עו"ד אריק אמיר נ. מנשה עזיז יקיר

6 1 בבית המשפט העליון ע"א 1124/20 לפני: כבוד הרשם רון גולדשטיין המערער: עו"ד אריק אמיר נ ג ד המשיבים: 1. מנשה עזיז יקיר 2. אהרון ידגר 3. כונס הנכסים הרשמי 4. אליהו חנאי בקשה לסילוק הערעור על הסף ובקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד; תשובת המערער לבקשה מיום 26.7.2020; תגובת המשיבים מיום 2.8.2020 פסק-דין 1. לפניי בקשה לסילוק הערעור שבכותרת על הסף בטענה כי הוגש באיחור. 2. המשיבים 2-1 (להלן: המשיבים) הגישו לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע ערעורים על החלטות המערער (להלן: הנאמן) לדחות תביעות חוב שהוגשו על-ידם במסגרת הליך פשיטת הרגל המתנהל בעניינו של המשיב 4. ערעורם של המשיבים התקבל באופן חלקי בפסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב' השופט א' חזק) בפש"ר 8264/08 מיום 31.10.2019 (להלן: פסק-הדין), במובן זה שתביעות החוב שהגישו המשיבים אושרו כדי הסכומים שצוינו בפסק-הדין. כמו כן נקבע כי הנאמן יישא בהוצאות המשיבים בסך של 7,000 ש"ח לכל אחד. ביום 12.1.2020, כחודשיים לאחר מתן פסק הדין, הגיש הנאמן לבית המשפט המחוזי "בקשה לפסיקת הוצאות ולמתן הוראות" בגדרה עתר, בין היתר, "לקבוע שהנאמן הוא שזכאי להוצאות של 14,000 ש"ח [...]". בהחלטתו מיום 2.2.2020 דחה בית המשפט קמא את הבקשה (להלן: ההחלטה מיום 2.2.2020). 3. ביום 11.2.2020 הגיש הנאמן את הערעור שבכותרת, המופנה על פי האמור בהודעת הערעור כלפי פסק-הדין וכן כלפי ההחלטה מיום 2.2.2020. יצוין כבר עתה כי בפתיח להודעת הערעור הוסיף והדגיש הנאמן כי "קיבל את פסק-הדין ביום 2.1.2020". המשיבים, מצדם, הגישו ביום 14.6.2020 את הבקשה דנן לדחיית הערעור על הסף (להלן: בקשת הסילוק). לטענתם, בדיקה במערכת "נט המשפט" העלתה כי פסק הדין נצפה על-ידי הנאמן עוד ביום בו ניתן (בדרך של "צפייה יזומה", בשעה 22:57) וכי הוא הומצא לידיו מספר ימים לאחר מכן, ביום 3.11.2019, באמצעות מנגנון "הודעה באתר". עוד טוענים המשיבים כי ביום 15.12.2019 שלח בא-כוחם לנאמן מכתב דרישה לתשלום ההוצאות שנפסקו בפסק הדין (מבלי שפסק-הדין צורף אליו) ובסמוך לכך שוחח טלפונית עם הנאמן בכל הנוגע למכתב זה (להלן: מכתב הדרישה הראשון). בהמשך, כך נטען, שלחו המשיבים לנאמן ביום 2.1.2020 מכתב דרישה נוסף לתשלום ההוצאות ובו ביום התכתבו הצדדים באמצעות יישומון WhatsApp ובמסגרת חלופי המסרונים הודיע הנאמן כי "עניין ההוצאות יטופל". נתונים אלה מלמדים, לטענת המשיבים, כי הנאמן ידע היטב על עצם מתן פסק-הדין ועל תוכנו לכל המאוחר ביום 15.12.2019. על רקע זה טוענים המשיבים כי הערעור שבכותרת הוגש באיחור. כך, בין אם נמנה את המועד להגשתו החל מיום 31.10.2019 (מועד מתן פסק-הדין ומועד ה"צפייה היזומה" בו); בין אם מיום 3.11.2019 (מועד ההמצאה בדרך של "הודעה באתר"); ובין אם מיום 15.12.2019 (מועד משלוח מכתב הדרישה הראשון). מכל מקום טוענים המשיבים כי אין לקבל את טענת הנאמן כי פסק-הדין הומצא לידיו אך ביום 2.1.2020, משטענתו-זו הועלתה בלקוניות ומבלי שנתמכה באסמכתאות. המשיבים מוסיפים וטוענים כי אופן ההשגה על ההחלטה מיום 2.2.2020 הוא על דרך של הגשת בקשת רשות ערעור ועל כן וללא קשר למועד הגשת ההליך קיימת הצדקה לשיטתם לדחות את הערעור ככל שהוא מופנה כלפי החלטה זו. 4. הנאמן מתנגד לבקשה ובתצהיר שצורף לתשובתו טוען הוא כי כתובת הדואר האלקטרוני המופיעה במערכת "נט המשפט" אינה משמשת כמען להמצאת כתבי בי-דין וכי אלו נשלחים אליו כעניין שבשגרה באמצעות דואר רשום או בפקס. מכל מקום טוען הנאמן כי אמנם ביום 31.10.2019 צפה בפסק הדין באמצעות מערכת "נט המשפט", ואולם מדובר לטענתו "בהצצה שהתבצעה קרוב לחצות ... למשך מספר שניות ... דרך המסך הקטנטן של הטלפון הנייד... בשורה התחתונה של ההחלטה שמחזיקה 17 עמודים" [ההדגשות במקור – ר' ג']. בנסיבות אלה טוען הנאמן כי לא ניתן לקבוע כי יש למועד הצפייה היזומה כל נפקות לעניין מרוץ הזמנים להגשת הערעור, שכן לטענתו הוא המתין להמצאת ההחלטה על ידי בית המשפט כדי שיוכל ללמוד את נימוקיה, ו"הסתמך על החובה להמציא כדין את ההחלטה לידיו". עוד טוען הנאמן כי קיבל את פסק הדין לידיו רק ביום 2.1.2020 (כפי שאף צוין בפתח הודעת הערעור) ולפיכך הגיש לבית המשפט קמא ביום 12.1.2020 את הבקשה שלגביה ניתנה ההחלטה מיום 2.2.2020. נוכח האמור סבור הנאמן כי לא נפל איחור בהגשת ההליך. יוער, כי ביחס להחלטה מיום 2.2.2020 טוען הנאמן כי אכן מדובר ב"החלטה אחרת" אשר דרך ההשגה עליה הוא בבקשת רשות ערעור, ואולם בענייננו החלטה זו "נבלעה" לטענתו בפסק-הדין. עוד הדגיש הנאמן כי ממילא לא הייתה לו כוונה להגיש הליך ערעורי עצמאי ביחס להחלטה מיום 2.2.2020, וכי מוסכם עליו כי ההחלטה שתינתן בבקשת הסילוק תחול גם ביחס להחלטה מיום 2.2.2020. 5. לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי הערעור שבכותרת אכן הוגש באיחור. הצדדים חלוקים כאמור בשאלה האם מן התיעוד המופיע במערכת "נט המשפט" ניתן ללמוד על המצאה כדין של פסק-הדין לידי הנאמן. כאמור, עיון במערכת "נט המשפט" מלמד כי ביום 3.11.2019 הומצא פסק-הדין לנאמן בדרך של "הודעה באתר". כפי שנפסק לא אחת, המצאה בדרך זו, אשר משמעותה היא כי נשלחה לכתובת הדואר האלקטרוני של בעל הדין הודעה על אודות קיומה של ההחלטה השיפוטית בצירוף קישור אליה, הינה המצאה אשר עונה על הדרישות הקבועות בתקנה 497ג(ג1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (וראו גם ההוראה הדומה שנקבעה בתקנה 161(1)(א) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018, העתידות להיכנס לתוקף בקרוב; כן ראו לעניין משמעותה של "הודעה באתר", בש"א 8839/18 כהן נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב ("הפול"), פיסקאות 9-8 (19.12.2018); בש"א 2036/19 פלונית נ' פלוני, פיסקה 6 (24.3.2019)). בענייננו, אכן מתועדת במערכת "נט המשפט" המצאה בדרך של "הודעה באתר". ואולם לצד האמור, הבדיקה במערכת "נט המשפט" העלתה עוד כי כתובת הדואר האלקטרוני המשויכת בה לנאמן, אינה מסומנת ככתובת להמצאת כתבי בי-דין. לנוכח האמור בתצהיר הנאמן בהקשר זה (לפיו כתובת הדואר האלקטרוני הנ"ל אינה משמשת אותו זה מספר שנים), מוכן אני להניח כי אין בתיעוד המופיע במערכת "נט המשפט" כהמצאה כדין בנסיבות המקרה דנן. כמו כן, מוכן אני להניח כי גם מכתב הדרישה הראשון שנשלח לנאמן על ידי המשיבים (אשר פסק-הדין לא צורף אליו) אינו בגדר המצאה כדין של פסק-הדין, בהתאם לדרישות ההמצאה הפורמליות המעוגנות בתקנות. 6. ואולם, גם אם אניח לטובת הנאמן כי אין לראות בתיעוד של ה"הודעה באתר" או במכתב הדרישה הראשון שנשלח על ידי המשיבים משום המצאה כדין, סבורני כי המקרה דנן נמנה עם המקרים החריגים המצדיקים את החלת "חריג הידיעה" חלף "כלל ההמצאה". זאת, בשים לב לטעמים שיפורטו עתה. בהחלטתי ברע"א 6648/20 גבעון נ' ון-אמדן (21.12.2020) (להלן: עניין גבעון) נדונה השאלה באילו מקרים יש להחיל את "חריג הידיעה" תחת "כלל ההמצאה", בנסיבות של צפייה יזומה בהחלטה שיפוטית באמצעות מערכת "נט המשפט", ועל מי מוטל נטל השכנוע בעניין זה. כפי שציינתי, שם בפיסקה 20, נקודת המוצא הינה כי כלל ההמצאה הוא הכלל המחייב בדין וכי סטייה ממנו צריכה להישמר למקרים חריגים. לכן, במקרה הרגיל יוטל הנטל להראות כי יש להחיל את חריג הידיעה – על הטוען להחלתו. ואולם, כאשר קיים תיעוד במערכת "נט המשפט" בדבר צפייה יזומה בהחלטה, יש מקום להפוך את הנטל, במובן זה שהנטל להראות כי אין מקום להחיל את חריג הידיעה, בהתאם למבחנים שנקבעו בפסיקה, יוטל על בעל הדין שצפה באופן יזום בהחלטה השיפוטית, ואי-עמידה בנטל זה תוביל, ככלל, להעדפת חריג הידיעה תחת כלל ההמצאה. כך, בין היתר, יידרש בעל-הדין שצפה בהחלטה לתת הסברים מפורטים ונימוקים משכנעים לאי-החלתו של חריג הידיעה, ו"אין די בהקשר זה בטענות לקוניות, ומצופה מאותו בעל דין לתמוך טענותיו בתצהירים מפורטים של כל הנוגעים בדבר ובאסמכתאות מתאימות" (שם, בעמ' 20). במסגרת זו יידרש אותו בעל דין להראות כי לא מתקיימות בעניינו נסיבות המלמדות על חוסר תום לב דיוני וזאת בהתאם למבחנים שגובשו בפסיקה (למבחנים אלה ראו, רע"א 11286/05 זמיר נ' בנק לאומי למשכנתאות בע"מ, פיסקאות 15-13 (8.7.2007); בש"א 1788/06 קלינגר נ' זקס, פיסקה 7 (13.11.2007); רע"א 8467/06 אבו עוקסה נ' בית הברזל טנוס בע"מ, פיסקאות 30-28 (8.7.2010); בע"מ 2699/17 פלוני נ' פלונית, פיסקה 3 (26.6.2017); ע"א 4637/16 הפטריארכיה היוונית אורתודוקסית נ' יעקוב, פיסקה 3 (15.10.2017)). 7. בענייננו קיימים שלושה שיקולים מרכזיים המצדיקים, בהצטברם, את החלת "חריג הידיעה" בהתאם לאמור לעיל. ראיתי להבהיר כבר עתה, בשים לב לכך שההחלטה בעניין גבעון ניתנה אך לאחרונה ולאחר שטענות הצדדים בהליך שלפניי כבר הוגשו, כי החלת "חריג הידיעה" הינה מוצדקת בענייננו אף ללא העברת נטל השכנוע. משמע, די בעיני בטענות ובראיות שהציגו המשיבים עצמם כדי להצדיק את החלת "חריג הידיעה". זאת, בהתחשב בשיקולים הבאים: ראשית, אין חולק כי הנאמן – הוא עצמו – עיין בפסק הדין ביום בו ניתן. הנאמן הודה בכך מפורשות. הנאמן ציין אמנם כי רק "הציץ" בפסק-הדין למשך כמה שניות (באמצעות מכשיר הטלפון שלו) ועיין אך ב"שורה התחתונה" שלו. מיותר לציין כי טענה זו של הנאמן מעוררת קושי שהרי בעל דין אינו יכול, מן העבר האחד, לעיין רק בחלק מפסק-הדין (ולדעת את תוכנו ואת תוצאתו), ומן העבר השני להסתמך על כך שלא עיין מבחירתו שלו בחלקיו האחרים. לא מצאתי כל טעם מבורר המצדיק מתן משקל להסתמכות כגון דא. שנית, טענת הנאמן כי המתין להמצאתו הפורמלית של פסק-הדין אינה מצדיקה אף היא את אי-החלתו של חריג הידיעה. אפילו אניח כי בעל דין רשאי להמתין כמה ימים להמצאת החלטה שיפוטית לידיו בימים הסמוכים למועד מתן פסק-הדין, אך ברור הוא כי ככל שנוקפים הימים, אין באפשרותו עוד להסתמך על היעדר ההמצאה ועליו להגיש את ההליך הערעורי על בסיס ידיעתו. יפים לעניין זה דברי כבוד הרשמת (כתוארה אז) ל' בנמלך ברע"א 7367/14 ברגר נ' סטריאן (19.4.2015) כי "בעל דין אינו רשאי להמתין בחוסר מעש ללא מגבלת זמן, וכי ככל שחולף פרק זמן גדול יותר למן מועד ידיעתו, יש לומר כי המתנתו נגועה בחוסר תום לב" (שם, בפיסקה 2). במקרה דנן הנאמן לא פעל להגשת הערעור במשך פרק זמן משמעותי העומד על שלושה חודשים וחצי מעת מתן פסק-הדין. המתנה זו נומקה אך ורק בטענתו הלקונית של הנאמן כי ביקש להמתין להמצאתו הפורמלית של פסק-הדין. ואולם, מדובר בהמתנה ארוכה וממושכת ואין די בהקשר זה בטענה הלקונית שהעלה הנאמן. ולבסוף, יש ליתן משקל לא מבוטל לשיטתי לזהותו של יוזם ההליך – נאמן שנתמנה על ידי בית המשפט בהליך של פשיטת רגל. מושכלות יסוד הן כי נאמן בפשיטת רגל מקבל לידיו סמכויות נרחבות לשם ניהול נכסי החייב והוא משמש כקצין בית המשפט (ראו, ע"א 608/15 עופר נ' גולן, פיסקה 6 (25.2.2016) והאסמכתאות הנזכרות שם; פר"ק (מחוזי - ת"א) 18001-04-18 עורכי הדין בללתי וגרינברג מנהלים מיוחדים נ' כונס נכסים רשמי תל אביב, פיסקה 14 (13.10.2020); שלמה לוין ואשר גרוניס פשיטת רגל 302-297 (מהדורה שלישית, 2010)). ואכן הפסיקה עמדה על כך, בהקשרים שונים, כי נאמן בפשיטת רגל משמש כ"ידו הארוכה" של בית המשפט ולכן חלות עליו חובות אמון וזהירות מוגברות אשר "מתיישבות עם הציפייה מהנאמן כי יפעל ביעילות ומהירות (להבדיל מאשר ב'גרירת רגליים')..." (ראו דברי כב' השופטת ד' ברק-ארז (בדעת מיעוט לעניין התוצאה) בע"א 4352/15 קורן נ' הראל, פיסקה 53 (2.8.2017) והאסמכתאות שם). דברים אלה יפים גם לענייננו ואין ספק כי גם אם ניתן לקבל, לעתים, שבעלי דין ימתינו פרק זמן מסוים (וקצר ביותר) להמצאתו הפורמלית של פסק-הדין מן המועד שבו עיינו בו, הרי שעל נאמן בהליך של פשיטת רגל יש להחיל נורמות מחמירות יותר בהקשר זה, בשים לב לסמכויות הנרחבות שניתנו לו ולמעמדו בהליך פשיטת הרגל כ"ידו הארוכה" של בית המשפט. אכן, כפי שציין כב' השופט ד' מינץ, "טענות בעל דין בדבר אי המצאת החלטה או פסק דין כדין, שעה שאין חולק כי צפה בה, מעוררות אי נוחות והדבר אכן עשוי לעלות לכדי חוסר תום לב דיוני [...]" (בש"מ 4446/19 ג. עופר יצור ושיווק בשר בע"מ נ' מקסימה המרכז להפרדת אויר בע"מ, פיסקה 9 (3.7.2019); ראו גם, בש"א 6155/19 פלוני נ' פלוני (16.6.2020)). הדברים מקבלים משנה תוקף שעה שאותו בעל דין הינו נאמן בהליך של פשיטת רגל. 8. שיקולים אלה ובפרט – היותו של יוזם ההליך נאמן בהליך של פשיטת רגל; פרק הזמן הממושך בו המתין הנאמן להמצאתו הפורמלית פסק-הדין אף שצפה ועיין בו ביום הינתנו; ונסיבות הצפייה היזומה ואופיה – כל אלה בהצטברם מצדיקים בנסיבות העניין את החלת "חריג הידיעה". בנסיבות אלה יש לקבוע כי מניין הימים להגשת ההליך החל במועד ה"ידיעה", דהיינו ביום מתן פסק-הדין (31.10.2019). הערעור דנן שהוגש ביום 11.2.2020 הוגש אפוא באיחור משמעותי, ומטעם זה ובהתחשב בכך שלא הוגשה בקשה להארכת מועד, קמה הצדקה להורות על סילוקו על הסף. מסקנה זו מייתרת את הצורך להידרש לבקשת המשיבים להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד וכן לטענת המשיבים כי היה על הנאמן לקבל את אישור כונס הנכסים הרשמי לצורך הגשת הערעור דנן. הערעור נמחק אפוא. הנאמן יישא בהוצאות המשיבים 2-1 בסך כולל של 5,000 ש"ח. ניתן היום, ‏ח' בטבת התשפ"א (‏23.12.2020). רון גולדשטיין, שופט ר ש ם _________________________ 20011240_S09.docx מרכז מידע, טל' 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il 1