישה ובלא שהוצגו בפני בית-הדין ראיותיה,
מאחר ולא התייצבה לדיון שנקבע לשם כך. פסק-דין זה בוטל על-ידי ביה"ד הגדול
בסיבוב הראשון. בסיבוב השני, החליט ביה"ד האזורי לחייב שוב את העותרת בגט.
בסוף פסק-דינו, ציין ביה"ד כי הוא חוזר גם על פסק-דינו מיום 21.6.00 בנוגע
לדירת הצדדים וזאת בלא שנערך דיון בנוגע לכך. ביה"ד הגדול דחה את ערעור
העותרת וקבע כי יש מקום לחייבה בגט, בלא להתייחס לסוגיית הרכוש.
משקבענו כי פסק-הדין לעניין החיוב בגט בטל מן
הטעמים שפורטו, בטל גם החלק בפסק-הדין הרבני האזורי הנותן לכאורה תוקף מחדש
לפסק-דינו מיום 21.6.00 בהתבסס על החיוב בגט. ודוק, פסק-הדין בנוגע לרכוש בוטל
ממילא עוד בסיבוב הראשון על-ידי ביה"ד הגדול, בלא שנקבע אחרת על-ידי האחרון
במסגרת ערעור האישה בסיבוב השני, וגם מטעם זה לא קיים עוד פסק-דין בעניין הרכוש.
15. בשולי הדברים אציין כי בני הזוג נישאו לאחר
כניסתו לתוקף של חוק יחסי ממון, התשל"ג1973- ולפיכך חל עליהם חוק זה גם
בהתדיינותם בבית-הדין הרבני בנושאי הרכוש. סעיף 9 לחוק האמור קובע כי:
"9.
ראיות
ראיה
על היות נכס בבעלותו או בהחזקתו של אחד מבני-הזוג או על היותו רשום על שמו, אין בה
בלבד כדי לצאת כדי נטל ההוכחה שיש למעט נכס זה מן הנכסים ששווים יאוזן בין
בני-הזוג".
בהתחשב בכך, הרי על-פני הדברים, אף אם הדירה
ברמת-גן רשומה על-שם המשיב, היה מקום לבחון את טענות העותרת בדבר חלקה בדירת
המגורים, נוכח טענותיה כי היא חיה בדירה במשך 25 שנים, גידלה בה את ילדיהם
המשותפים של בני הזוג ותרמה תרומה כספית לתשלום המשכנתא ולשיפוץ הדירה במהלך החיים
המשותפים. עוד יצויין כי לפי פסיקתנו מימים ימימה: "...לאשם היחסי בפירוק
הנישואין אין ולא כלום עם הזכויות ברכוש המשותף" (ראו: ע"א 384/88 זיסרמן
נ' זיסרמן, פ"ד מג(3) 205, 209; וכן: ע"א 264/77 דרור נ' דרור,
פ"ד לב(1) 678, 832). אין בהערות אלה כדי להביע עמדה לגופם של דברים בעניין
רכושם של העותרת והמשיב.
16 אשר על כן, ומן הטעמים שפורטו, אני מציעה כי
הצו על תנאי יהפוך למוחלט, באופן שיוצהר כי פסק-הדין של בית הדין הרבני האזורי
מיום 6.8.01 ופסק-הדין של בית הדין הרבני הגדול מיום 27.12.01 בטלים. כמו כן, אני
מציעה כי המשיב 3 ישלם לעותרת שכר טרחת עורך-דין בסך 10,000 ש"ח והוצאות
משפט.
ש
ו פ ט ת
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
הוחלט כאמור בפסק-דינה של כבוד השופטת ט'
שטרסברג-כהן.
ניתן היום, כ"א באלול תשס"ב
(29.8.02).
ש ו פ ט ת ש
ו פ ט ת ש ו פ ט
_________________
העתק
מתאים למקור 02011350.J09
נוסח
זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
רשם
בבית
המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית
המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי
המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il