פלוני נ. פלוני

פסק-דין בתיק בע"מ 1119/06 בבית המשפט העליון בע"מ 1119/06 בפני: כבוד הנשיא (בדימוס) א' ברק כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט ס' ג'ובראן המבקשת: פלוני נ ג ד המשיבים: 1. פלוני 2. כפר זיתים- מושב עובדים להתשייבות חקלאית שיתופית בע 3. מינהל מקרקעי ישראל 4. הסוכנות היהודית לארץ ישראל בקשת רשות ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בנצרת מיום 29.12.05 בע"מ 1038/04 שניתן על-ידי כבוד השופטים מ' בן-דוד, א' אברהם וג' דה-ליאו תאריך הישיבה: ה' בניסן התשס"ו (3.4.06) בשם המבקשת: עו"ד איקו פרי; עו"ד יעל פרי בשם המשיב 1: עו"ד זאב וייל; עו"ד עודד בריק בשם המשיב 3: עו"ד רות גורדין בשם המשיבה 4: עו"ד יפעת לוי-שלג פסק-דין השופט א' ריבלין: פתח דבר 1. לפנינו בקשת רשות ערעור על פסק-דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד הנשיא מ' בן דוד והשופטים א' אברהם ו- ג' (דה ליאו) לוי), שבו הוחלט ברוב דעות לקבל את הערעור על פסק-דינו של בית המשפט לענייני משפחה בטבריה (כבוד השופטת א' בוהדנה). לאחר שנשמעו טענות בעלי הדין בפנינו, ובעת כתיבתו של פסק הדין, נפטרה, למרבה הצער, המבקשת – הגב' זוהרה דוד ז"ל. משהודע לנו הדבר, ביקשנו את תגובתם של הצדדים להשלכות פטירתה של המבקשת – אם ישנן. תגובה כזו לא באה בפנינו, אולם מבאי-כוח המבקשת שמענו כי "מפאת כבודה של המנוחה, וכנהוג בקרב משפחתה החליטו יורשיה שלא להגיש בקשה לקיום צוואתה, אלא בחלוף שנה מפטירתה". תקנה 36 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי) קובעת לאמור: "לא תפוג תובענה על שום שאחד מבעלי הדין מת או פשט את הרגל, ובלבד שעילת התובענה בעינה עומדת; ואם מת אחד מבעלי הדין בין גמר הדיון לבין פסק הדין, לא תפוג התובענה אף אם אין עילתה קיימת עוד אלא מותר ליתן פסק דין". תקנה זו חלה גם בהליך שבפנינו, זאת מכוח האמור בתקנות 410 ו– 426 לתקנות סדר הדין האזרחי (ראו גם ע"א 839/99 גמלה מעטוף נ' שמחה מעטוף, תק-על 2000(1), 68). משכך, ראינו לנכון ליתן את פסק-דיננו לגופה של המחלוקת. הרקע העובדתי וההליכים הקודמים 2. ביסוד הבקשה: סכסוך בין סבתא לנכד. המשיב הוא נכדה של המבקשת; אביו – בנה של המבקשת - הלך לעולמו בשנת 2001 (להלן: המנוח). המבקשת, ילידת שנת 1904, רשומה במינהל מקרקעי ישראל (להלן: המינהל) ובאגודה השיתופית – כפר זיתים (להלן: האגודה או המושב) כבעלת זכויות במשק 22 בכפר זיתים (להלן: המשק או הנחלה). מעמדה הוא כשל יתר חברי המושב – "בר רשות". עקרונית, זכויות בני הרשות במושב מוסדרות על-ידי הסכם משולש בין המינהל – האגודה – והסוכנות היהודית (להלן: הסוכנות). ההסכם המשולש קובע, בסעיף 10(א) שבו, את מהות הזכויות המוקנות מכוחו: המישבת מוסרת בזה בהסכמת המשכיר את המשבצת, לשימושה של האגודה בתורת בת רשות בלבד, לתקופה של שלש שנים, וזאת לצורך ביצוע כל מטרות חוזה זה. האגודה מאשרת בזה כי על ידי חתימתה על חוזה זה היא קבלה את המשבצת מידי המישבת כבת רשות, כאמור לעיל, למען הסר ספק, מצהירה בזה האגודה במפורש, כי היא רואה כמתן רשות לחזקה ולעיבוד של יחידת משק על ידי המישבת לחבר אגודה או למי שאושר ע"י המישבת כמתישב במושב כמתן רשות לאגודה באותה יחידה בהתאם לחוזה זה... עוד מובהרות במסגרת ההסכם המשולש הדרכים להעברת הזכות במשק לאחר. ההסכם מתווה שני מסלולים; האחד, קבוע בסעיף 20(ד) ועוסק בהעברת הזכויות במהלך חייו של חבר אגודה: (ד) אסור לחבר אגודה להעביר ו/או למסור לאחר את זכויות השימוש שלו במשקו לרבות בית המגורים, אלא אם קיבל לכך הסכמת המשכיר בכתב ומראש, וכתנאי נוסף שהמציא גם את הסכמת המישבת שתינתן, אם תינתן, לאחר שהאגודה תודיע בכתב למישבת עמדתה. השני, דן בהעברת הזכויות לאחר פטירתו של חבר אגודה, לבן זוג או ל"בן ממשיך". מסלול זה מעוגן בסעיף 20(ה)(1), שכך קובע: (ה)(1) במקרה של פטירת חבר אגודה או מתיישב בישוב יועברו כל זכויותיו בנחלה לבן/בת הזוג שנותר בחיים. באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המישבת. (ההדגשות הוספו - א' ר') 3. המבקשת התגוררה במשק מיום עלייתה ארצה בשנת 1949 ועד לשנת 2002. בשנת 1980 עבר בנה המנוח לגור עימה במהלך ימות השבוע, ואילו בסופי השבוע ובמועדים פקד הוא את משפחתו המתגוררת בעיר רעננה. ביום 6.2.1980 חתמה המבקשת, בטביעת אצבע (משלא ידעה קרוא וכתוב), על תצהיר שבו נכתב: 1. הנני אמו של מר שלמה מחפוד נושא ת.ז. מס' 4107094. 2. אני ידועה גם בשם שרה מחפוד. 3. הנני מעבירה לבני הנ"ל את כל זכויותי במשק 22 בכפר זיתים. 4. אין לי כל התנגדות כי מלוא זכויותי בנכס הנ"ל תועברנה בשלמותן ע"ש בני שלמה הנ"ל. להלן ייקרא תצהיר זה: תצהיר המבקשת. בתאריך 11.5.1981 חתם המנוח על תצהיר, שזו לשונו: 1. הנני בנה של הגב' זהרה דוד מחפוד הידועה גם בשם שרה מחפוד ת.ז. 4107091. 2. אני רוכש ללא תמורה מאימי הנ"ל את כל זכויותיה במשק 22 בכפר זיתים. 3. אימי הנ"ל מעבירה על שמי את מלוא זכויותיה במשק 22 בכפר זיתים ללא כל תמורה. 4. אני מתחייב להחזיק את אימי בביתי ולדאוג לכלכלתה ולכ[ל] מחסורה במשך כל ימי חייה. להלן ייקרא תצהיר זה: תצהיר המנוח. שני התצהירים – זה של המבקשת וזה של המנוח – אומתו על ידי עו"ד צנעני, שבינתיים הלך לעולמו. בשנת 2001, כפי שצוין, נפטר בנה של המבקשת. אז התגלעה המחלוקת בין המבקשת לבין המשיב – הנכד - בדבר הזכויות במשק. הדברים הגיעו לידי כך שהמבקשת הגישה תלונה במשטרה וסיפרה כי היא חוששת לחייה, בשל איומים שהשמיע כלפיה המשיב. במקביל הגישה המבקשת בקשה לצו הגנה מבית משפט, ואכן, בדיון שנערך במעמד שני הצדדים, הושגה הסכמה בדבר היקפו של הצו. בשנת 2002 העבירה המבקשת את מקום מגוריה לבית אבות. לדבריה, צעד זה הוא תוצאה של השתלטות המשיב על הנכס והשמעת איומים כלפיה. על רקע השתלשלות זו הגישה המבקשת תביעה למתן פסק-דין הצהרתי לפיו היא בעלת הזכויות במשק. המבקשת עתרה לבית-המשפט בבקשה כי יורה למשיב להימנע מלהיכנס לתחום המשק. היא גם ביקשה לפצותה על עוגמת הנפש שגרם לה. המשיב טען בפני בית המשפט לענייני משפחה כי הזכויות במשק הועברו לו הן מכוח ירושת אביו, שקיבל לידיו את הזכויות על-פי הסכם המתנה המשתקף בתצהיר המבקשת, הן מכוח היותו יורש של "בן ממשיך". שתי טענותיו אלה של המבקש – נדחו. 4. אשר לתצהיר המבקשת, דחה בית המשפט לענייני משפחה את טענתה של המבקשת כי היא חתמה עליו בשל תרמית והטעיה. עם זאת, כך נקבע, המבקשת לא התכוונה להעביר את זכויותיה במשק בעודה בחיים: "התרשמתי מהתובעת מעדותה כי היא קנאית לעצמאותה ולאי תלותה בזולת. ממרום 100 שנותיה, הבהירה חזור והבהר כי לא היה בדעתה להעביר זכויותיה למאן דהוא בעודה בחיים". בית המשפט קבע כי מתנתה של המבקשת למנוח – העברת זכויותיה כבת רשות – נסבה על זכויות אובליגטוריות, ובשל כך, אינה מותנית ברישום ובקיום דרישות ההסכם המשולש. עם זאת, כך נקבע, הייתה זו מתנה על תנאי – והתנאי הוא שהמנוח יכלכל את אמו וידאג לכל מחסורה עד יום מותה. תנאי זה, כך נפסק, אינו יכול להתקיים בשל פטירתו של המנוח, ולפיכך - ההסכם בטל. אשר למסלול "הבן הממשיך", קבע בית המשפט כי לא ניתנה הסכמת המינהל להעברת הזכויות, כנדרש. "... מתעודת עובד ציבור" – הוסיף בית המשפט – "עולה כי לא נקבע למשק בן ממשיך, למעשה לא הוגשו מסמכים המעידים על קבלת המנוח כבן ממשיך ומעולם לא התקיימו הליכים למינויו בסוכנות ובמינהל ואם היו בודאי לא הושלמו". על אף קביעתו זו המשיך בית המשפט ובחן מה היה המצב המשפטי לו הוכר המנוח כ"בן ממשיך". וכך קבע: יתרה מכך, גם בהנחה שהמנוח הוכר כבן ממשיך לפי תעודת עובד ציבור בהתאם להסכם המשולש, רישום המשק על שמו נעשה רק בעת פטירת בעלי הזכויות במשק, וכל עוד בעל הזכויות במשק הינו בחיים הזכויות במשק הינן שלו. התובעת שתיבדל לחיים ארוכים עודנה בחיים ואין לו לנתבע הזכות לבקש העברת רישום המשק על שמו מכוח זכותו של אביו. משנפטר המנוח לפני אמו – כך קבע בית המשפט לענייני משפחה - חוזרות הזכויות במשק להורה, וממילא, למשיב – הנכד – לא הועברו הזכויות. בית המשפט לענייני משפחה הצהיר, אפוא, כי הזכויות במשק הן של המבקשת. 5. על פסק-דין זה הגיש המשיב ערעור לבית המשפט המחוזי. בדעת רוב, מפי השופטים מ' בן דוד וא' אברהם, נקבע כי יש לקבל את הערעור. בית המשפט קבע כי המנוח העתיק את מקום מגוריו למושב, בשנת 1980, כדי לקבל לידיו את הזכויות במשק, וכי בתצהירה העבירה לו המבקשת, במתנה שהושלמה, את זכויותיה. מתנה זו – כך נפסק – לא הותנתה באמור בתצהירו של המנוח – וראיה לכך ניתן למצוא בפרוטוקול ישיבת ועד המושב מיום 29.1.1980: "נתקבלה פניה של מחפוד שרה להעברת המשק על שם מחפוד שלמה ויעשו כל הסידורים הדרושים". הסכם המתנה – כך הוסיף בית המשפט וקבע - מבטא מפגש רצונות הדדי של שני הצדדים, ומגשים את האינטרסים שלהם: מבחינת המבקשת אפשרה המתנה את "החייאת" המשק ואת דברתו של בנה לדאוג לכל מחסורה, ומבחינת המנוח העניק לו ההסכם את הזכויות במשק. בית המשפט המחוזי הדגיש כי: מן העובדה, שהמנוח לא השלים את רישום העסקה אצל הסוכנות היהודית ומנהל מקרקעי ישראל אין ללמוד, כי המשיבה לא נתכוונה להעביר לבנה את הזכויות במשק לבנה עוד בחייה. רצונה נתגבש בשנת 1980, והוא בא לידי ביטוי כתוב, ברור ומפורש בתצהיר שנתנה. תוכנו של החוזה היה ונותר ברור: העברה בלא תמורה של המשק מן האם לבן. מן הדברים שתאר המערער מפי-אביו המנוח, לפיהם האב בחר שלא לעשות להשלמת רישום הזכויות על שמו כל עוד אמו-המשיבה בחיים, על שום הכבוד שהוא רוכש לה, אין ללמוד לחובתו, כאילו החוזה, לפי תוכנו, לא נתכוון להעביר את הזכויות מן האם לבן לאלתר. אדרבא, דברי המנוח (עליהם העיד בנו המערער) מהווים הסבר ראוי מדוע לא הושלם הרישום, משמע לא משום שכך הסכים עם המשיבה, כי אם משום הכבוד שרכש לה. מעבר לכך, ציין בית המשפט המחוזי כי אף אם תצהירו של המנוח היה בגדר תנאי הכלול בהסכם, הרי שהתנאי ניתן למימוש, כיוון שקיומו של ההסכם, על כל נדבכיו, מועבר עם פטירת המנוח לעיזבונו. סיכומו של דבר, בית המשפט קבע כי חרף מותו של המנוח – המתנה עומדת בתוקפה. בית המשפט המחוזי הוסיף ובחן את נפקות הדרישה, שמקורה בחוזה המשולש, בדבר הסכמת המינהל להעברת הזכויות במשק. נפסק כי היאחזותה של המבקשת בפגם הנובע מהתנהגותה–שלה ומהתנהגותו של המנוח (קרי: אי קבלת הסכמת המינהל להעברת הזכויות), על מנת להתנער מתוקף ההתחייבות שנתנה, אינה ראויה ואין ליתן לה יד. כמו-כן, בית המשפט פירש את הוראת ההסכם המשולש ככזו שאינה שוללת את עבירותה של הזכות, ואף לא את תוקפה של העברה. זאת ועוד, בית המשפט נסמך על כך שהמינהל כלל לא הביע התנגדות להעברת הזכויות, ולכן, כך נקבע, יש לראות בו כמסכים לראיית המנוח כבן ממשיך: בעניינו שלנו – המנוח הלך לעולמו בטרם פנה למינהל וביקש את הסכמתו להעברה. חשוב לומר, כי בפני בית משפט קמא לא הביע המינהל התנגדות להעברת הזכויות. ואמנם, מה לו, למינהל כי יתנגד? ואם כך הוא, ניתן לראותו כמי שנתן מענה חיובי לפניה שהופנתה אליו ליתן את הסכמתו להעברת הזכויות, שאז ניתן להשלים את העברת הזכויות לשמו של המנוח. אגב, באותה עמדה נקטה גם הסוכנות היהודית, ועמדה דומה הביע המושב, שאף סבר, כי את המנוח יש לראות כבן ממשיך, היינו מבחינתו של המושב – ראוי ליתן את המשק למנוח, כך או אחרת. סוף דבר: בית המשפט פסק כי המבקשת התכוונה בחוזה המתנה להעביר את הנחלה למנוח בעודה בחיים, וכי לפיכך יש לרשום את הזכויות במשק על-שם עזבון המנוח, כאשר דין הזכויות יקבע "לפי כללי 'הירושה' הקבועים בחוזה המשולש". 6. למסקנה שונה הגיעה, בדעת מיעוט, השופטת ג' (דה ליאו) לוי; לשיטתה, אין בתצהירה של המבקשת משום הקניית מתנה, אלא התחייבויות הדדיות: "מחד, האם התחייבה להעביר לבנה את זכויותיה, וזאת כבן ממשיך, לאחר פטירתה, ואילו בנה התחייב לדאוג לה עד יומה האחרון". ראיה לכך מצאה בעצם חתימתו של המנוח על התצהיר השני. לו הושלמה המתנה – תהתה – מה טעם היה בחתימתו על התצהיר השני? עוד התייחסה השופטת לעובדה שהמנוח לא פעל, במשך 21 שנים, להעברת הזכויות במשק על-שמו – ראיה לכך שכוונת הצדדים הייתה להעביר את הזכויות לאחר פטירתה של המבקשת. אומנם, בשנת 1980 הודיעו המבקשת והמנוח לרשויות המס על העברת הזכויות למנוח, ועל פי פרוטוקול המושב מיום 29.1.1980 נתקבלתה פנייתם להעברת הזכויות במשק על-שם המנוח. ואולם, קבעה השופטת לוי, פעולות אלה מעולם לא הושלמו, ואף מכך יש ללמוד כי כוונת הצדדים הייתה שהמנוח יוכר כ"בן ממשיך" לאחר פטירתה של המבקשת, או אז יועברו אליו זכויותיה בנחלה. השופטת לוי הוסיפה והדגישה כי לא מולאו דרישות ההסכם המשולש – לא ניתנה הסכמת המינהל בכתב ומראש למינוי המנוח כבן ממשיך. בבחנה את זכויותיו של המנוח ביום פטירתו, קבעה השופטת כי "... הבן הממשיך רוכש את זכויות ההורה רק לאחר פטירתו, ואין לו כל זכויות בנחלה משל עצמו ואף לא זכות מעין קניינית. ממילא כאשר המנוח נפטר לפני אימו, לא היו לו כל זכויות קנייניות ואין ליורשיו כל זכויות כאלה, והמשיבה הינה בעלת הזכויות היחידה כפי שקבעה בצדק השופטת קמא". השופטת חזרה וציינה כי משלא התקבלה ההסכמה הנדרשת, לא הועברה הזכות למנוח - "למצער הוא [המנוח] קיבל זכות לחזקה בחלקה ביחד עם המשיבה, וזאת על מנת להכשיר את מעמדו כבן ממשיך כלפי האגודה, לאחר אריכות ימיה של אימו". זכות זו – הטעימה - היא אישית ומוגדרת, ועם פטירתו של המנוח היא "פקעה מן העולם". מטעמים אלו סברה השופטת לוי כי יש לדחות את הערעור. פסק דינו של בית המשפט המחוזי הוא נשוא בקשת רשות הערעור שלפנינו. טענות הצדדים 7. המבקשת טוענת כי החלטתו של בית המשפט המחוזי עומדת בניגוד להלכות העוסקות בהעברת זכויות בין-דוריות במשפחות הנהנות ממעמד של "בר רשות"; היא גם מרוקנת, לדבריה מתוכן, את החוזה המשולש, וסוטה מנהלי מינהל מקרקעי ישראל והסוכנות היהודית. עוד טוענת המבקשת כי המנוח עבר להתגורר עימה בשל יחסיו הרעועים עם אשתו, ולא בעקבות פניה מצידה. היא מדגישה שהזכויות בנחלה רשומות על שמה, ושמעולם לא מונה בן ממשיך לנחלה. אכן, כך גורסת המבקשת, הקביעה כי המנוח מונה כבן ממשיך עומדת בניגוד להוראות ההסכם המשולש. לדידה, היה על בית המשפט ליתן את הדעת לנסיבות הקשות אשר הביאוה לעזוב את ביתה. עוד טוענת המבקשת כי לא היה בתצהירה משום הקניית זכויות למנוח, וכי מדובר בתצהירים הכרוכים האחד בשני – העברת הזכויות לאחר מותה בתנאי שידאג לכל מחסורה בימי חייה. משנפטר המנוח, טוענת המבקשת, לא היה בידו לכלכלה עד יום מותה, ומשכך, פקע ההסכם. לעומת זאת, המשיב גורס כי פסק דינו של בית המשפט המחוזי, בדין יסודו. חתימת המבקשת על התצהיר כוננה לשיטתו מפגש רצונות הדדי, שנתן ביטוי לאינטרסים של המבקשת ושל המנוח גם יחד; המנוח שיקם, לטענת המשיב, את המשק שעמד בפני קריסה, ומנע את הוצאתה של אימו מהמשק. בתמורה, העבירה לו המבקשת את זכויותיה במשק בשלמותן, ללא תנאי או חיוב נלווה, ומבלי להתנות זאת בהסכמת המינהל. המשיב מדגיש כי המנוח ובני משפחתו שילמו מחיר כבד שכן אבי המשפחה נעדר מביתו בכל ימות השבוע, והם אף סייעו בתחזוקת המשק מידי פעם. בנסיבות העניין, קמה להם, לטענת המשיב, הסתמכות לגיטימית על ההנחה כי הזכויות במשק הועברו אליהם. עוד מוסיף המשיב כי ניסיונה של המבקשת להיתלות בהעדר הסכמה של המינהל לוקה בחוסר תום לב. לחילופין טוען המשיב, כי אם ימצא בית המשפט שהעברת הזכויות טרם הושלמה, ושמדובר בהענקת מתנה על-תנאי, הרי שלא ניתן לראותה כמותנית בתנאי מפסיק שהתממש, כיוון שיורשיו של המנוח הבאים בנעליו (ובהם המשיב) יכולים לקיימו – עוד בימי חייה של המבקשת. החלטנו ליתן רשות ערעור ולדון בבקשה כאילו הוגש ערעור על-פי הרשות שניתנה. העברה על פי ההסכם המשולש 8. כפי שצוין בפתח הדברים, סעיף 20 להסכם המשולש מתווה שני מסלולים להעברת הזכויות המוקנות מכוח ההסכם, ובשני המקרים הוא מתנה את תוקף העברת הזכויות בדרישות פרוצדוראליות. סעיף 20(ד) קובע מפורשות כי העברת הזכויות עוד בחייו של חבר האגודה, מחייבת את "הסכמת המשכיר בכתב ומראש". סעיף 20(ה)(1) מורה כי "... באין בן/בת זוג לחבר האגודה או מתיישב ביישוב שנפטר יועברו כל הזכויות בנחלה בהתאם לבן ממשיך שנקבע על ידי ההורים ושאושר על ידי המישבת" (ההדגשות הוספו - א' ר'). פרט להוראות ההסכם המשולש, חלות על מינוי "בן ממשיך" גם תקנות האגודות השיתופיות (חברות), תשל"ג-1973, המגדירות מיהו "בן ממשיך" בזו הלשון: "'בן ממשיך' - בן אחד בלבד או בן מאומץ אחד או נכד אחד של בעל משק, לרבות בן זוגו, המחזיק בעצמו או מכוח התחייבות בלתי חוזרת בכתב של הוריו או מכוח ירושה..." (ההדגשות הוספו – א' ר'). עוד מסדירות התקנות את הליכי קבלתו של "בן ממשיך" כחבר אגודה, וכך נקבע בהקשר זה בתקנה 3א(ב): " בן ממשיך הכשיר לחברות על פי תקנון האגודה יגיש לועד ההנהלה בקשה בכתב להתקבל כחבר לפי הנוסח שבתקנון האגודה, בצירוף מסמכים המוכיחים את היותו בן ממשיך". כלומר, מינוי בר תוקף של "בן ממשיך" מחייב הגשת בקשה בכתב לאגודה ואת אישורה וכן את הסכמתו של המינהל. הדבר נועד להבטיח את הגשמת מדיניות המוסדות המיישבים, באשר לשימוש בקרקע חקלאית באגודות שיתופיות (ראו ע"א 1662/99 חזקיהו חיים נ' אליהו חיים, פ"ד נו(6) 295, 316 – 319). 9. במקרה שלפנינו, פרט לתרשומת בפרוטוקול ועד המושב מתאריך 29.1.1980 לפיה "נתקבלה פניה של מחפוד שרה להעברת המשק על שם מחפוד שלמה ויעשו כל הסידורים הדרושים", לא נקטו המבקשת והמנוח בפעולות הדרושות להשלמת העברת הזכויות. אין חולק כי הדרישות המנהליות על פי ההסכם – ובכלל זה הסכמת האגודה והמינהל - בין להעברת הזכויות על-פי סעיף 20(ד), ובין למינויו של המנוח כ"בן ממשיך" - לא ניתנה. הערכאה המבררת עוד הוסיפה וציינה: "מתעודת עובד ציבור עולה כי לא נקבע למשק בן ממשיך, למעשה לא הוגשו מסמכים המעידים על קבלת המנוח כבן ממשיך ומעולם לא התקיימו הליכים למינויו בסוכנות ובמינהל ואם היו בודאי לא הושלמו". לאור הדברים האלו נפסק כי המנוח לא הוכר כבן ממשיך, ומשכך, אין לראות במשיב כיורש של "בן ממשיך" בעל זכויות בנחלה. בית המשפט המחוזי הצטרף לקביעה כי לא ניתנה הסכמה מראש על-ידי המינהל, אך הוסיף כי אין לראות בהעדר הסכמה זו מראש כמונעת את העברת הזכויות, ופסק כי יש לראות במינהל כמי שנתן את הסכמתו לאחר מעשה: חשוב לומר, כי בפני בית המשפט קמא לא הביע המינהל התנגדות להעברת הזכויות. ואמנם, מה לו, למינהל, כי יתנגד? ואם כך הוא, ניתן לראותו כמי שנתן מענה חיובי לפניה שהופנתה אליו ליתן את הסכמתו להעברת הזכויות, שאז ניתן להשלים את העברת הזכויות לשמו של המנוח (ההדגשות הוספו – א' ר'). עמדתי בעניין זה שונה. אכן, "יתכן מצב בו אין מקום לראות בהסכמת המינהל תנאי המתלה את עצם ההתחייבות, וזו תעמוד בעינה, גם בטרם ניתנה ההסכמה. שכן בעסקת מכר, יכול המוכר ל"התפס" על התחייבותו, גם כשאין בידו אפשרות חוקית לקיימה. אם כי פשיטא הוא, שכל עוד לא ניתנה הסכמת המינהל לא יכולה ההתחייבות להבשיל לכדי הקניה מלאה של הזכות" (ע"א 2836/90 אריה בצר נ' ציליביץ נחמה, פ"ד מו(5) 184, בעמ' 192; ראו גם ע"א 103/89 אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה(1), 477). בעניינו למד בית המשפט על הסכמה מכוח שתיקה, ואולם בגזירה מסוגיית ה"קיבול בשתיקה" המוכרת מדיני החוזים, הרי שהכלל הוא כי אין למדים משתיקתו של אדם על הסכמתו להצעה (ג' שלו, דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי, תשס"ה (להלן: שלו) בעמ' 221). עמדה זו מקבלת משנה תוקף במקרים כגון דא, בהם ההסכם בין הצדדים – ובעניינו ההסכם המשולש - מפרט וקובע כי נדרשת הסכמת המינהל "בכתב ומראש". גישה הנכונה לוותר על הסכמת המינהל מראש ובכתב, חותרת תחת רצון הצדדים, כפי שבא לידי ביטוי ברור בלשון החוזה. כך אף במקרה שלפנינו. משלא נתקיימו הדרישות הפרוצדוראליות הקבועות בדין ובהסכם, אין ללמוד, משתיקתו של המינהל, על הסכמתו להעברת הזכויות לפי סעיף 20(ד), וגם אין לראות במנוח כ"בן ממשיך" בהתאם לסעיף 20(ה)(1). שמכך מצאנו, לא ניתן לומר כי הועברו זכויותיה של המשיבה, על פי ההסכם המשולש, למנוח וממילא – גם לא למשיב. העברת זכויות אובליגטורית? 10. בטענותיו חוזר המשיב וטוען כי בתצהיר המבקשת היא העניקה לבנה המנוח מתנה – זכויותיה בנחלה. אומנם, נוכחנו שלא קוימו תנאי ההסכם המשולש להעברת הזכויות, אך בכך אין כדי לשלול, מניה וביה, את נפקותה של מערכת היחסים ההסכמית שהייתה בין המבקשת למשיב. עמד על כך הנשיא א' ברק: לשיטתי, במצב בו ניתנת התחייבות להעברת זכות, תוך הפרת תניה המגבילה עבירות, אין מקום לקביעה קטגורית כי ההתחייבות עצמה בטלה. אין כל הכרח לשלול תוקף משפטי מהתחייבות שניתנה רק בשל העובדה כי היא נעשתה בניגוד לתניה חוזית אחרת. אכן, אדם יכול להתחייב למכור מה שאינו שלו אך לא יהיה בכוחו להוציא התחייבות זו מן הכוח אל הפועל. ... בהיעדר טעמים מיוחדים, ראוי הוא להעניק תוקף חוזי למערכת היחסים שבין המעביר והנעבר של הזכות, גם אם היא עומדת בניגוד לאמור בהסכם בין המעביר ובעל הזכות. העובדה כי זכות מסויימת אינה ניתנת להעברה אינה צריכה לגרוע מתוקפם של היחסים החוזיים בין הצדדים להסכם ההעברה של זכות זו (ראו עניין חיים הנ"ל, בעמ' 352 – 353). אכן, כפי שקבע בית-המשפט לענייני משפחה, אין זיקה הכרחית בין אי-קיום תנאי ההסכם המשולש להעברת הזכויות, לבין קיומה של זכות חוזית בין המבקשת למנוח – בהתאם לתוכן הסכמתם. בהקשר זה הלך בית-המשפט לענייני משפחה בתלם שהתווה הנשיא א' ברק בעניין חיים הנ"ל: הביטוי המעשי של הגבלת העבירות צריך להיבחן, על כן, ברוב המקרים, במסגרת הסעדים בגין ההסכם שנכרת ולא בקביעת עצם תוקפו. טול זכות שיש לשמעון כלפי ראובן: בהסכם שייצר את הזכות נקבע כי זכותו של שמעון כלפי ראובן אינה ניתנת להמחאה. שמעון כורת חוזה עם לוי, לפיו ממחה שמעון את זכותו תמורת התחייבויות שנוטל על עצמו לוי כלפי שמעון. ההמחאה עצמה אינה תופסת. אין בכך כדי לשלול את תוקף ההסכם (המכר, בדוגמא שלנו) שבין שמעון לבין לוי (ראו עוד: ש' לרנר, שעבוד נכסי חברה בעמ' 109). יתכן כמובן שלוי לא יזכה לאכיפת התחייבותו של שמעון כלפיו, אך מדוע למנוע מראש את זכותו של לוי לפיצויים משמעון? כמובן, יתכן ולוי יודע על אי עבירותו של החיוב; יתכן וידיעה זו עשויה להשפיע על זכותו. יתכן גם שבשל אי יכולתו של שמעון להמחות ללוי את זכותו (של שמעון) כלפי ראובן עשוי חוזה המכר שבין לוי לשמעון להיות ניתן לביטול בשל פגם ברצון (כגון טעות). אך כל אלה הם עניינים שיש לבחון אותם ביחסים בין שמעון לבין לוי, מבלי שחוסר היכולת של שמעון להמחות את זכותו כלפי ראובן ללוי תוביל, היא כשלעצמה, לביטול החוזה שבין שמעון ללוי. בטלות ההמחאה אינה גורמת עימה, ממילא, בטלות חוזה ההמחאה. אכן, בטלותו של ההיבט ה"ריאלי" אינו צריך, כשלעצמו, להוביל מאליו לבטלותו של ההיבט ה"אובליגטורי" (שם, בעמ' 349 – 350). משעמדנו על ההבחנה הזו, נפנה עתה לבחינת מערכת היחסים ההסכמית בין המבקשת והמנוח. 11. ביום 6.2.1980 חתמה המבקשת על תצהיר לפיו היא מעבירה למנוח את זכויותיה במשק, ואין לה כל התנגדות שמלוא זכויותיה יועברו אליו. ביום 11.5.1981 חתם אף המנוח על תצהיר, ובו נאמר כי הוא רוכש מאימו, ללא תמורה, את זכויותיה במשק, וכי הוא מתחייב (כלשון התצהיר) לאפשר לאימו להתגורר בביתו ולדאוג לכלכלתה ולמחסורה במשך כל ימי חייה. בעוד שהתצהיר הראשון דיבר על העברת הזכויות ותו לא, בא התצהיר השני והוסיף – אולי הבהיר וחידד – כי לא רק העברת זכויות יש כאן, אלא גם הבטחה של הבן לדאוג לאמו כל ימי חייה. ברי כי התצהירים שלובים וכרוכים זה בזה. הענקת הזכויות מצד האם לבנה והבטחתו של הבן לכלכל את אימו - קשורות קשר שאינו ניתן לניתוק. בנסיבות דומות למקרה שלפנינו (ראו ע"א 495/80 איזדור ברקוביץ נ' בטי קלימר, פ"ד לו(4) 57) הציג הנשיא ברק מספר גישות לתפישה האפשרית של מערכת הסכמית מהסוג שלפנינו; האפשרות הראשונה הייתה כי "לפנינו חוזה הדדי, סינאלגמאטי, היוצר התחייבויות הדדיות. הפרת התחייבות של האחד עשויה ליתן לשני, בהתקיים תנאים מסוימים, זכות ביטול". תפישה זו נדחתה בפרשת ברקוביץ' כיוון שבית המשפט מצא כי היה בכוונת צד אחד להיטיב עם משנהו ללא תמורה שוות ערך. כך אף בעניינו. נראה כי רצונה של המבקשת להעביר לבנה את משקה, תוך הבטחת עתידה, בא להיטיב עם המנוח ואין לראות בו חוזה שבו התחייבויות הדדיות שוות ערך ומעמד. האפשרות השנייה הייתה שההסכם היווה חוזה מתנה שבצידו חיוב – "החוזה שבין הצדדים אינו חוזה הדדי, אלא חוזה חד-צדדי, שבו המשיבה נותנת מתנה למקבלה. בצד זאת נוטל על עצמו המקבל חיוב כלפי הנותן. חיוב זה אינו מהווה תמורה למתנה, ועל-כן עניין לנו בחוזה מתנה. חיוב זה אינו סינאלגמאטי, והוא "משאיר לעסקה את אפייה העיקרי כמתנה" (ג' טדסקי, "על חוק המתנה, תשכ"ח-1968" משפטים א (תשכ"ט) בעמ' 643). אם מקבל המתנה מפר את החיוב המוטל עליו, הריהו מפר חיוב חוזי, ובידי נותן המתנה התרופות הרגילות, הקיימות בגין הפרת חיוב, כלומר, אכיפה, ביטול ופיצויים". חלופה זו נפסלה אף היא בעניין ברקוביץ', ונראה כי גם כאן דינה להישלל. כפי שראינו, הניסיון להפריד בין הענקת הזכויות במשק לבין דאגה לכלכלתה של המבקשת על-ידי בנה הוא מלאכותי, ואין לומר כי העברת זכויותיה האובליגטוריות הושלמה, וכי עומדות לרשותה תרופות חוזיות על הפרת ה"חיוב" – שכן המנוח עם פטירתו, אינו יכול לכלכלה עוד. האפשרות השלישית – תפישת הצהרות כגון אלה שלפנינו, כמתנה המותנית בתנאי מפסיק - היא האפשרות שנמצאה כמתארת נכונה את שנעשה בפרשת ברקוביץ': על-פי אפשרות זו - כמו על- פי האפשרות השנייה - החוזה שבין הצדדים אינו חוזה "בתמורה", אלא חוזה מתנה. עם זאת, חוזה המתנה אינו כפוף לתניה המטילה חיוב, אלא לתנאי מפסיק, לפיו המתנה תחדל להתקיים, אם תמנע מהמשיבה השימוש בדירה. אכן, חוק המתנה מציין, כי "מתנה יכול שתהיה על תנאי" (סעיף 4). אין חוק המתנה קובע את דיניו של אותו תנאי, בעניין זה יחולו הוראות חוק החוזים (חלק כללי), המבחינים בין תנאי מתלה לבין תנאי מפסיק, והקובעים, כי "חוזה יכול שיהיה תלוי בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מתלה) או שיחדל בהתקיים תנאי (להלן - תנאי מפסיק)" (סעיף 27 (א). כאשר עניין לנו בחוזה מתנה ובו תנאי מתלה, אין לחוזה המתנה תוצאות משפטיות, כל עוד לא נתקיים התנאי. כאשר עניין לנו בחוזה מתנה ובו תנאי מפסיק, החוזה המתנה תופס לכל דבר ועניין, אך עם התרחשות התנאי, חדל החוזה מלהתקיים (ראה: ז' צלטנר, בספרו הנ"ל, בעמ' 149). ודוק: בהתקיים התנאי המפסיק, אין חוזה המתנה מופר, ואינה נולדת זכות ביטול. בהתקיים התנאי המפסיק, החוזה חדל מלהתקיים (שם, בעמ' 63). נסיבות המקרה שלפנינו מובילות למסקנה כי גם לפנינו מתנה אשר הותנתה בתנאי מפסיק – והתנאי הוא טיפולו ודאגתו של המנוח, והמנוח בלבד, במבקשת עד אריכות ימיה. על כן משנבצר מהבן המנוח לכלכל את אמו, מתקיים התנאי המפסיק והסכם המתנה פוקע (ראו סעיף 4 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968; סעיף 27(א) לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 474 – 475; א' מ' ראבילו המתנה – פירוש לחוקי החוזים (תשכ"ח) 301 - 303); כפי שצוין, לשון התצהירים היא לשון הווה, המלמדת אותנו כי הצדדים חפצים היו בהעברת הזכויות באותה עת. יחד עם זאת, מבהיר תצהירו של המנוח "באותה נשימה" כי העברה זו מותנית בכלכלתו את האם ובדאגתו לכל מחסורה עד אחרון ימיה. אף התנהגותם של הצדדים מעידה על כוונתם להעברת זכויותיה של המבקשת והתנייתה בתנאי מפסיק, שכן המנוח, תוך תשלום מחיר אישי, עבר להתגורר בגפו עם המבקשת במשק במשך ימות השבוע, טיפח בעצמו את המשק ודאג לכל מחסורה של אמו (שלו, בספרה הנ"ל, בעמ' 275 – 276). למרבה הצער, נפטר המנוח, ונבצר ממנו להמשיך ולטפל באימו הקשישה. משכך, מתקיים התנאי המפסיק והחוזה פוקע. בשל פקיעתו של ההסכם לא נותרה לעיזבון המנוח זכות כלשהי במשק, ומשכך לא קמה זכאות למשיב בהיותו יורש. המשיב טוען כי הסכם המתנה, לרבות התנאי שנכלל בו, הועבר לעיזבונו של המנוח, ולא היה מקום לראות בתנאי המפסיק משום תנאי שהתממש עם מותו של המנוח. השאלה האם התנאי בהסכם היה ניתן למימוש רק על-ידי המנוח, תבחן על-פי אומד דעת הצדדים; אומנם, ספק אם הצדדים, בעת עריכת התצהירים, שיערו כי ימי המנוח יהיו קצרים מימיה של המבקשת, אך אין בכך ללמדנו כי המבקשת התעתדה לכך שאחרים, ובכלל זה נכדיה הם אלו שיסעדו אותה בערוב ימיה. אכן, מדובר בתנאי שהוא מעצם טיבו בעל אופי אישי, ובנסיבות העניין הכף נוטה למסקנה שהתנאי יועד למנוח – ולא אחר. בהקשר זה נזכיר כי המנוח לבדו עבר להתגורר במשק, והעתיק את מקום עבודתו לאזור. הוא טיפל לבדו במבקשת ועזר בכלכלתה. בסופי השבוע נהג לשוב לחיק משפחתו, אך לא הייתה זו משפחתו שהצטרפה אליו על-מנת לסייע לו בדאגתו לצרכיה של המבקש ובטיפול בה. נעיר, כי גם לאחר מותו של המנוח, לא ניסו המשיב ובני משפחתו לדאוג למבקשת הקשישה או לסייע לה. הנה כי כן, מסקנתנו היא כי המבקשת התנתה את מתנתה למנוח בתנאי מפסיק, ומותו של המנוח סיכל את האפשרות לקיים את התנאי והחוזה פקע. סוף דבר זכויותיה של המבקשת לא הועברו איפוא על-פי תנאי ההסכם המשולש. גם במישור האובליגטורי, אין המשיב זכאי לסעד, שכן הסכם המתנה היה מותנה בתנאי מפסיק, ומשזה התממש, חדל חוזה המתנה מלהתקיים. המסקנה היא איפוא שאין למשיב כיורשו של המנוח זכות בנחלה. דין הערעור איפוא להתקבל, הזכויות במשק 22 בכפר זיתים נותרו זכויותיה של המבקשת. בנסיבות העניין אין צו להוצאות. המשנה-לנשיאה הנשיא (בדימ.) א' ברק: אני מסכים. ה נ ש י א (בדימ.) השופט ס' ג'ובראן: אני מסכים. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של המשנה-לנשיאה א' ריבלין. ניתן היום, ב' בכסלו התשס"ז (23.11.06). ה נ ש י א (בדימ.) המשנה-לנשיאה ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 06011190_P10.doc גח מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il