בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים
ע"פ
1110/00
בפני: כבוד השופטת ט' שטרסברג-כהן
כבוד
השופט י' אנגלרד
כבוד
השופט א' א' לוי
המערערת: מדינת ישראל
נגד
המשיבים: פלונים
ערעור
על גזר דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים מיום 28.12.99 בת"פ 141/99 שניתן
על ידי כבוד השופט א' צ' בן זמרה
תאריך הישיבה: כ"ה
בתשרי התשס"א (24.10.00)
בשם
המערערת: עו"ד דפנה ביינוול
בשם המשיבים: עו"ד אריאל הרמן
בשם
שירות המבחן: גברת חגית לייבנר
פסק-דין
שופט א' א' לוי:
1. המשיבים הינם בעל ואישה, ולהם שישה ילדים,
בגילאים 7 עד 22 שנים.
עובדותיו של כתב האישום המתוקן, שבגינו הועמדו
המשיבים לדין, חשפו תמונה מזעזעת של הורים שבמשך שנים נהגו בילדיהם באלימות קשה,
על רקע מה שאולי נראה בעיניהם כ"אמצעים חינוכיים", וכגמול על התנהגות לא
- תקינה או בלתי הולמת.
עיקר האשם רובץ לפתחו של משיב 1, שעל-פי
המתואר בכתב האישום, לא זו בלבד שתקף את ילדיו פעם אחר פעם, אלא שלעתים עשה זאת
תוך שהוא משתמש באביזרים שפגיעתם קשה - חגורה, מקל, כיסא ועוד.
אך גם חלקה של משיבה 2 לא נפקד ממסכת האירועים
החמורה, הואיל וגם היא - עצמה הודתה שתקפה את ילדיה (האישום השני), ומה שחמור לא
פחות היא העובדה, שאלימותו של משיב 1 התרחשה לנגד עיניה, ועל אף זאת היא החרישה
ולא דיווחה על ההתעללות שהייתה מנת חלקם של מרבית ילדיה.
2. המשיבים הודו בעובדותיו של כתב האישום המתוקן,
והורשעו בעבירות שיוחסו להם. בטרם ניגשו הצדדים לטעון לעונש, החליט בית המשפט
להסתייע בתסקיר של שרות המבחן, ונדמה שאין כמו המקרה הנוכחי המחייב זאת, הואיל
ומדובר בגוף מקצועי, שיש לו הכלים לבחון את השלכותיה של הענישה, לא רק על המשיבים,
אלא גם, ובעיקר, על ילדיהם של בני הזוג.
מהתסקיר שהוגש עולה, כי משיב 1, בעת שהיה ילד
ונער, היה גם הוא קורבנה של אלימות בה נקט אביו כלפיו. יותר מכך, על רקע סכסוכים
בין הוריו, נאלץ לעזוב את ביתם ולשהות בפנימייה, ומאז החל לסגל מנגנון להתמודדות
עצמאית מלווה בצורך להיות בעל שליטה על חייו, ונראה שמכאן ועד לדרישה של צייתנות
מוחלטת של הילדים, הדרך הייתה קצרה.
משיב 1 הוא בעל תואר של מהנדס מחשבים, אף
שאינו משתמש בו לפרנסתו, וגם משיבה 2 המשיכה בהכשרה מקצועית לאחר שסיימה 12 שנות
לימוד. וחרף "נתוני פתיחה" טובים אלה התברר, כי השכלתם של ההורים אינה
ערובה לכך שילדיהם לא יסבלו מאלימות מתמשכת, והתוצאה הייתה ששלושה מילדיהם של בני
הזוג נמצאים כיום מחוץ לבית ההורים, ושוהים במוסדות חינוך תורניים, בעוד שרק הבת
הבכורה ושתי אחיותיה הקטינות, בנות 10 ו7- שנים, גרות עם הוריהן.
על רקע כל אלה התרשם שירות המבחן, ואין לתמוה
על כך, כי משפחתם של המשיבים נמצאת בתהליך של התפרקות, ואם כך יקרה, עלול הדבר
להיות כרוך בנזק חמור לילדים, הן לאלה הגרים כיום בבית ההורים והן לאלה השוהים
מחוצה לו. אך שירות המבחן סבר גם כי : "בני הזוג עושים מאמץ לשינוי בגישתם,
על אף הקשיים הנובעים ממבנה אישיותם", ולאור זאת המליץ כי "במצב הנתון
יש צורך לרכז משאבים לחיזוק המשפחה ושיקומה...".
המלצתו של שירות המבחן הייתה לנקוט בגישה
משולבת של ענישה וטיפול, וכזו שלא תכלול גזירתו של עונש מאסר, שיחייב את משיב 1
לשאת בו במתקן כליאה, וזאת על רקע ההשקפה, כי דרך ענישה אחרת תהייה כרוכה בנזק רב,
אשר יסכל את האפשרות לאחות את הקרעים בין ההורים לילדיהם.
3. חרף האמור בתסקיר, עתרה המערערת לגזירתו של
מאסר בפועל למשיב 1, ומכוח הסכמה מוקדמת עם בא-כוח המשיבים, היא הסתפקה בעניינה של
משיבה 2 בעתירה להשית עליה מאסר שמשכו יהיה כזה שהיא תוכל לשאת בו בדרך של עבודות
שירות.
השופט המלומד של בית משפט קמא, בגזר דין מפורט
ומנומק, החליט לאמץ את המלצתו של שירות המבחן, וגזר למשיב 1 שישה חודשי מאסר בהם
יוכל לשאת בעבודות שירות, 18 חודשי מאסר על תנאי, וכן הורה כי משיב 1 ימצא במבחן
"טהור" בקשר עם אחת העבירות בהן הורשע (סעיף 368 ג' של חוק העונשין),
לתקופה של שנתיים.
באשר למשיבה 2, חייב אותה בית המשפט לבצע
שירות לתועלת הציבור במשך 300 שעות, על פי תוכנית שהציע שירות המבחן, וכן, גזר לה
9 חודשי מאסר על תנאי. בית המשפט הוסיף והורה כי גם משיבה זו תועמד למבחן
"טהור" למשך שנתיים, בגין אחת העבירות בהן הורשעה (סעיף 368 ד' של חוק
העונשין).
4. הליכי הערעור בבית משפט זה החלו בחודש מאי
2000, ונדחו לחודש יוני לצורך קבלתו של תסקיר משלים. משזה הוגש התברר, כי באחת
מוועדותיו של השירות הסוציאלי התקיים דיון בהשתתפות כל הגורמים המטפלים במשיבים
ובילדיהם, וההחלטה הייתה לסייע למשפחה להתאחד מחדש תוך בניית תוכנית ביקורים
מובנית ומבוקרת במסגרת "מרכז קשר" של השירות הסוציאלי.
מותב אחר של בית משפט זה סבר בחודש יוני 2000,
שבאותו תסקיר אין די, ודחה את הדיון לארבעה חודשים, על מנת להוסיף ולעקוב אחר
היחסים במשפחה ותוצאתם של התהליכים שעוברים המשיבים.
בתסקיר שהונח בימים אלה על שולחננו, חזר שירות
המבחן על המלצותיו מהעבר, לאמור, שבני הזוג ממשיכים לגלות רצון להשתנות, מקפידים
להופיע לפגישות עם הגורמים המטפלים, ומנגד, לא נתגלו תופעות מן הסוג שבגינן הועמדו
המשיבים לדין.
5. הסוגיה שהונחה בפנינו אינה מן הקלות, וההכרעה
בה הייתה כרוכה בהתלבטות קשה. בית משפט זה חזר ופסק כי תופעת האלימות במשפחה,
שהפכה למרבה הדאבה לנפוצה, מחייבת תגובה עונשית קשה וכואבת, על מנת להביא לצמצום
התופעה, בהנחה שיקשה לבטלה מן העולם כליל. מנקודת ראות זו, העונש שהושת על המשיבים
אכן נוטה לקולא, ובצדק מלינה המערערת על היותו חורג מרמת הענישה הראויה.
אך הגמול לעבריין, ואפילו הרתעת הרבים, אף שהן
מטרות חשובות וראויות, אינן מטרות-ענישה העומדות בפני עצמן. בית המשפט מצווה לבחון
בכל פעם מחדש, אם הליכה בנתיב שהתוותה ההלכה הפסוקה, גם במקרה המונח בפניו, לא
יהיה כרוך בה נזק ששיעורו גדול מהתועלת, ובעיקר אם הוא אינו כזה שעלול לפגוע גם
בקורבנו של מעשה העבירה, הואיל ואם כך יקרה, נמצא הקורבן ניזוק פעמיים.
זאת ועוד, שירות המבחן נועד לסייע לבית המשפט
כדי להאיר צדדים שלעתים נסתרים מעיניו של הדיין, וכזה הוא המצב כאשר מדובר בתהום
הנפערת בין הורים לילדיהם, על רקע התנהגות אלימה והתעללות. אכן, נטיית הלב היא
לקבוע כי המשיבים אינם ראויים לתואר המחייב של "הורה", ולמצות עמם את
הדין; אך כיצד נוכל להתעלם מכך שלאחר מעקב ובחינה שנמשכו מספר חודשים, התרשם שירות
המבחן כי שליחתו של משיב 1 לכלא, תהייה כרוכה בהתפוררות סופית של משפחתו, וזו
תוצאה שהגורמים הטיפוליים סבורים כי יש למנוע אותה, לפחות כל עוד קיימת תקווה כי
ניתן לשקם את היחסים בין ההורים לילדיהם.
את האפשרות הזו לא הייתי ממהר לבטל, אף אם
הדבר יהיה כרוך בחריגה מרמת הענישה המקובלת. המשיבים הינם דור שני של התנהגות
אלימה, והם במידה רבה קורבנות בעצמם. משיב 1 סבל מנחת זרועו של אביו, בעוד שמשיבה
2 הייתה עדה לאלימות בה נהג אביה באמה. על-מנת לנסות למנוע את האפשרות של העברת
המסר האלים גם לילדיהם של בני הזוג, וכדי למנוע מאלה האחרונים נזק נוסף על זה
שנגרם להם עד כה, נעשו כל אותם מאמצים של שרות המבחן, ועל פי השקפתי, את המאמצים
האלה אסור לקטוע. מכאן גם מסקנתי, שאין למצוא פגם בהחלטתו של בית משפט קמא, אשר
החליט להעדיף את המשכו של התהליך הטיפולי, אף אם הפן העונשי יימצא חסר.
וכאן המקום לציין, שגם פן אחרון זה לא נזנח,
הואיל ובעונש שהושת על המשיבים נכלל גם צו מבחן "טהור", שיש בו לא רק
כדי לחנך, אלא גם כדי להרתיע ולאפשר לבית המשפט, אם המשיבים יחזרו לסורם, לשוב
ולגזור עונש בגין אותן עבירות שנכללו במבחן ה"טהור".
לנוכח כל אלה אני מציע לחברי הנכבדים לדחות את
הערעור, למעט שני עניינים המחייבים תיקון. האחד הוא, שהמבחן ה"טהור"
ביחס למשיב 1, יהיה בגין עבירה לפי סעיף 368ג' סיפא של חוק העונשין. העניין
האחר נובע מהערתו של שרות המבחן, לפיה חלוף הזמן מאז נגזר העונש, מחייב שינוי ביחס
למקום בו תבצע משיבה 2 את השרות לתועלת הציבור. התכנית המוצעת עתה היא שמשיבה 2
תועסק במסגרת האגודה הישראלית לאפילפסיה בעבודות מזכירות, בהיקף של 300 שעות,
ובפקוח שרות המבחן.
אני מציע כי נקבל המלצה זו, ונורה למשיבה 2
לנהוג על פיה.
ש
ו פ ט
השופט י' אנגלרד:
1. לפנינו ערעור מטעם המדינה, המכוון נגד קולת
העונשים שהוטלו על זוג הורים בשל מעשיהם ומחדליהם כלפי ילדיהם. האב הורשע על פי
הודאתו בשורה ארוכה של מעשי התעללות פיזית ונפשית בילדיו ובתקיפתם; האם הורשעה על
פי הודאתה בתקיפה, בהזנחת ילדים ובאי דיווח על התעללות בילדים.
2. בית המשפט המחוזי בירושלים אימץ את המלצת
שירות המבחן וגזר על האב ששה חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, וכן שמונה-עשרה
חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. כן הועמד המשיב למבחן "טהור" לתקופה
של שנתיים. על האם נגזר לבצע עבודות שרות לתועלת הציבור במשך 300 שעות. כן הוטלו
עליה תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים והיא הועמדה במבחן "טהור"
בקשר לעבירה על סעיף 368ד לחוק העונשין, תשל"ז1977- למשך שנתיים.
3. לדעת המדינה, מידת העונשים שנגזרו על האב ועל
האם אינה הולמת את חומרת העבירות; כתוצאה מכך העונש מחטיא את מטרות ההרתעה והוא
סוטה באופן ניכר ממדיניות הענישה הראויה למעשים אלה וכן ממידת העונש המקובלת
בפסיקתם של בתי המשפט. המדינה מבקשת בערעורה להטיל על האב עונש מאסר משמעותי. עם
זאת, מסכימה המדינה, במסגרת עסקת הטיעון, כי לא יוטל על האם מאסר בפועל וניתן יהיה
להסתפק במאסר שירוצה בעבודות שירות.
4. חברי השופט א' א' לוי מסכים כי עובדות כתב
האישום חושפות תמונה מזעזעת של הורים, שבמשך שנים נהגו בילדיהם באלימות קשה. כן
מסכים חברי כי מנקודת ראות הרתעתית העונש שהושת על ההורים נוטה לקולא, "ובצדק
מלינה המערערת על היותו חורג מרמת הענישה הראויה". עם כל זאת, גורס חברי כי
בנסיבות המקרה הנדון אין להתערב בפסק דינו של בית המשפט המחוזי, וכל זאת בשל ההיבט
הטיפולי-השיקומי, המודגש בתסקיר שירות המבחן. חברי מציין כי הסוגיה שהונחה בפנינו
אינה מן הקלות, וההכרעה בה הייתה כרוכה - מבחינתו - בהתלבטות קשה.
5. אין ספק כי ההכרעה בין תכליות הענישה השונות,
הכרעה קשה היא. מצד אחד עומדים שיקולים של גמול וכפרה, הרתעה כללית, הרתעה
אינדיוידואלית ומניעת הנאשם לשוב ולעבור עבירות בעת המאסר, ומן הצד האחר עומד
השיקול של שיקום הנאשם במובן הרחב ביותר. לטעמי, בית המשפט מצווה למצוא את האיזון
הנכון בין המטרות המנוגדות האלה על פי רעיון ההשלמה (complementarity).
דעתי היא כי אין בפסק דינו של בית המשפט המחוזי מידת האיזון הראויה לנסיבות המקרה
הנדונות.
6. אביא בקצרה את עובדות המקרה, כפי שהן עולות
מכתב האישום המתוקן, בהן הודו ההורים. האב התעלל במשך שנים בשלושה מילדיו ותקף את
ילדתו הרביעית במספר מועדים. כך, נהג האב להכות את בנו ש.נ. - יליד שנת 1987 -
בדרכים שונות: הוא סטר לו, בעט בגופו ובראשו והכה אותו בחגורה וכל זאת משום שש.נ.
הרגיז אותו בהתנהגותו בבית או במסגרת לימודיו, הפריע לו או העירו משנתו. במועד אחד
אחז האב בראשו של ש.נ. ודחף אותו לקיר. אישום נוסף מתייחס לאירוע מיוחד שהתרחש
בתחילת חודש יוני 1998. האב הכה את ש.נ. באגרופים ובעט בו, ואסר עליו לצאת מן
הבית. למחרת הוא הכה אותו שוב, כיוון שש.נ. המרה את פיו וברח מהבית. כעבור יומיים
הכה האב את ש.נ. ליד "תלמוד תורה" שבו למד. הוא אחז ברגליו, גרר אותו על
הקרקע, חלץ את נעליו והותירו יחף ברחוב. אותו ערב אמור היה ש.נ. לצאת מן הבית
ל"מקלט חרום". כששב ש.נ. הביתה לנעול נעליים השכיב אותו האב על הרצפה,
אחז בגרונו, התיישב על גופו של ש.נ. וגילח בכוח את שערות ראשו, כדי שלא
"יתרברב למול החברים החדשים". תוך כדי כך הוא בעט בראשו של ש.נ., חנק
אותו והכה בו באגרופים. האב צעק עליו במהלך ההכאה "עכשיו ... אתה לא בבית,
עכשיו אני יכול לטפל בקטנות איך שבא לי...". כשביקש ש.נ. לחבוש כובע להסתיר
את ראשו הקרח, האב מנע זאת ממנו.
7. הילד השני שבו התעלל האב הוא א.נ. - יליד שנת
1982. במועדים שונים האב חבט בא.נ. באגרופיו, הכה בראשו ובגופו באמצעות מקלות, בעט
בו, סטר לו בפניו הכה אותו בחגורה ודרך על ראשו כשהוא נועל נעליים. במקרה אחד הוכה
א.נ. עד זוב דם. באחת הפעמים העיר האב את. א.נ. משנתו, הכה בו בכסא פלסטיק עד
שהכסא נשבר, בעט בו ושפך עליו מים. במועדים שונים אסר האב על א.נ. להיכנס לבית או
ללון בבית, וא.נ. נאלץ ללון ברחוב. בשנת 1994 לקח האב מא.נ. 170 ש"ח, אותם
הוא הרוויח בעבודה בחופשת הקיץ ושרף את הכסף למול פניו.
8. באשר לבתו מ.נ. - ילידת שנת 1981 - האב נהג
להכותה במשך שנים. באוקטובר 1997 הוא נכנס לחדרה של מ.נ. שלבשה חולצה לבנה, אמר לה
"איך את מתלבשת?" וקרע מגופה את חולצתה וגופייתה.
9. ילדה נוספת, לגביה הורשע האב בתקיפה, היא
רב.נ. - ילידת שנת 1993. במספר מועדים האב סטר בפניה, צבט אותה בלחייה ובירך שלה.
10. האם הורשעה בכך כי ברוב המועדים שבהם התעלל האב
בילדיו היא הייתה נוכחת ולא סיפקה לילדיה הגנה מפני האב ואף לא דיווחה על מעשי האב
לרשויות. כן הורשעה האם בתקיפת הבנות ר.נ. - ילידת שנת 1990 - ורב.נ. והבן ש.נ.
במועדים שונים היא הכתה את הבנות, בעטה בהן וסטרה לר.נ. בפניה מכיוון שלא נטלה
ידיה או אכלה בצורה לא נאותה. בנוסף לכך הורשעה האם בהזנחת ילדים, וזאת בקשר
למעשים שבוצעו כלפי ש.נ. בתחילת יוני 1998.
11. היבט מחמיר נוסף אני רואה בהשתלשלות העניינים
לאחר החשיפה הראשונית של העבירות על-ידי הרשויות. תחילה הוחלט על ידי הרשויות שלא
להגיש כתב אישום נגד ההורים, לשם מתן אפשרות למשפחה להשתקם באמצעות טיפול. על אף
הטיפול, שבו השתתפו ההורים, מעשי ההתעללות לא פסקו ודווקא אחד האירועים הקשים
התרחש כעשרה חודשים לאחר התחלת הטיפול. בעקבות מעשה נוסף זה הוגש לבסוף, בפברואר
1999, כתב האישום החמור.
12. עם כל ההבנה לשיקולים של שירות המבחן, המדגישים
את הילדות הקשה הן של האב כילד מוכה והן של האם וכן את האפשרות לשיקומם ולשיקום
המשפחה, אין אני רואה אפשרות לקבל את החריגה מן העונש הראוי לנסיבות המזעזעות של
המקרה. אזכיר בהקשר זה את דבריו המפורסמים של הרמב"ם בדבר מטרות הענישה:
דע
כי גודל העונש וחומר פגיעתו, או קטנו וקלות סבילתו, יהיה בבחינת ארבעה דברים האחד
חומר העברה, כי המעשים אשר תוצאותיהם הפסד גדול עונשן חמור, והמעשים אשר תוצאותיהן
הפסד קל ומועט, עונשן קל. והשני ריבוי מציאותן, שהדברים המצויים יותר צריך למנען
בעונש חמור, אבל מעטי המציאות הרי עונש קל עם מיעוט מציאותן מספיק במניעתן.
והשלישי גודל ההעזה שבדבר, כי הדבר שיש לאדם העזה לעשותו, אם מפני שהתאוה מושכת
אליו מאוד, או לתוקף ההרגל או לגודל הצער שבעזיבתו, הרי לא ימנע ממנו כי אם חשש
דבר גדול. והרביעי קלות עשיית אותה הפעולה בהעלם ובהסתר כדי שלא ירגישו בו אחרים,
הרי ההרתעה מזה לא תהא כי אם בחשש עונש קשה וחמור. (מורה נבוכים, חלק ג, פרק מא
(תרגום י' קאפח, עמ' תריא).
על האקטואליות של דברי הרמב"ם ראה י' בזק, הענישה
הפלילית דרכיה ועקרונותיה (תל-אביב, תשמ"א) 42-40. חשובים הם גם דבריו של
הרמב"ם במורה נבוכים, חלק ג, פרק לה:
---לפי
שאם לא יענש המזיק לא יסתלקו הנזקים כלל, ולא ירתע כל מי שזומם להרע. ולא כקלות
דעת מי שדמה כי זניחת העונשין רחמים על בני אדם, אלא היא עצם האכזריות עליהם והפסד
סדר המדינה, אלא הרחמים מה שצוה בו יתעלה שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך.
(תרגום
י' קאפח, פרק לה, עמ' תקפו).
וברוח דברים אלה מציין
הרמב"ם (שם, חלק ג, פרק לט (תרגום י' קפאח, עמ' תרה)):
---שאיש הזדון והרשע אם בקש חסותנו אין
נותנים לו מחסה, ואין מרחמים עליו, ואין פורקים מעליו חובה כלל... כי הרחמנות על
הרשעים המשחיתים אכזריות על כל הבריות.
13. רעיונות אלה של
מידת הדין אינם שוללים, כמובן, שיקולים מיקלים הנובעים מאישיותו של העבריין על רקע
תולדותיו. עם זאת, יש להיזהר משימת דגש יתרה על הבנת אישיותו של אדם, כפי שמזהיר
הפתגם הצרפתי: “Tout
comprendre c'est tout pardonner". (מקורו של פתגם זה אינו מבורר די צורכו ונראה כי הוא פתגם עממי. הפתגם
שרבים מייחסים אותו למדאם דה סטאל, מוזכר על-ידי סופרים שונים, ביניהם לב טולסטוי,
"מלחמה ושלום", בפרק האחרון של החלק הראשון). לאחרונה, פתגם זה זכה
לאיזכור ביקורתי בפסיקה של ארה"ב בהקשר עם נידון לעונש מוות. ראה את פסק דינו
של השופט ר' פוזנר Stewart v. Gramley 74 F 3d 132, 136 (1996). הרעיון העומד מאחורי אזהרת הפתגם הוא כי נתונה לאדם
בחירה ומשום כך עליו לשאת באחריות למעשיו. במיוחד אמור הדבר באדם מבוגר, כמו
המערער שלפנינו.
14. בנסיבות המקרה שלנו התסקיר של שירות
המבחן מכוון בעיקרו לשיקום המשפחה מבחינת היחסים הפנימיים. איני מקל ראש בשיקול
זה, אך יש לזכור כי נזק נפשי כבד נגרם כבר לרוב הילדים, אשר הוצאו מחיק המשפחה
למוסדות ואינם רוצים לשוב לבית ההורים.
15. כן יש לזכור כי
המעשים בהם הורשע האב, דהיינו, התעללות בקטין ותקיפה, המחוקק ראה במעשים אלה
עבירות הראויות לענישה מחמירה. כך הוא קבע לעבירת התעללות בקטין מצד האחראי על
הקטין עונש מירבי של תשע שנות מאסר ולעבירת התקיפה עונש מירבי של שתי שנות מאסר.
האב הורשע בשורה של עבירות התעללות בקטין שבוצעו במשך שנים בשלושה מילדיו ובתקיפה
של ילד נוסף. אם היינו מצרפים את העונשים המירביים בגין כל מעשי האב כלפי ארבעת
ילדיו היינו מגיעים לתקופת מאסר מירבית של עשרות שנים. איני מציע להחמיר עם האב
במידה כזו, אך נראה בעיניי כי נחטא לכוונת המחוקק אם כלל לא נטיל על האב עונש מאסר
בפועל ונסתפק בריצוי העונש בעבודות שירות.
16. הטלת
מאסר בפועל בנסיבות אלה תואמת גם את מדיניות הענישה המקובלת בבתי המשפט בגין מעשי
התעללות של הורים בילדיהם. מעשי התעללות חמורים שביצעו אבות כלפי ילדיהם הביאו,
ככלל, להטלת עונשי מאסר משמעותיים. כך למשל בע"פ 6599/94 מדינת ישראל נ'
פלוני (לא פורסם) נדון עניינו של אב שהורשע בתקיפת קטין, בהתעללות בקטין
ובהדחה בחקירה שבוצעו כלפי בנו הקטין. בית משפט זה החמיר בעונשו והעמיד אותו על
שנה וחצי מאסר בפועל, תחת ששה חודשי עבודות שירות. וכך כתב השופט י' קדמי בהחלטתו:
דומה
שאין צורך להכביר מלים הרבה על מנת להציג את מידתה הגדושה של האכזריות ואת קשיחות
הלב המאפיינים מעשים אלה; ולא יכולה להיות מחלוקת על כך, שאין בעונש הנגזר על
המשיב כדי ליתן ביטוי הולם לחומרת מעשיו לשמש גורם מרתיע הן כלפי המשיב עצמו והן
לגבי עבריינים בכוח. נסיבותיו האישיות של מי שמורשע בעבירות מסוג זה, מאבדות את
משקלן לנוכח הענין הציבורי שבמתן הגנה מלאה לקטינים חסרי ישע מפני התעללות מצד
הוריהם, המופקדים על שלומם ושלמות גופם ונפשם; ומחובתו של בית המשפט לשוות כלל זה
לנגד עיניו בבוראו לגזור עונשם של אלה שאין בכוח הדין לבדו כדי להרתיעם.
מדיניות זו באה לידי ביטוי
גם בע"פ 7068/93 מדינת ישראל נ' פלוני (לא פורסם). המדובר היה באב
שהורשע בשתי עבירות של התעללות בקטין, בשתי עבירות של תקיפת קטין, בהדחה בחקירה
ובהפרת הוראה חוקית. העבירות בוצעו כלפי בתו הקטינה בת ה15- וכלפי אשתו. (מעשיו
כללו גזיזת שערותיה של הקטינה בכוח, הכאתה הברוטלית בהזדמנויות שונות תוך השמעת
ביטויי גנאי קשים ומעשי התעללות והשפלה בצורות שונות). בית משפט זה החמיר את עונש
המאסר בפועל שהוטל על האב והאריך אותו מ18- חודש ל30- חודש, תוך שהוא מציין כי
אינו ממצה את הדין עם האב עד תום. (ראה גם ע"פ 3754/97 פלוני נ' מדינת
ישראל (לא פורסם), שם נגזרו על אב שהתעלל בחמש בנותיו ארבע וחצי שנות מאסר
פעול ושנתיים על תנאי).
15. על רקע דברים
אלה, דעתי היא כי מן הראוי להתערב בגזר דינו של בית המשפט המחוזי. כלל הוא, כאמור,
שאין בית משפט לערעור ממצה את הדין עם הנאשמים. כן יש לתת משקל לשיקוליו של שירות
המבחן. בשל כל הדברים האלה הייתי מציע להטיל על האב חמישה-עשר חודשי מאסר בפועל
ושמונה-עשרה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. התנאי הוא שלא יעבור עבירת אלימות
במשפחה. על האם מציע אני להטיל עונש מאסר של ששה חודשים, אשר ירוצה בעבודות שירות
ובנוסף לכך תשעה חודשי מאסר על תנאי למשך שלוש שנים. התנאי הוא שלא תעבור עבירה
מסוג העבירות בהן הורשעה.
ש
ו פ ט
השופטת ט' שטרסברג-כהן:
אני מצטרפת לפסק-דינו של חברי השופט י'
אנגלרד.
ש
ו פ ט ת
הוחלט ברוב דעות כאמור בחוות דעתו של השופט
אנגלרד.
ניתן היום, כ"ה בחשון התשס"א
(23.11.00).
ש ו פ ט ת ש ו פ
ט ש ו פ ט
העתק מתאים למקור
שמריהו כהן - מזכיר ראשי
06.00011100C