בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים
ע"א
1134/98
וערעור שכנגד
בפני: כבוד
הנשיא א' ברק
כבוד
המשנה לנשיא ש' לוין
כבוד
השופט ת' אור
המערערים
והמשיבים
בערעור
שכנגד: 1. אופירה מוגרבי (חסויה)
2.
נתן מוגרבי
3.
דליה מוגרבי
נ
ג ד
המשיבים
והמערערים
בערעור
שכנגד: 1. אוסדון מימון
2.
ביטוח חקלאי, אגודה שיתופית הדדית בע"מ
ערעור
וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 11.1.98 (ותוקן ביום
28.1.98) בת"א 109/92 שניתן על ידי כבוד השופט מ' הס
בשם
המערערים: עו"ד פנחס זלצר
בשם
המשיבים: עו"ד עופר קרינסקי
פסק-דין
השופט ת' אור:
כללי
ערעור וערעור שכנגד על סכום הפיצויים שנפסק
למערערים בגין תאונת דרכים בה נפגעה המערערת הראשונה.
1. המערערת הראשונה (להלן: המערערת),
ילידת 1971, נפגעה בתאונת דרכים אשר ארעה ביום 13.12.91. עקב התאונה, היתה שרוייה
מספר חודשים בחוסר הכרה עמוק, והיתה מאושפזת בבתי חולים תקופה לא קצרה.
כתוצאה מהתאונה נותרה המערערת נכה בשיעור
100%. בתחום הנוירולוגי מתאר המומחה ד"ר אייל בחוות דעתו את מצבה כדלקמן:
"התמונה
הנוכחית - בעת הבדיקה אצלי כאמור עדיין קיימות מגבלות קשות בדיבור. מתלוננת על
כאבי ראש יומיומיים בצורה של לחץ, זימזום באוזניים לסרוגין. מגבלות מוטוריות: כח
גס השתפר בצורה מאוד משמעותית בשתי הידיים, אך עקב הפרעות בקואורדינציה התנועות
נשארות איטיות ואינה מסוגלת לבצע תנועות עדינות. יושבת על כסא גלגלים, ועקב אי
שיוויון בכוח השרירים ברגל ימין זקוקה לסד אשר מחזיק את השוק לקרסול.
מבחינה
מעשית - יכולה לאכול לבד ולשטוף את פניה, אך אינה מסוגלת להתקלח בכוחות עצמה גם
כאשר יושבת על כסא שירותים. אינה מסוגלת לעבור לבד מכסא גלגלים למיטה או להיפך.
זקוקה לעזרה באכילה ובהגשה.
הנבדקת
גם סובלת מהפרעה במיקוד הראיה עם קשיים לקרוא וצורך להשתמש אז במשקפיים עם
פריזמות.
מבחינה
קוגנטיבית - נשארות הפרעות בזיכרון ועל רקע זה קשיים בלמידה. התעניינותה לסביבה
מצומצמת, אינה מקשיבה לחדשות, התרחקה מאנשים, נעשתה פחות סובלנית עם מידי פעם
התפרצויות זעם כאשר אינה יכולה להשיג את מבוקשה. יכולה לקרוא, אך צריכה למצוא
עניין בדפי הספר הראשונים כתנאי להמשך הקריאה. בנוסף לתגובות רגשיות אימפולסיביות
אלה, קיימים ביטויים רגשיים אוטומטיים בלתי נשלטים כמו צחוק או בכי".
בתחום הפסיכיאטרי נותרה למערערת נכות בשל
הפרעות נפשיות הנובעות מנזק מוחי. הפרעות אלה מתבטאות בהפרעות בזיכרון, הפרעות
בלמידה, תסמונת פרונטלית, תגובות רגשיות בלתי מרוסנות ושינוי משמעותי בתקשורת עם
הסביבה. כן נותרה למערערת נכות בתחום האורטופדי בכף רגל ימין, בגינה תזדקק לסד בכף
הרגל באופן קבוע.
המומחה הרפואי בתחום השיקומי, פרופסור שאקו,
קבע ביחס למערערת כדלקמן:
"התובעת
מניעה את הגפיים אך בניסיון עמידה לא היתה מסוגלת לעמוד ללא תמיכה ניכרת ... ניתן
לראות שיש ליקוי חמור בשיווי המשקל בגב ובגפיים. בעמידה ניכר טונוס מוגבר ברגליים,
ביחוד ברגל הימנית. בידיים הכוח משביע רצון. במבחן אצבע-אף בולטת אטקסיה, הכתיבה
איטית מאוד ובולט ליקוי בקואורדינציה ...
בגלל
נכותה המוטורית והקוגנטיבית, התובעת זקוקה לעזרה בפעולות החיוניות היומיומיות
כרחצה, הלבשה, העברות מהכסא למיטה ובחזרה, הכנת האוכל והגשתו, קניית מזון, סידור
הדירה ונקיונה. התובעת אינה יכולה לגור בגפה, ויש צורך באמצעותו של אדם שיסעוד
אותה".
2. קודם בואו לפסוק את הפיצויים למערערת בפרטי
הנזק השונים, דן והחליט בית המשפט בשתי מחלוקות שהיו בין בעלי הדין. המחלוקת האחת
היתה בשאלה אם יש לפסוק למערערת פיצויים בסכום אחד כולל, או שמא בתשלומים עיתיים,
כפי שבקשו זאת הנתבעים-המשיבים. בית המשפט הכריע לטובת המערערים, וקבע את הפיצויים
בסכום גלובאלי. מסקנתו של בית המשפט במחלוקת זו תואמת את הנסיבות, ואין על כך
ערעור בפנינו.
החלטה אחרת מתייחסת לשאלה אם את חישוב
הפיצויים יש לערוך על יסוד ההנחה שהמערערת תתגורר בבית או במוסד. בנקודה זו החליט
בית המשפט שיש להעריך שעד הגיע אביה של המערערת לגיל 70 שנה, כתשע שנים לאחר מועד
פסק הדין, תמשיך המערערת להתגורר בבית בקירבת הוריה. לאחר מכן, צפוי שיקשה על
הוריה לסייע לה, ואז יש להניח שתועבר להתגורר במוסד. הערכתו זו של בית המשפט
המחוזי מתבססת על ראיות שהובאו בפניו, ועל הערכתו של המומחה השיקומי, פרופסור
שאקו, כי יש להניח כי כך תכתיב טובת המערערת.
המערערת מערערת על קביעה זו של בית המשפט.
לטענתה, לא היה מקום לקבוע שלאחר תשע שנים תחדל להתגורר בדירה שלה בעזרה סיעודית
של צד שלישי כפי שתדרש לה. בית המשפט הרחיב את הכתיבה בנקודה זו, והבהיר בהרחבה את
שיקוליו. בעיקרם של דברים, יש לקבל את קביעותיו, אך בשינוי אחד. אף כי הערכותיו של
בית המשפט בנושא זה הן לכאורה סבירות, יש, בכל זאת, לקחת בחשבון את האפשרות שגם
לאחר חלוף תשע שנים, בחלק מהתקופה שלאחריה, לא תשהה המערערת במוסד. במקרה כזה,
סביר להניח שעלות ההוצאות של המערערת תהיה גבוהה מהעלות עבור שהות במוסד. כשאדון
להלן בפרט הנזק של הוצאות על עזרת הזולת בעתיד, אתן לשיקול זה את משקלו המתאים.
3. הערעור והערעור שכנגד מתייחסים למרבית פרטי
הנזק. אין בכוונתי להתייחס לכל טענות הערעור והערעור שכנגד. אתייחס להלן רק לאותם
פרטי נזק המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור.
עזרת הזולת
4. בגין הנזק המיוחד של עזרת הזולת למערערת בעבר,
יש לאבחן בין הסכומים שנפסקו למערערת, לבין אלה שנפסקו להוריה, המערערים 2 ו3-.
בית המשפט פרט את התשלומים אותם ראה לפסוק בנושא זה, הן עבור התקופה בה היתה
המערערת מאושפזת מספר חודשים לאחר התאונה ללא הכרה, הן עבור התקופה בה היתה
מאושפזת לאחר שהכרתה שבה אליה, והן לתקופה שלאחר מכן כששהתה בביתה. בתקופה זו היתה
מטפלת שטיפלה בה מספר שעות ליום והוריה השגיחו עליה בשעות בהן לא היתה המטפלת.
הסכומים שנפסקו בנושא זה מעוגנים בראיות שנמצאו מהימנות על בית המשפט ובאומדנים
שנקבעו על ידו, מבלי שיש עילה שערכאת ערעור תתערב בכך.
לגבי עזרת הזולת שתידרש למערערת בעתיד, קבע
פרופסור שאקו:
"בגלל
נכותה המוטורית והקוגנטיבית, התובעת זקוקה לעזרה בפעולות החיוניות היום יומיות
כרחצה, הלבשה, העברות מכסא למיטה ובחזרה, הכנת האוכל והגשתו, קניית מזון, סידור
הדירה ונקיונה. התובעת אינה יכולה לגור בגפה ויש צורך בהימצאותו של אדם שיסעוד
אותה. אותו אדם יוכל לבצע את הפעולות הקשורות במשק הבית ובעזרה האקטיבית
לתובעת".
בעדותו הוסיף פרופסור שאקו והבהיר, כי המערערת
זקוקה אמנם לעזרה צמודה של עשרים וארבע שעות ביממה, אך רק במשך שלוש שעות מידי
יממה נדרשת לה עזרה אקטיבית.
את הפיצוי בגין העזרה בעתיד, חלק בית המשפט
לשתי תקופות: התקופה הראשונה בת תשע שנים, בה תגור המערערת בסמוך לבית הוריה,
כשגרה עמה מטפלת (להלן: התקופה הראשונה); לאחר מכן, ממועד שאביה של המערערת
יגיע לגיל 70 שנים, יש להניח שהמערערת תעבור לשהות במוסד מתאים (להלן: התקופה
השניה). בית המשפט נימק בפסק דינו את השיקולים המצדיקים את האבחנה בין שתי
התקופות, וכן את מסקנתו כי כעבור כתשע שנים יימצא למערערת מוסד אשר יתאים לה בגילה
ובנכותה. עיקרם של שיקוליו, כנזכר לעיל, מקובלים עלינו. אם גם, יתכן ורק כעבור
תקופה קצת יותר ארוכה מתשע שנים תאלץ המערערת למצוא את דרכה לשהות במוסד.
בית המשפט פסק למערערת סכום חודשי של 8,000
ש"ח לחודש בערכי הכסף ביום פסק הדין, עבור התקופה הראשונה. סכום זה נקבע
בהתחשב בנתון של העסקת מטפלת קבועה אשר תתגורר עם המערערת ותקבל שכר חודשי. עוד
קבע בית המשפט, כי המטפלת תהיה ישראלית ולא מטפלת זרה - פיליפינית או תאילנדית.
כך, כדי להיטיב את הקשר עם המערערת ואת הטיפול בה, אשר רצוי שייעשה על ידי מי
ששולט בשפה העברית ובמנטליות הישראלית. אף כי על פי הראיות שבאו בפני בית המשפט,
העלות של מטפלת כזו, כולל ההוצאות הנלוות, הגיעה לפי חישובו של בית המשפט לסכום של
כ4,500- ש"ח, קבע בית המשפט שהוא מוכן להניח לטובת המערערת שבשנים הבאות יעלו
השכר וכן רמתו של השירות. כן ציין, שיתכן וראוי להעלות את רווחתה של המערערת. אשר
על כן קבע את העלות החודשית בעתיד בתקופה הראשונה לסכום של 8,000 ש"ח לחודש.
בהתאם לכך, פסק למערערת סכום של 757,000 ש"ח עבור תקופה זו.
עבור התקופה השניה, עד הגיע המערערת לגיל 80,
פסק לה בית המשפט סכום של 6,000 ש"ח לחודש על בסיס ההנחה שעלות השהות במוסד
היא בשיעור של כ3/4- חלקים מעלות הטיפולים וההשגחה על המערערת כשהיא מתגוררת בבית.
בהתאם לכך, נפסק למערערת עבור התקופה השניה סכום של 1,464,000 ש"ח.
5. חלק משיקוליו ונימוקיו של בית המשפט המחוזי
בפרט הנזק של עזרת הזולת בעתיד זה מצדיקים התערבות, ובסופו של דבר, נראה לי
שהמערערת קופחה.
א. מצד אחד, לא היתה הצדקה להעלות את
סכום העלות של המטפלת האחת מ4,500- ש"ח ל8,000- ש"ח ללא כל הסבר מניח את
הדעת להעלאה כה גבוהה של הסכום מעבר למה שהוכח בפני בית המשפט.
ב. מצד שני, מושכים שני נימוקים לכיוון
הגדלת הסכום שנפסק למערערת בפריט זה.
ראשית, ההנחה שדי בעובדת אחת שתטפל במערערת
באופן רצוף עשרים וארבע שעות ביממה משך שבעה ימים בשבוע כל ימות השנה, אינה הנחה
שניתן להתבסס ולסמוך עליה. מטפלת זכאית לחופשות, להפסקה בעבודה בסופי שבוע, היא
עלולה לעיתים לחלות. יתכן גם, שבתקופות מעבר, בין החלפת מטפלת במטפלת, תצטרך
המערערת להיזקק לשרותיה של מטפלת ששכרה יחושב בהתחשב בעלות שעת עבודה. ברי, על כן,
שצריך לקחת בחשבון עלות הטיפול במערערת עובדת נוספת, אף כי לא במשרה מלאה, ואין
לבסס את חשבון עלות העזרה הדרושה למערערת על העסקת עובדת אחת.
שנית, אין זה בטוח שבדיוק בתום התקופה הראשונה
תאושפז המערערת במוסד, ואז עלות החזקתה תקטן. יתכן, כפי שכבר נאמר, שהדבר יקרה,
מנימוקים שונים, כעבור פרק זמן ארוך קצת יותר. סיכון כזה, שהמערערת עלולה להזדקק
לתמיכה חודשית כשהיא שוהה מחוץ למוסד למשך תקופה ארוכה מתשע שנים, צריך להילקח
בחשבון.
על פי הנחת בית המשפט, כי עלות של שהות במוסד
היא בשיעור כ3/4- חלקים מהעלות של שהות בבית, גם הפיצוי בגין התקופה השניה צריך
לעלות.
ג. כל האמור לעיל, מצדיק תוספת של
סכום משמעותי לפיצוי אשר נגרם בפרט נזק זה. אך קודם שתקבע תוספת הפיצוי הראויה, יש
להזכיר טעות לרעת המשיבים אשר נפלה בפסק הדין.
בקבעו את סכום הפיצוי בגין התקופה השניה, חישב
בית המשפט את הסכום תוך שהוא מכפיל את הסכום החודשי (6,000 ש"ח) במקדם היוון
בסכום 318.2677. מקדם זה מתאים לתקופה של 53 שנים, דהיינו עבור כל התקופה מיום פסק
הדין למשך כל אורך ימיה של המערערת. בית המשפט התעלם מכך שתקופה זו, המתחילה לאחר
תום התקופה הראשונה, היא בת כ44- שנים בלבד, באשר בתום התקופה הראשונה תהיה
המערערת כבת 35 שנים. המקדם המתאים עבור 44 שנים הוא 292.9697 בלבד. הכפלה במקדם
זה נותנת כמובן סכום קטן יותר. בבואי להעריך את סכום הפיצוי הנוסף למערערת, אקח
נתון זה, הפועל בכיוון הקטנת הסכום, בחשבון.
ד. מטבע הדברים, קשה לקבוע את תוספת
הפיצוי הראויה בפרט זה, לאור השיקולים הנ"ל. אנקוט, על כן, בדרך של אומדן.
בלוקחי בחשבון את כל השיקולים האמורים, ובדרך אומדן, הנני סבור שיש להוסיף למערערת
פיצוי בסך 750,000 ש"ח בגין עזרת הזולת בעתיד.
ניידות
7. בשל נכותה של המערערת נפגע קשות כושר ניידותה.
כפי שקבע פרופסור שאקו, לצורך ניידות תזדקק למכונית פרטית או למוניות. היא עצמה לא
תהיה מסוגלת לנהוג.
בית המשפט דן בהרחבה בהוצאות המיוחדות הצפויות
למערערת בשל נכותה לצורך ניידותה. בסופם של דברים, פסק למערערת בגין רכישת רכב
והחזקתו למשך התקופה הראשונה סכום של 154,000 ש"ח. בית המשפט הסתמך בחישוביו
על ההנחה, שדי למערערת שתוסע במכונית קטנה יחסית מסוג "סוזוקי סוויפט
1300", ואין הכרח שתוסע במכונית גדולה יותר מסוג "ואן". לגבי
התקופה השניה, קבע בית המשפט את הוצאותיה על פי נסיעות במוניות והעריך את סכום
הפיצוי בסך 60,000 ש"ח. בסך הכל נפסק למערערת סכום של 214,000 ש"ח בגין
הוצאות מוגדלות על ניידות כתוצאה מהתאונה.
לדעתי, קפץ בית המשפט את ידו גם בפריט נזק זה.
גם אם תוכל המערערת "להידחק" לתוך מכונית פרטית אשר לה פתחים רחבים,
ברי, וכך עולה הדבר מעדות פרופסור שאקו, שמכונית מסוג ואן תקל עליה ממשית את
הכניסה והיציאה מהמכונית. בנסיבות המקרה, כך נראה לי, מכונית מסוג ואן אינה בגדר
מותרות, אלא צורך סביר להקל על המערערת את ניידותה, אשר בלאו הכי נפגעה קשות. לכך
יש להוסיף, שהסכום המוערך של 60,000 ש"ח כהוצאה צפויה על מוניות למשך 44 שנים
לאחר התקופה הראשונה, נראה נמוך בעליל ומצדיק התערבות. עוד יש להזכיר, את האפשרות
שארכה של התקופה הראשונה יעלה על תשע שנים, כפי שנזכר לעיל.
בהתחשב בכל הנימוקים דלעיל, יש להגדיל את גובה
הפיצוי בפרט נזק זה והייתי מוסיף סכום של 300,000 ש"ח לסכום הפיצוי שנקבע
למערערת בפריט זה.
הפסד השתכרות בעבר והפסד כושר השתכרות בעתיד
8. ביום התאונה היתה המערערת כבת עשרים שנים. היא
סיימה שתים עשרה שנות לימוד ועברה חלק מבחינות הבגרות. אותה עת, היא טרם בחרה את
נתיב התעסקותה והשתכרותה בעתיד. שני מקומות עבודה בהם עבדה כללו חוות סוסים באילת,
בה עבדה בטיפול בסוסים, עבודה אשר כללה עבודה פיסית; וכן חברה אשר עסקה במכירת
משחקי מחשב.
השתכרותה של המערערת בשני מקומות אלה היתה
בשיעור הקטן משהו משכר המינימום במשק. בהסתמך על נתון זה, קבע בית המשפט את הפסד
השתכרותה של המערערת מיום התאונה עד יום פסק הדין על פי הנתון שכושר השתכרותה היה
כשיעור שכר המינימום ביום פסק הדין, דהיינו 2,405 ש"ח לחודש. עבור 71 חודשי
עבודה נפסק לה הסכום של 171,000 ש"ח. לגבי העתיד, הביע בית המשפט את דעתו
שספק אם יש לחשב את אובדן כושר ההשתכרות לעתיד על יסוד כושר השתכרות, לולא התאונה,
בשיעור השכר הממוצע במשק. יחד עם זאת, חיווה את דעתו כי "אין מקום לקפחה על
ידי פסיקת פיצוי הנמוך בהרבה מהשכר הממוצע במשק". אך בבואו לחשב את הפסדי
המערערת, קבע שכושר השתכרותה הצפוי לולא התאונה עמד על 2/3 השכר הממוצע במשק בלבד.
השכר הממוצע במשק במועד פסק הדין עמד על 5,324 ש"ח. 2/3 מסכום זה בניכוי מס
הכנסה עמד לפי חישובו של בית המשפט על הסכום של 3,126 ש"ח לחודש. בהתחשב במום
מולד בלבה של המערערת, סבר בית המשפט כי יש לחשב את הפסד כושר השתכרותה של המערערת
בהנחה שהיתה משתכרת למחייתה עד גיל 60 שנים. בחישוב ל34- שנים בעתיד נקבע הפסד
כושר ההשתכרות של המערערת בעתיד בסכום של 800,000 ש"ח (במעוגל).
9. גם בקביעת הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעבר
והפסד כושר השתכרות בעתיד קופחה המערערת. עובר לקרות התאונה היתה המערערת בתחילת
דרכה המקצועית. היא טרם בחרה את מסלול התעסקותה. הכנסתה בהיותה בת 20 שנים בודאי
אינה משקפת את כושר השתכרותה האמיתי. בנסיבות אלה, קביעת הפסדיה למשך התקופה עד
יום פסק הדין (תקופה של 73 חודשים), מתוך הנחה שכושר השתכרותה היה כשיעור מינימום
השכר במשק, הינו מקפח. נראה לי, שראוי היה לצאת מהנחה שכושר השתכרותה הממוצע של
המערערת בתקופה זו היה קצת למעלה מהסכום הממוצע אשר בין שכר המינימום במשק לבין
השכר הממוצע במשק. בהתאם לכך, היה מקום לפסוק למערערת בגין הפסד השתכרות בעבר סכום
נוסף של כ100,000- ש"ח.
10. בחישוב הפסד כושר ההשתכרות בעתיד טעה בית המשפט
המחוזי בשניים. ראשית, לא היתה הצדקה לקבעו בשיעור של 2/3 מהשכר הממוצע בלבד. לא
הוכח בפני בית המשפט שאותו מום בלב ממנו סבלה המערערת היה בו הפרעה ממשית כלשהי
לכושר ההשתכרות של המערערת. היא גם עסקה בפועל בעבודה גופנית, ולפי הראיות שבפני
בית המשפט - עדות אביה - המום, למעשה, לא הפריע לה בפעילותה. גם העובדה שבהיותה בת
20 שנים טרם רכשה לה מקצוע, אינה מהווה שיקול משכנע להפחתה כה משמעותית בכושר
השתכרותה. אכן, בית המשפט עצמו, כמצוטט לעיל, סבר שאין לקפח את המערערת בקביעת
כושר השתכרותה על ידי הפחתה בהרבה מהשכר הממוצע במשק. הפחתה כדי 1/3 חלקים היא
הפחתה גדולה ביותר ומקפחת את המערערת.
שנית, לא היתה הצדקה לבית המשפט לסטות מהחזקה
בדבר גיל הפרישה מהעבודה של המערערת בגיל 65 שנים לגיל 60 שנים. על פי הראיות שבאו
בפני בית המשפט, לא היה במום הלב של המערערת לקצר את תוחלת חייה או את תקופת כושר
השתכרותה.
יש, איפוא, להגדיל את הפיצוי בגין הפסד כושר
השתכרות בעתיד שנפסק למערערת. בהתחשב בנימוקים שנזכרו. לדעתי, יש להוסיף בפרט נזק
זה סכום נוסף של 250,000 ש"ח.
11. בשל נכותה הקשה של המערערת, הכוללת פגיעה מוחית
קשה, אין היא מסוגלת לדאוג לענייניה. פרופסור שאקו, המומחה השיקומי, קבע מפורשות
שהמערערת זקוקה לאפוטרופוס שידאג לענייניה. אכן, הוריה של המערערת מונו
כאפוטרופוסים זמניים שלה, והמערערת תבעה שישולם לה פיצוי בסכום הולם לתשלום
לאפוטרופסיה.
בית המשפט המחוזי הכיר עקרונית בזכותה של
המערערת לפיצוי בפריט זה (לעניין זכות זו ראה ע"א 6397/95, 5994/96 בן
יאיר נ' עזבון המנוחה נופיה עמר (לא פורסם)); אך סבר, שאין הוא מוסמך לפסוק
בעניין זה, בהסבירו, כי הואיל והורי המערערת מונו כאפוטרופוסים של המערערת על ידי
בית המשפט המחוזי בתל אביב, רק בית משפט זה, אשר מינה אותם, מוסמך לקבוע את שכרם.
לפיכך, דחה בית המשפט את תביעת המערערת בפרט נזק זה.
הנימוק של בית המשפט המחוזי לשלילת הפיצוי
אינו יכול לעמוד. יש להבחין בין בית המשפט אשר מוסמך לקבוע את שכרם של
האפוטרופוסים לבין בית המשפט הדן בתביעת נזיקין, אשר עליו לקבוע את הפסדו של מי
שנזקק לאפוטרופוס. הראשון קובע את שכרו של האפוטרופוס. השני קובע את גובה הפיצוי
לניזוק עקב הצורך שלו באפוטרופוס והעלות הכרוכה בכך. אשר על כן, היה על בית המשפט
המחוזי לפסוק למערערת את הפיצוי הראוי בפרט נזק זה, כששיעור התשלום המקובל
לאפוטרופוסים - אותו שיעור שצפוי שבית המשפט המוסמך יפסוק לאפוטרופוסים - משמש לו
קנה מידה לקביעת שיעור הפיצוי.
הפיצוי בענייננו הוא בגין תשלום האמור להשתלם
להורי המערערת, כל עוד יהיו מסוגלים לטפל בענייניה, ולאחר מכן למי שבית המשפט
המוסמך ימנהו לאפוטרופסה של המערערת.
בהתחשב בכלל הנסיבות: העלות החודשית הראויה של
תשלום לאפוטרופוסים, והתקופה בה תזדקק המערערת לשרותם, יש לחייב, בדרך אומדן, את
המשיבים בתשלום סכום של 75,000 ש"ח למערערת בפרט נזק זה.
12. על סמך כל האמור לעיל, מתקבל הערעור במובן זה
שעל המשיבים לשלם למערערת סכום נוסף של 1,475,000 ש"ח ליום פסק הדין בבית
המשפט המחוזי. סכום זה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין בבית המשפט המחוזי.
בנוסף לו, ישלמו המשיבים למערערת שכר טרחת עורך דין בשיעור 13% ומע"מ מחושב
על הסכום הנ"ל. גם סכום שכר הטרחה ישא הפרשי הצמדה וריבית מיום פסק הדין
בבית המשפט המחוזי.
בכפוף לתשלום סכומים נוספים אלה, נדחים הערעור
והערעור שכנגד. המשיבים גם ישאו בהוצאות המערערת בערעור זה בסכום כולל של 50,000
ש"ח ומע"מ.
ש
ו פ ט
הנשיא א' ברק:
אני מסכים. ה
נ ש י א
המשנה לנשיא ש' לוין:
אני מסכים. המשנה
לנשיא
הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ת' אור.
ניתן היום, כ' בתמוז התשנ"ט (4.7.99).
ה נ ש י
א המשנה לנשיא ש ו פ ט
העתק
מתאים למקור
שמריהו
כהן - מזכיר ראשי
98011340.E04
/עכב