ניסים צדוק נ. ראש אח"מ -משטרת ישראל

פסק-דין בתיק בג"ץ 1113/07 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק בג"ץ 1113/07 בפני: כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט ס' ג'ובראן כבוד השופט י' דנציגר העותר: ניסים צדוק נ ג ד המשיבים: 1. ראש אח"מ - משטרת ישראל 2. קצין אח"מ מחוז ת"א 3. מנהלת תחום עררים - עו"ד אתי כהנא 4. רפאל גינת וצוות תוכנית "כלבוטק" 5. איריס מיזן 6. גולן יוכפז 7. סיון לוי 8. נטלי גינת 9. דוד סולימן 10. יפעת גליק 11. יעל מיכאלסון 12. יסמין קובי 13. חב' רפי גינת הפקות עולם הספורט בע"מ עתירה למתן צו על-תנאי תאריך הישיבה: י"א בניסן התשס"ח (16.4.2008) בשם העותר: עו"ד אריאל עטרי בשם המשיבים 1-3: עו"ד אסנת מנדל בשם המשיבים 4-12: עו"ד פז מוזר, עו"ד ירון חנון פסק-דין השופט ס' ג'ובראן: עתירה למתן צו המורה למשיבים 1 ו-2 ליתן טעם מדוע לא יפתחו בחקירה לשם בירורם של חשדות לביצוע עבירות פליליות על ידי המשיב 4, מר רפי גינת (להלן: גינת) והמשיבה 7, סיוון לוי (להלן: סיוון) והמשיבים 5, 6 ו-8-13 (להלן: אנשי "כלבוטק") במסגרת תכנית הטלוויזיה "כלבוטק" ששודרה ביום 7.1.2003. התשתית העובדתית 2. תחילתה של הפרשה שבפנינו בתחקיר עיתונאי טלוויזיוני שנערך במסגרת התוכנית "כולבוטק" (להלן: התוכנית) בו נחשפה, לכאורה, פרשת הטרדות מיניות שביצע העותר במסגרת תפקידו כמנהל לשכת התעסוקה בישוב אריאל בנשים שבאו לחתום בלשכת התעסוקה שם. במסגרת התחקיר ביצעה סיוון שינוי בכתובת המגורים שלה כפי שהיא מופיעה במרשם האוכלוסין והעבירה אותה לישוב אריאל, על מנת שתהיה זכאית לפנות ללשכת התעסוקה בה עבד העותר. ואכן, פעולה זו נעשתה, התחקיר יצא לדרך, ותוצאותיו שודרו בתוכנית "כלבוטק" ביום 7.1.2003. יוער כי התחקיר התבסס על הפגישות של סיוון עם העותר, ועל עדויותיהן של מספר נשים שפנו מוקדם יותר למערכת "כלבוטק" בכדי להביא לחשיפתה של הפרשה. באותו יום בו שודרה התוכנית, פנתה המשטרה לעותר בכוונה לעצור אותו, על פי החשדות שהועלו נגדו על ידי המתלוננות וסיוון, וכן על פי הפרטים והצילומים שהופיעו בתחקיר "כלבוטק". 3. ביום 16.7.2003 הגישה המדינה נגד העותר כתב אישום לבית משפט השלום בפתח תקוה (פ 2088/03) אשר נשא ארבעה אישומים המייחסים לעותר שורה של הטרדות מיניות וכן עבירות של מרמה והפרת אימונים. 4. במסגרת ניהול ההליכים נגדו הגיש העותר בקשה לבית משפט השלום, ליתן צו המורה למשיבים 4-13 (להלן: נציגי התוכנית) להעביר לידיו את כל החומר שנאסף במסגרת הכנת ועריכת הכתבה. בתשובת נציגי התוכנית נמסר, תחילה, כי אין בידם כל חומר הנוגע לעניינו של העותר מעבר לכתבה ששודרה, ואשר הועברה לידיו, והוצהר על ידם שהדבר נובע ממדיניות מחזור קלטות חומרי גלם, שהינן חומר גלם יקר ביותר. 5. בדיון שהתקיים בפני בית משפט השלום ביום 1.12.2004 מסר המשיב 6, גולן יוכפז, שהינו עורך התוכנית, כי הקלטות ששימשו במהלך הכנת התוכנית הועברו למאגר קלטות ששימש למיחזור בו נמצאות מאות קלטות. באותו יום הורה בית המשפט לגינת לבחון האם ישנה אפשרות לבדוק את מאגר הקלטות, כדי לוודא שלא נמצא בהן חומר הנוגע לעניינו של העותר. בתגובה להחלטת בית המשפט, הודיעו נציגי התוכנית כי אין בידם חומר נוסף הנוגע לעניינו של העותר וכי אין כל אפשרות לבדוק כל אחת מהקלטות במאגר הקלטות. עם זאת, ביום 29.12.2004 הודיעו כי בבדיקה נוספת שנערכה נתגלו במקרה שתי קלטות המכילות חומר שנוגע לעותר, בתוך מגירה, ולא במסגרת מאגר הקלטות המיועדות למיחזור, ומשום כך לא התגלו לפני כן. 6. ביום 4.4.2005 דחה בית משפט השלום (כבוד השופטת ל' לב-און) את בקשתו של העותר למסור לידיו חומרים נוספים מידי גינת והתוכנית. בית המשפט קבע כי אומנם התרשם שהיה בהתנהגותם של נציגי התוכנית בראשית הדרך, משום ניסיון להתחמק משיתוף פעולה, אולם בסופו של דבר התרשם כי הם עשו את כל המאמצים הסבירים לאתר קלטות הקשורות לבקשה וכי הנימוקים שהוצגו באשר לאי שמירת חומר דיגיטאלי על ידם הם סבירים. בנוסף, העלה בית המשפט ספקות באשר לטענתו של העותר כי החלק שנמחק באחת מהקלטות הוא חלק "משמעותי ביותר" ושמחיקה זו נעשתה בזדון, אולם קבע כי אין מקום לדון בשאלה זו בשלב זה של ההליך. 7. על החלטתו של בית משפט השלום ערער העותר לבית המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית המשפט דחה את ערעורו בכפוף לכך שהוא חייב את המשיבים 4-13 למסור לבית המשפט את התרשומות המקוריות ללא השחרה, שכן התרשומות שנמסרו עובר להחלטה זו נמסרו כשמושחרים בהם פרטים שלפי דעת המשיבים 4-13 היו אמורים להישאר חסויים. 8. על החלטה זו הגיש העותר בקשת רשות ערעור לבית משפט זה שאף היא נדחתה משום שהתקבלה קביעתו של בית משפט השלום כי הוא מקבל את העובדה שנציגי התוכנית אינם שומרים חומרי גלם לאור עלותם הגבוהה. 9. במקביל להליכים אלו בבית המשפט, הגיש העותר ביום 28.11.2004 תלונה במשטרה בה טען כי המשיבים 4-13 עברו עבירות, הן לפני שידור התוכנית, בפעולותיה של התחקירנית סיוון, והן אחרי שידורה, בכל הנוגע להתנהגותם בנוגע לנושא חומר הראיות שהיה ברשותם. 10. ביום 25.1.2005 נשלחה לעותר תשובה מהמשטרה, מאת סנ"צ מיכאל מובשוביץ, כי אין בתלונה תשתית ראייתית לביצוע עבירות פליליות כלשהן ועל כן הוחלט שלא לפתוח בחקירה בנושא. זמן קצר לאחר מכן, ביום 10.2.2005, קיבל העותר הודעה נוספת מהמשטרה, לפיה הוחלט שלא לחקור את תלונתו משום ש"אין אשמה פלילית". 11. ביום 20.6.2005 הגיש העותר ערר ליועץ המשפטי לממשלה על החלטת המשטרה שלא לפתוח בחקירה פלילית. 12. ביום 19.9.2006, לאחר התייעצות עם המשנה לפרקליט המדינה, מר יהושע למברגר, הודיעה גברת אתי כהנא, מנהלת תחום עררים בפרקליטות המדינה, לעותר כי הוחלט לדחות את הערר. באשר לטענות הנוגעות לשינוי כתובתה של סיוון ופעולות שביצעה בהמשך לכך, נאמר כי חלק מהמעשים ספק אם הם עולים כדי עבירה פלילית, ומכל מקום, נוכח מכלול נסיבות העניין, לא מצאה הפרקליטות כי קיים עניין ציבורי להורות על קיום חקירה פלילית בעניין. באשר לטענות הנוגעות להתנהלות "כלבוטק" ביחס לחומר שהיה בידיה במסגרת התחקיר שביצעה, נאמר כי לא נמצא בשלב זה בסיס המצדיק פתיחה בחקירה פלילית בעניין, וכי על כל פנים, עניין זה מצוי בבירור משפטי. 13. בעקבות פניה נוספת של העותר, נשלח לעותר מכתב נוסף ביום 31.10.2006 בו הוסבר לו כי בכל הנוגע לטענות כנגד סיוון, ההחלטה התבססה, בעיקרה, על כך שלא נמצא כי קיים עניין לציבור להורות על קיום חקירה פלילית בעניין. זאת ועוד, החלטה זו התקבלה נוכח מכלול נסיבות העניין שעיקרן הרקע שעמד בבסיס פעולתה של סיוון לשינוי הכתובת, טיב המעשים שנעשו על רקע זה, מטרתם והשימוש שנעשה בכתובת ששונתה. עוד נמסר במכתב כי הספק לגבי היות חלק מהמעשים בגדר עבירה פלילית התייחס לשורת העבירות שייחס העותר למעורבים באותו ערר. באשר לטענות הנוגעות להתנהלות "כלבוטק", הוסבר כי לא הונחה תשתית עובדתית המצביעה על חשד לביצוע מעשים פליליים במקרה זה וכי אם ייקבעו על ידי בית המשפט הדן בעניין במסגרת ההליך הפלילי המתנהל כנגד העותר ממצאים שיצדיקו בחינה מחודשת של עמדה זו, כך ייעשה. מכאן העתירה שבפנינו, בה מלין העותר על החלטת המשטרה שלא לחקור את תלונתו ועל החלטת הפרקליטות לדחות את הערר שהגיש. טענות הצדדים 14. העותר פונה לבית משפט זה וטענות רבות בפיו. הטענה הראשונה אותה הוא מעלה היא כי המשיבים 4-13 עברו עבירות פליליות רבות, בהן אף עבירות מסוג פשע כגון קבלת דבר במרמה בנסיבות מחמירות, לפי סעיף 415 לחוק העונשין, תשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), עבירה של השמדת ראיה, לפי סעיף 242 לחוק העונשין ועבירה של לקיחת שוחד, לפי סעיף 290 לחוק העונשין. בנוסף מונה העותר שורה ארוכה של עבירות שכביכול נעברו על ידי נציגי התוכנית. על כן, לדידו של העותר, משנודע למשטרה על חשד לביצוע עבירה מסוג פשע, אין למשטרה שיקול דעת כלל וכלל, והיא מחויבת לחקור את התלונה, להבדיל מעבירות שהן לא פשע, בהן ישנו שיקול דעת מסוים למשטרה, וזאת על בסיס מידת העניין הציבורי בחקירה. כל זאת, טוען העותר, לפי לשון סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי). 15. עוד טוען העותר כי הטעמים אשר פורטו בתשובות המשטרה הראשונה והשנייה, היעדר האשמה הפלילית והיעדר תשתית ראייתית לביצוע עבירות, הנם טעמים שאין בסמכות המשטרה לשקול בשלב זה של ההליך הפלילי, וכי ברגע שיש תלונה של אזרח, המשטרה מחויבת לערוך חקירה על מנת לקבוע באם יש צורך להמשיך הלאה בתיק או שלא; שכן לא ניתן לקבוע כי התקיימו העילות של היעדר אשמה פלילית והיעדר תשתית עובדתית ללא ביצוע חקירה בפועל וכי עילות אלו צריך שיילקחו בחשבון רק בשלב ההחלטה על העמדה או אי העמדה לדין או לכל המוקדם רק בשלב סיום החקירה. משכן, טוען העותר, נפל פגם מהותי בהחלטת המשטרה שלא לחקור את התלונה, פגם שנבע משיקולים זרים ששקלו אנשי המשטרה בעת בדיקתם תלונה זו, כגון העובדה שמדובר באנשי תוכנית "כלבוטק" ולא באזרחים "רגילים". 16. זאת ועוד, מפנה העותר את טענותיו כנגד החלטת הפרקליטות שלא לקבל את הערר שהגיש בעקבות החלטת המשטרה ומדגיש את העובדה כי את הדחייה הזו בחרה הפרקליטות לנמק בסיבה שלישית, הלא היא חוסר עניין לציבור. על כן, שלושת הנימוקים השונים מצדיקים ביטולן של החלטות אלו; כשלכך מתווספת לטענתו העובדה שישנו אינטרס ציבורי בחקירת התלונה. 17. כתמיכה לטענתו צירף העותר תצהיר של תת-ניצב (בדימוס) איתן גולן (ע"ה), בו הוא מצהיר כי במקרים בהם הוצגה תשתית ראייתית ברמה זו בפניו ובפני חוקרים שעבד איתם, חקרה המשטרה את החשדות שלא כמו במקרה הנוכחי. 18. עמדתם הכללית של המשיבים 1-3 היא כי מדובר בהחלטה נכונה, אשר ודאי שאינה נגועה ב"חוסר סבירות קיצוני" או "בעיוות מהותי" באופן המצדיק את התערבותו של בית משפט זה. לטענתם, בהעדר תשתית ראייתית ברמה המצדיקה פתיחה בחקירה, מוסמכות רשויות האכיפה שלא לחקור, אף אם מדובר בעבירת פשע. מעבר לכך, אף אם ניתן לטעון לקיומו של בסיס טכני, לפיו ניתן לייחס עבירה כלשהי לנציגי התוכנית, הרי שעמדת פרקליטות המדינה היא כי בשל נסיבות העניין לא קיים עניין לציבור להורות על פתיחה בחקירה, שכן שינוי כתובתה של סיוון נעשה במסגרת עיתונות חוקרת, עיתונות שלחברה אינטרס מובהק לחזק אותה. 19. המשיבים 1-3 מוסיפים וטוענים כי מקומה של טענה בעניינו של חומר הראיות, בו נעשה שימוש להוכחת האישומים המיוחסים לעותר בכתב האישום (קלטת הוידיאו הערוכה כביכול), הינו במסגרת ההליך הפלילי ולא במסגרת עתירה זו. 20. המשיבים 4-13 טוענים תחילה לחוסר ניקיון כפיים חמור של העותר, שכן לדידם בחר הוא להסתיר מבית משפט זה את העובדה כי בית המשפט הדן בהליך הפלילי וכן ערכאות הערעור דנו, בחנו ודחו את הטענות אותן הוא מעלה בעתירה זו. עוד מוסיפים הם כי הפורום להעלאת הטענות הוא אכן בפני הערכאה הדנה בהליך הפלילי ולא בעתירה זו. 21. המשיבים 4-13 מוסיפים וטוענים כי הטענות לפיהן הם השמידו ראיות ושיבשו הליכי משפט בכך שהם השמידו חלק מהסרטים במקום למסור אותם לבית המשפט או שהם מחקו חלקים מהסרטים אותם הם כן מסרו לידי בית המשפט הן טענות שנדונו בפני לא פחות משלוש ערכאות, אשר בחרו לדחותן. דיון 22. עיקרה של העתירה שבפנינו היא השאלה האם חרגו חוקרי המשטרה מהסמכות המוענקת להם לפי סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי בהחליטם שלא לחקור את תלונתו של העותר נוכח העילות שפירטו בתשובתם לו, וכן האם חרגה הפרקליטות מסמכותה לפי סעיף 64 לחוק סדר הדין הפלילי בהחליטה שלא לקבל את עררו של העותר, לאור נימוקה השונה במהותו מהנימוקים שניתנו על ידי חוקרי המשטרה. 23. העותר טוען בעתירתו כי על פי סעיף 59 לחוק סדר הדין הפלילי, מוטלת החובה על המשטרה לחקור כל תלונה בדבר ביצוע עבירה מסוג פשע, ללא שום חריגים, ועל כן החלטתה של המשטרה לסגור את התיק בעילת חוסר אשמה פלילית ואי קיומה של תשתית ראייתית לביצוע עבירות פליליות היא החלטה שגויה בכל הנוגע לתלונתו על ביצוע עבירות מסוג פשע. תוסיף לכך את העובדה שגם לגבי העבירות מסוג עוון עליהן התלונן העותר, הסיבה לא לחקור אותן חייבת להיות, לטענת העותר, חוסר עניין לציבור ולא העילות שניתנו על ידי המשטרה, שהן עילות שניתן להעלותן רק לאחר חקירת התלונה ולא לפניה. אין בידי לקבל טענות אלו. 24. הטענה אותה מעלה העותר לפיה כל תלונה שמוגשת בגין עבירה מסוג פשע חובה על המשטרה לחקור היא טענה בעייתית בלשון המעטה. מצב כזה הוא לא ראוי שכן ישנן רבבות של תלונות סרק אשר מוגשות על בסיס קבוע למשטרה, ואין זה עולה על הדעת שבכל מקרה בו אדם שיפנה למשטרה בטענה כי מישהו ביצע פשע, על אף היות הטענה מופרכת אובייקטיבית על פניה, המשטרה תפתח בהליך חקירה של התלונה. 25. יפים לעניינו הדברים שנאמרו בבג"צ 7516/03 נמרודי נ' היועץ המשפט לממשלה (לא פורסם, 12.2.2004)): "סעיף 59 רישא מצווה, כי אם "נודע למשטרה [ולענייננו - לפרקליטות] על ביצוע עבירה, אם על פי תלונה ואם בכל דרך אחרת, תפתח בחקירה". ואולם, השאלה העיקרית לעניין זה היא אם אכן נודע למשטרה על ביצוע עבירה. תשובה חיובית על שאלה זו מחייבת קיומה של תשתית ראייתית ברמה המצדיקה פתיחה בחקירה, ופשיטא כי טענות המתלונן, אם אינן מגובות בתשתית כזו, עשויות שלא להספיק לשם כך. משמעות החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה בענייננו, אפוא, איננה כי החקירה לא תיפתח חרף ידיעתה של הפרקליטות על ביצוע עבירות, אלא כי התשתית הראייתית הקיימת אינה מקימה ידיעה כזו, וממילא אין תחולה לסעיף 59." [ההדגשות הינן במקור, ס' ג'']. 26. עינינו הרואות כי בית משפט זה התייחס כבר לשאלה אותה מעלה העותר, והתשובה לה היא ברורה. במקרה דנן, בחרה המשטרה שלא לחקור את תלונתו של העותר לאור העובדה כי לא נמצאה תשתית ראייתית לביצוע עבירות וכי אין אשמה פלילית. החלטתה של המשטרה היא סבירה בנסיבות המקרה ועל כן לא מצאתי לנכון להתערב בה. ראייה לכך ניתן למצוא למשל בעובדה שבית משפט השלום והמחוזי נדרשו כבר לטענותיו של העותר בכול הנוגע לשיבוש מהלכי משפט ולטענה כי המשיבים 4-13 החביאו ראיות וסירבו למוסרן, טענות אשר בחרו הערכאות השונות לדחות. אף טענתו של העותר כי מדובר בעילות סותרות אינה מקובלת עליי, שכן מדובר בעילות קשורות ולא סותרות. 27. לאור קביעה זו מתייתר הדיון בסבירות החלטתה של הפרקליטות, שכן אף אם נצא מתוך ההנחה כי אכן ההחלטה לוקה בחוסר סבירות לאור העילה השונה לפיה נומקה דחיית הערר, הרי שהחלטתה המקורית של המשטרה ניתנה בסמכות ואין מקום לביטולה או להתערבות בה. 28. זאת ועוד, הרי שהפרקליטות לא חסמה את הדרך בפני העותר ובהחלטתה נאמר במפורש כי, אם ייקבעו על ידי בית המשפט הדן בעניין במסגרת ההליך הפלילי ממצאים שיצדיקו בחינה מחודשת של העמדה בערר, הרי שבחינה מחודשת כזו אכן תיעשה. סוף דבר 29. בשל הטעמים המפורטים לעיל אציע לחברי לדחות את העתירה. 30. העותר ישלם למשיבים 1-3 שכר טרחת עורך דין בסכום 10,000 ש"ח, ולמשיבים 4-13 שכר טרחת עורך דין בסכום של 10,000 ש"ח. ש ו פ ט השופט א' רובינשטיין: א. מצטרף אני לתוצאה שאליה הגיע חברי השופט ג'ובראן ולעיקרי הנמקותיו, וזאת גם כיון שלא ננעלה הדלת לבחינה מחודשת של הנושא בעקבות ההליך הפלילי, כפי שתיעד חברי מפי הפרקליטות. ב. ואולם, לא אמנע מהביע תחושה לא נוחה בעליל באשר לאפשרות שהיתה לתחקירנית לשנות את כתובתה במשרד הפנים, ולהשתלשלות ההנמקות בעניין זה כפי שפורטה. גם אם בנסיבות, בשל התוצאה בעקבות התחקיר העיתונאי, הוחלט לסגור את התיק מחוסר עניין לציבור, הנסיבות אומרות דרשני; קרי, לטעמי נחוצה הנחיה שתקבע הפרקליטות עם המשטרה באשר לנסיבות בהן אפשרי ומפוקח שימוש מעין זה ברשויות המדינה (כאן - משרד הפנים), וזאת כדי למנוע מדרון חלקלק במחוזותינו ה"מסודרים", וד"ל. כאמור, בנסיבות מצטרף אני לחברי. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מצטרף לתוצאה שאליה הגיע חברי, השופט ג'ובראן, וכן להערתו של חברי, השופט רובינשטיין, בעניין הצורך בהתקנתה של הנחייה שתבהיר באלה נסיבות יתאפשר שינוי כתובתו של אדם במשרד הפנים, שלא למטרת העתקת מקום מגוריו בפועל. ש ו פ ט לפיכך הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ס' ג'ובראן. ניתן היום, א' באלול התשס"ח (1.9.2008). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 07011130_H03.doc שצ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il