שלום דן נ. יפים אייזן

פסק-דין בתיק ע"א 11090/02 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 11090/02 בפני: כבוד השופט א' ריבלין כבוד השופט א' גרוניס כבוד השופטת ע' ארבל המערער: שלום דן נ ג ד המשיבים: 1. יפים אייזן 2. כלל חברה לביטוח בע"מ 3. סנפרוסט שירותי שיווק ערעור על פסק-דין של בית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו מיום 4.12.02 בת.א. 10682/96 שניתן על-ידי כבוד השופט ח' פיזם תאריך הישיבה: ח' בסיון התשס"ה (15.6.05) בשם המערער: עו"ד שושנה ברוידה בשם המשיבים: עו"ד נעמי לביא פסק-דין השופט א' ריבלין: 1. שלום דן (להלן: המערער) נפגע ביום 31.5.96 בתאונת עבודה שארעה לו במהלך עבודתו אצל המשיבה 3 (להלן: סנפרוסט), בהיותו בן 30 שנה. במועד התאונה עבד המערער מטעם חברת כוח אדם "ברק" כעוזר מחסנאי בסנפרוסט ותפקידו היה להעמיס סחורה על משאיות החברה, ולהפיץ את מוצרי המפעל לחנויות. ביום התאונה נפגע המערער ממלגזה של סנפרוסט. 2. בית המשפט המחוזי בחיפה (כבוד השופט ח' פיזם) קבע כי "אין חולקין שהתאונה היא תאונת דרכים, וחל עליה חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים." כמו כן, קבע בית המשפט, כי התאונה נשוא התביעה היא תאונת עבודה בגינה זכאי המערער לקצבאות מהמוסד לביטוח לאומי. אשר לפרטי הנזק, קבע בית המשפט, כי התאונה גרמה למערער שבר מרוסק במרפק שמאל ושבר באגן. עוד צוין בהחלטת בית המשפט קמא, כי השבר באגן התרפא בלא להותיר נכות. ברם, ככל שמדובר במרפק, נקבע על-ידי בית המשפט, כי "נשארה הגבלה ניכרת בתנועות המרפק ובסיבוב האמה". מבחינה תפקודית הוגדר מצבו של המרפק כקשיון לא נוח בגינו סובל המערער – כך על-פי קביעת בית המשפט – "מכאבים במרפק ובכתף וממופרעות נפשית". נכותו הרפואית האורטופדית המשוקללת של המערער הגיעה ל-28% לצמיתות, המוסד לבטוח לאומי עשה שימוש בתקנה 15 לתקנות הבטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות של נפגעי עבודה) והעמיד את נכותו של המערער על 42%. בית המשפט אמד את נכותו הפסיכיאטרית של המערער ב-5%, לאור חוות דעתו של המומחה, ד"ר יעקב אבני. אשר לנכותו התפקודית ראה בית המשפט המחוזי להעמידה על 45%. קביעה זו כללה הפחתה קלה בשיעור הפגיעה בגין "מאמציו הבלתי מספיקים של התובע להשתקם" אולם לא הגיעה כדי הפחתה משמעותית וזאת בגין הקשיים למציאת תעסוקה במשק. 3. בית המשפט פירט בהחלטתו את מכלול השיקולים לקביעת בסיס שכרו של המערער, וביניהם עדותו של איש שעסוקו בטיפול במזגנים לפיה לו המשיך לעבוד היה, לדעתו, המערער משתכר 9,000 ש"ח בחודש, העובדה שעובר לתאונה לא עבד המערער בתחום המזגנים, אלא שימש כפועל המעמיס מטענים וכן העובדה, כי "'ההיסטוריה' של תעסוקתו של התובע, רצופה 'נדידה' ממקום עבודה אחד למשנהו ללא יציבות." לאור מכלול השיקולים הללו ובהסתמך על תלושי השכר של המערער בחדשים שקדמו לתאונה, קבע בית המשפט קמא, כי שכר המערער אלמלא התאונה היה מגיע לסך של 2,750 ש"ח נטו. לאור זאת, הועמד סכום הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות בעבר על סך של 195,975 ש"ח. סכום הפיצוי בגין הפסדי השכר של המערער בעתיד (עד הגיעו לגיל 65) הועמד על 393,711 ש"ח. לסכום זה הוסף הפסד פנסיה מגיל 65 ועד לגיל 78 בסך של 68,604 ש"ח. כמו כן, פסק בית המשפט סכום גלובלי בסך של 200,000 ש"ח בגין עזרת צד ג' בעבר ובעתיד, הוצאות רפואיות והוצאות ניידות. סכום הפיצוי הכולל שפסק בית המשפט הועמד על 924,446 ש"ח. מהסכום האמור החליט בית המשפט לנכות את סכום התשלומים התכופים בסך של 22,253 ש"ח, את גמלאות הביטוח הלאומי בסך של 560,143 ש"ח וכן תשלומי הבטחת ההכנסה עד ליום מתן פסק הדין בסך של 126,000 ש"ח. בית המשפט סבר, כי אין לנכות את הסכום של הבטחת ההכנסה לעתיד כיוון שהשיקולים להענקת הבטחת ההכנסה אינם בהכרח קשורים לתאונה. לאחר ניכוי הסכומים הללו, הועמד סכום הפיצוי למערער על 216,050 ש"ח. 4. המערער טוען בערעורו, כי בית המשפט טעה בחישוב הפסדי השתכרותו לעבר ולעתיד. לטענת המערער בית המשפט התעלם מפוטנציאל השתכרותו כמתקין מזגנים וראה לבסס את שכרו על-פי עבודה זמנית כפועל בחברת כוח אדם. בפרט, סבור המערער, כי בית המשפט טעה עת חישב את השתכרותו לעבר ולעתיד לפי שכר שאינו עולה על שכר המינימום במשק, "ללא כל הצדקה ותמיכה בראיות" – כך לטענתו. בנוסף, סבור המערער שעובדת היותו אדם צעיר במועד התאונה – בן שלושים שנה בלבד – מלמדת, אף היא, על העובדה שצפוי היה להגדיל השתכרותו ולהשתלב בענף המזגנים. טענה נוספת שהעלה המערער נוגעת לחישוב הפסד השתכרותו בעבר. לטענת המערער, הוכח בפני בית המשפט, כי לא היה מסוגל לשוב לעבודה, ואף המוסד לביטוח לאומי לא הצליח להפנותו לעבודה. משכך, קובל המערער, תוצאת החלטת בית המשפט היא כי תשלומי העבר שנוכו גבוהים מן הסכום שנפסק בפועל למערער. פסיקה זו - כך לטענת המערער - מתעלמת ממצבו הרפואי וחוסר יכולתו למצוא עבודה. אשר לנכותו התפקודית, טוען המערער כי זו הועמדה על שיעור נמוך מכפי שהוכח בעדותה של המומחית השיקומית, ד"ר פרבר. לטענת המערער, המומחית קבעה, כי הוא אינו מסוגל לשוב לעבודתו הקודמת או לעבודה אחרת המחייבת הפעלת כוח בידיים. המערער גורס, כי קביעת בית המשפט לפיה היה צפוי לעבוד בעבודה פיסית כל חייו אינה מתיישבת עם שיעור הפגיעה התפקודית שנפסק, לאור העובדה שהמערער איבד לחלוטין – כך לטענתו – את יכולתו להשתכר. המערער טוען בערעורו גם כנגד גובה הפיצוי שנפסק לו בגין עזרת צד ג' לעבר ולעתיד ובגין הוצאותיו הרפואיות. לטענת המערער הפיצוי הגלובלי שנפסק הנו נמוך ואינו עולה בקנה אחד עם צרכיו. לחילופין, טוען המערער, כי טעה בית המשפט עת לא פסק לזכותו סכום של 25% לפחות מסכום הפיצוי הכולל אשר נפסק על-ידי בית המשפט על-פי סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב] תשנ"ה- 1995 (להלן: חוק הביטוח הלאומי). המערער מציין כי הוראת חוק זו מזכה את הנפגע כנגד צד שלישי בסך של לפחות 25% מסך כל הפיצויים שנפסקו בתביעה. לטענת המערער, הוכח, כי המערער עבד עבור חברת כוח האדם, ברק, אשר הפרישה את תשלומי הביטוח הלאומי ואילו המלגזה – אשר פגעה במערער – הייתה בבעלות חברת סנפרוסט. לאור זאת, טוען המערער, הרי שאין מדובר ברכב המעביד והיה על בית המשפט לפסוק למערער 25% מנזקיו. 5. המשיבים, מצידם, תומכים יתדותיהם בפסק הדין של בית המשפט קמא. אשר לטענת המערער לזכאותו לפיצוי בגין 25% מסכום הפיצוי הכולל מכוח סעיף 330 לחוק הביטוח הלאומי, טענו המשיבים בכתב כי לא הוכח בפני בית המשפט כי הרכב שפגע במערער היה בבעלותו של צד שלישי. בנוסף על כך ציינו המשיבים כי המערער לא עמד בתנאי החוק, קרי: לא שלח למוסד לביטוח לאומי הודעה בדואר רשום בתוך זמן סביר. לאור זאת, סבורים היו המשיבים כי אין המערער זכאי לתשלום האמור. אולם, בדיון בעל-פה היו המשיבים נכונים שלא להעלות התנגדות זו בשל שבין כך ובין כך לא היה מקום לפסוק למערער סכום גבוה יותר. לעניין הפער בין הפסיקה לניכוי באשר לנזקי העבר מבקשים המשיבים להסתמך על שנפסק כבר בבית-משפט זה בפרשה אחרת. 6. טענות הצדדים, כפי שהובאו בפני בית-המשפט אינן מגלות עילה להתערבות בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי. מקצת מן הטענות לא נתבררו כלל בערכאה המבררת משלא הועלו. בית-המשפט סמך את מסקנותיו על הראיות שבאו בפניו והסכומים שפסק עונים גם על הנדרש בהוראת סעיף 330 לחוק הבטוח הלאומי. יתרה מכך, אפילו היינו סבורים כי במקצת מפרטי הנזק היינו פוסקים פחות או יותר לא היה די בכך, בהעדר טעות ברורה בפסק-הדין כדי להצדיק התערבות בתוצאה שאינה בלתי-סבירה בנסיבות המקרה. התוצאה היא שהערעור נדחה. בנסיבות העניין לא הייתי עושה צו להוצאות. ש ו פ ט השופט א' גרוניס: אני מסכים. ש ו פ ט השופטת ע' ארבל: אני מסכימה. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק-דינו של השופט ריבלין. ניתן היום, ה' באב התשס"ה (10.8.05). ש ו פ ט ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 02110900_P07.doc מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il