שלומי רביבו נ. משרד הבריאות

פסק-דין בתיק ע"א 1110/15 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1110/15 לפני: כבוד השופט י' דנציגר כבוד השופט ע' פוגלמן כבוד השופט נ' סולברג המערער: שלומי רביבו נ ג ד המשיב: משרד הבריאות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז מיום 31.12.2014 בת"א 5383-09-08 שניתן על ידי כבוד השופטת אסתר שטמר תאריך הישיבה: ד' בשבט תשע"ו (14.1.16) בשם המערער: עו"ד מיכאל סנדלר בשם המשיב: עו"ד דפנה רוזן-זינגר; עו"ד שיראלי שאלתיאל; עו"ד שרון כהן פסק-דין השופט י' דנציגר: 1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (השופטת א' שטמר) שדחה את תביעת המערער בה טען כי שיתוק המוחין שבו לקה נגרם בשל רשלנות רפואית בטיפול בו לאחר הלידה. 2. לטענת המערער החל משלב מסויים מתחילת ההנשמה שבוצעה בו, הובילה התמיכה הנשימתית להיווצרות מחלה בשם PVL והיא זו שגרמה לשיתוק המוחין ממנו סובל המערער. המשיב טוען כי הטיפול הרפואי שניתן היה הכרחי ומקצועי, וכי לא היתה רשלנות כלשהי מצד הגורמים הרפואיים. 3. בית המשפט המחוזי עמד על עיקרי חוות הדעת המקצועיות שהגישו הצדדים וכן על חוות דעתו של מומחה מטעמו, שמונה בהסכמת הצדדים. בעיקרו של דבר קיבל בית המשפט את עמדת המומחה מטעמו, פרופ' בדר, שתמכה בעמדתו העיקרית של המשיב ודחה את התביעה, משלא עלה בידי המערער להוכיח התרשלות וקשר סיבתי. 4. יצוין כי בפסק דינו המפורט והמנומק עמד בית המשפט המחוזי על כל שלבי הטיפול במערער וקבע כי לא היתה כל רשלנות מצד הצוות המטפל בשני שלבי הטיפול הראשונים. באשר לשלב הטיפול השלישי, מצא בית המשפט כי בין ה-20.7.1987 בשעה 14:00 לבין ה-21.7.1987 בשעה 07:20, מידת הבקרה אחר מצבו של המערער לא הייתה מספקת (לרבות בשל לקיחת שתי בדיקות בלבד למדידת ערכי דו תחמוצת הפחמן). על אף האמור לעיל, פסק בית המשפט כי אין לקבוע שהתנהלות הצוות הרפואי היא שהובילה לערכי דו תחמוצת הפחמן הנמוכים, ושלפיכך אין מקום לקבוע כי הייתה התרשלות מצד הצוות. הודגש כי ערכי דו תחמוצת הפחמן במערער חזרו להיות תקינים לאחר שהסתיימה ההנשמה, אך אין בכך כדי להוכיח כי תהליך ההנשמה עצמו הוא שגרם להיפוקרביה זאת בהסתמך על ממצאי חוות דעתו של פרופ' בדר. 5. אף אם די היה בכך כדי להצדיק דחיית התביעה, הבהיר בית המשפט המחוזי כי לא הוכח קשר סיבתי בין התנהלות הצוות הרפואי לבין הנזק שנגרם למערער. בית המשפט קבע – בהסתמך על חוות דעת פרופ' בדר – כי המערער לא הצליח להוכיח כי קיים סיכוי סביר יותר שהיפוקרביה היא שגרמה לנזק ולא אחד משורת הגורמים שעלולים היו לגרום לו בנסיבותיו ובנסיבותיה של אמו, ובפרט מצב הפגות והזיהום שממנו הוא סבל. 6. בית המשפט פסק, על יסוד עדויות המומחים, כי לא התקיים במקרה דנן נזק ראייתי נוכח אי עריכה של בדיקת אולטרסאונד מוח בשבועיים הראשונים לאחר הלידה, משמצא כי "טיפול ראוי" בתקופה הרלבנטית לא כלל בדיקה כזו. לבסוף דחה בית המשפט את טענת המערער כי נסיבות המקרה דנן מצדיקות שלא לתת הכרעה דיכוטומית על פי מאזן הסתברויות, וכי הוא זכאי, למצער, לפיצוי חלקי. בית המשפט קבע כי המערער לא הוכיח כי נסיבות העניין היו חריגות ומצדיקות מתן פיצוי, ולא התקיימו אותן נסיבות מיוחדות המצדיקות הפעלת החריג בדבר הענקת פיצוי חלקי. 7. לאחר ששמענו את השלמת טיעוני הצדדים בעל פה בדיון שנערך לפנינו השתכנענו כי יש לדחות את הערעור, זאת מכוח סמכותנו על פי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984. לא מצאנו כי יש לדחות איזה מהממצאים העובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הדיונית. בנוסף, אנו סבורים כי הממצאים שנקבעו בפסק דינו של בית המשפט המחוזי תומכים במסקנות המשפטיות שאליהן הוא הגיע, ואין בפסק דינו טעות שבחוק המצדיקה התערבות. 8. הערעור נדחה איפוא. המערער ישא בהוצאות המשיב על הצד הנמוך בסך 8,000 ש"ח (סכום הערבון שהופקד על ידו). ניתן היום, ‏ד' בשבט התשע"ו (‏14.1.2016). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 15011100_W05.doc חכ מרכז מידע, טל' 077-2703333 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il