פלוני נ. ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין בישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 11213/05 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 11213/05 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ד' ברלינר העותר: פלונית נ ג ד המשיבים: 1. ועד מחוז תל אביב והמרכז של לשכת עורכי הדין בישראל 2. הוועד המרכזי של לשכת עורכי הדין בישראל 3. פלוני עתירה למתן צו על תנאי תאריך הישיבה: כ"א בתמוז תשס"ו (17.7.06) בשם העותר: עו"ד א' יצחקניא; עו"ד א' אמור בשם המשיב 1: עו"ד ע' ויצמן בשם המשיב 2: עו"ד מ' עליאש בשם המשיב 3: עו"ד ש' פרץ פסק-דין 1. בחודש אוגוסט 2005 תוקן חוק בתי משפט לעניינים מינהליים, התש"ס-2000 (תיקון מס' 15, ס"ח 2020, 8.8.05) (החוק המתוקן ייקרא להלן - החוק). התיקון הביא לשינויים בתוספת הראשונה של החוק, העוסקת בסמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים לדון בעתירות מינהליות. במסגרת התיקון האמור נקבע, כי תקיפה של החלטת רשות שניתנה לפי חוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (למעט לפי סעיפים 25א עד 25ה לחוק ולמעט החלטות של שר המשפטים) תיעשה בפני בית המשפט לעניינים מינהליים (פרט 21(5) לתוספת הראשונה). בין ההחלטות של רשות לפי חוק לשכת עורכי הדין מצויה אף החלטה להעמיד לדין משמעתי. סעיף 63 לחוק זה מורה: "הוועד המרכזי, וועד מחוזי וכן היועץ המשפטי לממשלה ופרקליט המדינה (להלן - קובל) רשאים להגיש קובלנה לבית דין משמעתי בלש עבירת משמעת, בין ביזמתם ובין על פי תלונת אדם אחר; קובל רשאי למנות אדם - דרך כלל או לענין מסוים - לייצגו ולטעון בשמו בכל הליך לפי פרק זה". צירוף ההוראות שהזכרנו, זו שבתיקון לחוק וזו שבסעיף 63 לחוק הלשכה, מוביל למסקנה, לה טוען המשיב 2, כי בית המשפט לעניינים מינהליים מוסמך לדון בתקיפה של החלטה שלא להעמיד לדין משמעתי. 2. העותרת שבפנינו טוענת, כי תיקונו של החוק לא היה מכוון ליתן בידי בית המשפט לעניינים מינהליים סמכות בכל הנוגע לעניינים משמעתיים, אלא רק באשר להסדרת עיסוק, כאמור ברישא של פרט 21 לתוספת הראשונה של החוק. אכן, התיקון לא בא ליתן סמכות בידי בית המשפט לעניינים מינהליים לטפל בענייני שיפוט משמעתי וברי כי בעניין זה ממשיך לחול ההסדר הרגיל לפיו דן בית המשפט העליון בערעורים על החלטות של בית הדין המשמעתי הארצי. כאמור, ההחלטה האם להעמיד לדין או שלא להעמיד לדין הינה החלטה של רשות ואינה החלטה הניתנת בגדר ההליכים המשמעתיים עצמם, אשר מתנהלים בפני בתי הדין של הלשכה. זו החלטה הקודמת להליך המשמעתי עצמו. מכאן, מסקנתנו שבידי בית המשפט לעניינים מינהליים נתונה הסמכות לדון בהשגות על החלטה שלא להעמיד לדין, שהינה ההחלטה עליה מלינה העותרת במקרה שבפנינו. 3. ברור, כי הקניית סמכות לבית המשפט לעניינים מינהליים לא גרעה מסמכותו של בית המשפט הגבוה לצדק, אלא יצרה מצב בו קיימת סמכות מקבילה (למשל, בג"ץ 2208/02 סלאמה נ' שר הפנים, פ"ד נו(5) 950). נמצא, כי בידי העותרת קיים מסלול חלופי לתקיפת ההחלטה של הגופים המוסמכים בלשכה שלא להעמיד לדין את המשיב 3. בחנו אף את טענתה החלופית של העותרת, כי מקרה זה מצדיק התערבות של בג"ץ, חרף קיומו של סעד חלופי. לא ראינו לנכון לקבל טענה זו. הדרך הטבעית היא שבית המשפט העליון יטפל בעניינים לא בגדר סמכות מקורית, אלא בגדר הליכים המתנהלים לאחר שבתי משפט נמוכים יותר אמרו את דברם. על כן, קיים היגיון רב בהרחבת סמכותו של בית המשפט לעניינים מינהליים באופן שעניינים יתבררו בפניו כערכאה המקורית ולא בבית המשפט העליון כערכאה ראשונה ואחרונה כאחד. אף נסיבות המקרה אינן מצדיקות התערבותנו בלא שנעשתה פנייה לערכאה קודמת. אנו סמוכים ובטוחים, כי משתוגש עתירה לבית המשפט לעניינים מינהליים היא תבורר במהירות המתחייבת. 4. העתירה נדחית איפוא על הסף. נאסר בזה לפרסם פרטים מזהים לגבי העותרת ולגבי המשיב 3. אין צו להוצאות. ניתן היום, כ"א בתמוז תשס"ו (17.7.06). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 05112130_S14.doc חכ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il