הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין ב"א נ. רינה רוכברג, עו"ד

פסק-דין בתיק על"ע 11172/04 בבית המשפט העליון על"ע 11172/04 על"ע 11462/04 על"ע 9823/05 על"ע 11037/05 בפני: כבוד השופטת א' פרוקצ'יה כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין המערער בעל"ע 11172/04, על"ע 9823/05 והמשיב בעל"ע 11462/04 ועל"ע 11037/05: הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בת"א נ ג ד המשיבה בעל"ע 1117/04, על"ע 9823/05 והמערערת בעל"ע 11462/04 ועל"ע 11037/05: עו"ד ריבה רוכברג ערעורים על פסקי-דין של בית-הדין המשמעתי הארצי תאריך הישיבה: ז' בתמוז התשס"ו (3.7.06) בשם המערער בעל"ע 11172/04, על"ע 9823/05 והמשיב בעל"ע 11462/04 ועל"ע 11037/05: עו"ד עמוס ויצמן בשם המשיבה בעל"ע 1117/04, על"ע 9823/05 והמערערת בעל"ע 11462/04 ועל"ע 11037/04: בעצמה פסק-דין השופט א' א' לוי: 1. מספר הליכים משמעתיים שנויים במחלוקת בין עו"ד ריבה רוכברג (להלן: "המערערת"), לוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב (להלן: "המשיב"). במחלוקות אלו עסקו שני פסק-דין של בית-הדין המשמעתי הארצי, האחד מחודש נובמבר 2004, והאחר, ככל הנראה, מחודש ספטמבר 2005 (בגוף פסק-הדין לא נזכר תאריך). להלן אביא פרוט של אותם הליכים, ואפתח בפסק-הדין מחודש נובמבר 2004 (כנגדו מכוונים הערעורים בעל"ע 11462/04 ועל"ע 11172/04), העוסק בתיקי בד"א 21/01, 77/01+66/01, 68/01+76/01, 81/01+69/01, 80/01+70/01, 168/01+155/01, 169/01+157/01, 170/01+160/01, 108/03+102/03, ו-116/03. 2. (בד"מ 48/02) – תיק זה עסק בהליכים שהתקיימו בפני בית-המשפט המחוזי בתל-אביב, בהם ייצג עו"ד אורי דניאל את אחד מבעלי הדין, בעוד שאת הצד האחר ייצגה המערערת. בית-המשפט חייב את לקוחתו של עו"ד דניאל בהוצאות בסכום של 1,500 ש"ח, ושליח מטעמו יצא למשרדה של המערערת עם השיק בידו. המערערת סירבה לחתום על קבלת השיק, ועל פי הנטען בקובלנה שהוגשה לבית הדין המשמעתי המחוזי (להלן: "בד"מ"), היא לא הציגה את השיק לפירעון, ובמקום זאת פתחה תיק בלשכת ההוצאה לפועל. בסיכומים שהגישה המערערת לבית-המשפט המחוזי, היא ייחסה לעו"ד דניאל מרמה וניסיון לסייע ללקוחותיו לקבל סכום של מאות אלפי דולרים, וכן עתרה "להורות למשטרה לחקור את המבקשת ואת עדיה, ואת עו"ד דניאל שאם לא כך, עבריינים הם עבריינים, יצאו אז בלי עונש" (בלשון המקור). בגין התבטאות זו נפתח ההליך המשמעתי בבד"מ 48/02, ובמסגרתו יוחסו למערערת עבירה של התנהגות בחוסר דרך ארץ לצד שכנגד, התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, עשיית מעשים הפוגעים בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת. בהכרעת דינו זיכה בד"מ, מחמת הספק, את המערערת מהעבירות שיוחסו לה בפרשת השיק, אולם הרשיעה על פי העובדות הנוספות (ההתבטאויות כלפי עו"ד דניאל), וכן בעבירות של זילות בית הדין ואחרות בעקבות התנהגותה במהלך הדיון בפני בית הדין המשמעי המחוזי. בגין כל אלה נדונה המערערת ל-4 חודשי השעיה. כנגד פסק-הדין הוגשו שני ערעורים (בד"א 102/03 ובד"א 108/03), ובית הדין המשמעתי הארצי דחה את הערעור כנגד ההרשעה. באשר לעונש – גזר דינו של בית הדין המשמעתי הארצי בפרשה זו ניתן בצוותא עם מספר הליכים קודמים שנוהלו כנגד המערערת, והוחזרו לבד"א מכוח פסק דינו של בית-המשפט העליון מחודש תשרי תשס"ד (אוקטובר 2003), כדי שייגזר בכולם עונש אחד (על"א 511/02, על"ע 3325/03, על"ע 3633/03, על"ע 5638/03, על"ע 5719/03). להלן אביא, בתמצית אותם הליכים קודמים בהם עוסק גזר הדין המהווה את אחת הסוגיות בהן חלוקים הצדדים בעל"ע 11462/04 ועל"ע 11172/04: א) (בד"א 76/01+68/01) - לטובת לקוח של המערערת ניתן בבית הדין האזורי לעבודה פסק-דין בהעדר הגנה. בעקבות כך הוגשה בקשה לביטול פסק-הדין, ולמערערת שוגרה הזמנה לדיון באותה בקשה. המערערת לא הודיעה ללקוחה על מועד הדיון, לא הודיעה לבית הדין על הפסקת הייצוג, ולבסוף, גם לא התייצבה לדיון. בעקבות כך פסק-הדין בוטל, והתביעה נקבעה לדיון לגופה. גם הפעם זומנה המערערת כדין, אולם היא לא טרחה להופיע וגם לא הודיעה על מועד הדיון ללקוח, דבר שהוביל למחיקת התביעה. ב) (בד"א 160/01, 170/01) - המערערת קיבלה על עצמה להגיש תביעה על פי פוליסת ביטוח בשל תאונה שנגרמה ללקוח. אולם, היא לא מילאה אחת המוטל עליה עד שחלף מועד ההתיישנות, וגם משנדרשה להשיב את התיק ללקוח, סירבה המערערת לעשות זאת בטענה שהיא זכאית לשכר טרחה. ג) (בד"א 69/01, 81/01) - שעה שייצגה לקוח בהליכים משפטיים, זימנה המערערת אדם כעד. זה האחרון התקשר אליה וטען כי הוא כלל אינו מכיר את הנושא שבמחלוקת, ולפיכך הודיעה לו המערערת כי הוא פטור מהופעה. אותו אדם ביקש שהמערערת תאשר לו בכתב שהוא אינו צריך להופיע בבית המשפט, אולם היא סירבה לעשות זאת. בעקבות כך התקשר העד לבית-המשפט שם נאמר לו כי עליו להתייצב, ומשעשה זאת, זכה לתגובה נרגזת והוטחו בו כינויי גנאי על ידי המערערת. ד) (בד"א 77/01+66/01) – ערעורים אלה עוסקים בשלוש פרשיות. בשנת 1996 ביקשה לקוחה שנפגעה בתאונה להעביר את עניינה לטיפולו של עורך-דין אחר, ועל כך הגיבה המערערת בגסות וסירבה להשיב למתלוננת את תיקה. במקרה של לקוח אחר, ממוצא ערבי, שהטיפול בעניינו נמשך שנים רבות, נמצאה המערערת אשמה באמירה גזענית וסירוב לענות לפניותיו של הלקוח. בשיחת טלפון שקיימה המערערת עם עורך-דין אחר, היא התבטאה בגסות. ה) (בד"א 169/01+157/01) - המערערת סירבה לאפשר ללקוח להעביר את עניינו לעורך-דין אחר, בטענה שהוא חייב לה שכר-טרחה. ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין הנחתה את המערערת להגיש תביעה לקבלתו של פסק-דין הצהרתי בדבר תביעתה לשכר טרחה, אולם היא נמנעה מלעשות זאת ועמדה בסירובה להעביר את התיק. ו) (בד"א 80/01+70/01) - חברת ביטוח העבירה לידי המערערת סכום של 6,015 ש"ח כתשלום תכוף עבור לקוחה קטינה שנפגעה בתאונת דרכים. מתוך סכום זה העבירה המערערת להורי הקטינה 3,000 ש"ח, ניכתה שכר-טרחה בסך 563 ש"ח, ואת יתרת הסכום השאירה בידיה. במהלך הדיון נמצאו אי-סדרים בדרך טיפולה של המערערת בכספי לקוחות, לרבות העדר תיעוד וניהול מסודר של הנהלת חשבונות. ז) (בד"א 168/01+155/01) - המערערת ייצגה לקוח בהליך פלילי, ומשנקבע התיק לדיון, היא ביקשה לדחותו. מבלי לברר מה עלה בגורל בקשתה (שנדחתה), לא התייצבה המערערת בבית-המשפט. ח) (בד"א 21/01) - המערערת ייצגה לקוח בתביעת נזיקין, ובהסדר פשרה הוסכם כי ישולם לו פיצוי בסכום של 70,530 ש"ח. מתוך סכום זה העבירה המערערת ללקוח 55,000 ש"ח בלבד, וניכתה שכר-טרחה מעבר לסכום עליו הוסכם. משביקש הלקוח לברר את הדבר, נאמר לו כי הניכוי היה עבור הליך קודם בו ייצגה אותו המערערת. בגין כל הפרשיות הללו אשר נדונו בפסק-הדין משנת 2004, גזר בית הדין המשמעתי הארצי למערערת 6 חודשי השעיה, ו-9 חודשים השעיה על-תנאי. נקבע, כי בהשעיה שנגזרה לה תשא המערערת במצטבר לכל עונש השעיה אחר שנגזר לה. כמו כן חויבה המערערת להשיב סכומים שונים לשני מתלוננים, ולשלם לוועד המחוזי הוצאות בסכום של 10,000 ש"ח. 3. כאמור, בכל הפרשיות שהובאו לעיל, עוסקים הערעורים שהוגשו על ידי שני הצדדים. בערעור האחד (על"ע 11462/04) מלינה המערערת כנגד הרשעתה בתיק בד"מ 48/02, והעונש הכולל שהושת עליה בגין פרשה זו והתיקים הנוספים אותם מניתי בסעיף 2. הערעור האחר (על"ע 11172/04) עוסק בהשגות הוועד המחוזי כנגד קולת עונש ההשעיה שנגזר למערערת. 4. פסק-הדין האחר בו עוסקים שניים מהערעורים שבפנינו, הוא זה שניתן על ידי בית הדין המשמעתי הארצי בחודש ספטמבר 2005. להלן תמציתן של הקובלנות אשר הגיש הוועד המחוזי כנגד המערערת במסגרת הליך זה: א) (בד"א 64/02+57/02) - בחודש מרץ 2000 קיבלה המערערת על עצמה לטפל בעניינו של לקוח אשר נפגע בתאונה. בפועל, לא עשתה המערערת דבר, ואת פניותיו של הלקוח דחתה בלך ושוב, ובטענה כי המסמכים שמסר לה אבדו. המערערת גם לא הגיבה על הקובלנה שהפנה אליה המשיב. בעקבות כך, מצא בית הדין המשמעתי המחוזי (בד"מ 125/01) כי המערערת לא פעלה עבור המתלונן בנאמנות הגינות ומסירות, וכן נקבע, כי התנהגותה פוגעת בכבוד המקצוע ומהווה התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין. בגין כל אלה נגזרו למערערת 3 חודשי השעיה. כנגד פסק-הדין הוגשו ערעורים מטעמם של שני הצדדים. הערעור כנגד ההרשעה נדחה, אולם ההשגות שכוונו נגד גזר הדין התקבלו, ועונש ההשעיה הומר בנזיפה. ב) בבד"מ 101/99 נטען, כי המערערת ייצגה לקוחה בתביעת פיצויים כנגד חברת ביטוח על פי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים תשל"ה-1975. נטען, כי המערערת קיבלה עבור הלקוחה תשלומים תכופים, אולם העבירה לה את מחציתם בלבד. ועוד נטען, כי הלקוחה מסרה לידי המערערת תיעוד על הוצאות שנגרמו לה, אולם היא תבעה את חלקן בלבד. למערערת יוחסו בקובלנה זו מחדלים נוספים, אולם בסופו של יום הוחלט לזכות את המערערת, ראשית, משום שנמצא כי התשלומים הנזכרים בקובלנה הועברו ללקוחה, ושנית, משום שבית הדין המשמעתי המחוזי סבר כי בעבירות הנוספות שיוחסו למערערת אין משום עבירות אתיות. ערעור שהגיש המשיב לבד"א – נדחה (בד"א 19/02). בתיק זה השלים המשיב עם הזיכוי, והוא אינו מערער עליו בפנינו. ג) (בד"א 10/02+176/01) - הפרשה השלישית מהווה חוליה נוספת בשרשרת היחסים העכורה שהתפתחה בין המערערת לעו"ד אורי דניאל. נטען, כי באחת הישיבות שקיים בית-המשפט לענייני משפחה, כינתה המערערת את המתלונן "נוכל ושקרן", ובבקשה שהגישה לבית-המשפט הוסיפה, ומבלי שהיו בידיה ראיות לכך, כי המתלונן עומד מאחורי טענות כוזבות וקנוניה של שולחיו. בגין מעשים אלה יוחסו למערערת (בבד"מ 127/00) עבירות של התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, התנהגות שלא בדרך ארץ לצד שכנגד, התנהגות שאינה הולמת ופוגעת במקצוע עריכת הדין. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע, בהתבסס על ההלכה הנוהגת, כי בבואו לשקול אם חטאה המערערת בעבירות משמעת, הוא פטור מלהכריע בשאלה אם העובדות שמאחורי האשמותיה נכונות הן אם לאו, וכל שעליו לעשות הוא לקבוע אם התנהגותה והתבטאויותיה לא חורגות ממתחם המותר לעורך דין. נקבע, כי בדרך התבטאותה של המערערת בבקשה שהגישה לבית-המשפט, היא חרגה מהמתחם המותר, ולפיכך הורשעה בהתנהגות שאינה הולמת ופוגעת בכבוד המקצוע, וכן בהתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע. בגין כל אלה נדונה המערערת ל-3 חודשי השעיה. כנגד פסק-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי הוגשו ערעורים מטעמם של שני הצדדים, אולם ערעורים אלה נדחו. 5. שני הצדדים לא השלימו עם פסק-הדין משנת 2005, ובערעורים המונחים בפנינו, משיגה המערערת (בעל"ע 11037/05) כנגד הרשעתה (הנוספת) בפרשה הקשורה בעו"ד אורי דניאל, וכן כנגד הרשעתה בבד"א 64/02+57/02 בעבירה של אי-מתן תגובה לפניית המשיב. כמו כן, מלינה המערערת כנגד העונש שהושת עליה. מנגד עותר המשיב בערעורו (על"ע 9823/05) להחמיר בעונש ההשעיה שהושת על המערערת ולהעמידו על 10 שנים. 6. נראה כי הסוגיה אשר מטרידה את המערערת יותר מכל, היא הרשעתה בעבירות שונות בעקבות התבטאויותיה, בכתב ועל-פה, כלפי עו"ד דניאל. לעניין זה אשוב ואזכיר את מה שככל הנראה נשכח מלב רבים, וכוונתי להוראתו של סעיף 26 לכללי לשכת עורכי-הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו-1986 ("בכל עניין מקצועי יגלה עורך דין יחס חברי כלפי חברו למקצוע ..."), ובעיקר את הוראתו של סעיף 33 לכללים: "עורך דין יטען טענותיו לפני בית המשפט, בין בעל פה ובין בכתב, דרך ארץ, תוך שמירה על כבוד הצד שכנגד ועל כבוד כל אדם הקשור בהליך השיפוטי". האם עמדה המערערת באמת מידה זו של התנהגות? בטרם אענה על כך אביא חלק מהתבטאויותיה כלפי עו"ד דניאל: א) בסיכומים שהגישה לבית-המשפט המחוזי היא כתבה: "אין בלבי ספק שלפניו מעשה מרמה שמבצעים המבקשת, ועדיה ולמרבה הצער עו"ד בישראל, עו"ד דניאל". ועוד כתבה המערערת: "לסיכום, לא בכל מיום מתגלית לבית המשפט תגובה של רמאים, המנסים לקבל לידם סכום בין מאות אלפי דולרים, ועל אחת כמה וכמה כאשר עו"ד מעורב במרמה, לכן מתבקש בית המשפט ... להורות למשטרה לחקור את המבקשת, ואת עדיה, ואת עו"ד דניאל שאם לא כן, עבריינים הם עבריינים, יצאו אז בלי עונש" (ראו בד"מ 48/02). ב) בפני בית המשפט לענייני משפחה התבטאה המערערת כלפי עו"ד דניאל במלים "נוכל ושקרן", ובבקשה שהגישה טענה כי אותו פרקליט עמד מאחורי טענות כוזבות של לקוחתו, והוסיפה: "הטכנולוגיה תמוטט את בנין השקרים שבנה כנגד הח"מ עו"ד דניאל בהודעתו ובתשובתו, ומכאן שתמוטט גם את בנין השקרים שבנה ללקוחתו במשפט שלפנינו". 7. כידוע, חובתו של עורך דין לפעול לטובת שולחו בנאמנות ובמסירות (סעיף 54 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961). ברם, הוא גם מצווה לעשות זאת תוך בהגינות ותוך שמירה על כבוד המקצוע (סעיף 2 לכללי האתיקה), גם מקום שהוא מאמין, באמת ובתמים, כי האשמותיו כנגד הצד השני ופרקליטו ניצבות על אדני-אמת. לאור זאת, צדקו ערכאות קמא כאשר לא ראו מקום לאפשר למערערת להביא ראיות כדי להוכיח את טענותיה כלפי עו"ד דניאל, הואיל וההנחה לצורך הדיון היתה שבין אם הדברים נכונים ובין אם לאו, השאלה שבמחלוקת היא שונה, לאמור, אם סגנונה של המערערת היה ראוי, ואם תגובתה היתה הולמת. בכך הלכו ערכאות המשמעת בעקבות ההלכה הפסוקה, לאמור: "בבואנו לשקול, אם הייתה עבירת משמעת בהתנהגות ובהתבטאויות של המערער, אין עלינו להכריע בשאלה, אם העובדות שמאחוריהן נכונות הן אם לאו. כל שעלינו לברר הוא אם ההתנהגות וההתבטאות חורגות ממתחם המותר לעורך-דין ... ודוק, אין עורך-הדין רשאי לחוס על חברו למקצוע, אך ורק בשל הזיקה המקצועית האמורה בין השניים, אלא עליו להביע דברים כהווייתם ... אולם ההבדל בין הצגת הדברים כהווייתם והחובה להגן על הלקוח ללא מורא ומשוא פנים, לבין התבטאות שלוחת רסן או פוגענית - הוא רב" על"ע 4/88 הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב נ' עו"ד פלוני פ"ד מג (3) 475, עמוד 483; וכן ראו על"ע 5/85 שמש נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פ"ד מ(2) 721, 724; על"ע 9/82 סלומון נ' לשכת עורכי הדין, פ"ד לז(3) 609, 612; על"ע 6/79 סלומון נ' הוועד המחוזי, פ"ד לד(4) 23, 25; על"ע 4743/02 עו"ד שמחה ניר נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בישראל, לא פורסם). ההתבטאויות בהן נקטה המערערת כלפי חבר למקצוע – "נוכל ושקרן", "הדרכה לעדות שקר", "מעורב במרמה" ו"עבריין" – חמורות וקשות הן, ואין להן דבר וחצי דבר עם החובה להגן על עניינו של לקוח ב"נאמנות ובמסירות". נהפוך הוא, נראה כי מטרתן היתה להטיל מורא בלבו של הצד שכנגד, לבזותו ולהשפילו באמצעות ביטויים הלקוחים מהוויה אחרת, שעורכי דין החרדים לשמו של המקצוע ויוקרתו, אסור להם להיגרר אליה. למרבה הדאבה, נראה כי גם כיום מתקשה המערערת להפנים קוד התנהגות מוסרי זה, ומכאן השקפתנו כי הרשעתה בהליך המשמעתי בדין יסודה, ועל כן לא ראינו מקום לשנות ממנה. לא מצאנו מקום או עילה להיעתר לבקשת המשיב בעל"ע 9823/05, ולבטל את זיכויה החלקי של המערערת בתיקי בד"א 57/02 + 64/02). 8. העונשים שהושתו על המערערת, ועליהם מלינים הצדדים, הם אלה: 3 חודשי השעיה בפועל שנגזרו בתיק בד"מ 127/00, ו-15 חודשי השעיה, מתוכם 6 חודשים בפועל, שנגזרו בפסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי משנת 2004. המערערת עתרה בפנינו להקל בעונשה, בעוד שהשקפתו של בא-כוח המשיב שונה, והוא מבקש כי נחמיר בעונש. המערערת נכשלה ושבה ונכשלה בהתנהגות לא ראויה במספר מישורים - כלפי לקוחות אשר שכרו את שירותיה, כלפי עד, כלפי חבר למקצוע, וגם מבית הדין המשמעתי המחוזי היא לא חסכה את שבט לשונה. התנהגות מסוג זה, שלעתים היתה בוטה ביותר, אינה יאה למקצוע עריכת הדין, ועל כן אין להקל בה ראש. כך בדרך כלל, ומקל וחומר בעניינה של מי שכבר נתנסתה בהליכים משמעתיים, ונראה כי היא מתקשה לשנן את הלקח הנדרש. לחובת המערערת ניצבת שורה ארוכה של הרשעות, רובן מאותו סוג, ועל כן איננו סבורים כי מדובר בכישלון חד פעמי או שיקול דעת שגוי, אלא בהתנהגות נמשכת ששלובים בה פגיעה בעניינם של לקוחות וחברים למקצוע. מנקודת השקפה זו, ובמיוחד נוכח ריבוי העבירות בהן הורשעה הפעם, אני סבור כי בעונשים שהושתו על המערערת לא ניתן מענה הולם לחומרתן של העבירות בהן חטאה, ועל כן אני מציע כי נקבל את ערעורו של המשיב, נבטל את עונשי ההשעיה בפועל נושא הערעור, ותחתם נגזור למערערת השעיה של חברותה בלשכה לתקופה של 18 חודשים. יתר רכיביהם של גזרי הדין, יישארו על כנם. ש ו פ ט השופטת א' פרוקצ'יה: אני מסכימה. ש ו פ ט ת השופט א' רובינשטיין: מסכים אני לפסק דינו של חברי השופט לוי. בעל"ע 736/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין נ' מזרחי, פ"ד נח(6) 200, שחלק מן החומר שבו עסק דומה לפרשה דנא, בעיקר בנושא התבטאויות כלפי עורך-דין חבר למקצוע ויריב במשפט, נזדמן לי לומר: "בית המשפט הוא זירת ויכוח, העלול מטבע האנוש להתלהט. המקצוע המשפטי כולל התמודדות מילולית בכתב ובעל פה. זו עלולה להגיע לכלל התלהמות, בייחוד בעל פה, אך גם בכתב. לפיכך נקבעו בחוק הלשכה ובכללי האתיקה, וכגך גם במדינות תרבות אחרות, נורמות וכללים הבאים לתחום את הגבולות..." (עמ' 204). ולהלן הובא מתוך דברי בית משפט זה בעל"ע 6/77, הועד המחוזי נ' פיקהולץ, פ"ד לב(2) 220, כי גם כשפרקליט "סבור בתום לב, כי הצד שכנגד או הפרקליט המייצג אותו חטא", עליו להביע זאת כחובתו כלפי שולחו אך "אין פירושו של דבר... כי הפרקליט רשאי לנקוט בסגנון מעליב ומשפיל..." (השופט (כתארו אז) שמגר בעמ' 222); ראו גם קלינג, אתיקה בעריכת דין, 506-505 כן ראו בעניין מזרחי (עמ' 207-206) גם באשר לתובנות המשפט העברי בדבר הלשון הנקיה. כך גם בענייננו. חוששני שהמערערת שבה ומועדת אחר פעם, ו"מוות וחיים ביד לשון" (משלי, י"ח, כ"א); "נמשל הלשון לחֵץ, ולמה, שאם ישלוף האדם החרב שבידו להרוג את חברו, הוא מתחנן לו ומבקש רחמים, מתנחם ההורג ומחזיר החרב לנרתיקו, אבל החץ כיון שירה אותו והלך, אפילו מבקש להחזיר אינו יכול להחזיר" (מדרש תהלים (בובר), ק"כ (3)). כשלי הלשון של המערערת הצטרפו לשורה ארוכה של תקלות שהגיעו לכלל עבירות אתיות, מעשה למעשה מצטבר – וכך הגיעה למרבה הצער עד הלום. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט א' א' לוי. ניתן היום, ב' באב התשס"ו (27.7.06). ש ו פ ט ת ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 04111720_O05.doc גק מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il