פסק-דין בתיק ע"פ 11196/02
בבית המשפט העליון בשבתו כבית
משפט לערעורים פליליים
ע"פ
11196/02
בפני:
כבוד השופטת ד' ביניש
כבוד השופט א' גרוניס
כבוד השופטת א' חיות
המערער:
מיכאל פרודנטל
נ ג ד
המשיבה:
מדינת ישראל
ערעור על פסק דינו של בית המשפט
המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.11.02 בת.פ. 1064/02 שניתן על ידי כבוד השופטים: נ' עמית,
מ' סוקולוב ות' שפירא
תאריך הישיבה:
ה' באב התשס"ג (3.8.2003)
בשם המערער:
עו"ד דן גלעד
בשם המשיבה:
עו"ד אלון אינפלד
פסק-דין
השופטת ד' ביניש:
ביום
3.8.03 דנו בערעור והודענו לצדדים על החלטתנו לדחותו. להלן נימוקינו לדחיית
הערעור.
1. המערער הועמד לדין יחד עם שני נאשמים נוספים
בבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו ויוחסו לו בכתב האישום עבירות של סחר בבני אדם לשם
עיסוק בזנות, עבירה לפי סעיף 203א(א) לחוק העונשין התשל"ז-1977 (להלן: החוק), וכן
עבירות נוספות לפי החוק - סרסרות למעשי זנות, איומים וכליאת שווא.
על-פי הסדרי טיעון שנערכו בין
התביעה לנאשמים, הודו הנאשמים האחרים בעבירות שיוחסו להם ודינם נגזר בנפרד. המערער
הודה בעובדות כתב אישום שתוקן, אך טען כי לפי העובדות שהודה בהן אין לייחס לו
עבירה של סחר בבני אדם אלא לכל היותר עבירה של סרסרות למעשה זנות. בפני בית המשפט קמא
טענו הצדדים טיעונים משפטיים ועובדתיים לעניין עבירת הסחר ובית המשפט קיבל את עמדת
המדינה לפיה העבירות שביצע המערער כללו גם את עבירת הסחר, והרשיע את המערער
בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום. אשר לעונש הגבילה התביעה את טיעוניה על-פי הסדר
הטיעון לשלוש שנות מאסר בפועל אם יורשע המערער בעבירת הסחר. בסופם של ההליכים גזר
בית המשפט על המערער 24 חודש מאסר לריצוי בפועל ו-18 חודש מאסר על-תנאי.
לפנינו ערעור על הרשעת המערער
בסחר בבני אדם. כאמור, טענתו המרכזית של הסנגור המלומד היא, כי המעשים שמרשו הודה
בביצועם אינם עולים כדי עבירת הסחר, ולפיכך מן הראוי היה להרשיעו בקשר להעסקת
המתלוננות בסרסרות לזנות.
בטרם נבהיר את עמדתנו באשר
לטיבה של עבירת הסחר הנדונה, נעמוד בקצרה על העובדות העומדות בבסיס ההרשעה.
2. על-פי
עובדות כתב האישום המקורי, רכש נאשם 1 את שתי המתלוננות בחודש נובמבר 2001 והעבירן
לעסוק בזנות במכון שניהל נאשם 2 בתל-אביב. הוא כלא את המתלוננות במכון, לקח מהן את
דרכוניהן, ואף השתמש כלפיהן באלימות. מי ששימש כמנהל במכון, הנאשם 2, פיקח על כך
שהמתלוננות תעסוקנה בזנות וגבה את האתנן שניתן להן. בשלב זה נכנס המערער לתמונה,
וכעולה מעובדות כתב האישום בהן הודה, בחודש פברואר 2002 או בסמוך לכך, "העביר"
נאשם 1 את המתלוננות להחזקתו ולפיקוחו של המערער, לצורך העסקתן בזנות, בידיעתן
ובהסכמתן. המערער שיכן את המתלוננות בדירתו, העסיק אותן בזנות בכך שקיבל הזמנות
מלקוחות שהתקשרו למכשירי הטלפון הסלולרים שלו, לאחר מכן היה מסיען אל הלקוחות,
ולאחר שסיימו להעניק שירותי מין, היה מחזירן לדירה. את האתנן בעד מעשי הזנות קיבל
המערער. על-פי ההסדר עם נאשם 1, קיבלה כל מתלוננת מתוך הסכום ששולם, 40 ₪ עבור כל
לקוח. המערער נטל לעצמו מתוך סכום האתנן 40 ₪ ללקוח, ולנאשם 1 העביר סכום של 60 ₪
ללקוח, זאת במהלך מפגשים שבועיים שקיימו השניים. כל מתלוננת שילמה למערער סכום של
20 ₪ ליום מרווחיה תמורת אוכל ומגורים. המערער אף מנע מהמתלוננות לצאת מהדירה ללא
אישורו ופיקוחו ובהזדמנויות שונות איים עליהן כי יחזירן לנאשם 1, ו"כי להן ולהוריהן
לא יהיו חיים", אם יפנו למשטרה.
על-פי העובדות הנ"ל, קבע
בית המשפט המחוזי כי המערער "קיבל לרשותו לחזקתו ולשליטתו את שתי המתלוננות,
בדרך שניתן להגדירה כפקדון, בנאמנות כלפי נאשם 1, או כשכירות או שאילה, ועשה בהן
'שימוש' כמצויין בכתב האישום, תוך כליאתן ואיומים עליהן". השאלה שעמדה בפני
בית המשפט המחוזי אם במצב דברים זה עבר המערער לבד מעבירות של כליאת-שווא, איומים
וסרסרות לזנות, גם את עבירת הסחר בבני אדם למטרות זנות; כאמור, הכריע בית המשפט כי
אכן נעברה העבירה של סחר בבני אדם, ומכאן הערעור.
3. הסנגור
המלומד טען לפנינו בפירוט, בכתב ובעל-פה, כשהוא מבקש לשכנענו כי טעה בית המשפט
קמא, בקביעותיו כאילו היו המתלוננות כפקדון המוחזק בנאמנות בידי המערער. מכל מקום,
לשיטתו, יש לדחות את גישתו של בית המשפט קמא שקבע כי אופן החזקתן של המתלוננות
ברשות המערער וחלקו בפרשה זו עולה כדי העבירה של סחר בבני אדם. טיעונו המרכזי של בא-כוח
המערער לפנינו מתייחס לפרשנות העבירה של סחר בבני אדם לעיסוק בזנות לפי סעיף 203א
לחוק העונשין. הטיעון מעוגן בהשקפה לפיה המחוקק קבע כאיסור פלילי "מכירה"
או "קניה" של אדם להעסקה בזנות, אך לא אסר על כל "עסקה אחרת",
להבדיל מהלשון בה נקט המחוקק לענין סחר בסמים. לפיכך – כך הטענה – בהגדירו את
היסודות העובדתיים של עבירת הסחר בבני אדם, התכוון המחוקק למשמעות מצומצמת של
הביטויים "מכירה וקניה"; לשיטתו של הסניגור, העמיד המחוקק את העבירה על
היסודות העובדתיים של עסקה מסחרית מן הסוג של מכירה וקניה כמשמעותן בחוק המכר
ובחוקים אזרחיים אחרים. לצורך פרשנות ביטויים אלה בהוראת סעיף 203א(א) לחוק, ביקש
מאיתנו הסנגור להחיל עליהם את הפרשנות הנוהגת במשפט האזרחי לענין העברת זכויות
קנייניות בעסקה של מכר לשם רכישת בעלות. לפי מבחן זה טוען הסנגור כי "המערער
לא היה בעליהן של הנשים, לא היתה לו אפשרות למכרן הלאה ולקבל עליהן את מלוא
התמורה", ולפיכך אין להרשיעו בעבירת הסחר. בא-כוח המדינה ביקשנו לדחות את טיעוני
הסנגוריה, והשתית את טיעונו על שניים; ראשית טען, שהפירוש הלשוני של הביטוי
"קניה" כולל גם פרשנות שהיא מעבר לרכישת זכויות בעלות. כן טען, שתכלית
החקיקה מחייבת לדחות את הפרשנות המצמצמת, אותה מציע הסנגור.
4. פרשנות
מצמצמת מן הסוג שמבקש הסנגור המלומד ליתן לעבירה אשר המחוקק קבע לפני זמן לא רב
בתיקון לחוק העונשין, היא פרשנות אשר אין הדעת סובלת ואין היא ראויה. סעיף 203א(א)
חוקק על ידי הכנסת ביולי 2000 במסגרת חוק העונשין (תיקון מס' 56), התש"ס-2000.
התיקון לחוק חוּקק כדי להתמודד עם נגע ממאיר שפשה בקרבנו בשנים האחרונות, הלא היא
התופעה של סחר בבני אדם למטרות זנות. בכך נחשפה החברה בישראל לענף פלילי, מן
הבזויים שבעולם הפשע, ענף אשר לא ידענו כמותו בעבר, שהתופעות העברייניות שנלוות אליו
מחייבות התמודדות מסוג חדש מצד גורמי אכיפת החוק. העיסוק הפלילי של סחר בבני אדם
למטרות זנות, התפתח על רקע ניצול מצוקה קשה של הנשים שהן קורבנותיו ובבסיסו נטועה
ההתייחסות לנשים כאל סחורה עוברת לסוחר. כך באות נשים לישראל, בדרך לא דרך, שלא
כחוק, ומועברות מיד ליד כטובין שניתן לרכוש בהם חזקה בתמורה כספית, או תמורה אחרת;
ההעברה וההחזקה נועדו להפיק רווחים מניצול מחפיר של מצוקת הנשים הללו בעת היותן
בארץ זרה, כשהן נתונות ל"חסדי" רוכשיהן. התופעה האמורה פוגעת בזכויות
היסוד של האדם, בזכות לחירות, לשלמות הגוף, ולכבוד האדם, והיא היא התופעה שביקש
המחוקק לאסור עליה, להוציאה מתחום הלגיטימיות ולהעניש את הנוטלים בה חלק, כדי
לעקרה משורש. לשם כך נחקק סעיף 203א(א) שזו לשונו:
"סחר בבני אדם לעיסוק בזנות
203א. (א) המוכר או קונה אדם
להעסקתו בזנות או המתווך למכירה או לקניה כאמור, דינו – מאסר שש עשרה שנים;
לענין זה 'מוכר או קונה' – תמורת כסף, שווה כסף, שירות או טובת הנאה אחרת".
נוכח החידוש שבו, טרם זכה סעיף 203א(א)
לפרשנות מחייבת בפסק דין של בית משפט זה. אולם, שופטי בית המשפט הביעו כבר לא אחת עמדתם
ביחס לפרשנות הראויה של הסעיף בהליכים שהתבררו בפניהם לצורך בחינת מעצרם של נאשמים
בעבירת הסחר הנ"ל. כל אחד מן השופטים שדן בפרשנות הסעיף הביע עמדה נחרצת כי
אין לפרש את הרכיבים ההתנהגותיים שביסודות העבירה – מכירה וקניה – על-פי אמות
מידה השאובות מן הדין האזרחי. כך נאמר מפי השופט חשין לענין פרשנותם של "מכירה"
ו"קניה" בסעיף 203א(א) הנ"ל, בבש"פ 7542/00 ארתור
חנוכוב נ' מדינת ישראל, (לא פורסם):
"ספק בליבי - שמא אומר אין
ספק בליבי - אם יש לפרש את המושגים 'מוכר' ו'קונה' בהוראת סעיף 203א לחוק העונשין
כמשמעותם בחוק המכר האזרחי בישראל. לעניין זה אומר, תוך שאני משפיל את עיניי
בבושה, כי פירוש המושגים "מוכר" ו"קונה" אדם להעסקתו בזנות -
כהוראת סעיף 203א לחוק העונשין - כוללים אף 'משכיר' ו'שוכר' אדם להעסקתו בזנות.
ולמדקדק בשפה אוסיף, כי בהקשר זה שלפנינו עתה, "השכרת" אדם לזנות שקולה
כנגד "מכר לשעה" לזנות. אני משפיל את עיניי בבושה, שכן מכירה וקניה של
אדם - וכמותם השכרה ושכירה של אדם - לשם עיסוק בזנות, הינו, במובן מסויים, הזניית
השפה; ואולם מה נעשה וכלו מילים מן השפה לתיאור מעשי כיעור כמעשים המתוארים
בכתב-האישום. נדע אפוא, כי המושגים "מוכר ו"קונה" בהוראת סעיף 203א
לחוק העונשין, אינם אלא מושגים שאולים מעולם אחר; ומתוך ששאולים הם ממיסגרות ומתחומי
ותחומי חיים אחרים, ממילא משנים הם את פניהם ואין להבינם אלא כמטאפורה לתיאור
תופעות חיים מכוערות, תופעות חיים שהשפה דלה מכדי לציירן במדוייק".
ומפי
השופט גרוניס בבש"פ 1449/03 אירינה פישמן נ' מדינת
ישראל, (לא פורסם):
"ההתייחסות לנושא הכאוב של
סחר בבני אדם למטרת זנות על-פי מונחים מתחום המשפט האזרחי מעוררת קושי בצידה של
סלידה (ראו דברי כבוד השופט מ' חשין בבש"פ 7542/00 חנוכוב נ' מדינת
ישראל (לא
פורסם)). מכל מקום, אינני רואה הבדל ממשי בין תשלום חד פעמי לבין אפשרויות תשלום
אחרות, למשל כפי שנעשה במקרה הנוכחי או על דרך דמי "שכירות", על בסיס
יומי או אחר. קשה לקבל שהסדרי התשלום בין 'המוכר' 'לקונה' הם שיכריעו בשאלה אם
מדובר בסחר אם לאו".
(וראו
גם דברי השופט לוי בבש"פ 3438/02 מיכאל פורדנטל נ'
מדינת ישראל, (לא פורסם).
5. אוסיף
עוד כי הפשיעה הכרוכה בסחר בבני אדם היתה לתופעה עולמית מדאיגה, ומדינות רבות אסרו
עליה מלחמה. מדינת ישראל חתמה על אמנת האו"ם נגד הפשע המאורגן הבינלאומי, ואף
חתמה על הפרוטוקול הנספח לאמנה למניעה, מיגור וענישה של סחר בבני אדם, במגמה
להשתלב במאבק הבינלאומי נגד סחר בבני אדם. האמנה והפרוטוקול אשר יכנסו לתוקף בעוד
זמן קצר, טרם אושררו בישראל; אך הצטרפותה של ישראל לאמנה, מבטאת את השאיפה ליטול
חלק פעיל בנורמות שמשפחת העמים גיבשה לענין זה. בפרוטוקול הנ"ל התגבשה על דעת
המדינות החתומות הגדרת הסחר האסור בבני אדם בנוסח הבא:
“Article
Use of terms
For the purposes of this Protocol:
(a) ’Trafficking in persons’ shall mean the
recruitment, transportation, transfer, harbouring or receipt of persons, by
means of the threat or use of force or other forms of coercion, of abduction,
of fraud, of deception, of the abuse of power or of a position of vulnerability
or of the giving or receiving of payments or benefits to achieve the consent of
a person having control over another person, for the purpose of exploitation.
Exploitation shall include, at a minimum, the exploitation of the prostitution
of others or other forms of sexual exploitation, forced labour or services,
slavery or practices similar to slavery, servitude or the removal of organs”.
(PROTOCOL TO PREVENT,
SUPPRESS AND PUNISH TRAFFICKING IN PERSONS, ESPECIALLY WOMEN AND CHILDREN,
SUPPLEMENTING THE UNITED NATIONS CONVENTION AGAINST TRANSNATIONALORGANIZED
CRIME).
אף
נקבע באותו פרוטוקול שהסכמת הקרבן להעברה או סחר באמצעים המופיעים בהגדרה, אינם
רלוונטיים לאיסור שנקבע. המגמה העולה מהפרוטוקול מבטאת את הנורמה הבינלאומית שראוי
ליישמה על כל צורה של סחר בבני אדם בהיותו פוגע בזכויות היסוד של האדם.
בתיקון לחוק העונשין ביקש המחוקק
הישראלי ליטול חלק במאבק הבינלאומי בסחר בבני אדם – ובשלב זה הסחר למטרות זנות –
שכן תופעה זו כבר חדרה לישראל. אשר על כן, תכליות החקיקה זהות הן לתכלית האמנה
והפרוטוקול הנ"ל. את הוראות החוק הישראלי עלינו לפרש, אפוא, גם בהתאם לרוח
האמנה, אשר ביקשה למנוע ניצול לרעה של כוח בדרך של העברת בני אדם וסחר בהם למטרות
זנות או עבדות. עלינו לתת, אפוא, לחוק פרשנות על פי תכליתו, ובאופן שלא תסוכל מטרת
החקיקה.
כדרכם של ענפי פשיעה אחרים,
מבקשים העבריינים לעקוף את איסורי החוק והמאבק לאכיפת החוק הוא מאבק מתמיד לסתימת
פרצות. אין זה מתקבל על הדעת כי תוך התעלמות מזכויות היסוד של האדם ובהם הזכות
לחירות ווהזכות לכבוד, איפשר המחוקק לעקוף את ההוראה האוסרת מכירה או קניה של בני
אדם, בדרך של התרת עסקאות רכושיות מסוג אחר. בכל הנוגע לסחר בבני אדם התפתחו כבר בארץ
שיטות שנועדו להמשיך ולקיימו "כענף מסחרי" על אף הוראת סעיף 203א(א)
הנ"ל. פיתוחו של הסחר האסור על ידי הוספת חוליות בשרשרת על דרך של העברת
הנשים גופן מיד ליד בתמורה כספית או אחרת לצורך העסקתן בזנות, לא תצלח כדי לרוקן
את הוראות החוק מתוכן. אין כל ספק כי על פי מהותה, השרשרת כולה היא בגדר מעשה סחר,
כל עוד היא מאפשרת התייחסות לאדם עצמו כקנין או כטובין העוברים לסוחר.
חלפו הימים האפלים בהם ניתן היה
לראות באדם כלשהו קניינו של אדם אחר. האדם באשר הוא אדם, אינו יכול לשמש כחפץ
שניתן לרכוש בו זכויות קנייניות; אדם נולד בן חורין, וזכותו לחרות מוגנת ונשענת על
זכויות היסוד של האדם, בין אם חקוקות הן ובין אם אינן כתובות עלי ספר. התיקון
האמור לחוק העונשין מבוסס על אותם הערכים שבשיטתנו המשפטית מעוגנים כיום בחוק
יסוד: כבוד האדם וחירותו. נוכח עקרונות יסוד אלה, אין לאפשר "עריכת
עסקאות" באדם גופו, והוא אינו יכול להוות נושא לקניינו של הזולת. מעקרונות
בסיסיים אלה מתחייב גם כי האיסור על "מכירה וקניה" של אדם כמשמעותו
בסעיף 203א לחוק העונשין, הינו איסור על כל דרך של עשיית עסקה קניינית כביכול בבני
אדם. ודוק: בעוד אשר עבירת הסרסרות למעשי זנות, החמורה כשלעצמה, אוסרת עסקאות בהן
אדם מנצל את הזולת ומפיק רווחים משירותי המין שמעניק אדם אחר העוסק בזנות, הרי
עבירת הסחר בבני אדם אוסרת על עריכת עסקאות באדם גופו והעברתו מיד ליד כאובייקט
שניתן לרכוש בו זכויות בתמורה כספית או אחרת לשם העסקתו בזנות. ניתן לקבוע ללא
היסוס כי הן לשון סעיף 203א(א) והן התכלית החקיקתית שלו מחייבים פרשנות לפיה כל
עסקה שנועדה ליצור מערכת יחסים רכושית בה אדם אחד רוכש זכויות באדם אחר היא אסורה.
המחוקק אסר בסעיף זה לערוך עסקה בה אדם הוא בגדר נכס, בין על דרך של בעלות, חזקה,
שכירות, שאילה, או בכל דרך של יצירת יחס רכושי אחר. לפיכך, לענין פירושם של
הביטויים "מכירה וקניה" בסעיף 203א(א), יש לראותם כמתייחסים לכל עסקה
בתמורה כלשהי המעניקה לאדם זכות "רכושית" מכל סוג כלפי אדם אחר המשמש
אובייקט לעסקה, לענין זה אין נפקא מינה אם מדובר "בהסדר עסקי" במסווה של
בעלות, שכירות, שאילה, שותפות וכל צורה אחרת של יצירת זיקה קניינית באדם. כל אלה
הם בגדר סחר על פי הוראת סעיף 203א(א).
6. ומן
הכלל אל הפרט: המערער הודה כי קיבל את המתלוננות מידי נאשם 1 ש"העביר"
אותן לחזקתו ולפיקוחו לצורך העסקתן בזנות. כמו כן, הודה כי בתמורה להעברת
המתלוננות לידיו, קבע עם הנאשם 1 הסדר של חלוקת רווחים, על פי אחוזים. בנסיבות אלה
ברור כי מדובר "בהסדר עסקי" הכולל יצירת זיקה קניינית באדם. לפיכך, יש לראות
בו מי שביצע עבירה של סחר בבני אדם.
מהטעמים האמורים דין הערעור על
ההרשעה להדחות. העונש שנגזר על המערער הינו קל ביותר יחסית לחומרת העבירות בהן
הורשע,ולא ראינו להתערב כדי להקל עמו נוספות.
אשר על כן הערעור על ההרשעה ועל
העונש נדחה.
ש
ו פ ט ת
השופט א' גרוניס:
אני מסכים.
ש
ו פ ט
השופטת א' חיות:
אני מסכימה.
ש
ו פ ט ת
לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת
ד' ביניש.
ניתן
היום, ט"ו באב התשס"ג (13.8.2003).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט ת
_________________________
העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02111960_N03.doc/צש
מרכז מידע, טל' 02-6750444 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il