פסק-דין בתיק ע"פ 1122/00
בבית המשפט
העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1122/00
בפני:
כבוד השופטת ד' דורנר
כבוד השופטת א' פרוקצ'יה
כבוד השופט א' א' לוי
המערערים:
1.
קופטאן אסלאן
2. מאלק אסלאן
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית-המשפט המחוזי בנצרת, מיום 10.02.00,
בתפ"ח 521/97, שניתן על ידי כבוד השופטים: עבד אל רחמן זועבי, אהרן אמינוף,
וחיים גלפז
תאריך הישיבה:
כ"ו בניסן התשס"ב (08.04.02)
בשם המערערים:
עו"ד פלדמן אביגדור
בשם המשיב:
עו"ד תמר בורשטיין
פסק-דין
השופט א' א' לוי:
האישום
1) עובר לאירועים נושא ערעור זה, שררה מתיחות
בין בני משפחת אסלאן עליהם נמנים המערערים (להלן – "קופטאן"
ו"מאלק") שהם אחים ומתגוררים בכפר מג'אר, לבין משפחת סלאמה המתגוררת אף
היא באותו ישוב. אותה מתיחות נגרמה בעטיה של תאונת דרכים בה קופחו, בחודש אוגוסט
1996, חייו של ענאד מעאדי, ילד כבן 8 שנים, אחיינם של המערערים. מי שנחשדו
במעורבות בתאונה הם עומר סלאמה ואחיו חאתם.
באחד מימיו של חודש יוני 1997, פרץ ריב
בפגישה אקראית במוסך בין מאלק לחאתם, שבמהלכה דקרו זה את זה, ומאלק ניפץ את זגוגיות
מכוניתו של חאתם. האחרון עזב את המקום, אך שב אליו כשהוא מלווה בעומר, וכאשר הבחין
בהם מאלק, הוא הכריז שהוא עומד להזעיק את אחיו. בעקבות כך העדיפו עומר וחאתם להסתלק
מהמקום, אך בכך לא הסתיימו האירועים, הואיל וקופטאן ושניים מאחיו, סולטאן וחאתם,
אשר ראו את פציעתו של מאלק, החליטו להשיב לבני משפחת סלאמה כגמולם. על פי גרסת
המשיבה, הצטיידו המערערים ברובה מסוג M-16ותחמושת, ונסעו ברכב בו נהג קופטאן לעבר ביתם של
משפחת סלאמה. קופטאן ירה מהנשק לעבר בני המשפחה היריבה בעוד אחיו סולטאן וחאתם
מיידים לעברם אבנים. לאחר זאת העביר קופטאן את הרובה לידיו של מאלק, שגם הוא התכוון
לעשות בו שימוש, אך אחד מאלה שנכחו בזירה הצליח לחלץ את הנשק מידיו, והמערערים
וחבריהם הסתלקו מהמקום. כתוצאה מהירי נפצע עומר סלאמה (להלן - המנוח), ולאחר זמן מה
הוא נפטר. כן נפצעו מהירי שתי נשים, ואילו חאתם סלאמה נפצע מפגיעתה של אבן שהושלכה
לעברו. לאחר אירועים אלה דרש אחד מאחיהם של המערערים את הנשק ממי שהחזיק בו (פהד חליפה),
וכאשר נתפס הנשק על ידי המשטרה, נמצא כי הוא נוקה ושומן, ככל הנראה מתוך כוונה
לטשטש את עקבות הירי שבוצע באמצעותו.
המשיבה ייחסה למערערים עבירות רצח, חבלה בכוונה
מחמירה ועבירות בנשק, לפי סעיפים 300 (א)(2), 329 (1)(2), ו- 144(א)(ב) לחוק
העונשין, התשל"ז-1977.
2) פסק דינו של בית המשפט המחוזי
דעותיהם של השופטים בבית משפט קמא
נחלקו. כב' השופט ח' גלפז סבר, בדעת מיעוט, כי בעניינם של המערערים קיים ספק
"באשר לקיומו של רכיב הכוונה תחילה בהיבט של הרצון הנלווה להשיג את תוצאת
הקטילה" (עמוד 217 להכרעת הדין). השופט מצא, כי אף שהמערערים הצטיידו בנשק חם
כאשר נסעו לעבר ביתה של משפחת סלאמה, ואף שעשו בו שימוש, הם "לא הביעו במילים
כל כוונת קטילה". מעיניו של השופט גלפז לא נעלמו היריות הרבות שירה קופטאן,
אך הוא סבר כי פיזור הירי "מעלה את האפשרות הסבירה כי הכוונה היתה לירות
באופן כללי לכיוון בית משפחת סאלמה ורכושם" (ראו עמוד 218). לאור זאת הציע
כב' השופט גלפז לזכות את המערערים מעבירת רצח, ולהרשיעם בעבירת הריגה לפי סעיף 298
לחוק העונשין, וזאת בנוסף להרשעתם בעבירות הנוספות שיוחסו להם.
שונה היתה דעתם של שופטי הרוב (כב' סגן
הנשיא ע' ר' זועבי וכב' השופט א' אמינוף). השופט אמינוף הבהיר בחוות דעתו, כי
חילוקי הדעות בינו לשופט גלפז אינם מתייחסים "לדין ולפרשנות שניתנה לו בפסיקה"
(עמוד 224), והיה מקובל עליו כי לעניין התגבשותה של עבירת רצח, דרוש הוכחת קיומה של
"מחשבה פלילית מסוג של כוונה תחילה", הואיל ולא די בחזות מראש של
התוצאה, אלא יש להוכיח כי בנאשם התקיים גם הרצון להשיג את התוצאה הקטלנית דווקא.
על רצון זה ניתן ללמוד במקום בו הנאשם אינו מודה בקיומו, מתוך בחינתן של נסיבות
האירוע העשויות לשפוך אור על הלך מחשבתו, ובדרך זו עשויה לקום הנחה או חזקה שבעובדה,
לפיה התכוון הנאשם להשיג את התוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. על מנת לסתור חזקה זו,
די לו לנאשם כי יציג ראיות לסתור, כאשר כל אותה עת נותר נטל השכנוע לקיומם של
יסודות העבירה על המאשימה.
מול אותה "הנחת כוונה" שפועלה
במישור הראייתי, קיימת "הילכת הציפיות" שהיא מתחום הדין המהותי, ולפיה גם
אם לא הוכח כי הנאשם רצה בתוצאה האסורה, די בכך שצפה אותה בדרגת הסתברות גבוהה, כדי
לקבוע שהוא התכוון לתוצאה זו ורצה בה. הלכה זו הוחלה כתחליף "לכוונה"
בעבירות אחרות, וכב' השופט א' אמינוף הביע את הדעה כי לאחר חקיקתו של סעיף 20(ב)
לחוק העונשין ("לעניין כוונה, ראייה מראש את התרחשות התוצאה כאפשרות קרובה
לוודאי, כמוה כמטרה לגרמן"), נכון להחילה גם כתחליף "לכוונה"
בעבירת רצח. ובאשר למקרה שבפנינו קבע כב' השופט אמינוף, כי בפני בית משפט היו
ראיות למכביר המלמדות כי המערערים התכוונו לגרום לתוצאה הקטלנית, ומסקנה זו
מתחייבת הן מיישום "הנחת הכוונה" והן מכוח הגדרתה של ה"כוונה"
בסעיף 20(ב) לחוק העונשין.
סגן הנשיא ע' ר' זועבי הצטרף לתוצאה אליה
הגיע כב' השופט אמינוף. הוא הביע את הדעה, כי לעניינם של המערערים לא נדרשת הכרעה
בדבר החלתה של "הילכת הצפיות" על עבירות רצח, הואיל (בלשונו) "כמות
הראיות שעמדה בפנינו מצביעה באופן חד משמעי שבלב הנאשמים התגבשה, עובר לאירוע הירי...
ההחלטה להמית" (ראו עמוד 259).
שופטי הרוב החליטו להרשיע את קופטאן
בעבירת רצח, וכך פסקו כי יש לעשות גם בעניינו של מאלק. באשר לזה האחרון התבססה ההרשעה
על כך שהוא ליווה את קופטאן לאורך כל האירוע, וגם הוא עמד לפתוח באש לעבר בני
משפחת סלאמה לאחר שנטל את הרובה מקופטאן, אך הדבר נמנע ממנו רק עקב התערבותו של פאהד
חליפה.
בעקבות הרשעתם, גזר בית המשפט המחוזי
למערערים עונש של מאסר עולם, וכן נגזרו, בחופף, עונשי מאסר בגין העבירות הנוספות
בהן הורשעו השניים.
3. נימוקי הערעור
בהליכים שהתקיימו בפני בית המשפט וגם
בנימוקי הערעור שבכתב, טענו המערערים כי הירי בוצע במסגרת הגנה עצמית. טענה זו
נדחתה על ידי בית משפט קמא, ומסקנה זו מקובלת עלי במלואה. על פי גרסתם, הם הגיעו
למקום כדי ליישב את הסכסוך בדרכי שלום, ורק משהותקפו באבנים ובירי אקדח, נאלצו
לירות מהרובה שהיה עמם על מנת להיחלץ משם ללא פגע. דא עקא, מתוך הראיות עולה, כי
המערערים הגיעו לזירה כאשר בידי אחד מהם נשק, והוא פתח באש ללא אומר ודברים. התנהגות
זו רחוקה מלהיכנס לגדרה של ההגנה הקבועה בסעיף 34י' של חוק העונשין, ולפיכך מתרכזות
השגותיהם של המערערים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בסוגיה אחת בלבד - הרשעתם
בעבירת רצח. על פי השקפתם, נכון היה להסתפק בעניינם בהרשעה בעבירת הריגה, לפי סעיף
298 לחוק העונשין.
המערערים הוסיפו וטענו, כי לצורך הרשעה בעבירת
רצח או סיוע לרצח, על המשיבה להוכיח שהתוצאה הקטלנית היתה מטרתם של המבצע והמסייע,
ואין די בהוכחת ידיעה או ערנות בדרגת הסתברות גבוהה כי המוות עלול היה להיגרם
באופן ישיר מהירי. וכן נטען, כי היה זה משגה להחיל את הילכת הציפיות שבאה לידי
ביטוי בסעיף 20(ב) לחוק העונשין על ה"כוונה תחילה" שבעבירת רצח, הואיל
וזו האחרונה, "הכוונה תחילה", מצויה בדרגה גבוהה יותר מאשר
"כוונה" רגילה.
לבסוף נטען, כי נכון הוא לאמץ את דעת
המיעוט, אשר הצביעה על קיומו של ספק סביר בדבר קיומה של הכוונה להמית את המנוח,
בלבם של המערערים.
4) דיון
במחלוקת אשר נתגלעה בין שופט המיעוט של
בית משפט קמא, בה תומכים המערערים את יתדותיהם בערעור, לבין שופטי הרוב, אני סבור
כי נכון לאמץ את דעתם של האחרונים. לצורך ההכרעה בערעור זה לא ראיתי מקום להידרש
לשאלה אם לאחר תיקון 39 לחוק העונשין, הכוונה הנדרשת בעבירת רצח היא זו העולה
מהשילוב של הגדרת הכוונה בסעיף 20(א)(1) ("כוונה במטרה לגרום לאותן תוצאות"),
לעקרון הציפיות בו עוסק סעיף 20(ב) לחוק. אני סבור, כי מכוח "חזקת הכוונה",
שכאמור, פועלה במישור הראייתי (ראו ע"פ 511/91 אשקר נ' מדינת ישראל,
פד"י מו(2), 45; ע"פ 410/85 בן-שימול נ' מדינת ישראל, פד"י
מ(4), 757), די היה בראיות שהובאו בפני בית המשפט המחוזי, כדי לבסס את הרשעת
המערערים בעבירת רצח. להלן אבהיר את דברי:
א) שופט
המיעוט ביסס את חוות דעתו על עדותם של שניים מעדי התביעה, והוא סבר כי יש באלה כדי
לעורר ספק אם בלבם של המערערים התגבשה כוונת קטילה. ראשון העדים הוא בנו של המנוח,
הייתאם, אשר העיד (בעמ' 47 לפרוטוקול הדיון) בזו הלשון: "הגיעה המכונית ליד
ביתו של עאטף במרחק של 15 מטרים מאיתנו, התחילו לירות על הדירה שלנו.
קופטאן נהג במכונית, וגם הוא ירה, הוא עצר את הרכב, פתח את חלון הרכב שלידו והתחיל
לירות על הדירה" (ההדגשה לא במקור). אביו של המנוח, פאיז, מסר (בעמ' 62) כי
"קופטאן הוציא את הרובה מהחלון והתחיל לירות בהתחלה לכיוון הבית עצמו וכדור
אחד פגע בבתי שהיתה בתוך הדירה ושבר את הרגל שלה, ולאחר מכן התחיל לירות החוצה
לכיוון אלה שהיו בחוץ". בעמ' 63 הוסיף אותו עד: "הייתי ליד ביתו של עאטף
עסאללה... הייתי בצד הירי לא היה מכוון אלי היה מכוון לעבר הבית".
הנדבך
הנוסף בחוות דעתו של שופט המיעוט היתה קביעתו שגרסתו של קופטאן, לפיה הלך לבית
משפחת סלאמה מתוך כוונה לפייס את יריביו בעקבות האירוע במוסך, "לא נסתרה
בראיות ישירות נוגדות" (עמוד 219 להכרעת הדין).
ב) חוששני
שהנמקתו של כב' השופט גלפז אינה עומדת במבחן הביקורת. בפני בית המשפט העידה שורה
ארוכה של עדים, אשר מסרו כי הירי החל מיד לאחר שמכונית המערערים הגיעה למרחק של
מטרים ספורים מביתה של משפחת סלאמה. זו היתה גם גרסתם של מי שהשופט גלפז נתן בהם
אמון - בנו של המנוח ואביו. ועל כורחי מצאתי את עצמי תוהה, כיצד משתלב ירי זה עם
מסקנתו של השופט לפיה לא נסתרה טענתו של קופטאן כי הגיע לזירה על מנת ליישב את
הסכסוך בדרכי שלום?.
ג) תמיהה נוספת העולה מגרסת המערערים היא כיצד נגרמו הפגיעות בגוף ובנפש,
אם נכונה טענתם כי הירי בוצע כאשר קנה הרובה היה מופנה כלפי מעלה בזוית של 45
מעלות. ואם תאמר כי הטענה בדבר זווית הירי עשויה להשתלב עם העובדה שאחותו של עומר
(סמאח סלאמה) נפצעה בעת שהיתה בביתה, כיצד ניתן להסביר את הפגיעה במנוח ובחליאווה
סלאמה אשר עמדו מחוץ לבית?.
ד) גם
הסתמכותו של השופט גלפז על דבריו של פאיז סלאמה לפיהם "הירי לא היה מכוון אלי
היה מכוון לעבר הבית", מעוררת קשיים, הואיל ומפיו של עד זה נרשמו גם דברים
נוספים, לאמור: "קופטאן הוציא את הרובה מהחלון והתחיל לירות בהתחלה לכיוון
הבית עצמו... ולאחר מכן התחיל לירות החוצה לכיוון אלה שהיו בחוץ"
(ההדגשה לא במקור). דבריו אלה של פאיז נתמכו בשורה ארוכה של עדים, אשר כולם התרשמו
כי הירי היה מכוון לעבר האנשים אשר ניצבו מחוץ לבית. במיוחד ראויה לציון עדותה של
רמזייה סלאמה אשר מסרה (ראה עמ' 40):
"עמדתי במקומי הסתכלתי וראיתי עומר קפץ מעל הגדר, בין החצר לבין
בית עאטף עסאקלה וראיתי המיצובישי עצר ליד השביל... וראיתי קופטאן וברגע שקפץ עומר
מעל הגדר ירה לכוונו, ואז אני השתטחתי עוד הפעם על האדמה". ובעמ' 43 השיבה באותו
עניין: "ראיתי קופטאן וראיתי הרובה ראיתי אותו עושה תנועה ברובה, כיוון הרובה
לכיוון עומר אחרי שעומר קפץ וקופטאן ירה...".
ה) גרסה
דומה בדבר הירי המכוון כדי לפגוע באנשים אשר עמדו ליד ביתה של משפחת סלאמה, נשמעה גם
מפיהם של סלימה ומוחמד סלאמה. מטבע הדברים, לבית המשפט בערכאה הראשונה שמורה
הסמכות לדחות את גרסתם של עדים אלה ולהעדיף על פניה את עדותם של אחרים, אך עליו לייחד
לכך דיון ולנמק את החלטתו. דא עקא, עיון בחוות דעתו של כב' השופט גלפז מלמד, שהוא לא
דן באותן עדויות כלל, והסתפק באומרו על עדותם של הייתאם ופאיז כי הן "נחזו
בעני כמדייקים יותר מאחרים" (עמ' 212 להכרעת הדין). את אשר החסיר שופט המיעוט
השלים כב' השופט אמינוף בחוות דעתו, כאשר טרח לנתח, ובפירוט רב, את עדותם של עדי
התביעה האחרים. בסופו של דיון זה קבע השופט, כי לא נותר בלבו ספק שקופטאן כיוון את
הירי לא לרכוש בלבד, אלא גם לבני משפחת סלאמה, ודעתי היא שמסקנה זו נכונה וראוי
לאמצה.
ו) באותה מסכת ראיות מפלילה משתלבים עניינים נוספים אשר היה בהם כדי לכרסם
בקו ההגנה בו נקטו המערערים ובמהימנותם. כך היא העובדה שעד אשר נקרא להעיד מטעם
ההגנה, דבק קופטאן בגרסת אליבי אשר בדיעבד הוכח כי היתה כוזבת; וכך היא גם הטענה
אשר הופרכה ולפיה נורו לעבר המערערים יריות מאקדח. זאת ועוד, בזירה נורו יריות
רבות, שבמהלכן החליף קופטאן מחסנית, וגם מאלק נראה מבצע פעולה דומה (החלפת
מחסנית), ולעניין זה חשובה עדותו של מי שלכאורה לא היה יסוד לחשוד באמינותו,
והכוונה לפהד חליפה. עד זה מסר (ראו ת/130) כי נזעק לזירה לאחר ששמע יריות, ואז ראה
את קופטאן עומד מחוץ לרכב ויורה "לעבר החצר של משפחת סלאמה". לאחר זאת
נכנס קופטאן לרכב, ואת הנשק נטל מאלק אשר נראה מבצע "תנועות הכנה או החלפת
מחסנית" (עמוד 2 של ההודעה). וכך תאר העד בהמשך:
"... עמדתי ממש מאחורי הטנדר מיצובישי ואז הבחנתי שהבחור שישב
במושב שליד הנהג [מאלק] מוציא את היד שלו החוצה עם הרובה ומשעין את הרוב על המראה
הקדמית ימנית של המיצובישי טנדר, והרובה היה מכוון לכיוון הבית של פאיז סלאמה ואז
הבנתי שהבחור מתכוון לירות עוד, ואז אני התנפלתי על הנשק ותפסתי את הקנה וכיוונתי
אותו למעלה לכיוון השמים כדי למנוע ירי לכיוון האנשים".
מעשיו המאוחרים
של מאלק, מעידים על הכוונה אשר פיעמה בו כאשר הצטרף לקופטאן בדרכם לעבר ביתה של
המשפחה היריבה. יש לזכור, כי בעקבות האירועים במוסך במהלכם נדקר, היה למאלק מניע לגמול
לבני משפחת סלאמה בכלל, ולחאתם בפרט. את קיומו של המניע משלימות עובדות נוספות,
היינו, לא זו בלבד שמאלק לא מנע מקופטאן ללכת לזירה כשהוא מצוייד בנשק חם ותחמושת,
ולא זו בלבד שהוא לא עשה דבר כדי למנוע את הירי, אלא שמאלק עצמו גם נטל את הרובה
ועמד לעשות בו שימוש, אך הדבר נמנע ממנו כאשר פהד חליפה הצליח לחלץ את הרובה מידו.
5) לצורך בחינת השאלה אם התקיים בנאשם היסוד של
ההחלטה להמית, "ניתן להסתייע בהנחות שבעובדה כדי ללמוד מן הגלוי לעין על
המחשבה הסמויה שקיננה בלב הנאשם" (ראו ע"פ 402/87, 411, מדינת ישראל
נ' גנדי, פד"י מ"ב(3), 383, 394; וכן ע"פ 624/89, 652/90 יחזקאל
ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מ"ה(3), 705; ע"פ 563/79 האדי נ'
מדינת ישראל, פד"י לד(2), 608, 614; ע"פ 357/95, וייצמן נ' מדינת
ישראל, פד"י נא(4), 577). כב' השופט ד' לוין הציע להיעזר ב"במבחני
עזר", וביניהם אלה: הכלי ששימש לביצוע המעשה, צורת הביצוע וטיב הפגיעה, ריבוי
הפגיעות ומקום הפגיעה (ע"פ 290/87, סבאח נ' מדינת ישראל, פד"י מב(3),
358, 365).
ולענייננו, כאמור, הגיעו המערערים לזירה
כשהם מצוידים בנשק חם, וללא אומר ודברים פתח קופטאן בירי לעבר ביתה של משפחת סלאמה
וקבוצת האנשים שעמדה בסמוך לו. הירי בוצע ממרחק קצר ביותר, ובמהלכו החליף קופטאן
מחסנית, והירי היה נמשך לולא הצליח פאהד חליפה לחלץ את הרובה מידיו של מאלק.
עובדות אלו מעידות יותר מכל על כוונתם של המערערים, הואיל ויש להניח לחובתם כי הם
ידעו את מה שגלוי וידוע לכל, היינו, שירי מסיבי מטווח קצר לעבר קבוצת אנשים, עלול
להסתיים בתוצאה קטלנית. ואם חרף ידיעה זו בחרו לפעול כפי שפעלו, רשאים היו שופטי
הרוב להוסיף ולקבוע כי התקיים במערערים גם יסוד "הכוונה להמית".
6. העולה מכל האמור הוא, כי לא נפל פגם
בהרשעת המערערים בעבירת רצח, ומכאן דעתי כי דינו של הערעור להידחות.
ש ו פ ט
השופטת ד' דורנר:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
השופטת א' פרוקצ'יה:
אני מסכימה.
ש ו פ ט ת
הוחלט
כאמור בפסק דינו של השופט א' א' לוי.
ניתן היום, ח' בכסלו
תשס"ג (13.11.02).
ש ו פ ט
ת ש ו פ ט ת
ש ו פ ט
_________________
העתק מתאים למקור 00011220_O03.doc
נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח.
שרה ליפשיץ – מזכירה ראשית
בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444
בית המשפט פתוח להערות והצעות:
[email protected]
לבתי המשפט אתר באינטרנט: www.court.gov.il