נאיף אבו סרחאן נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1119/11 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1119/11 לפני: כבוד המשנה לנשיאה א' רובינשטיין כבוד השופט ח' מלצר כבוד השופט א' שהם המערער: נאיף אבו סרחאן נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על הכרעת דין מיום 30.12.2010 ועל גזר דין מיום 5.1.2011, של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ח 8072/07, שניתנו על-ידי כב' השופטים צ' סגל – סג"נ; מ' דרורי; י' נועם תאריך הישיבה: י"ח בסיון התשע"ד (16.6.2014) בשם המערער: עו"ד עופר אשכנזי בשם המשיבה: עו"ד ג'ואי אש פסק-דין השופט א' שהם: 1. לפנינו ערעור על הכרעת דינו ולחלופין על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, בתפ"ח 8072/07, שניתנו על-ידי כב' השופטים: צ' סגל, סג"נ; מ' דרורי; ו-י' נועם. 2. המערער, תושב ג'אבל מוכבר שבמזרח ירושלים, הורשע, ביום 30.12.2010, לאחר ניהול משפט הוכחות, בעבירות אלה: רצח, לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין) (3 עבירות); ניסיון לרצח, לפי סעיף 305 (1) לחוק העונשין; והדחה בחקירה, לפי סעיף 245 לחוק העונשין. 3. ביום 5.1.2011, נגזר דינו של המערער, והושתו עליו העונשים הבאים: שלושה מאסרי עולם, שירוצו באופן מצטבר; 20 שנות מאסר, שירוצו אף הם באופן מצטבר; 2 שנות מאסר, שירוצו בחופף לעונשי המאסר דלעיל. עובדות כתב האישום שהוגש נגד המערער 4. באישום הראשון נטען, כי בתקופה הרלבנטית לכתב האישום היה המערער נשוי לנאדרה אבו סרחאן ז"ל, ילידת 1967 (להלן: נאדרה), ולפריאל אבו סרחאן ז"ל, ילידת 1962 (להלן: פריאל). עוד נטען, כי יחסיו של המערער עם נאדרה ועם פריאל היו עכורים, והוא אף הכה אותן יום לפני האירוע שיתואר בהמשך. לטענת המאשימה, במועד שאינו ידוע במדויק, לפני יום ה-10.9.2007, גמלה בליבו של המערער ההחלטה להמית את פריאל ואת נאדרה. ביום 10.9.2007 בשעות אחר הצהריים, נסע המערער ברכב ביחד עם נשותיו, נאדרה ופריאל, לעין גדי. יחד אתם נסעו שתי בנותיו של המערער, הנ', ילידת 1997 – בתה של נאדרה, ו-ד', ילידת 1997 – בתה של פריאל. מסופר בכתב האישום, כי המערער שהה בעין גדי ביחד עם נשותיו ובנותיו, במשך מספר שעות. בשעה 19:30 או בסמוך לכך, לאחר רדת החשיכה, החלו המערער, נשותיו ובנותיו לנסוע בחזרה, בכביש מס' 90 (כביש עין גדי-ירושלים), לכיוון ירושלים. לאחר נסיעה קצרה של קילומטרים ספורים, פנה המערער, אשר נהג ברכב, מזרחה לרחבת מצפה מצד ימין של הדרך בכיוון נסיעתו (להלן: המצפה). כעולה מכתב האישום, המצפה ממוקם על מצוק בגובה של כשמונים מטר משפת ים המלח. המערער עצמו ביקר פעמים רבות במצפה, והכירו היטב. לטענת המאשימה, המערער הסיע את רכבו עד קצה הרחבה ועצר את הרכב כמטר משפת הצוק. בהמשך, יצא המערער מהרכב "ולאחר מכן גרם להתדרדרותו של הרכב מהמצוק, בעוד נשותיו ובנותיו בתוכו, בכוונה תחילה לגרום למותן". הרכב התדרדר במהירות משפת הצוק, פגע בסלעים והתהפך מספר פעמים, עד שהוטח על הקרקע סמוך לשפת ים המלח. נטען בכתב האישום, כי "במהלך ביצוע האמור לעיל", הדליק המערער חומר בערה שמשמש להדלקת פחמים, שהיה בתא המטען, וזאת כדי לגרום לשריפת הרכב. כתוצאה מכך, לאחר שהרכב הוטח "במקום שבו נעמדו", התפשטה אש ברכב אשר הבעירה את מיכל הדלק. כנטען, המערער ביצע את האמור לעיל, נוכח יחסיו העכורים עם נשותיו "ורצונו לזכות בכספי הפיצויים שעתידים היו להתקבל לאחר התאונה". נטען בכתב האישום, כי כתוצאה ממעשיו של המערער נהרגו במקום פריאל ו-הנ', ואילו נאדרה נפצעה קשה, וכעבור ארבעה ימים נפטרה בבית החולים "הדסה". ד' נפצעה קשה, פונתה לבית החולים "הדסה", שם נותחה בראשה, ושוחררה מבית החולים כעבור עשרה ימים. המאשימה טוענת כי במעשיו האמורים, גרם המערער בכוונה תחילה למותן של נאדרה, פריאל ו-הנ'. כמו כן, ניסה המערער לגרום שלא כדין למותה של ד'. 5. באישום השני נטען, כי ביום 16.9.2007, התקשרה ד', אשר היתה מאושפזת בבית החולים, אל המערער, וסיפרה לו כי חוקר ילדים אמור להגיע אליה כדי לשאול אותה שאלות אודות האירוע המתואר באישום הראשון. המערער, אשר חשש כי ד' "תגלה לחוקר הילדים את אשר אירע באמת", הורה לה לספר לחוקר כי היא נרדמה ברכב והתעוררה רק כאשר הוא החל להתדרדר לתהום. לטענת המאשימה, המערער חזר על הדברים מספר פעמים, והוסיף כי עליה לדבוק בגרסה זו "גם אם החוקר יגיד לה שהוא ישחט אותה או יעצור אותה". בכך, הניע המערער את ד' "למסור הודעה שקרית בחקירה על פי דין". הכרעת דינו של בית משפט קמא 6. חוות הדעת העיקרית, בהכרעת דין מפורטת ויסודית המחזיקה 152 עמודים, נכתבה על-ידי כב' השופט צ' סגל, סג"נ, שאליו הצטרפו השופטים מ' דרורי (בהסתייגות קלה שתפורט בהמשך), ו-י' נועם. בפתח הכרעת הדין, פרט בית משפט קמא את תגובתו של המערער לנטען בכתב האישום. המערער הודה כי מערכת יחסיו עם נשותיו ידעה עליות ומורדות ואף כללה ויכוחים, אך עדיין לא ניתן להגדירה כ"עכורה", כפי שנטען בכתב האישום. המערער כפר בכך כי יממה עובר לאירוע, מושא כתב האישום, הוא הכה מי מנשותיו או כי גמלה בליבו, בשלב כלשהו, ההחלטה להמיתן. לדברי המערער, הוא ומשפחתו שחו בים המלח, ובשלב מסויים הם הוציאו מהרכב מנגל ("מִיצְלֶה" – לפי חידושי האקדמיה ללשון העברית) ופחמים שהביאו מביתם, על מנת "לעשות על האש", ואכלו מהבשרים והמזון שהיו ברשותם. עם רדת החשיכה, הם החלו לארוז את חפציהם והתארגנו לקראת נסיעה בחזרה לירושלים. המערער הוסיף וטען, כי בעודו נמצא "הרחק מהרכב ומעיני בנותיו ונשותיו", נטלה פריאל את המנגל ותכולתו, וכן חומר נוזלי ומוצק המשמש להדלקת פחמים, והכניסה אותם לתא המטען של הרכב. תוך כדי נסיעה, ובהגיע הרכב בסמוך למצפה, הריח המערער, לטענתו, "ריח מוזר העולה מחלקו האחורי של הרכב". בשלב זה, שאל המערער את פריאל, אשר ישבה לצידו, אם היא הכניסה את המנגל ותכולתו לתוך הרכב. פריאל השיבה בחיוב, ובשל כך נתקף המערער, כך נטען על-ידו, בפאניקה וחרדה, סטה ימינה למצפה, בעודו נוהג ברכב במהירות של 60 קמ"ש לערך. משבלם את הרכב ברחבת המצפה, עד כדי עצירה מוחלטת, יצא המערער מהרכב ורץ לכיוון תא המטען, על מנת להוציא מתוכו, כך לטענתו, את המנגל ותכולתו. דא עקא, שכאשר המערער היה מחוץ לרכב, הוא הבחין, לדבריו, כי הרכב נוסע קדימה, וחרף ניסיונו לרוץ לכיוון דלת הנהג, התדרדר הרכב לתהום – והמערער בעקבותיו. לדברי המערער, שררה במקום עלטה מוחלטת ולא ניתן היה לראות דבר. גרסתו זו של המערער כונתה על-ידי בית משפט קמא "גרסת המנגל", להבדיל מהגרסה הראשונה שנמסרה על-ידי המערער בחקירתו במשטרה, שזכתה לכינוי "גרסת האוטובוס", שאותה זנח בחלוף כחודשיים ימים, עוד בשלב חקירתו של המערער במשטרה. 7. למען בהירות התמונה נביא להלן את "גרסת האוטובוס" כפי שפורטה בהכרעת דינו של בית משפט קמא. במשך כחודשיים ימים, במהלכם נחקר המערער מספר פעמים במשטרה, הוא דבק "באדיקות יתרה" בגרסתו הראשונה לקרות התאונה, אותה אף השמיע בכלי התקשורת. על-פי גרסה זו, אוטובוס של חברת "אגד" בצבע ירוק נסע מאחוריו, "באותה נסיעה גורלית של יום 10.9.07", ותוך כדי נסיעה ביקש נהג האוטובוס לעוקפו, וזאת "בנהיגה בריונית-רשלנית, בלתי זהירה בעליל". בשלב כלשהו, התנגש האוטובוס בעוצמה רבה בחלקו האחורי של רכבו של המערער. כתוצאה מכך "עף" הרכב "ונעצר בדרך מקרה על גבי סלע סמוך כלשהו". לטענת המערער, הוא יצא מהרכב וקרא לבני משפחתו לעשות כמוהו, אלא שמיד לאחר מכן התדרדר הרכב לתהום, כאשר כל בני המשפחה בתוכו. באותן נסיבות, נפל גם המערער ונחבל. בית משפט קמא ציין, כי גרסה זו לא עמדה במבחן הביקורת, וביום 9.11.2007, היא ננטשה על-ידי המערער, כשאז הוא החליט לספר את האמת, כלשונו, ואו אז נולדה "גרסת המנגל". עד שננטשה "גרסת האוטובוס" התמקדה החקירה בבדיקת גרסה זו, "שגוללה סיפור עשיר בפרטים אודות תאונת דרכים טראגית", בגדרה היה המערער קורבן פסיבי לתאונה אכזרית. במהלך החקירה הסתבר כי בוחני התנועה לא מצאו כל תימוכין לגרסה זו, והחקירה הפכה להיות חקירת רצח. חרף זאת, דבק המערער בגרסת התאונה, למרות שחוקרי המשטרה הבהירו לו הבהר היטב כי מדובר בתיק רצח, וכי עליו לספר הכל, לרבות פרטים אודות מערכות יחסים אינטימיות שניהל. בעדותו בבית המשפט טען המערער, כי הוא לא הבין, בשלב זה "מה המסוכנות של החקירה", ולכן הוא החליט להסתיר פרטים רבים. בית משפט קמא דחה את גרסתו זו של המערער, שכן היה ברור לו לחלוטין במה הוא הואשם וניתנה לו הזדמנות מלאה לשטוח את מלוא דבריו בפני החוקרים. עדותה של ב' 8. בשלב הבא בהכרעת הדין עמד בית משפט קמא בהרחבה רבה על עדותה של ב', אשר העידה לבקשת המאשימה במסגרת של עדות מוקדמת. יצוין, כי ההגנה ויתרה על זימונה של ב' לעדות נוספת במהלך פרשת ההגנה, לאחר שהדברים נשקלו על-ידי בא כוחו של המערער. המערער ו-ב' ניהלו קשר רומנטי במשך כ-5 שנים, במהלכן התגרשה ב' מבעלה וקשריה עם ילדיה נותקו. בית משפט קמא ציין כי ב' חשקה במערער ורצתה בכל מאודה להינשא לו, והיא לא הסתירה את תחושתה כי המערער הוליך אותה שולל ופגע בה. בית משפט קמא יצא מתוך הנחה, כי "מטענים רגשיים כבדי משקל רובצים על נפשה [של ב' – א.ש.] ומכוונים נגדו [נגד המערער – א.ש.]". לפיכך, קבע בית משפט קמא, כי: "אך טבעי הדבר, כי בית המשפט לא יסתמך על עדותה [של ב'] וגרסתה ב'עיניים עצומות', כראיה מפלילה עיקרית, או יעניק לה משקל ראייתי מרבי או מכריע, כאשר לפנינו אישה פגועה רגשית וטעונה כרימון, שמא גמרה אומר בלבה לנצל את ההליך המשפטי דנן על מנת לבוא חשבון נוקב וסופי עם [המערער], שהחריב את חייה והותירה חסרת כל". 9. בית משפט קמא ציין, כי אין חולק שהמערער ו-ב' נפגשו במסעדה ברמאללה ביום 9.9.2007 בערב, יממה אחת בלבד עובר לאירוע הטראגי המתואר בכתב האישום. לדברי ב', אמר לה המערער, במהלך ארוחת הערב, כי הוא הסתכסך עם נאדרה ואף הכה אותה. המערער סיפר לה בנוסף, על הבעיות הרבות שיש בבית, ולדבריו "הבית שלו כמו גהינום". המערער הוסיף עוד, כי הוא הכה גם את אשתו השנייה פריאל, וכי הוא לא יכול לסבול יותר את המצב בבית, וכי "לא נשארה לו סבלנות". לשאלתה של ב', מה בדעתו לעשות, השיב המערער כי הוא רוצה לשים קץ לכל הבעיות האלה. כאשר שאלה ב' מה הוא יוכל לעשות בנידון, הגיב המערער כך: "... הוא אמר לי שמחר תהיה לי הפתעה ממנו, אני אשמע הודעה שתזעזע את העולם, וכאשר אשמע את ההודעה הזאת אגיד לו למה הוא עשה ככה. שאלתי אותו מה הוא יכול לעשות, האם הוא יכול להתגרש מהן... ואז הוא אמר לי 'את תראי'". למחרת היום, כך העידה ב', היא עבדה עד לשעה 19:00, ובשעה 19:20 לערך התקשרה ב' אל המערער, כדי לתאם יציאה לארוחת ערב בתל אביב. בפעם הראשונה לא היה מענה מהמערער, ובפעם השנייה ענה המערער. ב' אמרה לו "שלום" בעברית, והוא ענה לה בעברית "סליחה, סליחה" וניתק את השיחה. ניסיונות נוספים של ב' להשיג את המערער עלו בתוהו. יצוין, כי מעדותה של ב' עולה כי היא נסעה רבות עם המערער לעין גדי, כאשר באחת מנסיעותיהם עצר המערער ליד עין גדי וסיפר לה כי במקום זה התדרדר רכב לוואדי. המערער הלך "הסתכל מלמעלה לוואדי וחזר. הוא סיפר לי שהרכב הזה נפל שם לפני הרבה זמן". לאחר התרחשות האירוע מושא כתב האישום, קישרה ב' בין הדברים שאמר לה המערער אודות הרכב שהתדרדר לוואדי, לבין השיחה שניהלו בערב שקדם לאירוע, שבמהלכה אמר לה המערער כי היא תשמע הודעה "שתזעזע את העולם". לפיכך, החליטה ב' לשתף שתי נשים בדברים שנאמרו לה על-ידי המערער (קרובת משפחה בשם דיאלה, וגננת בשם אחלאס), הגם שלא סיפרה להן אודות קשריה הרומנטיים עם המערער. 10. כאמור, לאחר התרחשות האירוע התעורר חשדה של ב' שמא המערער עומד מאחורי התאונה, והיא שוחחה על כך עם המערער, אשר מסר לה את "גרסת האוטובוס", והוסיף כי הוא אינו מעוניין לשמוע שאלות לגבי התאונה הזו. בשלב כלשהו, כאשר ב' פגשה את המערער בביתה, היא החליטה להטיח בו את הדברים שקיננו בתודעתה, בנוגע לאופן התרחשות התאונה. לדברי ב', היא אמרה לו "אתה כבר שלושים שנה בא והולך לעין גדי, הרכב החליק דווקא כאשר פריאל ונאדרה היו איתך, איך זה קרה?". המערער שלל את חשדותיה של ב' ואמר לה כי כאשר דיבר על "הפתעה" הוא לא התכוון לתאונה שהתרחשה, ולדבריו "רגלה של בתו המנוחה לא שווה את כל המיליונים שבעולם". זה המקום לציין כי ב' העידה שבאחת משיחותיה עם המערער סיפר לה הלה כי הוא מתכנן לגנוב רכבים. הסנגור קפץ על נושא זה כמוצא שלל רב, וטען בפני ב', כי כאשר המערער דיבר על "הפתעה" הוא התכוון לתוכניתו לבצע גניבות רכבים. על כך השיבה ב' באומרה: "אבל גניבת רכב זה לא דבר שמרעיד את העולם. האם גניבת רכב מרעידה עולם? הרבה גנבו רכב". בפרוטוקול הדיון צוין, כי הדברים נאמרו על-ידי ב' כאשר היא "מחייכת וצוחקת". בהמשך עדותה, מסרה ב' כי כאשר שאלה את המערער למה התכוון, כאשר אמר לה כי תשמע חדשות "שיזעזעו את העולם", הוא הגיב באומרו כי אינו נמצא בחקירה אצלה, וכי הוא הגיע לביתה "כדי להיות מבסוט איתי... שהוא רוצה לשמוע מילים שישכיחו ממנו את המקרה, ולא חקירה". לאחר שזיכרונה של ב' רוענן על-ידי בא כוח המאשימה, היא הוסיפה כי המערער לא איפשר לה לשאול שאלות אודות "ההפתעה" שעליה דיבר, וכאשר שאלותיה הציקו לו, הוא אמר: "אני אף פעם לא אשים אותך סכין על הצוואר שלי". משנשאל המערער על-ידי ב' אודות הבטחתו להינשא לה, הוא ביקש ממנה לחכות "עד שיירגע המצב", והיא הביעה נכונות להמתין לו "אפילו 10 שנים". לדבריה, אמר לה המערער "כשאני אסיים את הסוגיה אנחנו נתחתן". בעדותה של ב' בבית המשפט, היא הודתה כי התעניינה בזהב שהיה לפריאל המנוחה, אך זאת לא מיד בסמוך לתאונה, מה גם שהמערער עצמו הזכיר לה את הנושא בעקיפין. ב' אישרה כי היא שאלה את המערער אודות הכסף שהוא צפוי לקבל בעקבות התאונה, וזאת משום ש"כל האנשים דיברו על זה שאחרי תאונה כזו הוא יקבל מיליונים. ואז שאלתי אותו, והוא אמר נכון". 11. פרק נרחב הקדיש בית משפט קמא לבחינת מהימנות גרסתה של ב'. בפתח הדברים קבע בית משפט קמא, כי "את גרסתה של ב' יש כאמור לבחון במשנה זהירות ובחשדנות מה". עם זאת, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי ב' לא ניסתה לטשטש או להקהות את האיומים שהפנתה כלפי המערער, שאף נשמעו בשיחותיה המוקלטות עמו, אך לא היה בכך כדי לערער את גרסתה שהיתה "קוהרנטית וגם קונסיסטנטית בעיקרה". עוד נקבע, כי החקירה הנגדית לא ערערה את מהימנותה של ב' "ביחס לנושאי הליבה אודותם העידה". בית משפט קמא התרשם כי ב' לא הגיעה לבית המשפט, כשהיא חדורת מטרה או מוטיבציה להפליל את המערער והיא לא העידה "באופן מגמתי או מוקצן". ועוד נקבע, כי "שנאה וכעס לא ניהלוה לפנינו". לבסוף, קבע בית משפט קמא כי ב' אינה בגדר טלית שכולה תכלת, שכן היא עשתה שימוש בתעודות זהות ישראליות של נשים אחרות, כדי להכנס שלא כחוק לישראל. לגישתו של בית משפט קמא, אין בעובדה זו כדי לסדוק את מהימנות גרסתה של ב', ומעשיה בתחום זה אינם "הופכים אותה לשקרנית ולבלתי מהימנה באופן בסיסי". טרם שפנה בית משפט קמא לבחון את הקלטות הסתר, הנוגעות לשיחותיה של ב' עם המערער, הוא עמד על מערכת יחסיה של ב' עם אחיה, ה', אשר בו נתלה המערער בטענתו כי "ההפתעה" עליה דיבר עם ב' נוגעת לעניינו של ה', וקשורה לנושא גניבות כלי רכב. 12. ב' מסרה בעדותה כי מגוריה המשותפים עם אחיה, ה', לא צלחו וכי הוא גנב עד כדי מחצית מרכושה. עם זאת, טענה ב' כי לא רצתה במעצרו של ה', וכאשר הוא נעצר היא לא היתה מודעת לנסיבות מעצרו. ה', אשר העיד במסגרת פרשת ההגנה, אישר את דבריה של ב', ומסר כי יחסיו עם אחותו היו "בסדר" וכי לא היו ביניהם מריבות, משקעים או שנאה יוצאי דופן. המערער טען כי "ההפתעה" עליה מסר ל-ב', מכוונת כלפי אחיה ה' שאמור להיעצר למחרת היום, 10.9.2007. זאת, מאחר שהמערער, אשר שימש גם כמודיע משטרתי, התכוון לדווח למפעילו אודות גניבת משאית שאמורה היתה להתבצע ביום 10.9.2007, וזאת בין היתר על-ידי ה', ובכך לגרום למעצרו. בית משפט קמא דחה טענה זו בקובעו, כי "תזת ההגנה בהקשר זה הינה חסרת בסיס, ודינה להידחות". ראשית, נקבע כי מערכת היחסים בין ב' לבין אחיה ה' לא היתה כזו שלילית, עד כי ב' היתה אמורה לשמוח למשמע ההודעה כי ה' צפוי להיעצר, שכן לא הובאו ראיות לקיומו של "רגש שלילי כה קיצוני בין האחים". שנית, מערכת היחסים בין ב' לבין המערער מלמדת כי טובתה של ב' לא היתה בראש מעייניו של המערער. משכך, אין כל סיבה להניח כי גם במקרה זה ביקש המערער לרצות את ב'. זאת ועוד, אין מחלוקת כי ב' לא ידעה על היותו של המערער מודיע משטרתי, ולכן כיצד יכול היה המערער להסביר ל-ב' כי הוא יודע שאחיה עתיד להיעצר למחרת היום. שלישית, מפעילו של המערער הכחיש כי הלה שוחח עמו ביום 9.9.2007 אודות כוונתו של ה' לגנוב משאית, ולפיכך לא היתה כל תוכנית לעצור את ה'. רביעית, גם ה', אשר העיד בבית המשפט, שלל את הטענה כי סוכם עם המערער לגנוב משאית, ביום 10.9.2007, וככל שהתנהלה ביניהם שיחה בנושא זה הרי שהדברים היו מכוונים לעתיד לבוא. לאחר האירוע בו היה מעורב המערער, בוטלה לחלוטין תוכנית גניבת הרכב. מעבר לכך, ציין בית משפט קמא, כי בפועל המערער נסע ביום 10.9.2007 לים המלח, וכלל לא עסק בנושא גניבת המשאית. המערער טען, בהקשר זה, כי ביום 9.9.2007 בלילה התקשר אליו אחד מחבורת גנבי הרכב ומסר לו כי התוכנית בוטלה. אם כך הוא הדבר, תהה בית משפט קמא, מדוע לא נמסר ל-ה' על ביטול התוכנית, ומדוע המערער לא אמר ל-ה', בשיחתם מיום 10.9.2007, כי תוכנית הגניבה בוטלה כבר ביום 9.9.2007. זאת, בעיקר, כאשר לטענתו של המערער, ה' הוא "הראש הגדול של הכנופיה". לאור האמור, נדחה הסברו של המערער כי ההפתעה הגדולה, עליה בישר ל-ב', נוגעת לתוכנית לגניבת משאית או למעצרו של אחיה. האזנות סתר לשיחותיו של המערער עם ב' 13. בהמשך הכרעת הדין, התייחס בית משפט קמא לתמלילי האזנות סתר שנערכו לשיחותיו של המערער עם ב'. בית משפט קמא התרשם, לאחר עיון בתמלילי האזנות הסתר, כי המערער "הנו אדם שכלתני וזהיר, המרוכז בעצמו ובצרכיו; מניפולציות ואמירת אי אמת אינן זרות לדרך חייו ולאופן התנהלותו". עוד ניתן ללמוד מתמלילי האזנות הסתר כי ב' מעוניינת עד מאוד במערער, והיא "מחזרת אחריו ללא הרף, ואף כמהה להינשא לו". ואילו המערער מפגין "אדישות כלפיה, קושר את מערכת היחסים ביניהם בטובות הנאה למיניהן ששומה עליה לספק לו, ולכאורה לא מבטיח לה דבר בקשר לעתיד משותף". 14. בשיחה מס' 368 מיום 17.9.2007 (כשבוע לאחר התרחשות האירוע), ביקשה ב' לברר, לדבריה, אם מדובר בתאונה מכוונת. ב' שואלת את המערער כיצד החליט לנסוע עם משפחתו לעין גדי, כאשר לפני כן היתה "מלחמה, מכות ובלגאן", וזאת בעיקר כשהוא סבל, לטענתו, מחסרון כיס. המערער השיב, כי בנו בהאא מימן את הנסיעה וזה היה רעיון שלו (של בהאא), והוסיף "עכשיו אני לא רוצה להתווכח בנושא זה". בהמשך, אומר המערער: "עכשיו התפטרנו מהרבה דברים... לא רוצה להתווכח... עכשיו אני רוצה רכב, אלך ואשוב בו כמו בן אדם...". המערער הוסיף עוד: "אני מספר שיש מיליונים בדרך... עוד 6 חודשים עוד שנה, זה לא מעכשיו לעכשיו. כלומר אני לא הולך מיד לקבל את זה, בינתיים יש, קח, ותבוא, לך, ותעלה במשפטים ועולם ודין וצו מעצר לכלא ומעצר ויציאה בערבות ואחר כך נעשה מעצר בפועל או עבודות שירות. ואחר כך רק לאחר שיסתיים המשפט יצא הפרי". לשאלתה של ב', האם מקום התאונה היה היכן שהוא עצר את הרכב "וירד לראות רכבים שנפלו", השיב המערער כי "המקום שאחרי זה בפנים, בכיוון השני". יצוין, כי בנו של המערער, בהאא, הכחיש כי הוא שהגה את רעיון הנסיעה לעין גדי או כי מימן את הוצאות הנסיעה. 15. בית משפט קמא ציין בהקשר לשיחה "מכוננת ועתירת משמעות זו", כי רק שבוע חלף מאז התאונה, וכבר המערער עסוק "באופן אובססיבי" בקבלת רכב חדש, במקום הרכב בו מצאו את מותם בני משפחתו. הוא מדבר עם ב' על המיליונים הצפויים להגיע אליו, "ומגרה אותה לנצל את ההזדמנות שנקרתה בדרכה לתפוס מקום של כבוד בחייו", ולרכוש עבורו רכב חדש. המערער מאשר בשיחה זו, כי הוא זוכר את המקרה בו עצר באותו מצפה, ממנו השקיף על הרכב שהתדרדר לוואדי. בית משפט קמא הוסיף עוד, כי מדובר בשיחה ספונטאנית וקולחת "אין בה כאב או צער, לא אבל או מצוקה רגשית". ניסיונו של המערער לטעון כי אמר ל-ב' שטויות או שהיו "סתם דיבורים", נדחה על-ידי בית משפט קמא, אשר קבע כי "מתחזק הרושם כי שקרים מפי [המערער] בוקעים כמו מים ממעיין, בדרך הטבע". 16. בשיחה נוספת שניהלו המערער ו-ב' באותו היום, סיפר לה המערער על היקף הפציעות שנגרמו לו עקב התאונה "ראשי מלא תפרים, האף שלי, השיניים שלי עפו מהמקום, הגוף שלי הזדעזע". ב' הביעה פליאה על תיאורו זה של המערער, שלא התיישב עם מראה עיניה כשפגשה אותו, ובית משפט קמא העיר כי "פליאתה של ב' בדין יסודה". זאת, משום שמדו"ח חדר המיון, אליו הגיע המערער זמן קצר לאחר התאונה, עולה כי כל שנגרם לו הוא: "פצע במצח, וסימן חגורה קל מאוד בבטן עליונה". בית משפט קמא הוסיף עוד, כי עולה מעדויות ראייה מהשטח כי המערער "הטיח את ראשו באספלט" והלם את ידיו ורגליו בקרקע, פעם אחר פעם. מכאן עולה, כי למרות דבריו של המערער לפיהם הוא התדרדר במדרון סלעי ומסוכן, הרי שחבלותיו המתועדות קלות ביותר "שלא לומר זניחות לחלוטין". בית משפט קמא תהה "האמנם התדרדר [המערער] 'עד חצי התהום'... 'התגלגל מספר פעמים'... וזחל חזרה מעלה לכביש הראשי, מבלי שנותרו בו סימני חבלה ממשיים?". בנוסף, ציין בית משפט קמא כיצד זה לא נזקק המערער, אשר חווה טראומה קשה ואסון בו איבד בני משפחה יקרים ואהובים, לייעוץ פסיכולוגי או פסיכיאטרי, ולא אובחן בחדר המיון כמי שנזקק לסיוע נפשי כלשהו. חרף טענותיו של המערער בדבר מצבו הנפשי לאחר התאונה, לא הוגשה כל ראיה מטעם ההגנה לעניין זה. בית משפט קמא ציטט משפט נוסף משיחתם של המערער ו-ב', בה הוא מתייחס לתעודות הזהות של נשותיו, באומרו: "התעודות זהות הנה הלכו ואף אחד לא יכול... יעני זהו, שיהיה במזל טוב בפעם הבאה, בעזרת השם" (השניים צוחקים). בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי המערער "מתייחס לקורבנות כאל אמצעי טכני גרידא – בחינת תעודות זהות שאין עוד להשתמש בהן, לא קורבנות אסון שהותירו חלל כלשהו בלבו". 17. בשיחה אחרת מיום 9.10.2007, מאיימת ב' כי תעיד נגד המערער בבית המשפט, והמערער אומר לה "את האיומים שלך תעשי איך שבא לך ואיפה שבא לך ואיך שבא לך". בהמשך, התקיימו שיחות נוספות המעידות על המשבר שהתגלע בין המערער לבין ב', כאשר היא אומרת לו, בין היתר: "טוב, אני אישה שהפסידה הכל, ונהרסתי, ולא אכפת לי מכלום, ומה שיהיה יהיה... ואתה יודע מה יש אצלי... ואצלי יש המון דברים, אתה יודע". על כך מגיב המערער באומרו "מספיק מספיק". ב' אף התקשרה לאביו של המערער ואמרה לו, בין השאר, כי המערער "תכנן את זה בעבר והוא הלך וביצע את זה, ואת הדיבור הזה אני אגיד בבית משפט ואני הולכת להעיד נגדו". 18. והנה, לאחר כל השיחות הקשות התקשר המערער אל ב', ביום 10.10.2007 בבוקר, וניהל עמה שיחה "חסרת תקדים" שתכליתה פיוס עם ב' "בשפה רכה ואוהבת, השבת המצב לקדמותו". המערער מתרץ את דבריו בשיחות הקודמות, בכך שהם נבעו מ"שיגעון" או מ"בעיה בראש", והוא אף רומז על כמיהתו המינית אל ב'. בית משפט קמא ציין, כי המערער הבין היטב כי בכוונתה של ב' להעיד נגדו בקשר לאחריותו לקרות התאונה ודחה את גרסתו בבית המשפט, לפיה הבין שאיומיה של ב' מכוונים כלפי פרסום תמונותיהם האינטימיות בציבור. 19. לסיכום חלק זה, קבע בית משפט קמא כי התמלילים תומכים בגרסתה של ב', שהיא גרסה "מהימנה בעיקרה ולא עורערה". זוהי ראיה מפלילה מאין כמותה "לכאורה מכריעה", אך למען הזהירות החליט בית משפט קמא שלא להסתמך רק עליה, אלא להמשיך ולעיין בשאר ראיות המאשימה, ולפסוע "בנתיב המוות של קורבנות הפרשה". הסדרת ביטוח הרכב על-ידי המערער 20. בהמשך הכרעת הדין, עבר בית משפט קמא לדון בנושא "הסדרת הביטוח של הרכב". אין חולק, כי ביום 29.8.2007 התקשר המערער לחברת הביטוח והשאיר הודעה במשיבון הקולי. למחרת, התקשרה אל המערער נציגת חברת הביטוח. המערער טען בתחילה, כי חברת הביטוח היא שיזמה את הפנייה אליו, אך בהמשך אישר כי הוא זה שפנה לחברה. לטענתו של המערער, הסתבר לו כי ברשותו פוליסת ביטוח חובה תקפה, אך נמסר לו כי אם לא יסדיר את חובו עבור פוליסת ביטוח צד ג', הרי שתפסל גם פוליסת ביטוח החובה, ולכן שלח את בנו כדי להסדיר את הנושא. לגישת בית משפט קמא "סוגיה מקדמית זו מחזקת את ראיות המאשימה", וזאת מכמה סיבות. ראשית, המערער "נזכר" בסוגיה הביטוחית "שלא בזמן אמת עת נשאל בעניינה לראשונה", דבר האומר דרשני. שנית, טענת המערער בדבר הקשר בין פוליסת ביטוח החובה לביטוח צד ג' הינה מופרכת, שכן "חזקה ידועה היא, כי שני הביטוחים אינם תלויים האחד בשני". שלישית, אפילו תתקבל התזה אודות התלות בין שני סוגי הביטוח, עדיין תמוה עיסוקו של המערער בנושא הביטוחי "ממש בסמוך למועד קרות התאונה". המערער השתהה בהסדרת נושא הביטוח במשך מספר חודשים, כאשר "בדרך מקרה... הסדיר את חוב הביטוח ממש בסמוך עובר ליום התאונה". בית משפט קמא ציין בנוסף, כי המערער היה מודע היטב לעובדה, כי לוּ תתרחש תאונה בהעדר כיסוי ביטוחי "כל ההוצאות מהכיס שלו". השתלשלות העניינים למן היציאה מעין גדי ועד להתרחשות האירוע, וממצאים בזירת התאונה 21. המערער טען, כי לאחר הבילוי בחוף ים המלח, שבמהלכו נעשה שימוש במנגל ובגחלים לוחשות, הוא הלך לפינה מרוחקת על מנת להתלבש, כאשר בני משפחתו אספו את הציוד שהיה עמם והעמיסוהו לרכב. המערער גרס, כי שעת היציאה מעין גדי היתה 20:15, ואת זאת הוא יודע כיוון שנשאל על-ידי נאדרה מה השעה, "שכן היא ביקשה להתפלל בטרם יצאו לדרך". למרות שהמאשימה טענה כי שעת היציאה היתה מוקדמת יותר, קיבל בית משפט קמא את גרסתו של המערער בנקודה זו. כמו כן, היה מוכן בית משפט קמא לקבל את דברי המערער, לפיהם הוא נסע במהירות איטית של 60-50 קמ"ש בלבד, למרות שלא היתה סיבה מכאנית או אחרת לנהיגה במהירות זו. אשר לממצאים בזירת האירוע, עמד בית משפט קמא על חוות דעתו של פקד מוזס, קצין בוחנים במשטרה (ת/47), ממנה עולה כי לא נמצאו פגיעות במעקה הבטיחות לפני הכניסה למצפה; אורך התצפית במקום – 75.8 מטר, והרוחב המקסימלי – עד 17 מטר; הרכב לא התנגש באף אחד מפסלי הסלעים המפוזרים במצפה; שיפועו של המדרון לכיוון ים המלח הינו 30 מעלות בממוצע, וגובהו – 80 מטר לערך מעל שפת ים המלח; המחצית הראשונה של המדרון מורכבת מאבנים מרוסקות, ללא סלעים, זיזים או מדרגות, בשיפוע קבוע; המחצית התחתונה מורכבת מרצועה רחבה של סלעים גדולים; תחילת ההתדרדרות, ולו במהירות אפסית, אינה מאפשרת עצירה. מקום תחילת התדרדרות הרכב נקבע, בהתאם לסימני השפשוף שהתגלו, במרחק אלכסוני של 50 מטר לערך מקצה מעקה הבטיחות. מסלול ההתדרדרות היה אנכי ביחס לשטח התצפית וכביש 90, כאשר הרכב התדרדר לעומק של 46 מטר ולמרחק של 99 מטר מקצה המצוק. האירוע התרחש בחושך מוחלט, כאשר בליל התאונה היה "לילה חשוך במיוחד, ללא אור ירח". כעולה מניתוח הממצאים בזירה, פריאל נמצאה ללא רוח חיים מספר מטרים לפני עצירת הרכב, ואילו הבת הנ' נמצאה בקרבת הרכב כשהיא פצועה קשה. נקבע בחוות הדעת כי נוסעות אלה לא היו חגורות בחגורת בטיחות, ובעת התהפכות הרכב הן עפו ממנו. שתי הפצועות האחרות, נאדרה ו-ד', היו ישובות מחוץ לרכב, בהכרה – ולא ניתן לקבוע אם היו חגורות בחגורת בטיחות. 22. אשר לרכב עצמו, צוין בחוות הדעת כי בעת חילוץ הנפגעים נראה עשן לבן יוצא מחלקו האחורי של הרכב "ולאחר שנעשה ניסיון חילוץ באמצעות מסוק צה"ל, משב הרוח ממדחף המסוק כנראה וגרם להתלקחות האש והרכב החל להישרף מחלקו האחורי תוך שהאש מתפשטת לעבר חלקו הקדמי של הרכב". כתוצאה מכך, נשרף תא הנוסעים של הרכב באורח קשה. כמו כן, נתגלו ברכב נזקים וחבלות רבות האופייניות לפגיעה בסלעים, וחלקים שונים מהרכב נותקו ממנו במהלך ההתדרדרות. כבל בלם היד של הרכב נמצא קרוע סמוך לסרן האחורי, כאשר ידית בלם היד היתה מונחת מטה, אך לא ניתן לקבוע את מצבה עובר לתאונה. עם זאת, ציין בית משפט קמא כי המערער עצמו אישר בחקירתו במשטרה כי הוא לא הרים את ידית בלם היד. ידית ההילוכים ברכב היתה בהילוך DRIVE, ובדיקה העלתה כי העברת ידית ההילוכים למצב זה "מחייבת לחיצה על המשבת". יצוין, כי בשלב בו דבק המערער ב"גרסת האוטובוס", נעשו על ידי חוקרי התאונה ניסויים שונים, במהלכם דורדרו שני רכבים בזירת האירוע, ועל פי הממצאים שהתקבלו נשללה לחלוטין "גרסת האוטובוס" שהעלה המערער. מבדיקת תא המטען של הרכב, עולה כי נמצאו בו, בין היתר, הפריטים הבאים: "מנגל, רשת, שמיכה, גלגל ספר...". מחוות דעתו של מר סוכצקי, אשר חקר את נסיבות הדליקה שפרצה ברכב, עולה, כי: "עפ"י העובדות והממצאים ותמונת מצב הרכב סביר להניח כי בתוך תא המטען היה חומר דליק ששימש ככל הנראה להדלקת פחמים אשר בער בעירה עוממת לפרק זמן (סימן לעשן לבן) עד שפרצה השריפה ברכב ולובתה ביתר שאת מריחוף המסוק מעל הרכב". לגישתו של מר סוכצקי, האפשרות הסבירה היחידה להתלקחות הבערה נעוצה בכך "שהיה איזה אלמנט בוער בתוך תא המטען, שבער באש עוממת, ליבה שהיא כמעט מוסתרת... זה מתאים מאוד לגחלים, לבד ולכל דבר". עדויות בדבר התנהגותו של המערער מיד לאחר התרחשות התאונה 21. בהמשך, התייחס בית משפט קמא לעדותם של שלושה עדי ראייה שנקלעו לזירת האירוע, מיד לאחר התרחשות התאונה. מר טיילור ורעייתו היו הראשונים שהגיעו למקום, בסמוך לשעה 21:00. מעדותו של מר טיילור עולה כי המערער רץ לעבר רכבו, תוך שהוא מנופף בידיו וצועק. מר טיילור המשיך בנסיעה, אך לאחר כמה מאות מטרים ביצע פניית פרסה וחזר למקום, ואו אז הבחין במערער כשהוא שוכב באמצע הכביש. מחשש שהאיש ידרס, ניסה טיילור להתקשר בתחילה למשטרה ולאחר מכן למד"א, ותוך זמן קצר הגיע רכב נוסף שכמעט דרס את המערער. לדברי מר טיילור, המערער היה "מאובק בצבע לבן" והיה לו דם על האף, כאשר ראשו רעד מידי פעם. ברכב הנוסף שהגיע היו חמישה דוברי ערבית שניסו לדובב את המערער, אשר התחיל לרעוד "והראש שלו נתן מכות באדמה והם הביאו כרית". המערער עצמו לא דיבר ולא תיקשר, אך כאשר צלצל הטלפון הסלולארי שהיה ברשותו, ומר טיילור הבין כי מעברו השני של הקו נמצא בנו של המערער "פתאום הם התחילו לרוץ לצוק, רצתי אחריהם וראינו אוטו למטה והיו לו אורות דלוקים". נוסעי הרכב האחר החלו לדבר עם הפצועים שהיו בוואדי והרגיעו אותם, ואף שקלו לרדת אליהם, אך מפאת הסכנה הם נמנעו מלעשות כן. לשאלתו של מר טיילור מה צעקו הפצועים, נאמר לו כי "האנשים למטה צעקו איפה אבא הלך". בסמוך לשעה 21:30, הגיעה ניידת חילוץ כאשר כל העת היה המערער שרוע על הכביש. 22. מר ראיף, סטודנט שנה שלישית לסיעוד באוניברסיטה העברית, נסע מעין גדי לירושלים ביחד עם ארבעה מחבריו. תוך כדי נסיעה אותת להם פלוני לעצור, ומשעצרו את רכבם הם הבחינו במערער כשהוא שרוע על הכביש. מר ראיף בדק את המערער, שהיה לדבריו מחוסר הכרה, אך עם דופק תקין ונשימות איטיות. בשלב מסוים, צלצל הטלפון הסלולארי של המערער ומר ראיף ענה לשיחה, ובדיוק בשלב זה החל המערער לצעוק כי ילדיו נהרגו, ועל משפט זה הוא חזר פעמים רבות. להערכת מר ראיף, היה המערער בהיסטריה והוא החל לצעוק ולהטיח את ראשו בכביש. לדברי ראיף, חברו הסתובב באזור המצפה וראה את פנסי הרכב ושמע קולות של אנשים, ובעקבות כך חזר החבר ואמר שמדובר בתאונת דרכים. 23. ד"ר חמוד, רופא שיניים, שעשה את דרכו מעין גדי לירושלים נקלע, אף הוא, לזירת האירוע. כשניגש למערער, הוא שמע אותו אומר בערבית "הילדים שלי מתו", תוך שהוא הולם בידיו בכביש. הדופק והנשימה של המערער היו סדירים, ובגדיו היו מאובקים בעפר. לדברי ד"ר חמוד, הוא ראה רכב שאורותיו דולקים כשהוא מצוי בתהום, ושמע קול של ילדה בוכה. 24. ממכלול העדויות בנושא זה, הסיק בית משפט קמא כי בתחילה פעל המערער כמי שאירע לו אסון, בכך שאותת למר טיילור לעצור את רכבו. לאחר מכן, השתטח המערער על הכביש ונמנע מליצור קשר עם נוסעי הרכבים שעצרו במקום, ומלבד אמירה כי ילדיו מתו, הוא "לא כיוון או הדריך את מחלציו, וודאי לא שיתף עמם פעולה באופן אקטיבי במאמציהם לסייע לו". בית משפט קמא לא נתן אמון בדברי המערער בחקירתו במשטרה, לפיהם הוא אמר למחלצים "יש אנשים למטה משפחה שלי, האוטו התדרדר עם המשפחה". בית משפט קמא הוסיף עוד, כי "ההיסטריה של [המערער], אודותיה העיד מר ראיף, היתה מדודה ונשלטת מדי, נקודתית בזמן, עילתה לא נהירה, ותיעוד רפואי לה – אין". עוד הזכיר בית משפט קמא, כי המערער לא אמר דבר על גורלן של נשותיו, שאף הן היו קורבנות התאונה – וזאת "באופן האומר דרשני". אף כאן נדחתה גרסתו של המערער, לפיה הוא הזכיר את הנשים "ואולי לא שמעו". בית משפט קמא העריך, כי "התנהגותו של [המערער] בזירת האירוע מבטאת כושר משחק מניפולטיבי ותו לאו, ואינה מגלמת, אפוא, שום קריאה אמיתית לעזרה". התנהלותו של המערער בבית החולים 25. בית משפט קמא ציין, כי המערער פונה ראשון לבית החולים "עם פציעות קלות ביותר". גם בשלב זה ביכר המערער לשתוק, אל מול חשדנותם וכעסם של בני משפחתו עליו. בעיקר אמורים הדברים בעלאא, בנו של המערער, שנראה מאוד כועס. באותו בית חולים אושפזה גם בתו של המערער, ד', הניצולה היחידה מהאירוע מושא כתב האישום. שיחותיו של המערער עם ד' הוקלטו באמצעות האזנות סתר, ומהן עולה כי המערער מדריך אותה מה לומר לחוקר הילדים, שאמור להגיע אליה. כך, למשל, בשיחה מס' 148 מיום 16.9.2007, אומר המערער לבתו: "טוב, תשמעי חביבתי אם ישאל אותך למה כואב לך הראש ודברים כאלה, תגידי לו שאני ישנתי ולא יודעת כלום, מה דעתך?". לשאלתה של ד', "אז לא לספר מה שעלאא סיפר לי?" השיב המערער: "לא זהו, תגידי שאני ישנתי ולא יודעת כלום... אני התעוררתי בוואדי, את יודעת להגיד את שתי המילים האלה?". ובהמשך, "... תגידי שאני ישנתי וכשהתעוררתי ראיתי שהרכב מתגלגל". כעבור דקה בלבד, התקשר המערער אל ד', וכאשר ענתה לו בתו האחרת, הוא חזר בפניה על אותה גרסה, אך בשל ספק שמא דבריו לא הובנו עד תום, ביקש המערער לשוחח בשנית עם ד'. בשיחה זו חזר המערער על הדברים, שעל ד' למסור לחוקר הילדים: "כאשר אנחנו יצאנו משם את ישנת ברכב, עכשיו אנחנו נסענו ואת פתאום הרגשת משהו מכה ברכב, ואז ראית את עצמך במטוס. זהו זה, הולך?". כמו כן, אומר המערער לבתו, בהתייחס לחוקר הילדים "... עכשיו הוא יגיד לך אני אשחט אותך, ואני אעצור אותך, אל תפחדי משום דבר, הבנת?". בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי גם כאן מדריך המערער את ד' ו"שותל" את "גרסתה" בפיה, וזאת לא פחות מחמש פעמים, תוך ירידה לפרטים. התנהלותו זו של המערער היא בגדר הדחה בחקירה של ד', ובעיקר כאשר הסתבר כי בחקירתה על-ידי חוקר הילדים, דבקה ד' בגרסה ש"שתל" המערער בפיה. החיים שאחרי התאונה 26. לאחר התאונה, המערער "לא התאבל על יקיריו שנהרגו בנסיבות טראגיות". לפי קביעותיו של בית משפט קמא, המערער "התהולל והתבדח, שוחח ארוכות עם מאהבותיו, והמשיך לנהל עמן רומן סודי...". זאת, כאשר "נושא קבלת הפיצויים מחברת הביטוח בעקבות התאונה, העסיקו". פרק נרחב בהכרעת הדין הקדיש בית משפט קמא לרומן שנרקם בין המערער לבין דודתו נ', רומן שהמערער הכחישו בתחילה. ואולם, לאחר שהוצגו בפניו האזנות הסתר לשיחותיהם, אישר המערער את הדבר וטען כי הדבר נבע מטירוף ושיגעון שאחזו בו לאחר התאונה. עוד עולה מאותן שיחות, כי התאונה "שברה את הכלים" בביתו של המערער, כאשר "ספק מרד הוכרז נגדו על-ידי ילדיו", ועדיין – המערער בשלו "חוגג את החיים". בהקשר זה, העידו ילדיו של המערער, עלאא ובהאא, ומאחר שהם חזרו בהם מהדברים שמסרו במשטרה, הוגשו הודעותיהם כראיה לתוכנם מכוח סעיף 10א' לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (להלן: פקודת הראיות). כך, למשל, אומר עלאא בהודעתו כי שמע את אחותו ד' אומרת למערער: "הדם של אמא שלי לא ילך לך בחינם". ואילו בהאא, מסר כי המחשבה שהמערער ביצע אקט של רצח חלפה במוחו, והוא לא שלל את האפשרות כי המערער ינסה להשלים את המלאכה וירצח גם את ד'. סיכום ביניים שנעשה על-ידי בית משפט קמא 27. בית משפט קמא סקר את מכלול הנסיבות שהוכחו עובר ליום התאונה: המערער הסדיר את ביטוח הרכב בסמוך למועד קרות התאונה; עצר בצד הדרך באחת מנסיעותיו עם ב', על מנת לראות רכב אחר שהתדרדר לוואדי; רב עם נשותיו ביום 9.9.2007, יממה אחת עובר לאירוע, ואף הכה אותן; נפגש עם ב' באותו הלילה והלין בפניה כי המצב בביתו בלתי נסבל, ואף אמר לה כי תשמע למחרת היום אודות "הפתעה" שתסב לה קורת רוח. הנסיבות שהוכחו, ואשר התגבשו ביום התאונה, הם אלה: המערער בילה עם בני משפחתו בחוף ים המלח, ובתוך כך עשה שימוש במנגל ובפחמים; בנסיעה חזרה הוא נהג את רכבו במהירות שאינה עולה על 60-50 קמ"ש; המערער נכנס למצפה ועצר את רכבו כ-50 מטר מקצה מעקה הבטיחות, מטרים ספורים מן המצוק; הוא יצא מהרכב, בעודו מותיר את ידית ההילוכים במצב D, ומבלי שמשך מעלה את ידית בלם היד; לאחר התדרדרות הרכב הוא נהג באופן שאינו מתקבל על הדעת, כאשר "השהה את הטיפול בבנות משפחתו הפצועות"; כמו כן, נמנע המערער מכל שיתוף פעולה ממשי ואמיתי עם גורמי החילוץ המקצועיים. אשר לנסיבות שלאחר התאונה, פרט בית משפט קמא את אלה: המערער "רקח" גרסה סדורה עבור בתו הניצולה ד', בטרם נחקרה לראשונה על-ידי חוקר הילדים; הוא מסר למשטרה "בקור רוח" גרסה שקרית, היא "גרסת האוטובוס"; לאחר מסירת 8 הודעות שקריות בנושא זה, עבר המערער ל"גרסת המנגל", וזאת "בנסיבות מחשידות בעליל"; המערער עסק בענייני ירושה וכספים, ונקלע למוקד של סכסוך משפחתי עמוק, שהביא להתפרצות של כעסים וחשדות כלפיו; ולבסוף, המערער ניהל שלוש מערכות יחסים אינטימיות ממודרות "שרחוקות מלבטא תחושות של אבל, כאב או חרטה". על יסוד פסיפס הראיות שפורטו לעיל, קבע בית משפט קמא, כי "המסקנה – אחת ויחידה – שאין בלתה לפיה [המערער] ביצע את המעשים המיוחסים לו בכתב האישום". עם זאת, ציין בית משפט קמא כי זוהי מסקנת ביניים, טרם שנבחנו ראיות ההגנה, שמא יש בידי המערער "הסברים ופרשנויות בני סמכא, פרי הראיות, תוצר ההיגיון וניסיון החיים, שיהפכו את הקערה על פיה". גרסאותיו של המערער בחקירה ועדויות שנמסרו במסגרת פרשת ההגנה 28. על פני עמודים רבים בהכרעת הדין סקר בית משפט קמא את שלל אמרותיו של המערער (כולל שחזור בזירת האירוע), עת הוא דבק בעקשנות ב"גרסת האוטובוס". אינני רואה טעם לחזור שנית על הדברים, למרות ניואנסים והבדלים שונים בין אמרה אחת לרעותה, ובכלל זאת, בשאלה מי העמיס את המנגל לתא המטען של הרכב, והאם נותרו גחלים (לוחשות או מעשנות) בתוך המנגל. מגרסה מפורטת זו, בה דבק המערער במשך כחודשיים ימים, למד בית משפט קמא, כי המערער "מסוגל לחיות ולתפקד היטב בעולם דמיוני-שקרי פרי בריאתו הבלעדית". 29. אשר ל"גרסת המנגל", שבאה בעקבות "גרסת האוטובוס", ציין בית משפט קמא כי היא "לא באה לעולם כתוצאה מייסורי נפש ומצפון", אלא שגרסה זו נכפתה על המערער "עת הבין היטב כי לא יוכל עוד לדבוק בגרסה שקרית בעליל, חסרת כל תימוכין בראיות". גרסה זו נולדה, כך הבהיר בית משפט קמא, לאחר התייעצות של המערער עם סנגורו, וזאת בעקבות "הפעלת שיקול דעת בשליטה עצמית מלאה מעוררת תמיהה". חקירתו התשיעית של המערער, מיום 9.11.2007, נפתחה כמו קודמותיה במסירת "גרסת האוטובוס", והנה, לאחר הפסקה של כשעה, במהלכה נפגש המערער עם סניגורו, החל המערער למסור את גרסתו החדשה, באומרו בפתח הדברים "האמת היא דרך אחת, אין חוץ מהאמת". בקצרה נציין, כי לפי גרסה זו, פריאל, אשתו של המערער, העמיסה את הציוד בתא המטען, לרבות מנגל וגחלים שלא כובו. בדרך שאל המערער את פריאל מה עשתה בגחלים, והיא השיבה כי שכחה לכבות אותם. לפיכך, סטה המערער למצפה ועמד באמצע הרחבה, ומפאת רצונו למהר ולהוציא את הגחלים, הוא הותיר את ההילוך ברכב במצב D ולא משך את ידית בלם היד. כשיצא מהרכב, ועוד לפני שהגיע לתא המטען, החל הרכב לנסוע, והמערער ניסה לחזור למושב הנהג, אך לא הצליח לפתוח את הדלת. הרכב התדרדר לתהום, והמערער המשיך אחריו ונפל למטה, תוך שהוא מתגלגל מספר פעמים. לשאלת החוקר, אם הוא הריח דבר מה מכיוון תא המטען, מסר המערער כי הריח משהו מכיוון הבאגז', ריח של פחמים, ולכן שאל את פריאל בנושא זה. בעדותו בבית המשפט, ציין המערער כי הבין מפריאל כי היא הכניסה לתא המטען גם חומר דליק (מוצק ונוזלי) ועקב כך הוא נכנס, "ממש להלם", וסטה למצפה כדי למנוע אסון "שלא תהיה שריפה באוטו". בעדותו בבית המשפט, מסר המערער כי הוא עצר את הרכב במרחק של "בין מטר לשלושה מטר משפת המצוק". לדבריו, לא זכור לו, בשל מצב הלחץ עמו נאלץ להתמודד, אם העביר את ידית ההילוכים למצב D או אם הרים את ידית בלם היד. 30. לאחר בחינה מדוקדקת של חומרי הראיות בתיק, הגיע בית משפט קמא למסקנה חד משמעית, לפיה "גרסת המנגל" אינה עומדת במבחן הביקורת, ולכן דינה להידחות. בראש ובראשונה מדובר בגרסה כבושה, שהמערער לא הציג הסבר של ממש לכבישתה. בית משפט קמא הזכיר, כי "גרסת המנגל" באה לעולם כחודשיים לאחר קרות האירוע, במהלכו מצאו את מותן שתי נשותיו של המערער ובתו. המערער טען, כי מסר את "גרסת האוטובוס" למחרת יום האירוע, כאשר נודעו לו תוצאותיה הנוראיות של התאונה, ובעת שהיה במצוקה נפשית קשה ובהלם. לדבריו, הוא חשש כי יאשימוהו בהתרחשות התאונה על לא עוול בכפו. המערער הוסיף וטען, כי מאחר שהוא מסר גרסה זו "לכל העולם", הוא החליט לדבוק בה וסיפר לכל, כולל לבני משפחתו, כי אוטובוס דחף את רכבו ודרדר אותו לתהום. בית משפט קמא קבע, כי מדובר בהסבר בלתי מתקבל על הדעת, "פרי המצאה ואלתור חסרי בסיס במציאות". לגישת בית המשפט, אין קשר סיבתי מתקבל על הדעת "בין בשורה קשה מנשוא אודות פטירתן של בנות משפחת [המערער] לבין ניסיון יצירתי ושכלתני לחלוטין להתנער מכל אחריות לתוצאה הקשה". עוד ציין בית משפט קמא, כי "גרסת האוטובוס" לא נמסרה בסערת רגשות ובאופן חלקי או מקוטע. גרסה זו נמסרה "כמשנה סדורה, עשירה בפרטים ובהתרשמויות". בית משפט קמא הוסיף עוד, כי לשיטת ההגנה גם "גרסת המנגל" היא גרסה מזכה, ולפיכך אין כל הסבר של ממש, מדוע לא מסר המערער, מלכתחילה, את האמת, מבחינתו, ודבק במשך חודשיים ימים בגרסה שקרית. המסקנה המתבקשת, לדידו של בית משפט קמא, כי "שתי הגרסאות – בשקר יסודן. גרסת האוטובוס הנה תולדה של דמיון טהור, גרסת המנגל – של דמיון ומציאות". לפיכך, הוסיף וקבע בית משפט קמא, כי "מחייב ההיגיון כי נתעלם מגרסה מאוחרת שיכול היה [המערער] להשמיע מלכתחילה, כאשר שתיהן מכוונות לאותה מטרה". 31. הנימוק השני לדחיית "גרסת המנגל" נעוץ בהיותה של גרסה זו חסרת כל סבירות ומהימנות. בית משפט קמא קבע, לאחר בחינת הגרסה על כל צדדיה, כי "התסריט שתיאר [המערער] מלאכותי ובלתי מהימן". בית משפט קמא קבע, כי האפשרות שפריאל תשכח את הפחמים בתוך המנגל ותעמיסם כמקשה אחת לתא המטען של הרכב, הינה בלתי סבירה בעליל. המערער עצמו אישר בחקירתו הנגדית, כי במשפחתו נהוג להיפטר מגחלים שלא כובו, והוא עצמו שלל אפשרות זו, כאשר דבק עדיין, ב"גרסת האוטובוס". עוד ציין בית משפט קמא, כי המערער לא הזכיר ביוזמתו את העובדה כי הריח ריח מוזר הבוקע מתא המטען, והוא נדרש לעניין זה רק משנשאל על כך על-ידי החוקר. חוסר הסבירות של "גרסת המנגל" עולה אף מהעובדה כי המערער נכנס למצפה במהירות איטית, ולמרות זאת הוא בלם את רכבו ממש על שפת המצוק. בית משפט קמא תהה, "מדוע נדרש כאן מרחק בלימה של 50 מטר לערך, כאשר [המערער] מכיר את המצפה כמו את כף ידו?". המערער שהיה ער לקושי זה טען בעדותו בבית המשפט שתי טענות: האחת, שעקב מצב ההלם בו היה שרוי הוא טעה בהערכותיו לגבי המרחק; והשניה, כי חשש לבצע בלימה מהירה על גבי משטח של כורכר ואבנים, דבר שיכול היה להסתיים באסון. המערער לא ידע להסביר, בחקירתו הנגדית, מדוע לא ציין את חששו מפני החלקה על אבני הכורכר, בשעה שנחקר במשטרה, שם טען כי לחץ ופאניקה הביאוהו לכלל "העדפה", להתקדם יותר. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי החשש להחלקה במצפה "בעל מידות נאות ומכובדות, המאפשר בלימה בטוחה לחלוטין, עם מקדם ביטחון ראוי", אינו חשש ריאלי. זאת ועוד, המערער יכול היה לבלום את רכבו "באין ספור נקודות הפזורות על פני המצפה", כאשר עצירת הרכב על קצה המצוק, על רקע היכרותו המאוד אינטימית וארוכת השנים של המערער עם המצפה, אינה מקרית. בית משפט קמא הזכיר, כי בחקירתו במשטרה נשאל המערער מדוע לא בלם את רכבו בשולי הכביש, עוד טרם שנכנס למצפה, ותשובתו היתה כי חשש משברי זכוכיות או ברגים הפזורים במקטע זה של הדרך, דבר שעלול לגרום לתקר בצמיג הרכב. תשובה תמוהה זו מחדדת עוד יותר, לגישתו של בית משפט קמא, את התנהלותו של המערער "שהעדר סבירותה זועק לשמיים יותר מכולן". בית משפט קמא הוסיף על כך שאלה רטורית, "המשוואה הרציונלית פשוטה – תקר בצמיג או פיצוץ של הרכב ושריפתו, מה עדיף?". 32. בהמשך, עמד בית משפט קמא על סתירות רבות בדבריו של המערער בנוגע ל"גרסת המנגל", ובכלל זאת בשאלה האם פריאל הכניסה מנגל מלא בפחמים לתא המטען, או שמא נותרו במנגל מעט פחמים; האם הריח המערער ריח מוזר, תוך כדי נסיעה, או הבחין בריח של עשן; האם הספיק, עם צאתו מהרכב, להגיע לתא המטען או שמא לא עלה בידו להגיע למקום זה; האם הצליח להגיע בחזרה לדלת הקדמית ואף פתח אותה, או שמא לא הצליח לפתוח את הדלת ולעצור את הרכב המתדרדר. בית משפט קמא התמקד, מטבע הדברים, בשאלה החשובה והיא באיזה מצב הותיר המערער את מוט ההילוכים, עם צאתו מהרכב. בעת מסירת "גרסת המנגל" לראשונה, אמר המערער כי הרכב "כמובן נשאר בהילוך", אך בהמשך טען "כנראה נשאר בהילוך". לבסוף, כאשר סיכם החוקר את "גרסת המנגל", והדגיש בתוך כך כי המערער הותיר את ידית ההילוכים במצב D, אישר המערער את דבריו. בבית המשפט טען המערער, כי אין מדובר מבחינתו בידיעה אלא במסקנה אליה הגיע על דרך ההיקש. בית משפט קמא ציין כי, במהלך המשפט הועלתה, לראשונה, תזה אחרת ולפיה פריאל הסיטה בטעות את מוט ההילוכים ממצב N למצב D, וזאת באמצעות רגלה, כאשר המערער יצא מהרכב. תזה זו מגלמת בחובה את ההנחה – שלא נטענה על-ידי המערער עצמו – כי הלה העביר, בצאתו את הרכב, את ידית ההילוכים ממצב D למצב N. בית משפט קמא לא נתן כל אמון בגרסתו המשתנה של המערער, אשר נותר "בערבו של יום" כ"אדם בלתי מהימן בעליל". לפיכך, עדויות מומחי ההגנה, מר רז ומר ברמן, מהן עולה, לכאורה, כי קיימת אפשרות להסטה ברגל של ידית ההילוכים ממצבN למצב D, מתייתרות, ואין בהם כל תועלת מבחינתו של המערער. זאת שכן, על יסוד כלל הראיות ודבריו של המערער עצמו ניתן לקבוע עובדתית כי המערער יצא מהרכב, כאשר מוט ההילוכים נמצא במצב D, וכל זאת שעה שהרכב עומד ממש על קצה המצוק. 33. עם זאת, נדרש בית משפט קמא, בבחינת למעלה מן הצורך, לעדויותיהם של מומחי ההגנה. מר רז ציין בחוות דעתו כי הוא מסכים לממצאיו של פקד מוזס לגבי מקום תחילת התדרדרות הרכב; מסלול ההתדרדרות שנקבע; ולגבי מיקומו הסופי של הרכב. עם זאת, ציין מר רז כי ברכב הספציפי בו נהג המערער ניתן להעביר את ידית ההילוכים ממצבD למצב N, ללא לחיצה על המשבת. בעת התדרדרות הרכב, היו כל חלונותיו מורמים; דלתותיו סגורות; תאורת הרכב פעלה; ידית בלם היד היתה משוחררת; ותיבת ההילוכים היתה במצב D. מר רז הגיע, לאחר שחזור האירוע, למסקנה כי מתקן הגריל הכיל, ככל הנראה, גחלים לוחשות שלובו עקב חדירת אויר טרי ממדחף המסוק, ועקב כך החלה הדליקה ברכב. מסקנה נוספת, אליה הגיע מר רז, היא כי "לא ניתן לרדת מהרכב כאשר מנועו פועל והוא במצב D". מר רז הוסיף בעדותו, כי הוא לא בדק בעצמו את האפשרות הזו, משום שמדובר במעשה מסוכן. משהוצג למר רז ניסוי שערכה המאשימה, בעקבות קביעתו הנחרצת כי לא ניתן לרדת מהרכב כשהוא במצב D, נאלץ מר רז לרכך את תשובתו ואמר: "נכון המילה 'אי אפשר' היא חזקה מדי, אני התכוונתי שזה מסוכן לעשות". מר רז עשה חישובי זמנים ומרחקים, בהתייחס לשאלה אימתי יכול היה המערער להבחין בכך שהרכב נמצא בתנועה, והאם יכול היה להגיע עד לתא המטען. עם זאת, אישר מר רז כי הוא לא בדק את גרסתו של המערער, לפיה הוא חזר עד לדלת הנהג, כאשר הבחין בתנועת הרכב, אך לא הצליח לפתוח אותה. לגבי חגורות הבטיחות ברכב מסוג וולוו, בו נהג המערער, אמר מר רז, כי בהכירו את טיב החגורות, אם פריאל היתה חגורה בחגורת בטיחות היא לא היתה עפה מהרכב. 34. בעקבות עדותו של מר רז, הוזמן פקד מוזס לעדות נוספת כעד הזמה. פקד מוזס העיד על ניסוי שנערך, ביום 30.4.2008, ברכב זהה, מסוג וולוו 940 סטיישן. הסתבר בניסוי, כי כאשר הרכב נמצא בהילוך D, ומיד עם שחרור בלם היד, הרכב מתחיל לנוע קדימה, ובשלב זה "יציאה מהרכב מתאפשרת בקלות יחסית, למצב של עמידה איתנה והליכה". ניתן להספיק לצאת מהרכב ואף לחזור אליו ולעוצרו תוך 5 שניות לערך, וזאת ללא פגע. בית משפט קמא קבע, לאחר בחינת ראיות ההגנה ובעיקר לאור ראיות ההזמה, כי הגרסה שנולדה עם "כניסתו של מר רז לשדה הראיות", לפיה פריאל הסיטה ברגלה בטעות את ההילוך ממצבN למצב D, דינה להידחות. ראשית, גרסה זו אינה מתיישבת עם דבריו של המערער עצמו, ואין נפקא מינא לעניין זה בין אם זכר המערער כי הותיר את ידית ההילוכים במצב D, או רק הניח זאת בדיעבד בדרך של היקש לוגי. שנית, אם כבר העביר המערער את הידית למצב N, מדוע לא העביר את הידית למצב הבטוח של P (מצב חנייה), שעה שמדובר בנהג מקצועי ומיומן. בית משפט קמא העלה תהיות נוספות לגבי גרסה חדשה זו, ובין היתר, ציין כי המערער לא העלה על דעתו להזכיר אפשרות זו בחקירתו במשטרה ובעדותו בבית המשפט. גרסה זו הופכת לבלתי אפשרית לאור חישוב זמני התגובה שערך בית משפט קמא, בהתייחס למהלכיו של המערער, אשר טען כי הגיע עד לתא המטען וחזר אל דלת הנהג בניסיון לפתוח את הדלת, וכל זאת בפרק זמן הנמדד בשניות ספורות. עוד קבע בית משפט קמא, כי לוּ היתה "גרסת המנגל" אמיתית, יכול היה המערער לצאת מהרכב ולחזור לתא הנהג בתוך 5 שניות לערך, זמן בו מתקדם הרכב 5 מטר בלבד, כאשר הרכב עמד במרחק 6 מטר משפת המצוק. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי עצם העובדה כי הרכב נשרף אינה מבססת את "גרסת המנגל" כאפשרות סבירה, שכן קשה להניח כי לאחר התדרדרות הרכב היה בכוחם של הפחמים, שלדברי המערער היו בכמות קטנה ואשר התפזרו, לכל עבר, עקב ההתדרדרות, כדי לגרום לדליקה ברכב. מכל מקום, אין ראיה שמכוחה "מתחייבת או מסתברת המסקנה כי פחמים בוערים הם שהיוו את מקור השריפה של הרכב". שקרי המערער 35. בית משפט קמא פתח את דבריו בחלק זה של הכרעת הדין במילים אלו: "שקרי [המערער] הצטברו בתיק זה לכלל מסה קריטית שאין עוד להשתחרר ממנה באמצעות הסבר שלם כלשהו. מהותם – יורדות לשורשו של עניין, תדירותם ועוצמתם – מה רבה ומסחררת...". בין יתר השקרים המהותיים מנה בית משפט קמא את אלה: "גרסת האוטובוס" בה דבק המערער "בקנאות" במשך כחודשיים ימים; הכחשותיו הגורפות כי ניהל קשרים רומנטיים כלשהם מחוץ לנישואין; ניסיונותיו לתאר את מערכות היחסים בתוך המשפחה כאידיאליות; טיעוניו בדבר מצבו הנפשי הקשה לאחר התאונה, לרבות בעיות זיכרון שפקדו אותו; וכן תיאוריו "הציוריים והדרמטיים" אודות דרכי התמודדותו עם המנגל המעשן בזירת המצפה. לגישת בית משפט קמא, יש לשקרים אלה משקל ראייתי עצמאי שכן, מדובר בעניינים מהותיים; אשר הוכחו בראיות עצמאיות; ועסקינן בשקרים ברורים וחד משמעיים, שנועדו להכשיל את חקירת המשטרה ולהטעות את בית המשפט. שקרים אלה קשורים באופן הדוק אל העבירות עליהן נסב המשפט. בית משפט קמא הוסיף וקבע, כי לא ניתן על-ידי המערער הסבר המניח את הדעת "שבכוחו ליטול מהשקרים הללו את כוחם הראייתי". התנהגות מפלילה של המערער 36. בית משפט קמא ציין, בהקשר זה, כי המערער התנהג "באופן תמוה בעליל בזירת האירוע". הוא ביקש להסתלק מזירת המצפה מהר ככל שניתן, ובתוך כך לא תרם את חלקו למאמצי החילוץ וההצלה של בנות משפחתו; הוא השפיע באופן מכריע על גרסתה של בתו ד' ובכך שיבש, לכאורה, את החקירה; התנהגותו של המערער במהלך ימי האבל, לאחר קרות האסון המשפחתי, מדברת בעד עצמה; המערער כבש גרסאות מהותיות לרוב, הסתבך בשקרים ובשלב מסויים סירב להשיב על שאלות; הוא עיכב ללא סיבה מוצדקת את היציאה לשחזור התאונה, בזירת המצפה; ולבסוף, גם שיחותיו המוקלטות מפלילות אותו ומפריכות את גרסתו. שפע התנהגויות מפלילות אלה, נעדרות הסבר מניח את הדעת והן בעלות כוח ראייתי עצמאי לחובתו של המערער. עוד קבע בית המשפט, כי המערער נמנע מלהביא ראיות התומכות בגרסתו, כמו, למשל, לגבי מערכת היחסים בתוך המשפחה. הטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה 37. בהכרעת הדין נדונה בהרחבה טענתו של הסנגור בדבר קיומם של מחדלי חקירה שפגעו בהגנתו של המערער. מחדלי החקירה הנטענים הם אלה: אופן חקירתה של ד' על-ידי חוקר הילדים; ביצוע שחזורים בזירת המצפה שלא בהתאם לנסיבות ולתנאים הרלבנטיים; האישור שניתן לתביעה להביא עדות הזמה; השחתת ראיה מרכזית בפרשה – היא הרכב, שנשרף כליל עקב רשלנותם, כך נטען, של כוחות ההצלה והכיבוי. בית משפט קמא סבר כי אין מדובר במחדלי חקירה, וגם אם כן – אין עסקינן ב"מחדלי חקירה בעלי נפקות מכרעת". לעניין זה, הזכיר בית משפט קמא כי המערער הוא שהיתל ברשויות החקירה, מנע מהן ראיות וממצאים עובדתיים שונים (כמו, טביעות נעל בזירת המצפה, סימני נסיעה ובלימה של הרכב, ואולי גם פחמים בסמוך למקום בו שהו המערער ומשפחתו). הוא זה ששתל גרסה כוזבת בפי בתו "וכיום עוד מלין הוא על מהלך החקירה" שלה. לפיכך, נדחתה הטענה כי מדובר במחדלי חקירה "שהיה בכוחם לשנות את המפה הראייתית שבסופו של יום נתקבלה". 38. לסיכום, קבע בית משפט קמא כי "מקבץ הראיות הנסיבתיות שהוכחו לעיל, במארגו השלם ובכוחו המצרפי הכולל, מוליך לכלל מסקנה ההגיונית האחת והיחידה, שאין בלתה, כי [המערער] ביצע את המעשים שיוחסו לו בכתב האישום". בהמשך, סוכמו הדברים על-ידי בית משפט קמא בזו הלשון: "לאור המקובץ לעיל, ניתן כעת לקבוע, בדרגת הוודאות הנדרשת, למעלה מכל ספק סביר, כי ביום 10.9.2007, הוציא [המערער] את תוכניתו אל הפועל – לדרדר את רכבו, עם נשותיו ובנותיו, לוואדי ששוכן למרגלות המצפה". אשר למניע למעשה, ציין בית משפט קמא כי אפשר שמדובר בממון, היינו כספי הביטוח שהיו צפויים להתקבל, או רצון להיפטר מנשותיו שבהן מאס, ואולי עסקינן בתמהיל של מניעים שונים. מכל מקום, הוכחת המניע למעשה אינה נדרשת מבחינה משפטית. לאור האמור, נקבע כי יש להרשיע את המערער בשלוש עבירות של רצח, בעבירה אחת של ניסיון לרצח וכן בהדחה בחקירה. 39. כב' השופט מ' דרורי, הצטרף אל השופט סגל, ככל שמדובר בהרשעה ברצח הנשים בכוונה תחילה, אך לגבי הבת הנ' סבר השופט דרורי כי הסעיף המתאים הוא סעיף 300(א)(3) לחוק העונשין, שעניינו גרימת מוות במזיד תוך כדי ביצוע עבירה אחרת. זאת, מאחר שקיים ספק אם ביקש המערער לגרום למותה של הבת, להבדיל מרצונו להיפטר מנשותיו. 40. כב' השופט י' נועם הצטרף לפסק דינו של השופט צ' סגל, כך שהרשעתו של המערער הינה כפי המיוחס לו בכתב האישום. גזר דינו של בית משפט קמא 41. בית משפט קמא קבע בגזר הדין, כי ההלכה הפסוקה קבעה "כי לאור קדושת חיי אדם, כשלעצמם, הרוצח מספר בני אדם יישא בעונשי מאסר מצטברים". בשל העובדה כי המערער ניסה לרצוח גם את בתו ד', הרי שיש להשית עליו את העונש המירבי גם בגין עבירה זו, באופן מצטבר. העונש בגין עבירת ההדחה יחפוף את העונשים המצטברים. לאור האמור, נגזרו על המערער העונשים המפורטים בפסקה 3 לעיל. הערעור על הרשעתו של המערער 42. בהודעת ערעור שהוגשה על ידי עו"ד עופר אשכנזי, המייצג את המערער מטעם הסנגוריה הציבורית, נטען כי מדובר "בתיק נסיבתי מתחילתו ועד סופו", מבלי שהובא בדל של ראיה ישירה לאשמתו של המערער בעבירות החמורות שיוחסו לו. עוד נטען, כי המאשימה לא הציגה כל גרסה לקרות האירוע, והיא מסתמכת על ספקולציות והשערות, כך שבתיק זה "רב הנסתר על הגלוי". כל שהוכיחה המאשימה הוא כי רכבו של המערער, על נשותיו ובנותיו, התדרדר לתהום וכי המערער מסר גרסה שקרית. עו"ד אשכנזי תהה "האם די בכך על מנת להרשיע את המערער בעבירות כה חמורות?". עו"ד אשכנזי הוסיף וטען, כי גם אם התשתית הראייתית אשר הציגה המאשימה "מעוררת חשדות וספקות כבדים", אין בתשתית זו כדי לעבור את הסף הראייתי הדרוש בפלילים, ולכן יש לזכות את המערער ולוּ מחמת הספק. אשר לקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה: "[המערער] בילה עם בני משפחתו בחוף ים המלח, ובתוך כך עשה שימוש במנגל ובפחמים; בנסיעתו חזרה נהג במהירות שבין 50-60 קמ"ש; נכנס למצפה, בלם את הרכב, ובחלוף 50 מטר לערך עבר מרחק מטרים ספורים מן הצוק; יצא מן הרכב, בעודו מעביר את ידית ההילוכים במצבD ומבלי שמשך מעלה את ידית בלם היד...". עו"ד אשכנזי טען, בהקשר זה, כי התרחיש שנקבע על ידי בית משפט קמא אינו עולה מראיות המאשימה "אלא מאמרות סלקטיביות של המערער, אותן בחר בית משפט קמא, בעודו מתעלם מאמרות אחרות הנלמדות אחרת". עו"ד אשכנזי הלין על החלטתו של בית משפט קמא לפלג את אמרותיו של המערער וזאת באופן שרירותי וללא כל יסוד סביר להבחנה בין חלקי גרסתו. כך, למשל, אימץ בית משפט קמא את אמרות המערער במשטרה, לפיהן הוא הותיר את ידית ההילוכים במצב D ואת בלם היד מורד, אך ללא סיבה ראויה, דחה את טענתו של המערער כי הוא הסיק את הדברים מעצם התקדמות הרכב, וכי אינו בטוח כי כך היה. 43. עוד נטען, כי חוות דעת המומחים (פקד מוזס וקובי סוכצקי) וכן עדויות בוחני התנועה, אינן תורמות דבר לבירור אופן קרות האירוע. חוות דעת אלה עסקו, בעיקרו של דבר, בהפרכת "גרסת האוטובוס", אך הם לא בדקו כראוי את היתכנות "גרסת המנגל", ולפיכך "מדובר במחדל חקירתי חמור, אשר קיפח את הגנתו של המערער ומנע ממנו כל אפשרות להוכיח את חפותו". לטענת המערער, הראיות שהובאו על ידי המאשימה בנוגע לשריפתו של הרכב, תומכות ומחזקות את "גרסת המנגל", אותה הציג המערער לגבי אופן התרחשות האירוע. 44. בהמשך הודעת הערעור, נטען כי סלידתו של בית משפט קמא מאופיו ואישיותו של המערער היא שהובילה להרשעתו, מבלי שהיו ראיות מספיקות לחובתו, "ואין די בעדויות לגבי אופיו, אישיותו והתנהגותו של המערער בכדי ללמד על אשמתו בעבירות הרצח". כך, לא היה מקום להסיק כל מסקנה לחובתו של המערער מעדותה של ב', פילגשו של המערער, אשר הצטיירה כשקרנית פתולוגית ובלתי מהימנה, ואשר ביקשה לנקום במערער באמצעות הפללתו בעבירות החמורות ביותר. למרות אמירתו של בית משפט קמא, כי לא יעניק לעדותה של ב' משקל מכריע, הרי שהלכה ולמעשה, ניתן משקל מכריע לעדותה. עם זאת, הבהיר עו"ד אשכנזי, כי "המערער אינו טוען כי עדותה של ב' הינה שקרית מתחילתה ועד סופה, אלא טוען הוא כי דברים רבים שמסר לה, הוצאו על ידה מהקשרם והוקצנו על מנת ליתן להם בסיס מפליל". עוד נטען, בהקשר זה, כי המערער סיפק לאמירות "מחשידות" אלה הסבר הגיוני ומתקבל על הדעת, ואשר מתיישב היטב עם חומר הראיות. אשר לדברים שיוחסו למערער על ידי ב', לפיהם הוא אמר לה "שמחר תהיה לי הפתעה ממנו, אני אשמע הודעה שתזעזע את העולם, וכאשר אשמע את ההודעה אגיד לו למה הוא עשה ככה", נטען על-ידי עו"ד אשכנזי, כי המערער דיבר על "הפתעה" בלבד, ולא אמר כי "מדובר בהודעה שתזעזע את העולם". זאת, ניתן להסיק מעדות חברתה של ב', אחלאם, שמסרה כי ב' סיפרה לה כי המערער אמר לה באותה שיחה, כי "תשמע משהו ותופתע מהדבר הזה". הסברו של המערער הוא, כי בדבריו ל-ב' הוא התכוון כי יביא למעצרו של אחיה, ה', "המציק לה", וזאת באמצעות הלשנה למשטרה על גניבת משאית, שהוא עתיד לבצע ביום התאונה "ואשר המערער נטל חלק בתכנונה". לגישתו של עו"ד אשכנזי, גרסתו זו של המערער מתיישבת עם חומר הראיות, ממנו עולה כי יחסיה של ב' עם אחיה לא היו תקינים וכי הוא גנב ממנה את מחצית רכושה. ה' עצמו אישר כי שוחח עם המערער אודות גניבת משאית בטון והעברתה לשטחים, וזאת בתיאום עם נהג המשאית. בית משפט קמא לא נתן אמון, "באופן מפתיע", בדבריו אלה של ה', וזאת משום שדבריו אלה תומכים בגרסתו של המערער. כמו כן, סבור המערער כי שגה בית משפט קמא בהסיקו מסקנה כלשהי מהעובדה, כי באחת מנסיעותיו עם ב' לעין גדי הוא צפה מהמצוק אל רכב שהתדרדר לוואדי, כחודש לפני קרות התאונה. נטען, בעניין זה, כי מדובר באירוע חד פעמי שניתן לפרשנות תמימה, אשר אינה מעידה על אשמתו של המערער. עוד נטען, כי "המערער צפה ברכב מתוך סקרנותו ומתוך אהבתו לצפייה מהמצפה אל ים המלח". 45. אשר להאזנות הסתר לשיחותיה של ב' עם המערער, נטען, כי אין בהן "מאומה הקושר את המערער לעבירות המיוחסות לו". אכן, משיחות אלה "מתגלה המערער כאדם אשר אופיו ואישיותו אינם מעוררים אמפתיה וזאת בלשון המעטה". עו"ד אשכנזי מסכים, כי המערער "מלהטט ברגשותיהם של אחרים, חסר רגישות, אוהב ממון ונוטה לשקר". ואולם, כך נטען, אין בזאת כדי ללמד כי הוא גרם בכוונה תחילה למותן של נשותיו ושל אחת מבנותיו. נטען, כי בית משפט קמא, דחה, שלא בצדק, את הסברו של המערער, לפיו הוא "נהג להמציא ל-ב' דברים ולספר לה סיפורים וזאת עשה בשגגה", ומאחר ש-ב' הייתה קנאית ואובססיבית לגבי רצונה להינשא למערער, הוא "סיפר לה סיפורים", שנועדו לשכך את קנאתה ואת כעסה עליו. עוד נטען, כי חלק מהדברים הועלו ביוזמתה של ב', כגון: השיחה אודות תעודות הזהות שאבדו; הזהב שהותירו נשותיו של המערער; והכספים הרבים שהוא אמור לקבל. המערער רק הגיב לדבריה של ב' ולא התכוון לעסוק בהם מלכתחילה. נטען בנוסף, כי אין להסיק מסקנה לחובתו של המערער מאמירתה של ב' כי תעיד נגדו ותביא להרשעתו. 46. המערער מוסיף וטוען, כי לא היה מקום להסיק דבר מהסדרת נושא הביטוח על-ידו. זאת, מאחר שהמערער התקשר לחברת הביטוח ביום 29.8.2007, בעוד שהנסיעה לעין גדי תוכננה מספר ימים לפני מועד התאונה. לגרסת הסנגור, שיחה שניהל המערער למעלה מ-10 ימים לפני מועד התאונה, אינה יכולה להעיד על תכנון מוקדם מצידו של המערער. גם אם מדובר "בצירוף מקרים מוזר", אין בכך כדי לשמש כראייה נסיבתית לחובתו של המערער. אשר להתנהגותו של המערער בזירת האירוע, סבור עו"ד אשכנזי, כי אין לזקוף התנהגות זו לחובתו, ולדידו "ניתן לזקוף אותה לזכותו בדיוק באותה מידה". לגישת הסנגור, לא היתה לבית משפט קמא כל אמת מידה לפיה יכול היה לקבוע כי התנהגותו של המערער, לאחר התרחשות התאונה, היתה בלתי סבירה ואינה מתיישבת עם ההגיון והשכל הישר. מעדותם של עדי הראייה, אשר נקלעו לזירת האירוע, עולה כי המערער היה נתון בהיסטריה, ואין מדובר בהתנהגות אשר "מבטאת כושר משחק מניפולטיבי", כפי שסבר בית משפט קמא. גם מהתנהגותו של המערער לאחר שהוא פונה מזירת התאונה, אין להסיק דבר וחצי דבר לחיזוק המסקנה המרשיעה. זאת, "גם אם יש בהתנהגותו זו של המערער כדי לעורר סלידה מאופיו ואישיותו של המערער". עו"ד אשכנזי הוסיף וטען, כי גם אם שתל המערער גרסה בפיה של בתו ד', אין בכך כדי ללמד על תחושת אשם מצידו, כיוון שבאותה עת הוא דבק עדיין ב"גרסת האוטובוס", ודבריו ל-ד' נועדו להימנע ממסירת הגרסה האמיתית, היא "גרסת המנגל", אשר "מטילה על שכמו רשלנות לקרות התאונה". נטען בנוסף, כי טענתו של המערער, לפיה הוא היה נתון באותה עת במצב נפשי קשה, לא הופרכה, גם אם לא גובתה בתיעוד רפואי, ובית משפט קמא התעלם מנתון זה רק משום ש"אינו משרת את המסקנה המרשיעה". 47. מכאן עבר המערער לדון בהרחבה ב"גרסת המנגל", שהועלתה על ידו, תוך שהוא משיג על קביעתו של בית משפט קמא כי מדובר בגרסה בלתי מהימנה, אשר אינה מתיישבת עם ההיגיון והשכל הישר. בהתייחס לעניין כבישתה של גרסה זו, נטען כי אין לשלול את האפשרות שהמערער חשש כי חשיפת "גרסת המנגל" עלולה להטיל עליו אשם ברשלנות לקרות התאונה. ועוד נטען, כי "חששו של המערער מחשיפת הגרסה האמיתית – גרסת המנגל יכול היה להיות מוצדק, במיוחד נוכח העובדה כי אינו זוכר מה עשה בדיוק כאשר יצא מהרכב". לדידו של המערער, "גרסת המנגל" היא גרסה "קוהרנטית, הגיונית ומתיישבת היטב עם ראיות המאשימה", למרות שניתן להצביע על סתירות ותמיהות שונות בנוגע לאותה גרסה. כך, אין בדברי המערער באמרתו השלישית, כי לא יתכן שנשותיו יכניסו מנגל עם פחמים לרכב, כדי ללמד על חוסר מהימנות הגרסה. זאת, משום שבאותה עת דבק המערער ב"גרסת האוטובוס", וגם אין לשלול את האפשרות כי במקרה הספציפי נהגו נשותיו אחרת מהמקובל. באותה מידה, אין לייחס משקל לסתירה שבין דבריו של המערער בחקירה, לפיהם הוכנס לתא המטען מנגל מלא בפחמים, ואילו בעדותו בבית המשפט מסר כי מדובר בשרידי פחמים "אשר בקושי הספיקו לחימום הפינג'אן". סתירה זו ניתן לייחס לעובדה כי המערער דובר, אמנם, את השפה העברית, אך לא כשפת אם. לגישת הסנגור, מדובר בזוטי דברים שאינם יכולים ללמד על שקריות הגרסה כולה. גם הסתירות לגבי השאלה אם הספיק המערער להגיע לתא המטען ולחזור לקדמת הרכב, הן "סתירות מינוריות" שניתן לייחסן למצב הלחץ של המערער ולשליטתו המוגבלת בשפה העברית. 48. אשר למצב ידית ההילוכים של הרכב, בעת שהמערער יצא ממנו, נטען כי המערער הסיק מעצם תנועתו של הרכב כי ידית ההילוכים במצב D, הגם שלא זכר זאת בוודאות. לשיטתו של המערער, הוא הצליח לפתוח את דלת הנהג, לאחר שהתחוור לו כי הרכב בנסיעה, "אך הרכב כבר החל בהתדרדרות". ואשר להתלקחות הרכב, נטען כי הדבר תומך בתזה שהעלה המערער, לפיה בתא המטען של הרכב היה מונח מנגל שבו שרידי פחמים, לצד חומרים להדלקת פחמים וחומרים דליקים נוספים. עוד נטען, כי בחוות דעת מומחה ההגנה, ד"ר רז, הוצגה האפשרות כי אשתו של המערער, פריאל, העבירה בהיסח הדעת את ידית ההילוכים ממצב N למצב D, כאשר היא הסתובבה לאחור והסיטה באמצעות רגלה את ידית ההילוכים. נטען, כי הדבר עולה בקנה אחד עם גרסת המערער לפיה כאשר הוא יצא מהרכב, הרכב עמד, והוא החל בנסיעה רק כאשר המערער היה בדרכו לכיוון תא המטען. לגישת הסנגור, לא היה מקום לדחות תרחיש מזכה זה, שהינו בהחלט אפשרי, ויש בו כדי לעורר ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. 49. טענה נוספת שהיתה בפי המערער היא, כי לא הוכח בפני בית משפט קמא המניע לביצוע הרצח. זאת, משום שלא הוכח כי יחסיו של המערער עם נשותיו היו כה עכורים, עד כי הוא ירצה במותן. נטען, בהקשר זה, כי היעדר מניע מהותי יש בו כדי להצביע על קיומו של ספק סביר בדבר אשמתו של המערער. 50. לבסוף, נטען לקיומם של מחדלי חקירה אשר פגעו בהגנתו של המערער, ומנעו ממנו אפשרות סבירה להוכיח את חפותו. בין היתר, הצביע המערער על מחדלי החקירה הבאים: הימנעותה של התביעה מלזמן את ב' לעדות נוספת (אין התייחסות בהודעת הערעור להחלטת סנגורו דאז של המערער שלא לזמן את ב' למסירת עדות נוספת במהלך המשפט, לאחר שהיא העידה במסגרת עדות מוקדמת); הימנעות מלחקור את ה', אחיה של ב', אודות התוכנית לגניבת המשאית; הימנעות מלחקור לעומק את "גרסת המנגל"; "זיהום" זירת האירוע, באופן שלא ניתן להתחקות אחר נתיב נסיעת רכבו של המערער ברחבת המצפה; והעובדה כי הרכב נשרף כליל "בשל רשלנות כוחות ההצלה והכיבוי". 51. אשר לעונש שנגזר על המערער, נטען כי היה מקום לחפוף את כלל העונשים שהושתו עליו, שכן "מדובר במעשה אחד קלאסי", ולא ברצף של מעשים. עוד נטען, כי "מעבר לאופיו ושקריו אשר עוררו סלידה בבית המשפט, דבר במעשיו של המערער, אינו מלמד על חומרה מיוחדת המצדיקה צבירת כל העונשים אשר הוטלו עליו". תגובת המשיבה לערעור 52. המשיבה גורסת, כי בפני בית משפט קמא נפרשו ראיות רבות, המבססות את הרשעתו של המערער. נטען, בהקשר זה, כי התמונה העובדתית העולה מן הראיות הרבות "אינה מותירה מקום לספק באשר לכוונתו של המערער להביא להתדרדרות רכבו אל התהום, והיא אינה מתיישבת עם גרסת המנגל". בפתח הדברים, נדרשה המשיבה לעדותה של ב', אליה התייחס בית משפט קמא בזהירות רבה, אך לבסוף החליט ליתן אמון בעיקרי גרסתה. התבטאותו של המערער, ערב קרות האירוע, כי למחרת צפויה הפתעה, וכי היא תשמע בחדשות הודעה שתזעזע את העולם, הינה אמירה מפלילה, מאין כמותה. בית משפט קמא דחה את הסברו של המערער לגבי "ההפתעה" שעליה דיבר, וזאת בין היתר, על יסוד עדותו של אחיה של ב', ותמלילי האזנות הסתר לשיחותיהם של המערער ושל ב'. 53. המערער מסר, מיד לאחר האירוע, גרסה ארוכה ומפורטת, היא "גרסת האוטובוס", ודבק בגרסה זו גם בפרק זמן של ששה ימים, לאחר מעצרו ביום 4.11.2007. רק ביום 9.11.2007, לאחר התייעצות עם סנגורו, החליט המערער למסור את גרסתו החדשה, היא "גרסת המנגל". לטענת המשיבה, המדובר בגרסה כבושה מבלי שניתן הסבר של ממש לכבישתה. זאת שכן, מסירת האמת (לדבריו) "עצובה ככל שתהא, אינה מעמידה אותו באור שלילי". עוד נטען, כי "גרסת המנגל" אינה אמינה, מהטעמים הבאים: חוסר הסבירות שאשתו של המערער, פריאל, הכניסה פחמים בוערים לרכב. חוסר סבירות זו עולה מדבריו של המערער עצמו; קיומן של סתירות מהותיות בין גרסאותיו של המערער במשטרה לבין גרסתו בבית המשפט; וחוסר ההיגיון בטענה כי עקב מצב הלחץ אליו נקלע המערער, הוא נמנע מלהעביר את ההילוך למצב חנייהP) ), ולמשוך את בלם היד. 54. אשר לראיות התומכות בתרחיש המתואר בכתב האישום, מנתה המשיבה, בין היתר, את אלה: התייחסותו הבלתי סבירה של המערער למותן של נשותיו ובתו, ותאוותו החריגה לכסף ולרכוש; התעניינות המערער ברכב שנפל מהמצוק, עובר לאירוע; ההתקשרות לחברת הביטוח, כשבוע לפני האירוע; הדחתה של ד' למסירת גרסה כוזבת; יחסיו של המערער עם משפחתו לאחר האירוע; ושקריו המהותיים של המערער, לרבות בנושא פציעתו הקלה. לאור האמור, התבקשנו לדחות את הערעור על ההרשעה, ולנוכח נסיבותיו האכזריות של המקרה וערך קדושת החיים, לדחות גם את הערעור לעניין העונש. הדיון בערעור בבית המשפט 55. בדיון בערעור, שהתקיים ביום 16.6.2014, חזרו הצדדים על עיקרי טענותיהם והשיבו על שאלותינו. לגישתו של עו"ד אשכנזי, בא כוחו של המערער, הראיה העיקרית עליה הסתמך בית משפט קמא, בבואו להרשיע את המערער, הינה התבטאותו בפני ב', ממנה עולה כי צפויה לה למחרת היום "הפתעה", אשר תזעזע את העולם. עו"ד אשכנזי טען, כי "משפט אחד חרץ את גורלו של המערער כאן". לשאלתנו, האם אין לראות במכלול הנסיבות שהביאו להתדרדרותו של הרכב, משום ראיה עצמאית לאשמתו של המערער, טען עו"ד אשכנזי כי המשיבה עצמה אינה מסתמכת על נסיבות אלה כראיה המרכזית בתיק. עוד נטען, כי גם אם נניח כי המערער הוא אדם שקרן, חסר מוסר, רודף בצע ונשים, עדיין אין בכך כדי ללמד על היותו אשם בעבירות שיוחסו לו. נטען בנוסף, כי כדי להרשיע את המערער ברצח יש להניח כי הוא רצה גם במותן של בנותיו האהובות, ולא רק במותן של שתי נשותיו, דבר שאינו מתקבל על הדעת. בהתייחס לשאלתנו, מדוע לא החנה המערער את רכבו במקום בטוח ברחבת המצפה, לא דומם את הרכב, ולא העביר את ידית ההילוכים למצב חנייה, תוך הרמת ידית בלם היד, השיב עו"ד אשכנזי כי אין לשפוט את התנהגותו של המערער, כאילו הוא פעל בנסיבות רגילות, שכן הוא היה נתון במצב של לחץ, לאחר "שהוא הריח ריח של עשן". עו"ד אשכנזי הוסיף עוד, כי בעירת הרכב, כעבור כשעה וחצי, תומכת בגרסתו של המערער, באשר להמצאות גחלים או פחמים בוערים בתא המטען. אשר לשיחות שהתקיימו בין המערער לבין ב' לאחר האירוע, נטען על ידי עו"ד אשכנזי, כי שיחות אלה ניתנות לפרשנויות שונות, שכולן סבירות באותה מידה. בסופו של יום, כך נטען, בית משפט קמא לא בחן כראוי קיומה של אפשרות לתרחיש אחר, המתיישב עם חפותו של המערער, וזאת על יסוד הראיות הנסיבתיות שהובאו בפניו. לפיכך, יש להורות על זיכויו של המערער ולוּ מחמת הספק, ולחלופין להרשיעו בעבירה של גרימת מוות ברשלנות. אשר לעונש, נטען כי לא היתה כל הצדקה, בנסיבות המקרה דנן, להורות על הצטברות העונשים. 56. עו"ד גואי אש, בא כוחה של המשיבה, חזר על הטענות שהועלו במסגרת עיקרי הטיעון, בהוסיפו כי גם אם קשה לעכל את האפשרות כי אב יבקש לרצוח את בנותיו, הרי שהאזנות הסתר אינן מותירות מקום לספק, לגבי מזימתו השפלה של המערער. לאחר האירוע, בו קופחו חיי נשותיו וחיי אחת מבנותיו, מתעניין המערער בכסף, הוא מבקש רכב חדש ובגדים חדשים, ואומר כי הוא רוצה להיראות כמו חתן. המערער אומר בפירוש כי הוא מצפה לקבל 7 מיליון ₪ על כל הרוגה ועוד מיליון ₪, עבור בתו הפצועה. לגישתו של עו"ד אש, גם ללא עדותה של ב' וגם ללא האזנות הסתר לשיחותיה עם המערער, הרשעתו של המערער שרירה וקיימת, וזאת על יסוד מכלול ההתרחשויות בזירת האירוע. אשר לעדותה של ב', נטען כי למרות שמדובר בעדות מורכבת, הרי שבית משפט קמא בחר ליתן אמון בגרסתה, והאמין לה כי לא היה בכוונתה להעליל עלילת שווא על המערער. לוּ ביקשה לעשות כן, לא היתה כל מניעה מבחינתה לספר כי המערער התוודה בפניה בפירוש, על כוונתו להיפטר מנשותיו. נטען בנוסף, כי קיימים חיזוקים משמעותיים לעדותה של ב', ובעיקר אמורים הדברים לגבי השיחות המוקלטות עם המערער. שקריו המהותיים של המערער מחזקים אף הם את ראיות התביעה, וזאת בנוסף להתנהגותו המפלילה לפני ואחרי האירוע. על יסוד האמור, מבקשת המשיבה לדחות את הערעור על שני חלקיו. דיון והכרעה 57. אקדים תוצאה להנמקה ואומר כבר עתה, כי לטעמי יש לדחות את ערעורו של המערער, הן לעניין ההרשעה והן לעניין העונש, לאחר ששוכנעתי כי המערער גרם למותן של שתי נשותיו ושל בתו, וזאת בכוונה תחילה. כמו כן, גרם המערער לפציעתה הקשה של בתו האחרת. חומר הראיות הנסיבתיות שהונח לפנינו מלמד, באורח חד משמעי, כי המערער טווה תוכנית אכזרית וחסרת כל מימד של צלם אנוש, לקפד את חייהן של נשותיו ובנותיו. המערער ביצע את זממו בקור רוח, תוך שהוא מדרדר את הרכב, בו היו ארבע מהמקורבות לו ביותר, אל תהום בעומק של כ-90 מטר, מתוך כוונה לגרום למותן. יצוין, כי במחלוקת שנפלה בין השופטים הנכבדים, צ' סגל ו-מ' דרורי, באשר לסעיף העבירה המתאים, לגבי גרימת מותה של הבת הנ', מקובלת עליי עמדתו של השופט סגל (ראו פסקה 39 לעיל). גם אם נניח כי המערער רצה במותן של שתי נשותיו בלבד, ולא חפץ במותן של בנותיו, הרי שדרדור המכונית לתהום, שעה שבתוכה מצויות גם שתי הבנות, מלמד, באורח חד משמעי, כי הוא התכוון לגרום למותן. למה הדבר דומה? למקרה שבו פלוני מטמין מטען חבלה ברכב, במטרה לגרום למותו של אדם מסויים, ביודעו כי ברכב נוסעים אנשים נוספים, שימצאו אף הם את מותם ביחד עמו. האם לא תיוחס לאותו פלוני עבירה של רצח בכוונה תחילה, לגבי כלל נוסעי הרכב שמותם נגרם כתוצאה מפיצוץ המטען? נראה כי התשובה לכך ברורה, ואינה משתמעת לשתי פנים. ודוק: מספר הנספים כתוצאה מהנחת המטען אינו מעלה ואינו מוריד, ולאותה תוצאה הייתי מגיע גם לוּ הונח מטען חבלה במטוס עמוס בנוסעים, במטרה לגרום למותו של נוסע אחד, מתוך ידיעה ודאית כי בכך יקופדו חייהם של כלל הנוסעים (השוו, לע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' ג'אנו (2.12.2010), בנוגע לגרימת מותה של הנערה שקד שלחוב ז"ל). ראיות נסיבתיות 58. אכן, הראיות עליהן התבסס בית משפט קמא הינן, בעיקרו של דבר, ראיות נסיבתיות, אך כפי שיובהר בהמשך, מדובר בראיות נסיבתיות המובילות למסקנה חד משמעית בדבר אשמתו של המערער. כפי שציינתי בע"פ 8823/12 שבתאי נ' מדינת ישראל (1.7.2014): "הראיה הנסיבתית נבדלת מן הראיה הישירה, בכך שהיא אינה מוכיחה במישרין עובדה מן העובדות השנויות במחלוקת, כי אם מוכיחה קיומה של נסיבה שעל פיה ניתן להסיק דבר קיומה של העובדה אשר הוכחתה נדרשת (ע"פ 9710/10 הילל נ' מדינת ישראל, בפסקה 59 (7.11.2012); ע"פ 3947/12 סאלח נ' מדינת ישראל, בפסקה 24 (21.1.2013) ... עם זאת, נקבע לא אחת, כי אין בשוני זה כדי למנוע מבית המשפט להרשיע נאשם על בסיסן של ראיות נסיבתיות בלבד, ובמובן זה אין להבחין בין כוחן הראייתי של ראיות ישירות לבין כוחן של ראיות נסיבתיות, להוכחת אשמתו של הנאשם" (שם, בפסקה 19). ועוד הוספתי, כי: "לצורך הרשעה, יש הכרח כי המסקנה המפלילה תהיה המסקנה ההגיונית היחידה העולה מחומר הראיות, וזאת לאחר בחינת מכלול הראיות באספקלריית ניסיון החיים והשכל הישר. היה ויעלה בידי הנאשם להצביע על גרסה עובדתית חלופית, המתיישבת עם הראיות הנסיבתיות שהובאו בפני בית המשפט, יהיה די בכך לשם זיכויו של הנאשם מהאשמה המיוחסת לו... יש להדגיש, בהקשר זה, כי אין די בהעלאת הסבר חלופי תיאורטי ודחוק, שאין לו אחיזה ממשית בחומר הראיות, ועל הנאשם להצביע על תרחיש חלופי... מבוסס וסביר דיו" (ע"פ 4656/03 מירופולסקי נ' מדינת ישראל, בפסקה 7 (1.12.2004), וראו גם, ע"פ 60/12 עמר נ' מדינת ישראל, בפסקאות 28-27 (7.11.2012); ע"פ 5706/11 רוני רון נ' מדינת ישראל, בפסקאות 121-120 (11.12.2014)). יסודות עבירת הרצח בכוונה תחילה 59. עבירת הרצח הקבועה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין הינה עבירה תוצאתית, המגדירה את מבצע הרצח כמי ש"גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". משכך, וכדי להקים אחריות בביצוע עבירת הרצח בכוונה תחילה, נדרש להוכיח קיומו של קשר סיבתי - עובדתי ומשפטי - בין התנהגותו של הנאשם לבין מותו של הקורבן, כמו גם יסוד נפשי, מסוג "כוונה תחילה", כפי שזו מוגדרת בסעיף 301(א) לחוק העונשין. היסוד הנפשי הנדרש לשם גיבוש עבירת הרצח 60. סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין קובע כי יואשם ברצח מי ש"גורם בכוונה תחילה למותו של אדם". סעיף 301(א) לחוק מגדיר את המונח "כוונה תחילה", בזו הלשון: "לענין סעיף 300, יראו ממית אדם כמי שהמית בכוונה תחילה אם החליט להמיתו, והמיתו בדם קר, בלי שקדמה התגרות בתכוף למעשה, בנסיבות שבהן יכול לחשוב ולהבין את תוצאות מעשיו, ולאחר שהכין עצמו להמית אותו או שהכין מכשיר שבו המית אותו" [ההדגשות שלי – א.ש.]. נקבע בהלכה הפסוקה, כי "הכוונה תחילה" כוללת בחובה שלושה יסודות הכרחיים: "ההחלטה להמית"; "ההכנה"; ו"היעדר הקנטור" - אשר רק בהצטברם יחדיו, ניתן לקבוע כי מתקיימת בנאשם אותה "כוונה תחילה", המנויה בסעיף 300(א)(2) לחוק העונשין (ראו, ע"פ 502/10 מחאמיד נ' מדינת ישראל (22.10.2012) (להלן: עניין מחאמיד); ע"פ 431/08 גואברה נ' מדינת ישראל (13.4.2010) (להלן: עניין גואברה); וכן, יורם רבין ויניב ואקי דיני העונשין – א' 386-383 (מהדורה שנייה, 2010)). יסוד ההחלטה להמית 61. יסוד "ההחלטה להמית", עניינו ברכיב נפשי, ובמסגרתו נדרשת הוכחת קיומה של כוונה בשני מישורים נפרדים. הראשון, הוא המישור הרציונאלי, ובגדרו נדרשת צפיית אפשרות התרחשותה של התוצאה הקטלנית, ואילו המישור השני עניינו ביחס האמוציונאלי של המבצע, ובמסגרתו יש לבחון את חפצו של הנאשם בהתקיימותה של התוצאה הקטלנית (ע"פ 1902/10 אדרי נ' מדינת ישראל (7.1.2013) (להלן: עניין אדרי); ע"פ 759/97 אליאבייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נה(3) 468 (2001) (להלן: עניין אליאבייב); וכן, גבריאל הלוי תורת דיני העונשין – ב 166 (2009)). יש לציין, בהקשר זה, כי לנוכח הקושי האינהרנטי להתחקות אחר נבכי נפשו של הנאשם, התפתחה בפסיקתו של בית-המשפט, הגישה לפיה ניתן להתבסס על "חזקת הכוונה", אשר גורסת כי אדם מתכוון, בדרך כלל, לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו. ככל שמדובר בתחולת החזקה בעבירת הרצח, נקבע, כי "מי שגרם למותו של אחר על-ידי מעשה, המיועד לפי אופיו ולפי מהותו לגרום לתוצאה קטלנית, גם נשא בליבו את הכוונה להביא לתוצאה הטבעית של מעשהו" (ע"פ 686/80 סימן-טוב נ' מדינת ישראל, פ"ד לו(2) 253, 262 (1982)). יפים, בהקשר זה, דברי השופט נ' סולברג, בע"פ 8667/10 ניג'ם נ' מדינת ישראל (27.12.2012) (להלן: עניין ניג'ם): "בהעדר יכולת להתחקות אחר נבכי נפשו של אדם, ומשההחלטה להמית הריהי מחשבה סובייקטיבית של נאשם, שלא תמיד ניתן להוכיחה בראיות ישירות, נעזרים בתי המשפט ב'חזקת הכוונה', אשר מניחה כי 'אדם מתכוון לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשיו' [...]. חזקה זו נובעת מן ההנחה שמי שגרם למותו של אדם על-ידי מעשה אשר על-פי טיבו מיועד לגרום לתוצאה קטלנית, גם התכוון בתוככי-נפשו להביא לתוצאה טבעית זו, שהיא פועל יוצא ממעשהו. באמצעות חזקת הכוונה ניתן להוכיח הן את צפיית האפשרות להשגת התוצאה הקטלנית, [ו]הן את רצון הנאשם כי תוצאה זו תתממש. לעתים די בהצטברותם של מאפיינים אובייקטיביים אחדים, כגון הכלי ששימש לגרימת החבלה ומיקום החבלה בגוף המנוח, כדי להסיק מסקנה באשר לכוונת הנאשם. חזקה זו מבוססת על ניסיון החיים; היא אינה חלוטה, ודי בכך שהנאשם יעורר ספק סביר בראיות המקימות את החזקה, על מנת להפריכה" (שם, בפסקה 22) [ההדגשות במקור – א.ש.]; עוד ראו בעניין זה, ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל (6.3.2013); ע"פ 228/01 כלב נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(5) 365 (2003)); ע"פ 8107/10 עזר נ' מדינת ישראל (9.9.2013); ע"פ 6304/12 ספרונוב נ' מדינת ישראל (26.1.2015). מפסיקתו של בית-משפט זה עולה, כי אופן ביצוע ההמתה; האמצעי ששימש לביצועה; ומיקום הפגיעה, עשויים לבסס, או לכל הפחות לחזק, בהיעדר הסבר סביר אחר, את ההנחה בדבר החלטתו של הנאשם להמית את קורבנו (ראו, בהקשר זה, עניין מחאמיד, בפסקה 29, וההפניות שם). יסוד ההכנה 62. יסוד "ההכנה", כך נקבע בהלכה הפסוקה, הוא יסוד פיסי טהור, שעניינו ההכנות הפיסיות אשר ערך הנאשם לשם מימוש מעשה ההמתה, לרבות הכנתם של האמצעים המיועדים לביצוע המעשה. קיומו של יסוד זה (כמו גם יסוד "היעדר הקנטור") מבחין בין החלטה שהתקבלה באורח ספונטני, לבין החלטה להמית אשר נתקבלה לאחר מחשבה והכנה (ראו, ע"פ 266/88 בצלאל נ' מדינת ישראל, פ"ד מג(4) 103, 109 (1989) (להלן: עניין בצלאל)). ככלל, שלב "ההכנה", לקראת ביצוע מעשה ההמתה, מובחן ומופרד משלב "ההחלטה להמית", ואולם, "לא אחת החלטה להמית ומעשה הכנה להמתה שלובים ואחוזים זה בזה, ואלה יחדיו עשויים להתמזג עם מעשה ההמתה עצמו עד שאין פסק זמן נראה לעין בין זה לזה" (עניין אליאבייב, בעמ' 470). יסוד היעדר-הקנטור 63. היסוד השלישי, הנדרש כחלק מהיסוד הנפשי בעבירת הרצח בכוונה תחילה, הוא, כאמור, "היעדר קנטור", ובמסגרתו נדרשת המאשימה להוכיח, הן על-פי אמת מידה סובייקטיבית והן על-פי אמת מידה אובייקטיבית, כי מיד ובסמוך לביצוע מעשה הקטילה, לא קונטר הנאשם על-ידי קורבנו. אמת המידה הסובייקטיבית בוחנת האם התנהגותו המקנטרת של הקורבן השפיעה בפועל על הנאשם, עד שהוא איבד את השליטה העצמית וביצע, בעקבות כך, את המעשה הקטלני, מבלי שנתן דעתו לתוצאתו האפשריות של מעשהו (ראו, עניין אדרי, בפסקה 14 וההפניות שם). לעומת זאת, אמת המידה האובייקטיבית בוחנת את השאלה, האם "האדם הסביר" או "האדם מן הישוב", היה פועל בסיטואציה דומה, כפי שפעל הנאשם. כלומר, האם לנוכח אותה התגרות, היה מאבד "האדם הסביר" את שליטתו העצמית וממית את קורבנו (שם; וכן, ע"פ 396/69 בנו נ' מדינת ישראל, פ"ד כד(1) 561, 580-579 (1970); ע"פ 3071/92 אזואלוס נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 573 (1996); ע"פ 418/77 ברדריאן נ' מדינת ישראל, פ"ד לב(3) 3 (1978)). יודגש, בהקשר זה, כי היות שמדובר ביסוד שלילי ומצטבר, די לה למאשימה בהוכחת אי-התקיימותו של אחד מאמות המידה הנדרשות, על-מנת שיסוד "היעדר הקנטור" יבוא על סיפוקו (ראו הרחבה בנדון, עניין מחאמיד, בפסקה 31). מן הכלל אל הפרט 64. הרשעת המערער בעבירות הרצח מבוססת על שני נדבכים: האחד, האירועים הקשורים בהתדרדרות רכבו של המערער אל התהום, דבר שהביא למותן של שתי נשותיו ושל בתו ולפציעתה של בת אחרת, וכל זאת כאשר הסבריו של המערער לאותן התרחשויות נמצאו כבלתי סבירים ובלתי אמינים; השני, ראיות מפלילות שונות, הנוגעות להתנהלותו ולהתבטאויותיו של המערער לפני האירוע, מיד בסמוך אליו, ולאחריו. 65. נפתח תחילה ברובד הראשון, שלטעמי די בו כדי להביא להרשעתו של המערער בעבירות שיוחסו לו. זאת, בהינתן העובדה כי ההסבר החלופי שניתן על ידו, נקבע כבלתי אמין וכנוגד את ההיגיון והשכל הישר. העובדות שאינן שנויות במחלוקת מלמדות כי לאחר בילוי בחוף ים המלח, החלו המערער, שתי נשותיו ושתי בנותיו, בנסיעה על כביש מס' 90 לכיוון ירושלים. לגרסתו של המערער, שהתקבלה על ידי בית משפט קמא, שעת היציאה הייתה 20:15, והמערער פתח בנסיעה במהירות איטית של כ-60-50 קמ"ש. הלילה היה חשוך במיוחד, ללא אור ירח. לאחר נסיעה של מספר קילומטרים, סטה המערער ימינה למצפה שאורכו 75.8 מטר ורוחבו המירבי – 17 מטר. המערער חלף על פני מעקה הבטיחות המצוי במקום, עד כדי 50 מטר מנקודת סיומו, והגיע עם רכבו למרחק של כ-6 מ' מקצה המצוק, כאשר חזית רכבו מופנית לכיוון התהום, בואכה ים המלח. אין חולק, כי המערער לא דומם את מנוע הרכב, ועל פי קביעתו של בית משפט קמא, שאליה אתייחס בהמשך, המערער יצא מהרכב כאשר ידית ההילוכים במצבD (מצב נסיעה), וידית בלם היד מורדת מטה. באופן זה המשיך הרכב בנסיעה של מטרים ספורים, והתדרדר לתהום, לעומק של 46 מטר ולמרחק של 99 מטר מקצה המצוק. אשתו של המערער, פריאל, ובתו הנ' הועפו מהרכב, וככל הנראה, שתיהן לא היו חגורות בחגורת בטיחות. התדרדרות הרכב לתהום הביאה למותן של הנשים, נאדרה ופריאל, ושל בתו של המערער – הנ'. כמו כן, נפצעה באורח קשה הבת האחרת – ד'. המערער לא חלק על סדר האירועים וההתרחשויות כמפורט לעיל, הגם שגרס כי אין לו ידיעה פוזיטיבית אם העביר או הותיר את ידית ההילוכים במצב D, והאם הוא שחרר את ידית בלם היד. כאמור, בית משפט קמא קבע ממצאים אלה, על יסוד דבריו של המערער עצמו, ולנוכח העובדה כי הרכב הגיע לתהום כשידית ההילוכים במצב D, וכאשר ידית בלם היד משוחררת. באמרותיו של המערער, אשר נמסרו לאחר שהוא זנח את "גרסת האוטובוס", אישר המערער מפורשות, כי בצאתו מהרכב, היה הרכב במצב נסיעה, ובלשונו של המערער "כמובן נשאר בהילוך". המערער גם אישר כי הוא לא משך מעלה את ידית בלם היד. נסיונו של המערער לטעון, במסגרת עדותו בבית המשפט, כי מדובר במסקנה בלבד, הנובעת מהעובדה כי הרכב התקדם לעבר המצוק, לא התקבל על דעתו של בית משפט קמא. זאת, מאחר שלא ניתן על-ידי המערער כל הסבר חלופי, המתקבל על הדעת ועל השכל הישר, כיצד המשיך הרכב בנסיעה עד לנפילתו לתהום, כאשר הוא עצמו מצוי מחוץ לרכב, ונותר, הלכה למעשה, ללא כל פגע. ניסיונו המאוחר של המערער לטעון כי פריאל היא זו שהסיטה, באמצעות רגלה, את ידית ההילוכים ממצבN למצב D, אינו יותר מאשר הפרכת דברים בעלמא, ומדובר באפשרות תיאורטית שאין לה כל בסיס ראייתי. על מנת שפריאל המנוחה תסיט את ידית ההילוכים, היה עליה להסתובב לצידה, להשחיל את רגלה השמאלית אל תוך מערכת ההילוכים, ולדחוף את ההילוך לאחור למצב D. לפעולה אקרובטית זו אין, ולוּ בדל של ראיה, ומדובר בדברים פורחים באוויר. יצוין, כי המערער לא התיימר לטעון כי פריאל או כל נוסעת אחרת שהיתה ברכב שחררה את ידית בלם היד. כאמור, אין כל הגיון בתרחיש תיאורטי זה שנטען על-ידי המערער בעלמא, ולטעמי עצם העלאת אפשרות חסרת בסיס זו, מתיישבת היטב עם אופיו של המערער, אשר נוהג להטיל את האחריות והאשם, שבהם הוא נושא, על אחרים. מכל מקום, ישאל השואל אם אכן העביר המערער את ידית ההילוכים למצב N, מה מנע בעדו מלהעביר את מוט ההילוכים למצב חנייה (P), תוך כדי ביצוע פעולה פשוטה ומהירה של הסטת ידית ההילוכים ממצב נסיעה. סיכומם של דברים, אינני רואה כל בסיס להתערב בקביעתו העובדתית של בית משפט קמא, לפיה גרם המערער לרכב להימצא במצב נסיעה, מבלי שהפעיל את ידית בלם היד, ובכך גרם לצניחתם של הקורבנות אל מותם, לאחר שהרכב עבר את קצה המצוק והתדרדר מטה ללא אפשרות עצירה. קביעות עובדתיות אלה חייבו את המערער ליתן הסבר מתקבל על הדעת, מדוע נהג כפי שנהג (ראו, בהקשר זה, ע"פ 334/02 סיבוני נ' מדינת ישראל (13.1.2003) (להלן: עניין סיבוני). דא עקא, שהמערער לא סיפק הסבר של ממש להתנהגותו זו, ולפיכך מתבקשת ומתחייבת המסקנה, ממכלול הנסיבות שהוכחו, כי המערער צפה את מותן של נוסעות הרכב, ובמישור האמוציונאלי הוא אף רצה בכך. עוד עולה מהראיות, כי המערער ביצע את זממו על-פי תוכנית סדורה, שאותה הכין מבעוד מועד, ובלוח זמנים שהוא קבע לעצמו. טענתו של המערער כי הריח ריח של עשן, ועקב כך הוא נכנס ללחץ, כביכול, אין בה כדי להסביר מדוע לא עצר המערער את רכבו בשולי הדרך, בסמוך למעקה הבטיחות. המערער טען, כי הוא חשש לעשות כן, משום שהמקום זרוע בברגים ובשברי זכוכיות, ונראה בעליל כי מדובר בטענת סרק, שכן משמעות הדבר היא כי המערער חשש מתקר בגלגל, רחמנא ליצלן, אך לא חשש מהתלקחות מסוכנת של הרכב. יצויין, עם זאת, כי דבריו אלה של המערער מעידים על היכרות טובה במיוחד עם אזור המצפה, כך שלא היה לו כל קושי להתנהל בזהירות בתוכו. בהמשך, לא ניתן הסבר על-ידי המערער מדוע לא עצר את רכבו בבטחה ברחבי המצפה, שהינו גדול יחסית בממדיו. אף כאן, העלה המערער טענה מופרכת, לפיה הוא חשש מהחלקה ברחבת המצפה, כאשר גם לשיטתו הוא נכנס למקום במהירות איטית, יחסית, שאינה עולה על 60 קמ"ש. כמו כן, לא עלה בידי המערער להסביר מדוע לא דומם את מנוע הרכב, ולא עצר את רכבו במקביל לקו המצוק, ולא בניצב אליו. בנוסף, לא ניתן הסבר מדוע היה צריך המערער להתקרב עד כדי 6 מטר מקצה המצוק, כשחזית הרכב מופנית לכיוון התהום. אם לא די בכל אלה, לא השכיל המערער ליתן הסבר מדוע הותיר את הרכב במצב נסיעה, ומדוע, לכל הפחות, לא משך מעלה את ידית בלם היד. ברי, כי לוּ נקט המערער באחת מהפעולות הבסיסיות שפורטו לעיל, התדרדרות הרכב היתה נמנעת. בסופו של יום, מילט המערער את עצמו מהרכב ללא כל פגע ממשי, והותיר את נשותיו ובנותיו ברכב, אשר התדרדר אל אסונן. כזכור, טען המערער, בתחילה, כי גם הוא נפל ביחד עם הרכב ואף נפצע קשות, אך בהמשך הוא נאלץ לזנוח טענה זו, ואין חולק כי המערער נותר ברחבת המצפה, שעה שנשותיו ואחת מבנותיו צנחו אל מותן. עוד ראוי לציין, כי הוכח בניסוי שנערך על ידי מומחי המאשימה כי אין כל קושי לצאת מהרכב, ולהעבירו מיידית למצב נסיעה, מבלי להסתכן יתר על המידה. מומחה ההגנה, מר רז, טען בתחילה כי הדבר אינו אפשרי, אך נאלץ להודות כי מדובר, אמנם, בפעולה מסוכנת, אך היא ניתנת לביצוע. מוכן אני לצאת מתוך הנחה כי אכן עסקינן במעשה מסוכן מבחינתו של המערער, אך, ככל הנראה, היה מוכן המערער להסתכן במידת מה, ובלבד שיוציא אל הפועל את תוכניתו הנפשעת. עובדה היא כי המערער היה היחיד אשר נחלץ מהרכב, מבלי שנחבל או נפצע קשות, שעה שהרכב עצמו התדרדר לתהום, כשהוא במצב נסיעה. כאמור, לוּ ביקש המערער לשמור על בטחונו שלו ועל שלומם של מקורביו, יכול היה למנוע את האסון בביצוע פעולות פשוטות, שהן כהרגל שני לכל נהג, וכל שכן לנהג מיומן ומנוסה כדוגמת המערער. 66. טרם שנעבור לבחון את מקבץ הראיות הנוסף, מן הראוי להידרש לטענתו של המערער, כי הוא נקלע למצב של לחץ לאחר שהריח ריח של עשן, כאשר לדבריו, בשיחתו הקצרה עם פריאל, הסתבר לו כי היא הכניסה שרידי פחמים דולקים, ביחד עם חומרי בעירה שונים, אל תוך תא המטען. אף אם אניח כי אכן הוכנסו לתא המטען שרידי פחמים, וספק רב בעיניי אם כך היה, אין בעובדה זו כדי ליצור תחושת חירום ולחץ, כפי שמנסה המערער לשדר. אין חולק כי לא פרצה דליקה באחורי הרכב, וריח העשן אינו גורם, כך מורה השכל הישר, לאיום מיידי על נוסעי הרכב. לטעמי, טענת הדחיפות והצורך המיידי לצאת, כביכול, מהרכב, מבלי לנקוט באמצעי זהירות כלשהם, אינם מבוססים על תשתית ראייתית כלשהי. לפיכך, אינני סבור כי יש בעובדה שהרכב עלה באש, לאחר כשעה ומחצה, כתוצאה מתנועת מדחפי מסוק החילוץ, כדי לתמוך בגרסתו או בהסבריו המופרכים של המערער. סוף דבר, נראה כי מעשיו ומחדליו של המערער באותו יום מר ונמהר, מעידים כמאה עדים על כוונתו לגרום למותן של נשותיו ובנותיו, וזאת בקור רוח ובלא קורטוב של חמלה ורחמים כלפי בני משפחתו הקרובים ביותר, בשר מבשרו. כמפורט לעיל, לא עלה בידי המערער ליתן כל הסבר סביר להתנהלותו ולמעשיו, הסבר שיש בו, לכל הפחות, כדי ליצור ספק סביר לגבי אשמתו. 67. הנדבך האחר, אשר שימש בסיס להרשעתו של המערער, נוגע להתנהגותו והתבטאויותיו של המערער לפני האירוע, מיד לאחר התרחשותו, ובשלבים שונים לאחריו. גם אם ניתן לראות בתשתית ראייתית זו כבסיס עצמאי להרשעה, דומה כי נכון יהיה להתייחס אל אותה תשתית ראייתית, כאל מכלול ראייתי המחזק ומסייע לראיה המרכזית שפורטה לעיל, ואשר נוגעת לנסיבות התדרדרותו של הרכב לתהום. ניתן לחלק את הראיות בפרק זה לשלושה חלקים: אמירות שיש בהן משום ראשית הודייה; התנהגות מפלילה של המערער; ושקרי המערער. התבטאות הכוללת ביטוי לתחושת אשם מצידו של הנאשם, מוגדרת כ"ראשית הודייה", ויש בה כדי לחזק את ראיות התביעה, עד כדי סיוע – מקום שנדרשת תוספת ראייתית מסוג זה. עמד על כך השופט ע' פוגלמן בע"פ 8107/09 דענא נ' מדינת ישראל (27.6.2011): "הלכה היא כי התבטאויות שיש בהן ביטוי לתחושת אשם או להכרת אשמה מצידו של נאשם מהוות ראשית הודיה, ובתור שכאלה בכוחן להצטרף לראיה בסיסית ולשמש לה 'סיוע' או 'דבר-מה' במקום שנדרשת תוספת מאותו סוג" (שם בפסקה 22, וראו גם, ע"פ 3834/10 והבה נ' מדינת ישראל (6.3.2013) (להלן: עניין והבה); ע"פ 8680/11 פלוני נ' מדינת ישראל (5.6.2013) (להלן: עניין פלוני); ע"פ 8743/09 מנקין נ' מדינת ישראל (13.2.2013)). 68. התנהגות שאינה מתיישבת עם התנהלותו של אדם שהוא חף מפשע, היא התנהגות מפלילה, אשר מהווה אף היא חיזוק לראיות התביעה. כך, למשל, נקבע בע"פ 677/84 דוד נ' מדינת ישראל, פ"ד מא (4), 33, 50, (1987), כי: "... בריחה והימנעות מהתייצבות ביודעין שהמשטרה דורשת התייצבותו של פלוני, מטילות על אותו אדם חשד כבד. זו התנהגות מפלילה, אשר, אם לא נמצא לה הסבר מניח את הדעת, יכולה לשמש אפילו ראיה נסיבתית בצד ראיות אחרות לביסוס ההרשעה" (וראו גם, עניין והבה, בפסקה 117; ע"פ 5264/12 עטייה נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (20.9.2012)). באופן זה, נקבע בעניין פלוני, כי הכחשה גורפת של הנאשמים, במהלך חקירתם במשטרה, הכחשה שנועדה להרחיקם ממעורבות במעשים המפורטים בכתב האישום, היא בגדר התנהגות מפלילה, המחזקת את ראיות התביעה, ככל שלא סופק לה הסבר סביר (וראו, בהקשר זה, ע"פ 6972/09 אבוטבול נ' מדינת ישראל (27.2.2012) (להלן: עניין אבוטבול); וע"פ 9710/10 הילל נ' מדינת ישראל (7.11.2012)). שטיפת רכב על מנת לטשטש סימנים הנוגעים לביצוע עבירה, הוגדרה בפסיקה כהתנהגות מפלילה (עניין אבוטבול, בפסקה מא); וכן הדבר לגבי הבעת חשש באשר להימצאות טביעות אצבע על גבי נשק ששימש לביצוע עבירה (ע"פ 356/81 אושרי נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(1), 113, 128 (1983)). 69. אשר לשקרי הנאשם, ציינתי בע"פ 2731/12 סוילם נ' מדינת ישראל (11.11.2014), כי: "הלכה היא, כי בנסיבות המתאימות רשאי בית המשפט ליתן לשקרים מהותיים שנמסרו על ידי נאשם במהלך חקירתו, משקל ראייתי עצמאי, עד כדי ראיית סיוע במקום שנדרשת ראיה כזו. כל זאת, בהתקיימם של מספר תנאים: מדובר בשקר בעניין מהותי; אשר מוכח בראיה או בעדות עצמאית; השקר ברור וחד משמעי; והוא מכוון להכשיל את החקירה ולהטעות את בית המשפט; תנאי נוסף הוא כי השקר קשור לעבירה עליה נסב המשפט ואינו נובע מעילה שאינה רלבנטית, לצורך בירור האשמה. שקרי הנאשם בחקירה אינם יכולים להחליף את התשתית הראייתית הנדרשת לצורך הרשעה, אך ניתן לייחס להם משקל עצמאי, כראיה המחזקת את ראיות התביעה (עניין סיבוני). כוחם הראייתי של השקרים מותנה בהעדרו של הסבר סביר שניתן על ידי הנאשם לאותם שקרים" (שם, בפסקה 75, וראו גם, ע"פ 5933/11 איטל נ' מדינת ישראל, בפסקה 96 (26.6.2014)). 70. ובחזרה לענייננו. את התבטאותו של המערער כלפי ב', ערב התרחשות האירוע, יש לראות כראשית הודייה. כזכור, אמר המערער ל-ב' כי למחרת היום תהיה לה הפתעה ממנו, וכי היא צפויה לשמוע הודעה שתזעזע את כל העולם. בית משפט קמא היה מודע למורכבות אישיותה של ב' ולעובדה כי אפשר שתהיה חדורה ברצון לנקום במערער, אשר הוליך אותה שולל ונתן לה להאמין כי הוא מתכוון לשאת אותה לאישה. ואולם, לאחר שבית משפט קמא הזהיר את עצמו, חזור והזהר, הוא החליט ליתן אמון בגרסתה הבסיסית של ב'. יצויין, כי המערער אינו מכחיש כי אמר ל-ב' שלמחרת היום צפויה לה הפתעה, וניסיונו של המערער להסיט הפתעה מובטחת זו, לעניין מעצרו של ה', אחיה של ב', לא זכה לאמונו של בית משפט קמא, מהטעמים שפורטו על ידו. בנסיבות אלה, עצם הודעתו של המערער כי צפוי להתרחש אירוע שהוא בגדר "הפתעה", ערב התרחשות האירוע הקשה, וגם אם נשמיט את המשכו המפליל של המשפט, יש בו כדי לשמש ראשית הודייה, ונראה בבירור כי מדובר בהתבטאות המשקפת הכרת אשמה מצידו של המערער. בקטגוריה של התנהגות מפלילה, שהיא בנידון דידן בעלת מסה קריטית, ניתן למנות, בין היתר, את אלה: הגעתו של המערער למצפה, ימים לא רבים לפני האירוע, והפניית תשומת לבה של ב' לרכב שהתדרדר לתהום, באותו מקום; חידוש הביטוח על ידי המערער, ימים ספורים לפני האירוע הטראגי; התנהגותו של המערער לאחר התדרדרות הרכב, כאשר לא דיווח לעוברי הדרך שהגיעו למקום על שאירע, ולא שיתף פעולה עם מאמצי החילוץ; התבטאותו של המערער כי הבנות שלו מתו מבלי להזכיר, ולו במילה אחת, גם את נשותיו; התנהגותו של המערער בבית החולים, שעה ששידל את בתו ד' למסור הודעה שקרית לחוקר הילדים, על מנת לטשטש את אחריותו לאירוע; התנהגות המערער לאחר שחרורו מבית החולים, כאשר נמנע מלהביע רגשות אבל ועצב על האובדן, והתעניינותו בכספי הביטוח ובקבלת רכב חדש; ולבסוף, חיזוריו הנמרצים אחר מאהבותיו השונות, כאילו לא התרחש אסון נורא במשפחתו. יודגש, כי יש להתייחס למכלול התנהגותו של המערער בפרשה, גם אם ניתן לספק הסבר תמים לכל אחד ואחד מהמעשים והמחדלים שפורטו לעיל. צֶבֶר זה של התנהגויות מפלילות יש בו כדי לחזק, באורח מהותי, את הראיה המרכזית, וגם אם אין בפנינו ראיה עצמאית לאשמתו של המערער, יש לראות בכך משום נדבך חשוב ובעל משקל ראייתי משמעותי, במסגרת ראיות התביעה. 71. שקריו של המערער הינם רבים, ונגיעתם לליבת האירוע הינה ברורה וחד משמעית. נפתח, תחילה, בשקר המהותי ביותר, שעניינו מסירת הגרסה השקרית, היא "גרסת האוטובוס". המערער מסר, בקור רוח ובאופן משכנע ביותר, גרסה שלמה וקוהרנטית באשר לאופן התרחשותו של האירוע, שהתבררה בהמשך כעורבא פרח. המערער דבק בגרסה זו במשך כחודשיים ימים ואף השתתף בשחזור, שבו נצמד עדיין לגרסה שקרית זו. שקרי המערער, בהקשר זה, שלא ניתן להם הסבר של ממש, מחזקים עד מאוד את ראיות התביעה. לשקר מהותי זה משקל ראייתי עצמאי, ויש לראותו כראיה נסיבתית, הנושאת עמה ביטוי לתחושת אשם מצדו של המערער. שקרים מהותיים נוספים ניתן למצוא, בין היתר, באלה: הכחשותיו הגורפות של המערער כי ניהל קשרים רומנטיים כלשהם מחוץ לנישואין; נסיונותיו לתאר את מערכת היחסים שלו בתוך המשפחה כאידיאלית, שעה שהודה בפני ב' כי הוא נהג להכות את נשותיו, ואף פירט בפניה את צרותיו ואת קשייו המשפחתיים; שקריו של המערער בדבר מצבו הנפשי הקשה לאחר התאונה; וטענתו השקרית בדבר בעיות זכרון שפקדו אותו. בית משפט קמא קבע, בהקשר לשקריו של המערער, כי: "שקרי המערער הצטברו בתיק זה לכלל מסה קריטית שאין עוד להשתחרר ממנה באמצעות הסבר שלם כלשהו. מהותם – יורדות לשורשו של עניין, תדירותם ועוצמתם – מה רבה ומסחררת...". מילים כדורבנות שאין להוסיף עליהם דבר, ונראה כי אכן מדובר בשקרים שיש להם משמעות ראייתית נכבדה לחובתו של המערער. 72. לסיכום חלק זה, גם אם אין מדובר בראיות בעלות משקל עצמאי, שיש בכוחן ליצור תשתית נפרדת ומקבילה להפללתו של המערער, אין ספק כי מדובר בראיות בעלות עוצמה רבה התומכות, מחזקות, ומסייעות לראיה המרכזית, הנוגעת למעשיו ומחדליו של המערער, אשר הובילו במישרין להתדרדרותו של הרכב על נוסעיו לתהום. 73. ואם הגענו עד הלום, מן הראוי להתייחס, בקצרה, לטענה בדבר קיומם של מחדלי חקירה. כפי שציינתי בע"פ 5633/12 ניימן נ' מדינת ישראל (10.7.2013): "בחינת טענות הנוגעות למחדלי חקירה תעשה בשני שלבים: תחילה יש לבחון האם מדובר כלל במחדל חקירה. רק אם המענה לשאלה הראשונה הוא בחיוב, יש לבחון את השאלה האם בשל מחדלי החקירה הנטענים נפגעה יכולתו של הנאשם להתמודד כראוי עם חומר הראיות אשר עמד נגדו, עד כי קיים חשש ממשי כי הגנתו קופחה, כמו גם זכותו להליך הוגן. בחינה זו נעשית, תוך שקלול המחדלים הנטענים אל מול התשתית הראייתית שהונחה בפני הערכאה הדיונית (שם, בפסקה 48, וראו גם, ע"פ 875/12 אבו להה נ' מדינת ישראל (7.1.2013); ע"פ 6924/12 בעראני נ' מדינת ישראל (29.10.2013); ע"פ 3947/12 סלאח נ' מדינת ישראל (21.1.2013)). 74. בענייננו, נטען על ידי עו"ד אשכנזי למחדלי חקירה הנעוצים באי זימונה של ב' לחקירה חוזרת; באי התייחסות מעמיקה ל"גרסת המנגל" שהעלה המערער; ושריפתו של הרכב המדובר, במהלך מאמצי הכיבוי והחילוץ. סבורני, כי אין לראות ב"מחדלים" נטענים אלה, וגם באחרים שהוזכרו במרומז, משום מחדלי חקירה. יש לזכור, כי המערער היתל בחוקרים, במשך כחודשיים ימים, שעה שהחזיק בגרסה שקרית, אשר הופרכה רק לאחר חקירה יסודית ומאומצת. המערער לא שיתף פעולה עם מאמציהם של החוקרים להגיע אל חקר האמת, ובכך הוא סיכל כל אפשרות לאתר ממצאים שונים מזירת האירוע, שאינם קשורים לגרסתו הראשונית. לפיכך, גם אם נניח כי לא נאספו כל הממצאים הרלבנטיים בזירת האירוע, אין לו למערער אלא להלין על עצמו. אשר לזימונה החוזר של ב', דומה כי נעלמה מעיני עו"ד אשכנזי העובדה כי סניגורו הקודם של המערער ויתר על זימונה של ב' לעדות חוזרת, ותמהני אם עו"ד אשכנזי סבור כי היה על בית המשפט לכפות על המערער את זימונה החוזר של ב' לשם מתן עדות, חרף התנגדות סניגורו לכך. אשר לטענה בדבר שריפת הרכב, הנני סבור כי מדובר בטענה צינית, שהיא גם חסרת כל בסיס. כיצד ניתן לבוא בטרוניה אל גורמי החילוץ וכיבוי האש, אשר עשו כל שלאיל ידם כדי להציל את בני משפחתו של המערער, כי לא הקפידו על שלמותו של הרכב. עצם העלאת הטענה כי הם התרשלו בשמירתו של הרכב, מקוממת עד מאוד בנסיבות העניין, וטוב היה אלמלא הועלתה טענה מופרכת זו. מכל מקום, גם אם אניח, לצורך הדיון בלבד, כי מדובר במחדלי חקירה כאלה ואחרים, עדיין אין בפנינו מחדלים שיש להם פוטנציאל לסייע למערער בהגנתו וליצור ספק בדבר אשמתו. כמו כן, אינני סבור כי קופחה זכותו של המערער למשפט הוגן. 75. לסיכום, הנני סבור כי עמדה בפני בית משפט קמא תשתית ראייתית איתנה שהובילה להרשעתו של המערער בכל העבירות שיוחסו לו, ואציע לחבריי לדחות את ערעורו על הכרעת הדין. הערעור על עונשו של המערער 76. לטענת בא כוחו המערער, לא היה מקום לצבירת העונשים בעניינו של המערער, שכן מדובר במעשה אחד, אשר הביא למותן של שתי נשותיו ובתו, ולפציעתה של בתו האחרת. טרם שאדרש לטענה זו, מן הראוי לחזור ולהזכיר את המעשה הנפשע והנתעב שביצע המערער, שעה ששלח אל מותן את בני משפחתו הקרובים ביותר, תוך שהוא רומס ברגל גסה את כל הערכים האנושיים הבסיסיים, ובראשם הערך של קדושת חיי האדם. בית משפט קמא ציין בגזר דינו, כי "קצרה היריעה מלתאר פעם נוספת את סיפור המעשה – טרגדיה משפחתית – גזר דין מוות שהשית [המערער] על בשר מבשרו – שתי נשותיו ובתו, שעה שבת נוספת אך בנס ניצלה". ומכאן לנושא הצטברות העונשים. נקודת המוצא לדיוננו תמצא בהוראת סעיף 186 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982, הקובע לאמור: "בית המשפט רשאי להרשיע נאשם בשל כל אחת מן העבירות שאשמתו בהן נתגלתה מן העובדות שהוכחו לפניו, אך לא יענישהו יותר מפעם אחת בשל אותו מעשה". בתי המשפט נדרשו, לא אחת, לפרשנות התיבה "אותו מעשה", תוך שימוש במבחני עזר, וביניהם המבחן הצורני – עובדתי והמבחן המהותי – מוסרי (ראו, בהקשר זה, ע"פ 3206/11 ז'אנו נ' מדינת ישראל, בפסקה 10 (10.6.2013) (להלן : עניין ז'אנו). בע"פ 9804/02 שר נ' מדינת ישראל (21.4.2004), ציין השופט (כתוארו אז) מ' חשין, כי : "דעתי היא זו, שבעבירות של אלימות נגד אדם, בוודאי כך בעבירות רצח, הריגה, או פגיעה חמורה באדם – פירוש המושג 'אותו מעשה' ייסוב לא אך את העושה אלא – ואולי אף בראש ובראשונה – את הנפגע... אדם – כל אדם – עולם ומלואו הוא. ועל דרך העיקרון, מעשה גרימת מותו של אדם בניגוד לדין יש וראוי לראות בו מעשה לעצמו; מעשה המטיל אחריות לעצמה של העושה, אחריות הגוררת אחריה עונש לעצמו, לכל נפגע זכותו – זכות מן הטבע היא – לחיים ולשלמות הגוף, וזכות זו שמן הטבע, חובתה של החברה לפרוש עליה וסביבה הגנה ראויה. האדם הוא תכלית המשפט, וחייו וכבודו של האדם מחייבים את המשפט" (שם, בפסקה 23). ואשר לשאלת הצטברות העונשים, הוסיף וקבע השופט חשין "על דרך הכלל נאמר, כי במקום שהמדובר הוא בעבירה המלווה בכוונה, יוטלו על העושה עונשים מצטברים, אלא אם נסיבותיו המיוחדות של המקרה תורינה אותנו על חפיפת העונשים, כולם או חלקם" (שם, בפסקה 26). וכך גם נקבע בע"פ 1742/91 פופר נ' מדינת ישראל, פ"ד נא (5) 289 (1997), בהתייחס למי שנדון, בין היתר, לשבעה מאסרי עולם מצטברים בגין רצח של שבעה אנשים, תוך שימוש בנשק חם: "מסקנה זו היא הכרחית גם מנקודת מבט מוסרית, המכירה בקדושת חייו של אדם כערך יסוד. ערך חיי אדם וסלידתנו העמוקה ממעשים הפוגעים בו חייבים למצוא ביטוי מפורש ונפרד גם במסגרת גזירת העונש, הן לעניין מספר העונשים שיש לגזור על הנאשם והן לעניין הצטברותם. אף כי מעשה רצח של אדם בודד הוא כשלעצמו מעשה נפשע וחמור מאין כמותו, גזירה של אותו עונש, על מי שרצח אדם אחד ועל מי שרצח רבים עלולה להתפרש כהחלשה של משמעות ערך חיי האדם, ואף עלולה לפגוע במידת ההרתעה. שכן, מה יעצור רוצח מלהרבות את קורבנותיו אם בגין הקורבנות הנוספים הוא לא יהיה צפוי לכל תוספת עונש" (שם, בעמ' 303, מפי השופטת ד' דורנר, וראו גם, ע"פ 5417/07 בונר נ' מדינת ישראל, בפסקה 27 (13.5.2013); עניין והבה, בפסקה 150). 77. יישום עקרונות אלה בענייננו מוביל למסקנה ברורה וחד משמעית, כי צדק בית משפט קמא בגוזרו על המערער עונשים מצטברים, בגין 3 מעשי רצח ועבירה נוספת של ניסיון לרצח. לא הוצגו בפנינו טעמים של ממש, על שום מה יש לסטות, במקרה דנן, מהכלל, לפיו בעבירות מסוג זה, המאופיינות בתכנון מוקדם ובאכזריות רבה, יש לגזור על העבריין עונשים מצטברים. 78. לפיכך, אציע לחבריי לדחות גם את הערעור על גזר דינו של בית משפט קמא, ובכך יידחה הערעור על שני חלקיו. ש ו פ ט המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: א. מצטרף אני לחוות דעתו של חברי השופט שהם. ב. הסניגור המלומד עשה כמיטב יכולתו להציג את ה"איפכא מסתברא", אך הראיות (הנסיבתיות) במקרה זה נסרקו בקפידה הן בבית המשפט קמא והן בחוות דעת חברי. אכן ראיות נסיבתיות טעונות בדיקת יתר, כמובן (ראו ע"פ 6167/99‏ בן שלוש נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(6) 577, 587-586 (2003); ע"פ 6392/13 מדינת ישראל נ' קריאף, פסקאות 104-95 לחוות דעתו של השופט סולברג ופסקאות א'-ג' לחוות דעתי (21.1.15)), וכך נעשה. בדיקתנו מעלה, כי המערך העובדתי לו טוען המערער אינו תואם את הממצאים, הכל כפי שתיאר חברי. ג. קשה להלום במונחי אנוש את המעשה הנורא שעשה המערער, שהעט אינו רוצה לכתבו והנייר אינו רוצה לקלטו. לכן גם גזר הדין אינו מופרך, חרף חומרתו. ש ו פ ט השופט ח' מלצר: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' שהם. ניתן היום, ‏ט"ז באייר התשע"ה (‏5.5.2015). המשנה לנשיאה ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 11011190_I08.doc יא מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il