מדינת ישראל נ. עאדל אבו בלאל

פסק-דין בתיק ע"פ 1122/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1122/15 לפני: כבוד השופטת א' חיות כבוד השופט צ' זילברטל כבוד השופטת ד' ברק-ארז המערערת: מדינת ישראל נ ג ד המשיב: עאדל אבו בלאל ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי באר שבע בתיק פ 034827-01-14 שניתן ביום 31.12.2014 על ידי כבוד השופט א' אינפלד תאריך הישיבה: י"ג בניסן התשע"ו (21.04.2016) בשם המערערת: עו"ד ארז בן ארויה בשם המשיב: עו"ד אחסן ווהבי פסק-דין השופט צ' זילברטל: ערעור המדינה על גזר דינו מיום 31.12.2014 של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע בת"פ 34827-01-14 (כב' השופט א' אינפלד), בגדרו נגזרו על המשיב שבע שנות מאסר בפועל ונוספו להן עוד שתי שנות מאסר שמקורן בשלושה עונשי מאסר מותנה שהופעלו בחופף זה לזה. כל זאת לאחר שהמשיב הורשע, על-פי הודאתו ובמסגרת הסדר טיעון, בשרשרת עבירות אלימות שביצע במסגרת אירוע אחד, כפי שיפורט להלן. רקע 1. כעולה מגזר הדין, ביום 12.1.2014, סמוך לשעה 18:48, עצר ש.מ. (להלן: המתלונן), נהג מונית במקצועו, את המונית שלו בשולי הדרך, כיבה את המנוע ויצא מהרכב כשהמפתח נותר במתנע הרכב. המתלונן צעד מספר מטרים לאחור לכיוון מונית של חברו, שחנתה גם היא בשולי הדרך. המתלונן עמד ליד המונית ושוחח עם חברו מבעד החלון, כאשר חברו ישב בתוך רכבו. לאחר זמן קצר, חברו של המתלונן הבחין במשיב נכנס למונית של המתלונן ומניע אותה, והפנה את תשומת ליבו של המתלונן לכך. המתלונן רץ לכיוון רכבו, כשהוא צועק לעבר המשיב. עם הגעתו למונית, פתח המתלונן את דלת הנהג ונאחז במשקוף העליון של חלון הדלת, כאשר הדלת נותרה פתוחה. בשלב זה, לחץ המשיב על דוושת הגז והחל בנסיעה מהירה, נכנס במהירות לצומת והתנגש ברכב שעמד באותה העת בנתיב האמצעי בצומת, והכל כשהמתלונן תלוי על משקוף דלת הרכב. מעוצמת ההתנגשות הוטח גופו של המתלונן לתוך הרכב השני, ומשם נפל על הכביש. המשיב המשיך בנסיעתו, סטה ימינה, והתנגש ברכב נוסף שנסע באותה עת בצומת בנתיב הימני. גם בשלב זה לא עצר המשיב, והמשיך בנסיעתו בלי להזעיק עזרה. לאחר זמן קצר הגיע המשיב למחסום שהוקם על-ידי המשטרה ונאלץ לעצור מאחורי כלי רכב אחרים שעמדו במקום. שני שוטרים שהגיעו למקום בניידת הבחינו במשיב ועצרו את הניידת מאחורי המונית בה נהג המשיב, וזאת על-מנת למנוע הימלטותו של המשיב. כשהבחין המשיב בניידת, החל בנסיעה לאחור ולאחר מכן בנסיעה לפנים, במטרה להימלט. בעשותו כן, שפשף המשיב את קדמת הניידת עם המונית, וכן עלה עם גלגל אחד על המדרכה, כך שהמונית נעצרה. בשלב זה עצרו השוטרים את המשיב, בעודו בתוך הרכב. המשיב ביצע את המעשים המתוארים לעיל כאשר אין ברשותו רישיון נהיגה בר תוקף. 2. כתוצאה ממעשיו של המשיב, פונה המתלונן באמבולנס לבית החולים "סורוקה", כשהוא מחוסר הכרה וסובל מחבלת ראש קשה ומשבר בכתף. עם הגעתו לבית החולים, נותח המתלונן בדחיפות בראשו, וסכנה נשקפה לחייו. בתסקיר נפגע עבירה שהוגש לבית משפט קמא, צוין כי המתלונן אושפז למשך חודש וחצי לאחר האירוע המתואר, כשבמרבית תקופת האשפוז מצבו הוגדר קשה מאוד. ביום 19.2.2014 הועבר המתלונן לבית החולים "לוינשטיין" לצורך טיפול ושיקום, שם שהה כשבעה חודשים במחלקה לשיקום חבלות מוחיות. ביום 4.9.2014 הועבר המתלונן חזרה לבית החולים "סורוקה" לצורך ביצוע ניתוח ראש נוסף. לאחר מכן שב המתלונן לביתו, כשהוא נתון מאז להשגחתם ולטיפולם של בני משפחתו. המתלונן הוכר כנכה בשיעור של 100 אחוזים, וכן אושרה לו זכאות לגמלת שירותים מיוחדים בגין הטיפול האישי וההשגחה הצמודה אליהם נדרשים בני משפחתו. עוד צוין כי עקב חבלת הראש, נפגע המתלונן פגיעה משמעותית בתפקודו הפיזי, המנטלי והנפשי, כך שהאחריות לגידול הילדים ונטל הבית מוטלים על כתפיה של אשת המתלונן, בניגוד למצב הקודם בו בני הזוג נשאו בנטל זה יחדיו. בנוסף לפגיעות הקשות במתלונן, נגרמו נזקים לכלי הרכב המעורבים באירוע. ההליך בבית משפט קמא 3. כתב האישום המתוקן מיום 2.7.2014 ייחס למשיב עבירות של חבלה ופציעה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 335 בצירוף סעיף 333(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: החוק); עבירה של גניבת רכב, לפי סעיף 413(ב)(א) לחוק; עבירה של הפקרה אחרי פגיעה, לפי סעיף 64א(ג) לפקודת התעבורה [נוסח חודש], התשכ"א-1961 (להלן: הפקודה); עבירה של הפרעה לשוטר בשעת מילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק; עבירה של חבלה במזיד, לפי סעיף 413ה לחוק; עבירה של נהיגה ללא רישיון, לפי סעיף 10(א) לפקודה; ועבירה של נהיגה ללא ביטוח, לפי סעיף 2 לפקודת הביטוח [רכב מנועי], התש"ל-1970. במסגרת הסדר טיעון, ביום 2.7.2014 הורשע המשיב על-יסוד הודאתו במיוחס לו בכתב האישום המתוקן. בגזר הדין הדגיש בית משפט קמא את חומרת המעשים שביצע המשיב, בציינו כי מדובר בפגיעות קשות בערכים חברתיים, ובכללם שמירה על חיי אדם, שלמות הגוף והנפש, שמירה על הרכוש, סולידריות חברתית, עזרה הדדית, חמלה אנושית ועזרה לזולת המצוי בסכנה. בית המשפט הדגיש, כי במהלך האירוע פעל המשיב באופן שקידם את האינטרסים האישיים שלו, וביקש להימלט מאימת הדין ולזכות ברכושו של המתלונן, וזאת חרף העובדה שעמדה לנגד עיניו של המשיב מצוקתו של המתלונן, כשהוא פצוע וסובל. 4. בבואו לקבוע את מתחם העונש ההולם בעניינו של המשיב, התחשב בית משפט קמא בחומרת מעשיו האלימים במיוחד שנעשו תוך סיכון ממשי לחייו של המתלונן, וכן בנסיבות החמורות בהן ביצע המשיב מעשים אלה. כמו כן, הובאה בחשבון העובדה שהמשיב הפקיר את המתלונן לאחר שנפגע והוטל על הכביש, במטרה לממש אינטרס אישי להימלט מהמקום עם המונית. בית המשפט הדגיש, כי על-אף שהפקרת המתלונן לא הייתה לכשעצמה הגורם לחבלות שנגרמו לו, בקביעת מתחם העונש אין להתעלם מהחומרה והפסול החברתי הטמונים בהפקרת המתלונן לאחר מעשה. נוכח מכלול הנסיבות, תוך שימת דגש על העבירה של גרימת חבלה חמורה בנסיבות מחמירות, וכן בהתחשב בפגיעה הקשה במתלונן ובערכי יסוד, כמו גם במדיניות הענישה הנוהגת, קבע בית משפט קמא בגין העבירות שבוצעו במהלך האירוע כולו, מתחם ענישה אשר נע בין חמש שנות מאסר בפועל ועד עשר שנות מאסר בפועל, בצירוף מאסר מותנה. 5. בבואו לקבוע את עונשו של המשיב בתוך המתחם האמור, התחשב בית המשפט במספר שיקולים לקולת עונשו של המשיב, ובראשם הודאתו של המשיב, שביטאה נטילת אחריות על מעשיו וחסכה במשאבים הנדרשים לניהול המשפט. בית המשפט ציין, כי נוכח ההודאה, יש להימנע מלקבוע עונש בקרבת הרף העליון של המתחם שנקבע. כמו כן, בית המשפט התחשב בנסיבות האישיות של המשיב, ובין היתר מצבן הרפואי של אמו ושל בתו, גילו הצעיר היחסית של המשיב והיותו אב לשישה ילדים. בנוסף, בית המשפט התחשב בצער ובחרטה שהביע המשיב בגין מעשיו, והתרשם כי מדובר בחרטה כנה והבנה אמיתית של כאבם של בני משפחת המתלונן. במסגרת השיקולים לחומרה, התחשב בית המשפט בעובדה כי למשיב עבר פלילי, הכולל בעיקרו הרשעות בעבירות רכוש. בית המשפט ציין, כי אומנם מדובר בעבירת האלימות הראשונה שעבר המשיב כלפי אדם אחר, אך היות ותקופות מאסר קודמות והפעלת תקופת מאסר מותנה בת שמונה חודשים לא הרתיעו את המשיב מלעבור על החוק פעם נוספת במקרה דנא, ניתן ללמוד כי אין המשיב מקבל על עצמו את מרות החוק. עם זאת, בית משפט קמא ציין כי עברו הפלילי של המשיב מלמד על אדם שלא תמיד פנה לאמצעים אלימים, ובהתחשב בזאת, ובמכלול נתוני עברו הפלילי של המשיב, נקבע כי ניתן להשית על המשיב עונש הפחות מנקודת האמצע של מתחם העונש, אך לא מתקרב לרף התחתון של המתחם. 6. באשר לשלושת המאסרים המותנים שהיו בני-הפעלה בתיק דנא (מאסרים מותנים לתקופות של ארבעה חודשים (במסגרת ת"פ (שלום רחובות) 29202-08-11 מיום 26.3.2012), תשעה חודשים (במסגרת ת"פ (שלום ב"ש) 868/09 מיום 22.12.2011) ו-24 חודשים (במסגרת ת"פ (שלום ת"א) 7983/07 מיום 6.10.2010)), העולים יחד לכדי 37 חודשי מאסר, קבע בית המשפט, כי מאחר שמדובר בעבירות דומות, וכן כיוון שמדובר בעבירות שבוצעו לפני זמן רב יחסית, המאסרים יופעלו בחופף זה לזה, בגדר הוראת סעיף 58 לחוק. עם זאת, נוכח עברו הפלילי של המשיב, הכולל ריצוי מאסר בפועל, קבע בית המשפט כי הפעלת שלושת המאסרים המותנים, החופפים זה לזה, תהיה במצטבר למאסר בפועל שייגזר על המשיב במסגרת התיק דנא. 7. לרקע מכלול השיקולים שפורטו לעיל, הן לחומרה והן לקולה, גזר בית המשפט על המשיב את העונשים כדלקמן: שבע שנות מאסר בפועל; הופעלו שלושת המאסרים המותנים, בחופף זה לזה, אך במצטבר לעונש המאסר שנגזר על המשיב בתיק דנא (כלומר, בסך הכל על המשיב לרצות תקופת מאסר כוללת של תשע שנים); 12 חודשי מאסר על-תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעבור המשיב עבירת אלימות פיזית כלפי אדם אחר, מסוג פשע, בתקופה של שלוש שנים מיום שחרורו מן המאסר; שישה חודשי מאסר על-תנאי, כאשר התנאי הוא שלא יעבור המשיב עבירת אלימות פיזית כלפי אדם אחר מסוג עוון, או כל עבירת אלימות כלפי רכוש או באיומים, וכל עבירה שיש בה יסוד של גניבה, הפקרה או נהיגה בפסילה. כמו כן, בהתחשב בחומרת מעשיו של המשיב והסכנות שיצר בתחום התעבורה, וכן נוכח העובדה שהמשיב נהג מספר פעמים בעבר בעת פסילת רישיונו, ראה בית משפט קמא לנכון לפסול את רישיון הנהיגה של המשיב לתקופה של עשר שנים, החל מהיום בו ישוחרר ממאסר. הערעור 8. כלפי גזר-הדין הוגש הערעור שבפנינו, אשר מופנה כלפי קולת העונש שנגזר על המשיב. המערערת טוענת כי שגה בית משפט קמא בקביעת מתחם העונש בעניין המשיב, שכן מדובר במתחם הנוטה לקולה, כך שאינו הולם את מעשיו הקשים של המשיב ולא את התוצאה הקשה שנגרמה למתלונן ולמשפחתו. המערערת מדגישה את הזלזול העמוק בחיי אדם ובשלמות הגוף הגלום במעשיו של המשיב, הן בגרימת החבלה החמורה והן בהפקרת המתלונן החבול. המערערת מציינת כי מעשה ההפקרה נעשה במטרה להימלט מן המקום ולהשלים את גניבת הרכב, ולא נבע מדחק נפשי או מבהלה מהאירוע והפגיעה במתלונן. עוד נטען, כי יש ליתן ביטוי לשיקולים נוספים בקביעת מתחם עונש מחמיר בהקשר של עבירת ההפקרה, ובכללם אחריותו של המשיב לתאונה. על-מנת להדגיש את קולת העונש שהוטל במקרה דנא, מציינת המערערת את חומרת העונש שנגזר בשני מקרים של עבירת ההפקרה, בגדרם הפגיעות לא נגרמו מתוך כוונה או רצון בכך. בראשון, בו פגע הנאשם בהולך רגל עת חצה האחרון את הכביש, בית משפט זה קבע מתחם עונש שנע בין 12 ל-40 חודשי מאסר (ע"פ 3754/14 גורמזנו נ' מדינת ישראל (11.11.2014) (להלן: עניין גורמזנו)). במקרה השני, בו הנאשם פגע בהולך רגל עת שנהג בקלות ראש וברשלנות, ובגין מעשיו הורשע במספר עבירות, ביניהן עבירת ההפקרה, בית משפט זה דחה את ערעור הנאשם על חומרת העונש שהוטל עליו בגזר-הדין, במסגרתו נידון הנאשם לארבע וחצי שנות מאסר בפועל, ללא קביעת מתחם (ע"פ 8219/13 סרחאן נ' מדינת ישראל (15.9.2014) (להלן: עניין סרחאן)). כזכור, פרט לעבירת ההפקרה, שנעברה במקרה דנא בנסיבות חמורות במיוחד, הורשע המשיב בעבירות נוספות, שאף הן מגלות חומרה לא מבוטלת. 9. המערערת טוענת, כי שגה בית משפט קמא בקביעת עונשו של המשיב בחלקו התחתון של מתחם הענישה, כאשר השיקולים שאינם קשורים לביצוע העבירה תומכים בקביעת העונש בחלקו העליון של המתחם. נטען כי השיקול לקולה היחיד אשר עומד לזכות המשיב הוא הודאתו, כאשר אין ביתר השיקולים שצוינו בגזר-הדין של בית משפט קמא כדי לתמוך בהקלה בעונשו של המשיב. במסגרת זו, מציינת המערערת שהמשיב היה אדם בוגר בעת ביצוע העבירה, כשמלאו לו 37 שנים באותה עת. כמו כן, המערערת טוענת כי השפעת כליאת המשיב על משפחתו אינה צריכה לבוא בגדר שיקול לקולה, וסומכת טענה זו על הממצאים המצויים בחוות הדעת הפסיכיאטרית שהוגשה לבית משפט קמא ביום 19.5.2014. באשר לשיקולים לחומרה, הדגישה המערערת את עברו הפלילי העשיר של המשיב, הכולל ריצוי ארבעה מאסרים בפועל. על-מנת להדגיש את קולת העונש שהוטל במקרה דנא, ציינה המערערת בדיון שנערך בפנינו פרשה דומה בנסיבותיה (ע"פ 9505/01 בן יוסף נ' מדינת ישראל (17.10.2002) (להלן: עניין בן יוסף)). באותו מקרה נכנס הנאשם לרכבו החונה של המתלונן במטרה לגנוב את הרכב, עת שהמתלונן שהה מחוץ לרכב. כשהמתלונן הבחין בנאשם בתוך הרכב, הוא ניגש לרכב והודיע לנאשם כי הרכב שייך לו. הנאשם החל בנסיעה, והמתלונן נתלה על חלון הנהג ונגרר לצד הרכב. הנאשם סטה לצד שמאל של הכביש ופגע במספר כלי רכב שחנו בצד הכביש, כך שהמתלונן, בעודו תלוי על חלון הרכב, הוטח לעבר כלי הרכב. במהלך האירוע המתואר נגרמו למתלונן פגיעות קשות, ומהן נפטר כשבועיים לאחר מכן. בית המשפט המחוזי הרשיע את הנאשם בהריגה ובגניבת רכב, וגזר עליו 15 שנות מאסר בגין מעשיו. בית משפט זה דחה את ערעור הנאשם על חומרת העונש, בציינו כי מכלול נסיבות המקרה מצדיק את העונש שהוטל על הנאשם. המערערת טוענת עוד, כי שגה בית משפט קמא בהוראתו על חפיפת שלושת המאסרים המותנים ללא טעמים מיוחדים לכך. המערערת סבורה כי אין בחלוף הזמן מאז ביצוע העבירות הקודמות על-ידי המשיב והדמיון בין עבירות אלו כדי להצדיק חפיפת המאסרים המותנים, ויחד עם חומרת מעשיו של המשיב בתיק דנא, יש הצדקה להורות על צבירתם של המאסרים המותנים זה לזה. 10. בדיון בערעור, סמך בא-כוח המשיב את ידיו על קביעותיו של בית משפט קמא, הן באשר למתחם העונש והן באשר לעונש שנגזר במסגרתו, וסבר שהם משקפים נאמנה את מידת אשמו של המשיב וחומרת מעשיו. בא-כוח המשיב הדגיש, כי מעשיו של המשיב נעדרו כל תכנון מראש, כך שהחלטתו הרגעית להמשיך בנסיעתו על-מנת להימלט מהמקום, אדיש להשלכות מעשיו על המתלונן, נבעה מאינסטינקט, ולא מכל רצון לגרום לפגיעה במתלונן או להביא לתוצאה המצערת. כמו כן, בא-כוח המשיב ציין מספר דוגמאות בהן נגזרו עונשים דומים או קלים יותר בגין מעשים דומים לאלה שביצע המשיב, לטענתו (ע"פ 7478/14 פלוני נ' מדינת ישראל (9.6.2015); ע"פ 6044/13 אבו שנב נ' מדינת ישראל (18.3.2015) (להלן: עניין אבו שנב); ע"פ 615/12 שושן נ' מדינת ישראל (14.2.2013) (להלן: עניין שושן)). דיון והכרעה 11. לאחר עיון ושמיעת טענות הצדדים, הגעתי למסקנה כי יש לדחות את הערעור ברובו, ולקבלו אך באשר לאופן הפעלת המאסרים המותנים. עניינה של הפרשה שלפנינו בפגיעה אכזרית באדם והפקרתו מוטל על כביש, חבול וחסר אונים, תוך שימוש בכלי רכב אותו התכוון המשיב לגנוב מהמתלונן, והפיכתו לכלי משחית, והכל במטרה להימלט מאימת הדין ולהשלים את הניסיון ליטול את רכושו של המתלונן. רק באורח נס פרשה זו לא הסתיימה בתוצאה טרגית יותר של קיפוח חיי אדם, ועל-כן, ניכר כי מעשיו של המשיב פגעו בערכים החשובים והבסיסיים ביותר לקיום חיי חברה תקינים, ובהם - שמירת שלמות הגוף והגנה על סולידריות חברתית. בנסיבות אלה, ברור כי יש להטיל על המשיב עונש מאסר ממושך בגין מעשיו, שהותירו בעקבותיהם חיים הרוסים וסבל רב למתלונן ולבני משפחתו. אכן, אין להקל ראש בחומרת הפרשה שלפנינו, ואולם נראה כי בית משפט קמא נתן דעתו לחומרת מעשיו של המשיב, וגזר עליו עונש אשר אינו מצדיק התערבות של בית משפט זה. 12. כידוע, הלכה היא כי ערכאת הערעור תמנע מלהתערב בעונש שנקבע על-ידי הערכאה הדיונית אלא במקרים חריגים כאשר העונש שנגזר סוטה באופן קיצוני ממדיניות הענישה הראויה, או כאשר נמצא כי נפלה בגזר הדין טעות מהותית (ראו: ע"פ 5316/13 מסאלחה נ' מדינת ישראל, פסקה 6 (9.12.2013), והאסמכתאות הנזכרות שם). באשר לקביעת מתחם העונש, עיון במקרים המתאפיינים בנסיבות ותוצאות דומות למקרה שלפנינו (ובראשם השימוש המכוון ברכב ככלי נשק) מלמד כי העונש שנגזר על המשיב נמצא בגדר מנעד הענישה הנוהג, ואף גבוה מהמתחמים והעונשים שנקבעו בחלק מהמקרים (ראו למשל: ע"פ 4263/14 נעאים נ' מדינת ישראל (2.6.2015); עניין אבו שנב; ע"פ 722/12 מריח נ' מדינת ישראל (14.11.2012); עניין שושן). אף לעניין חומרת העונש בגין עבירת ההפקרה, איני מקבל את טענת המערערת שבית משפט קמא חרג לקולה ממדיניות הענישה הראויה בקביעת העונש בגין מעשיו של המשיב שכללו הפקרת המתלונן. בית המשפט קבע מתחם עונש מחמיר באופן משמעותי מזה שנקבע בעניין גורמזנו בגין עבירת ההפקרה אחרי פגיעה (מתחם עונש אשר נע בין 12 ל-40 חודשי מאסר בפועל), ועונש מחמיר יותר מזה שנקבע בעניין סרחאן (ארבע וחצי שנות מאסר בפועל). על-אף שהמתחם שנקבע במקרה דנא מתייחס למספר מעשי עבירה נוספים ולנסיבות חמורות יותר במכלול, נדמה כי ניתן במסגרתו ביטוי הולם גם להפקרת המתלונן בידי המשיב. לא זו בלבד, בהתחשב בחומרתם היתרה של מעשיו של המשיב, ובכללם פגיעה במתלונן באופן מכוון ואכזרי תוך ניסיון ליטול את רכושו, קבע בית משפט קמא מתחם עונש שהוא אף מחמיר יותר לעומת מקרים דומים יחסית שנמנו לעיל, ובכך לא חרג בית משפט קמא מהמדיניות הראויה בקביעת מתחם עונש. 13. העונש שנגזר אכן נוטה לרף התחתון של המתחם שקבע בית משפט קמא, אך אין בכך ביטוי לחריגה ממדיניות הענישה הראויה למקרים כדוגמת הפרשה דנא בה הורשע המשיב ושמצדיקה התערבות של בית משפט זה. שבע שנות המאסר שהושתו על המשיב מבטאות את הסלידה ממעשיו החמורים של המשיב ומביאות בחשבון את דפוסי ההתנהגות העברייניים שלו, וכן את התוצאות הקשות והמכאיבות של מעשיו. זאת, תוך התחשבות בהודאתו של המשיב, המבטאת מידה של נטילת אחריות על מעשיו. בצדק טוענת המערערת שיש במעשיו של המשיב כדי להטיל עליו עונש מחמיר. ואולם, יש לעמוד על ההבדל המשמעותי בין המקרה שלפנינו לבין המקרה אליו הפנתה המערערת בעניין בן יוסף, פרשה שהסתיימה במותו של המתלונן. אכן, ההבדל בין התוצאות בכל אחד מן המקרים אינו זניח, ולכן אין להסיק מהשוני בין מתחמי העונש שנקבעו קיומה של חריגה ממדיניות הענישה הראויה. 14. באשר להפעלת המאסרים המותנים, הטעמים שמנה בית משפט קמא להפחתת תקופת המאסרים המותנים תוך ריצוי שלושת העונשים בחופף זה לזה אינם, בעיני, בעלי משקל. תכליתו של סעיף 58 לחוק היא הרתעתית בעיקרה. כפי שנפסק על-ידי בית משפט זה, מאסר מותנה מהווה מנגנון הרתעתי שנועד להזהיר את הנאשם מפני חזרה על מעשים אסורים, אך כאשר הרתעה זו אינה מצליחה למנוע חזרה לדפוסים עבריינים, ככלל יש להפעיל במלואו את הרכיב העונשי של המאסר המותנה (ע"פ 3205/12 מדינת ישראל נ' ניקולייב, פסקה י"ג (24.2.2013), והאסמכתאות המצויות שם). בעניין זה ראוי להזכיר את דבריו של המלומד המנוח פרופ' ש"ז פלר ז"ל: "החרב התלויה מעל ראשו של הנידון, שהמאסר על-תנאי עלול גם להפוך למאסר בפועל, מחייב את הנידון להיזהר משנה זהירות פן ייכשל בכיבוד התנאי, וההנחה היא שאם הוא הצליח בכך במשך תקופת-התנאי, הוא יקפיד ביתר שאת גם בהמשך להיות אדם שומר חוק ומכבד את כללי הקיום-יחד בחברה. נוסף על כך, היה והנידון ייכשל בחובתו לציית לתנאי, יהיה הטיפול העונשי בשל העבירה הראשונה טעון רביזיה מהותית; ומלבד זאת, צירוף העונשין, זה בשל העבירה המקורית וזה בשל העבירה הנוספת, יהיה כפוף לכללים מחמירים מאלה הרגילים, בהתאם לסעיף 58 לחוק העונשין" (ש"ז פלר יסודות בדיני עונשין כרך ג 338 (1992)). במקרה שלפנינו, לא זו בלבד שהמשיב חזר לפעילות עבריינית, אלא שמעשיו במקרה דנא עולים באופן משמעותי בחומרתם על הרשעותיו הקודמות ומבטאים "עליית מדרגה" מעבירות רכוש לעבירות אלימות חמורות. בהקשר זה, לא מצאתי הצדקה בטעמים שמנה בית משפט קמא, הן באשר לדמיון בין העבירות והן באשר לחלוף הזמן מאז ביצוען, לחפיפת המאסרים המותנים זה לזה. כאשר אדם חוזר לבצע עבירות חמורות יותר מאלה שביצע בעבר, נדמה כי קיים צורך להפעיל במלואם את העונשים המותנים התלויים ועומדים מעל ראשו. החזרה לדפוסים עבריינים, על-אף עונשי המאסר המותנים שהוטלו על המשיב, תוך נקיטה במעשים אלימים שהובילו לתוצאות חמורות הכוללת פגיעה גופנית משמעותית, דורשת הפעלת יד קשה. מהטעמים הנזכרים לעיל אציע לחברותיי לדחות את הערעור בכל הנוגע לתחימת מתחם הענישה ולקביעת העונש בתוכו, אך לקבלו בכל הנוגע לאופן הפעלת עונשי המאסר המותנים. התוצאה היא שדין הערעור להתקבל בחלקו, באופן ששלושת המאסרים המותנים יופעלו במצטבר זה לזה, לתקופה כוללת של 37 חודשים, וירוצו במצטבר לשבע שנות המאסר בפועל שנגזרו על המשיב בתיק דנא. בסך הכול ירצה המשיב מאסר לתקופה של עשר שנים וחודש (121 חודשים). יתר חלקי גזר-הדין יעמדו על כנם. ניתן היום, ט"ו באייר התשע"ו (‏23.5.2016). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15011220_L02.doc עכב+דפ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il