סמי אזולאי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1121/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1121/11 לפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט ח' מלצר המערער: סמי אזולאי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.2.2011 בת"פ 17961-08-10 שניתן על ידי כבוד השופטת דיאנה סלע תאריך הישיבה: כ"ו בחשון התשע"ב (23.11.2011) בשם המערער: עו"ד תומר נוה בשם המשיבה: עו"ד מאיה חדד פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: לפנינו ערעור על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה מיום 1.2.2011 (ת"פ 17961-08-10 כבוד השופטת ד' סלע). נגד המערער הוגש כתב אישום מתוקן המייחס לו עבירה של החזקת נשק ותחמושת, לפי סעיף 144(א) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין); עבירה של נשיאת נשק ותחמושת, לפי סעיף 144(ב) לחוק העונשין; עבירה של עסקה אחרת בנשק, לפי סעיף 144(ב2) לחוק העונשין; שתי עבירות של יצוא, יבוא, מסחר והספקה, לפי סעיף 13 לפקודת הסמים המסוכנים [נוסח חדש], התשל"ג-1973; וכן עבירה של קבלת רכב או חלק גנובים, לפי סעיף 413 לחוק העונשין. כתב האישום כולל שלושה אישומים. לפי המתואר באישום הראשון, במהלך חודש יולי 2010, נשא המערער והוביל אקדח וכדורים בלא רשות ומסר אותם לאדם אחר (להלן: הנרי). לפי המתואר באישום השני, במהלך חודש יולי 2010, מכר המערער להנרי 15.05 גרם סם מסוכן מסוג קנבוס תמורת 150 ש"ח ללא היתר. במועד אחר שאינו יודע מסר המערער להנרי כמות נוספת, שאינה ידועה, של סם מסוג קנבוס לשימוש עצמי ללא היתר וללא רישיון. לפי המתואר באישום השלישי, בחודש יולי 2010 ביקש המערער מהנרי לשמור בעבורו על קטנוע אשר נגנב כשבוע לפני כן; זאת, בשעה שהוא יודע שמדובר בקטנוע גנוב. בית המשפט המחוזי הרשיע את המערער, בעקבות הודאתו, בעבירות המיוחסות לו, וביום 1.2.2011 גזר עליו עונש של 20 חודשי מאסר בפועל בניכוי תקופת מעצרו; הפעלה של עונש מותנה בן 12 חודשים שהוטל עליו בתיק קודם – באופן מצטבר; 18 חודשי מאסר על תנאי לתקופה של שלוש שנים; קנס בסך של 1,000 ש"ח; וכן פיצוי למתלונן (שקטנועו נגנב) בסך של 2,500 ש"ח. בגזר דינו התייחס בית המשפט לחומרת העבירות שביצע המערער, וביניהן עבירות בנשק ועבירות סמים. בית המשפט התייחס לחומרה המיוחסת של עבירות הנשק אשר נלמדת, בין היתר, מהצורך להגן על ביטחון תושבי המדינה. עוד התייחס בית המשפט לעברו הפלילי המכביד של המערער ולכך שביצע את העבירות בגינן הורשע בתיק זה בעוד שתלוי ועומד נגדו מאסר על תנאי שהוטל עליו בגין ביצוע עבירות סמים. מבחינת שיקולים לקולה, התייחס בית המשפט אל נסיבותיו האישיות של המערער ולכך שהודה במיוחס לו והביע חרטה. לבסוף, התייחס בית המשפט לכך שעל הנרי הוטל עונש של עבודות שירות ולעיקרון אחידות הענישה. בהקשר זה קבע בית המשפט כי העבירות בהן הורשע הנרי הן עבירות פחות חמורות מהעבירות בהן הורשע המערער. זאת, שכן אין דומה הספקת נשק וסמים לקבלתם. עוד ציין בית המשפט כי נסיבותיו האישיות של המערער שונות בתכלית מאלה של הנרי. כך, בין היתר, התייחס בית המשפט לכך שלהנרי אין עבר פלילי כלל. יחד עם זאת, קבע בית המשפט כי לא ניתן להתעלם מעונשו של הנרי והוא יילקח בחשבון במסגרת השיקולים לקולה. לעניין עונש המאסר המותנה, קבע בית המשפט כי לא מצא טעם מיוחד לחפיפת עונשי המאסר ולא מצא לנכון לסטות מההלכה הקובעת כי הם ירוצו באופן מצטבר. מכאן הערעור שלפנינו. המערער טוען כי עונשו נגזר לחומרה יתרה. לטענתו, לא ניתן משקל ראוי לכך שהמעשים שביצע אינם במדרג הגבוה של העבירות בהן הורשע, לכך שהנרי נידון לעונש של שישה חודשי עבודות שירות בלבד; וכן לנסיבותיו האישיות והמשפחתיות הקשות. עוד טוען המערער כי שגה בית המשפט בכך שהחמיר בעונשו באופן ניכר לעומת העונש שהוטל על הנרי, וזאת בניגוד לעיקרון אחידות הענישה. עוד טוען המערער, בין היתר, כי שגה בית המשפט בכך שהפעיל את עונש המאסר המותנה באופן מצטבר. זאת, לנוכח נסיבותיו האישיות אשר מצדיקות במקרה זה את הפעלתו של העונש המותנה, לפחות בחלקו, באופן חופף. בדיון לפנינו חזר והדגיש בא-כוח המערער את ניסיונו של המערער להשתקם, להיגמל מסמים ולנהל אורח חיים נורמטיבי. מנגד, סומכת המשיבה את ידיה על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.לטענתה, הפער בענישה בין המערער לבין הנרי הוא פער מוצדק בנסיבות העניין. זאת, הן לנוכח ההבדל בין המעשים בהם הורשעו השניים והן לנוכח ההבדל בין נסיבותיהם האישיות ועברם הפלילי. לאחר עיון בגזר דינו של בית המשפט המחוזי, בהודעת הערעור ובנספחיה, ולאחר ששמענו את טיעוני הצדדים, הגענו למסקנה כי דין הערעור להידחות. הלכה ידועה היא, כי ערכאת הערעור תתערב בחומרת העונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית רק במקרים חריגים של סטייה ברורה ממדיניות הענישה הראויה (ראו למשל: ע"פ 9097/05 מדינת ישראל נ' ורשילובסקי (לא פורסם, 3.7.2006); ע"פ 1242/97 גרינברג נ' מדינת ישראל (לא פורסם, 3.2.1998); ע"פ 3091/08 טרייגר נ' מדינת ישראל (טרם פורסם, 29.1.2009, בפיסקה 11)). במקרה הנדון לא מצאנו סטייה ברורה שכזו לחומרה. על אף נסיבותיו האישיות והמשפחתיות של המערער, כפי שהן מוצגות בהודעת הערעור, איננו סבורים כי מקרה זה נמנה על אחד מאותם מקרים חריגים המצדיקים את התערבותה של ערכאת הערעור בעונש שהוטל על ידי הערכאה הדיונית. מעבר לכך, אנו סבורים שבית המשפט המחוזי איזן כראוי בין כלל השיקולים הרלוונטיים וכי העונש שהוטל על המערער הוא עונש ההולם את המעשים שביצע ואת נסיבות העניין. המעשים המיוחסים למערער הם חמורים ביותר, כל מעשה כשלעצמו ובוודאי כאשר מתייחסים אל שלושת האישומים במצטבר. נדמה שאין צורך להכביר במילים על החומרה שבמכירת כלי נשק וסמים שלא כדין ועל הסכנה הנשקפת לביטחון הציבור ושלומו מפעולות כאלו. באשר לפער בין העונש שהוטל על המערער לבין העונש שהוטל על הנרי, לא מצאנו כי פער זה מצדיק את התערבותנו. אמנם, מדובר בפער שאינו קטן, אך חשוב לזכור כי "אין כלל אחידות הענישה קובע – א-פריורי – כי דין אחד לכל העבריינים המורשעים באותו סוג של עבירות, ולא בהכרח ילמד בית-המשפט מהכרעת-הדין או מגזירת-הדין של אחד לגבי חברו... כל מקרה והנסיבות המיוחדות שבצדו" (ע"פ 5640/97 רייך נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(2) 433, 470 (1999)). בענייננו, התייחס בית המשפט המחוזי לעונש שהוטל על הנרי, אך קבע כי יש הצדקה לסטות מעונש זה בעניינו של המערער. מסקנה זו מקובלת עלינו. ראשית, המעשים המיוחסים למערער חמורים יותר מהמעשים המיוחסים להנרי. זאת, שכן מכירת כלי נשק וסמים מסכנת יותר את הציבור מאשר קנייתם. בנוסף, המערער מואשם באישום נוסף של קבלת רכב גנוב, שאף הוא כשלעצמו אישום חמור. יתרה מכך, כפי שציין בית המשפט המחוזי נסיבותיו האישיות של המערער, ובפרט עברו הפלילי המכביד ביותר, שונות מאלו של הנרי, שזו לו פגישתו הראשונה עם העולם הפלילי. אף את טענותיו של המערער הנוגעות לקביעתו של בית המשפט המחוזי שלא להטיל עליו את עונש המאסר המותנה באופן חופף לא מצאנו מקום לקבל. אכן, הלכה היא כי עונש מאסר על תנאי שמופעל נגד נאשם, ירוצה באופן מצטבר לעונש המאסר שנגזר עליו באותו התיק, אלא אם כן קיימים טעמים מיוחדים המצדיקים סטייה מהלכה זו. זאת, שכן "המאסר המותנה הינו אם כן בבחינת כרטיס כניסה מחודש אל החברה. אולם, אם נכזבה הציפיה כי המאסר המותנה התלוי ועומד נגד הנידון ירתיעו מלשוב ולבצע עבירות, הרי שנחלש באופן ניכר משקלו של אינטרס השיקום וגובר משקלם של אינטרס הגמול, ההגנה על הציבור, הצורך בהרחקה מהציבור ושיקום בעת המאסר" (ע"פ 4654/03 וליד נ' מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 26.6.2006, בפסקה 26)). בנסיבות העניין, לא מצאנו מקום להתערב בקביעתו של בית המשפט המחוזי שלפיה לא מתקיימים במקרה זה טעמים מיוחדים המצדיקים את חפיפת עונש המאסר המותנה. זאת, בין היתר, לנוכח עברו הפלילי של המערער והעובדה שהמאסר המותנה לא הרתיעו מלחזור ולבצע עבירות סמים שונות. סוף דבר, שוכנענו כי העונש שהוטל על המערער הולם את נסיבות המקרה ואת נסיבותיו האישיות, ואנו דוחים אפוא את הערעור. ניתן היום, א' בכסלו התשע"ב (27.11.2011). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11011210_H05.doc שצ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il