סאמי שיבלי נ. מדינת ישראל

פסק-דין בתיק ע"פ 1109/09 בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים ע"פ 1109/09 בפני: כבוד השופט א' א' לוי כבוד השופט א' רובינשטיין כבוד השופט י' דנציגר המערער: סאמי שיבלי נ ג ד המשיבה: מדינת ישראל ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי נצרת בתיק פ 28/05 שניתן ביום 21.1.09 על-ידי כבוד השופט - כתארו אז- אברהם אברהם תאריך הישיבה: כ"ט בחשון תש"ע (16.11.09) בשם המערער: עו"ד אביגדור פלדמן; עו"ד מיקי חובה בשם המשיבה: עו"ד יאיר חמודות פסק-דין השופט א' רובינשטיין: א. ביום 15.6.08 זוכה המערער - יליד 1968 ועורך דין במקצועו - בבית המשפט המחוזי בנצרת (השופט - כתארו אז - אברהם אברהם) מאשמת הריגה וגרימת חבלה בכוונה מחמירה (תיק פ' 28/08). לאחר שזוכה הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי לפיצוי בגין מעצרו והוצאות מכוח סעיף 80 לחוק העונשין, תשל"ז – 1977 (ב"ש 1967/08). ביום 21.1.09 דחה בית המשפט את הבקשה. מכאן הערעור שלפנינו. המסכת העובדתית ב. להלן העובדות הנצרכות לענייננו: בתאריך 8.3.08, בשעות הערב, יצא המערער את ביתו שבכפר שיבלי ליישוב דבוריה כדי לפגוש אדם שזהותו אינה ידועה אשר כינה עצמו "אבו מחמוד", וביקש את עזרתו המקצועית. המערער הגיע במכוניתו עד לקצה היישוב בהתאם להנחיתו הטלפונית של אותו "אבו מחמוד", והחנה את רכבו כדי לחפש את ביתו-אלא שאז נאמר לו "כי זהו אינו ביתו של 'אבו מחמוד' ואין 'אבו מחמוד' בכל הסביבה", והוא שב לרכבו. עת פתח את דלת הרכב הותקף המערער בידי שלושה גברים, ובתגובה שלף אקדח שנשא ברישיון, וירה שש יריות לעבר התוקפים. כתוצאה מהירי נהרג אחד התוקפים (מוניר מאדי המנוח) והשניים האחרים נפצעו קשה. מיד לאחר האירוע הסגיר עצמו המערער למשטרה, והיה עצור במשך שלושה שבועות עד להגשת כתב האישום. ג. נגד המערער הוגש ביום 30.3.08 כתב אישום בו הואשם בעבירות של הריגה וחבלה חמורה בכוונה מחמירה. יום לאחר הגשת כתב האישום שוחרר המערער למעצר בית, ותנאי שחרורו הוגמשו מספר ימים לאחר מכן. המערער הודה בבית המשפט במרבית העובדות, אולם כפר בעבירות שיוחסו לו וטען להגנה עצמית. לאחר שמיעת הראיות (בימים סמוכים), נתן בית המשפט אמון בגירסת המערער. נקבע, כי המערער נקלע למלכודת מתוכננת היטב, והופתע על ידי שלושה רעולי פנים חמושים באלות שהתנפלו לעברו. עוד נקבע, כי האירוע ארך זמן קצר ביותר (פחות מדקה), ובזמן זה חש המערער סכנה מיידית ומוחשית לחייו. בית המשפט דחה את טענת המשיבה, לפיה חלק מהיריות נורו שלא לצורך הגנה עצמית, לאחר שהתוקפים נסוגו. בהקשר זה ציין בית המשפט, כי גירסת התוקפים, לפיה המערער ירה לעברם ללא כל סיבה, מופרכת מעיקרה, ואף המשיבה עצמה לא נתנה בה אמון. בסופו של יום קבע בית המשפט לגבי המערער (פסקה 25), "שפעולת הירי שעשה היתה פעולה סבירה בנסיבות העניין, פעולה שנועדה להדוף את תקיפתו בידי שלושת תוקפיו, תקיפה ממנה נשקפה סכנה מוחשית לפגיעה בשלמות גופו ואף בחייו"; והמערער זוכה, כאמור, מכח ההגנה שבסעיף 34י לחוק העונשין ("הגנה עצמית"). ד. הנה מתוך פסק הדין, ראשית באשר לסצנריו של האירוע הקשה (פסקאות 21-20): "אם כן הנאשם יוצא את חצר הבית אליו הונחה להגיע, הוא מגיע למכוניתו, פותח את דלת המכונית, ואז מתנפלים עליו שלוש בריונים רעולי פנים, ואלות בידיהם. הם מקיפים אותו ומתחילים להפליא בו מכות. הוא מוקף מכל עבר, ואיננו יכול לברוח מהם, כך הנני רואה לנגד עיניי את תמונת המצב. בדרך לא דרך, ותוך שהשלושה מכים בו בלי הרף, הוא מצליח לשלוף את אקדחו, המצוי בנרתיק שבחלק האחורי ימני של גופו, ויורה, כשהשלושה ממשיכים להכותו בחלקים שונים בגופו גם במהלך הירי. אתנחתא נוספת אעשה ואומר, כי אינני מקבל את עמדת התביעה, לפיה על הנאשם היה לדעת, כי השלושה אינם מבקשים להורגו, שכן אם רצו בכך – היו מכים בו בראשו, ולא בחלקים אחרים בגופו, כפי שארע בפועל. ובכן כל האירוע כולו ארך זמן קצר מאוד. הנאשם העיד על אירוע שנמשך דקה אחת. כשלעצמי אינני משוכנע, כי הוא ארך דקה אחת, כי אם הרבה פחות מכך, שאם היה נמשך זמן רב – היה הנאשם מתמוטט מן המכות, ואולי אף מוצא את מותו. מכל מקום, מרחיק לכת הוא לומר על הנאשם, כי היה עליו לעבד את המידע שעבר בראשו בתוך סיטואצית הזוועה אליה הוא נקלע, ולהגיע לכלל דיעה מלומדת, כי אם השלושה, הגדולים ממנו בגופם, מרעילים את פניהם מפניו, מכים בו באלות בכל גופו, אך אינם מכים דווקא בראשו – הרי אין הם מבקשים את מותו. חוכמה זו היא, לכל היותר, חוכמה בדיעבד, אותה אינני נכון לקבל. אין היא יכולה ללמדנו דבר על שהתרחש במוחו של האיש, המוקף שלושה בריונים המכים בו מכל עבר באלות כבדות. הכיצד יוכל לחשוב, בסיטואציה שכזו, כי אין הם מבקשים כי אם להכות בו קמעא, אך לא לפגוע בו? אני משוכנע, כי הוא ראה סכנה מיידית ומוחשית לפגיעה קשה בגופו, שלא לומר סכנה על חייו ממש". ולבסוף , באשר למסקנה (פסקה 24): "אני סבור, כי את כל ששת הכדורים, שנורו ברציפות בזה אחר זה, יש לראות כתגובה אחת של הנאשם כלפי תוקפיו. הנני מתקשה לשפוט את שיקול דעתו של אדם, המוצא עצמו בסיטואציה שכזו, כשהוא מבוהל, מבועת ממש, עומד מול שלושה בריונים רעולי פנים, האוחזים אלות כבדות וארוכות בידיהם ומכים בו מכל עבר. אין זה הגון כלפי הנאשם לנתח, בדיעבד, את שארע, כאילו הרצנו בהילוך איטי את הסרט המנציח את האירוע, ושואלים האם היה עליו לעצור את הירי בנקודה פלונית, האם היה עליו לנסות ולברוח בנקודה פלמונית, לירות באוויר על מנת להרתיע את תוקפיו בנקודת זמן אחרת, וכך הלאה. ניתוח קר שכזה איננו לוקח בחשבון את הלך הנפש של האדם הנתקף, ששיקול דעתו הוא זה של אדם מבועת, המצוי בעיצומה של התנפלות רבתי עליו, וכל שהוא מנסה לעשות – למלט את נפשו מפני תוקפיו. אני סבור, כי ירי לעבר התוקפים בנסיבות שכאלה היה מעשה סביר לחלוטין לשם הדיפת התקיפה, גם אם הוא נעשה לעבר שלושת התוקפים בזה אחר זה. את כל מעשה הירי יש לראות כמעשה אחד, ולא חלקים חלקים. הנאשם מצא עצמו בסכנה ממשית לגופו ולחייו, ולמזלו הרב הוא מצויד היה באקדח, אחרת ספק רב בעיניי, אם היה יוצא מן האירוע כשהוא בחיים, ודאי לא כשהוא שלם בגופו". ה. לאחר הזיכוי הוגשה כאמור לבית המשפט קמא בקשה לפיצוי בגין ימי המעצר והוצאות משפט (ב"ש 1967/08) מכוח סעיף 80(א) לחוק העונשין שזה לשונו: "80. הוצאות ההגנה מאוצר המדינה (א) משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ"ה - 1982 בסכום שייראה לבית המשפט; במשפט שמנהל קובל רשאי בית המשפט להטיל על הקובל תשלום כאמור". הבקשה נדחתה. נקבע, כי במקרה דנא לא התקיימה אף לא אחת מן החלופות שבסעיף- לא זו של "לא היה יסוד להאשמה" ואף לא זו של "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי. נאמר, כי ההחלטה להעמיד את המערער לדין על סמך חומר הראיות הקיים היתה סבירה, וכי זיכויו התאפשר רק לאחר שמיעת הראיות, מהן נלמד כי הירי נעשה כאקט של הגנה עצמית. עוד נקבע, כי התנהלותם של הפרקליטות והמשטרה היתה ללא דופי, ואין עצם הגשת כתב האישום, כמו גם המצב הקשה בו שרוי המערער בעקבות הפרשה-לדבריו, "חייו אינם חיים" והוא אינו יכול לחזור לכפרו- עולים לכדי "נסיבות מיוחדות" המצדיקות מתן פיצוי. מצבו האישי של המערער נובע, כך נקבע, מן האירוע האלים גופו ומכך שאדם מצא מותו מירי אקדחו, אך לא מהגשת כתב האישום. הערעור ו. הערעור שלפנינו מופנה נגד החלטה זו של בית המשפט המחוזי. נטען, כי לא היה מקום להעמיד את המערער מתחילה לדין, הואיל ומחומר החקירה עולה, כי הירי נעשה בנסיבות של הגנה עצמית. הוסבר, כי העמדת המערער לדין התבססה על הנחה של המשיבה (כפי שבאה לידי ביטוי בסעיף 8 לכתב האישום), לפיה ירה המערער לעבר התוקפים לאחר שהרפו ממנו. הנחה זו, כך נטען, לא נתבססה על החומר הראייתי או על עדותו של מי מהמעורבים. לחלופין נטען, כי נתקיימו אצל המערער "נסיבות מיוחדות" המצדיקות מתן פיצוי. נאמר, כי המשיבה הולכה שולל על ידי התוקפים משסברה שהירי נעשה שלא בנסיבות של הגנה עצמית; כי למערער נגרמו נזקים אישיים וכלכליים כבדים, בין היתר בגין הוצאות של ייצוג משפטי ופיצוי למשפחת ההרוג בגדרי "סולחה"; עוד נאמר (בהסתמך בין היתר על ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(3) 73; ע"פ 4492/01 עשור נ' מדינת ישראל, פ"ד נז(3) 734; ע"פ 6621/01 בדליאן נ' מדינת ישראל, פ"ד נו(5) 870), כי זיכויו המוחלט של המערער (להבדיל מזיכוי מחמת הספק) צריך להוות שיקול מכריע למתן פיצויים כאמור. בשולי הערעור קבל המערער על כך שהמשיבה יוצגה על ידי אותו פרקליט בהליך העיקרי (בו זוכה) ובהליך נשוא ערעור זה, מן הטעם שמצב זה אינו ראוי מפני "מראית פני הצדק". ז. בתגובה טענה המשיבה, כי פיצוי מכוח סעיף 80 יינתן כאשר הליך ההעמדה לדין לקה בחוסר סבירות קיצוני או בפגמים חמורים - דבר שלא התקיים בענייננו. הוסף, כי גירסת המערער באשר להשתלשלות האירועים אינה נטולה קשיים, וגם בית המשפט לא אימץ אותה כלשונה. בין היתר צויין, כי המערער לא סיפק הסבר משכנע למניע התקיפה; כי מגירסתו לא משתמע בהכרח שהיה נתון בסכנת חיים; ושקבלת גירסתו לאירוע מחייבת הנחה של מיומנות רבה בשימוש באקדח אשר אינה מנת חלקו על פי עדותו. הוסף, כי המשיבה לא הסתמכה על גירסתם השקרית של התוקפים, והעדתם נעשתה לשם ההגינות כלפי בית המשפט ולהצגת התמונה בכללותה. באשר לעילה השניה נטען, כי זיכוי מוחלט כשלעצמו אינו עילה לפיצוי, ויש לבחון את מכלול הנסיבות שהביאו לזיכוי. הוסף, כי אין להקיש בין מקרה בו הזיכוי נובע מקביעה לפיה הנאשם לא עשה את המעשה, לבין זיכוי מכוח אחת מההגנות שבחוק. עוד נאמר, כי פרשנות רחבה של הסעיף, לה טוען המערער, עלולה לרפות את ידי התביעה ולהוביל לנזק חברתי. דיון והכרעה ח. שיקול הדעת באשר לפיצוי נאשם שזוכה מסור, ככלל, לערכאה הדיונית שהתרשמה מן העדויות וזיכתה את הנאשם. התערבותה של ערכאת הערעור תיעשה איפוא רק במקרים חריגים, כאשר הוברר טעם מיוחד המצדיק זאת (עניין דבש, בעמ' 109; ע"פ 5140/05 זגורי נ' מדינת ישראל (לא פורסם); ע"פ 12003/05 חמודה נ' מדינת ישראל (לא פורסם) והמקורות דשם). אומר כבר כאן, כי בסופו של יום - לדידי לא בלי התלבטות - סבורני כי יש מקום להיעתר לערעור, כפי שיבואר. ט. סעיף 80(א) לחוק מורה, כי בית המשפט רשאי להעניק פיצוי כאמור בהתקיים אחת מן העילות שבו: האחת, שלא היה מלכתחילה יסוד להאשמה, והאחרת, קיומן של "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי. כפי שניוכח, עיקר הדיון בערעור זה מצוי בגדרי העילה השנייה, קרי במכלול הנסיבות בגינן טוען המערער לפיצוי, אולם טרם נפנה לעילה זו נדרש בקצרה לטענות המערער באשר לעילה הראשונה. "לא היה יסוד להאשמה" ט. המבחן לפסיקת פיצוי בעילה זו, הוא האם בהינתן התשתית הראייתית היה תובע סביר מגיש כתב אישום (עניין שתיאווי, בפסקה 12; ראו גם 1767/94 יוסף נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(1) 505, 520-519). עוד נֶאמר בהקשר זה, כי השימוש בעילה זו ייעשה במקרים חריגים בלבד, מקום בו לא היה בידי התביעה להוכיח פרטים מרכזיים באישום, עד אשר "הזיכוי היה צפוי מראש" (ר"ע 310/84 ברעלי נ' מדינת ישראל, פ"ד לה(3) 503, 504; עניין חמודה, בפסקה 11). המקרה הנוכחי אינו נכנס כאמור בגדרה של עילה זו: המערער הודה כי ירה לעבר שלושת התוקפים, ולא הכחיש כי המנוח מצא את מותו בעקבות הירי. בפסק הדין גם נאמר (פסקה 23), כי "אין בידי לתאר באופן מדוקדק כיצד אירע האירוע...". אין איפוא לומר כי ההעמדה לדין היתה נטולת כל יסוד. ענייננו כאמור בהגנה מאחריות פלילית מכוח סייג של הגנה עצמית. בקשר לכך טענה המשיבה להחלתו של סעיף 34טז, המורה כי לא תינתן הגנה אם היה המעשה בלתי סביר בנסיבות העניין. נטען, ששימושו של המערער באקדח לאחר הירייה הראשונה, לאחר שהתוקפים הרפו ממנו, לא היה סביר. בית המשפט אמנם דחה בסופו של יום את עמדת המשיבה, ברם אין לומר כי הזיכוי היה צפוי מראש (ראו ע"פ 6454/03 טדסה נ' מדינת ישראל (לא פורסם); א' אנקר "הגנת צורך: סעיף 18 לפקודת החוק הפלילי לאור מקורותיו" הפרקליט ל (תשל"ו) 365, 378 ; למשפט השוואתי ראו גם ב' סנג'רו הגנה עצמית במשפט הפלילי (2000) 210-203; 216-213). מכל האמור עולה, כי קביעתו הברורה של בית המשפט בעניין זה בדין יסודה, ואין מקום להתערב בה. "נסיבות אחרות המצדיקות" מתן פיצוי י. בגדרי עילה זו מסור לבית המשפט שיקול דעת רחב במתן פיצוי לנאשם שזוכה - אף שעניינו לא בא בגדרי החלופה הראשונה (עניין דבש, בעמ' 91-90; חמודה, בפסקה 18). ואולם, כך נקבע, בבואו לפסוק פיצויים מכוח עילה זו, על בית המשפט להטיל אל "קדירת השיקולים" (כדברי השופט - כתארו אז - חשין, בעניין דבש, עמ' 111) מגוון רחב של שיקולים הכוללים בין היתר את "טיב הזיכוי; הן את הטעמים שניתנו לזיכוי; הן את כל שאר הנסיבות שנראה בהן נסיבות שלעניין" (עניין דבש, שם); ראו גם דעתו של השופט - כתארו אז - מצא, שם, בעמ' 134-133; רע"פ 6034/07 אוריאל נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). עינינו הרואות, כי השתרעותה של עילה זו רחבה, גבולותיה אינם מוגדרים, ועם שהלכת דבש מנתה בה סימנים כמצוטט מעלה, נותרה בקעה רחבה להכרעה לבית המשפט הדן במקרה פלוני או אלמוני. י"א. בערעורו עמד המערער על שני שיקולים עיקריים בגינם סבור הוא כי מוצדק לפסוק לו פיצוי מכוח עילה זו: האחד נסיבותיו האישיות כפי שפורט מעלה, והשני - לו ניתן משקל רב בערעור - בעובדה שזוכה זיכוי מוחלט. לאחר העיון סבורני, כי שקלול הנסיבות האישיות אין בו כדי להצדיק מתן פיצוי כאמור, אך לא כן באשר לנסיבות התיק עצמו והזיכוי המוחלט. על נסיבותיו האישיות של המערער והוצאותיו יש להצטער, ברם אין בהן כדי להביא לשיפוי את נזקיו מקופת המדינה. המדובר בנזק שאיננו יתום, יש לו אבות והם השלושה שתקפו את המערער. כפי שציין בית המשפט קמא, מצבו של המערער אינו נובע מכתב האישום, אלא מנסיבות האירוע הקשה גופו. בפני המערער פתוחה איפוא הדלת לתבוע מתוקפיו את מלוא הנזקים שנגרמו לו כתוצאה מהתקיפה, ואין בנסיבות אלה כשלעצמן להצדיק פיצוי מכוח סעיף 80. דבר זה כולל גם את ההוצאות במסגרת ה"סולחה". י"ב. לדידי במקרה דנא יש ליתן משקל רב לזיכוי המוחלט. אין חולק כי "זיכוי מוחלט" הוא שיקול נכבד ב"קדירת השיקולים", עד אשר התחבטה הפסיקה בעבר בשאלה האם שיקול זה כשלעצמו מצדיק פיצוי מכוח אותן "נסיבות אחרות". בקצרה ייאמר, כי בתחילת שנות התשעים השאיר בית משפט זה שאלה זו בצריך עיון (ע"פ 52/89 מדינת ישראל נ' סבאח, פ"ד מד(1) 653). לאחר כעשור נקבע בדעת רוב מפי השופטת דורנר, שפרשנות ראויה של הסעיף, בין היתר כנגזרת של חוק יסוד: כבוד האדם וחרותו וחוק יסוד: חופש העיסוק, מורה "כי זיכוי מוחלט מן האשמה – להבדילו מזיכוי מחמת הספק – מצדיק, ככלל, תשלום לנאשם של הוצאות הגנה, וכן פיצויים בשל מעצר או מאסר" (רע"פ 960/99 מקמילן נ' מדינת ישראל, פ"ד נג(4) 294, 303; ההדגשה במקור). ואולם בעניין דבש - שהיא ההלכה הנוהגת - מותנה ורוככה הקביעה, כפי שמציינים בהגינותם באי כוח המערער, ונקבע שם כי "שיקול הזיכוי ה'מוחלט' - ויותר ממנו: הטעמים לאותו זיכוי 'מוחלט' - יהוו שיקול חשוב, שיקול נכבד בין שיקולים, אך לא יהיה בהם כדי להכריע" (דברי השופט (כתארו אז) חשין בעמ' 112; ראו גם עניין זגורי הנזכר). י"ג. בעניין דבש חזרה השופטת דורנר על שאמרה בעניין מקמילן, כי זיכוי מוחלט הוא עילה מספקת לתשלום פיצוי: "לדעתי, אמת-המידה הראויה לתשלום של הוצאות משפט ופיצויים לנאשמים שזוכו בדין היא סוג הזיכוי – אם מן הספק הוא, או מוחלט. זיכוי מוחלט, שיקנה לפי אמת-מידה זאת זכות לתשלום, הינו בין שמלכתחילה לא היה יסוד להגשת כתב-האישום, ובין שבדיעבד התברר כי כך המצב" (בעמ' 131; ראו גם עניין בדליאן, בעמ' 881). אודה, כי דעתי שלי נוטה במידה מסוימת לגישתה העקרונית של השופטת דורנר באשר לפיצוי בעקבות זיכוי מוחלט, ואולם מתוך בחינה מדוקדקת של נסיבות המקרה, כפי שיפורט; ראשית, אומר כי לא כן לטעמי באשר לזיכוי מחמת הספק או זיכוי "טכני". ההבדל הוא במישור הערכי-מוסרי. זיכוי מחמת הספק משמיע לא אחת כי בית המשפט אינו משוכנע מעבר לכל ספק סביר באשמתו של הנאשם, אך בליבו הוא מאמין כי הנאשם ביצע את העבירה. כך גם לעתים נוכח זיכוי "טכני" מסוגים שונים שבית המשפט יראהו ככזה, ולכך נשוב. זיכוי מחמת ספק עשוי לדידי להוליד פיצוי רק בנסיבות מיוחדות כמו פרשת זגורי, שכללה כחמש שנות מעצר שבסופן זיכוי מחמת הספק. אשר לזיכוי מוחלט אמנם המחוקק, שיכול היה לומר בפירוש כי כזה מצדיק תשלום פיצויים, לא נקט לשון זו; ובהתאם לכך ולהלכה הנוהגת, כאמור, אין לקבוע קטגורית כי זיכוי מוחלט מקנה לנאשם פיצוי מקופת המדינה. ואולם, ברי כי גם על פי הלכת דבש המדובר בשיקול נכבד. לפרשנות ברוח זו ישנה גם אחיזה מסוימת בהיסטוריה החקיקתית. עילה זו של "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי הוספה בתשל"ד בחוק לתיקון דיני עונשין (דרכי ענישה) (תיקון מס' 3), תשל"ד-1974 בתיקון לסעיף 43 לחוק דיני עונשין (דרכי ענישה), תש"ל-1970 (סעיף זה הוא סעיף 80 לחוק העונשין דהיום), ונועדה בעיקר לשם מתן שיקול דעת נרחב לבית המשפט בהענקת פיצויים. בהצעה המקורית להוספה (הצעות חוק תשל"א, 230, וכן דברי הכנסת תשל"ד 70, נספחים (עמ' 2096)) ביקש יוזם התיקון, ח"כ יורם ארידור, להרחיב את סעד הפיצויים לכל נאשם שזוכה משיקולי צדק. הצעה זו להצעת התיקון רוככה במו"מ עם שר המשפטים חיים צדוק, אולם התקבל תחתיה בהסכמה הנוסח "נסיבות אחרות", העמום מטבעו (דברי הכנסת שם, בעמ' 2052). בדברי ההסבר להצעת התיקון במהדורתה השניה נאמר: "בתיקון משנת תשל"א-1971 הכניס המחוקק חידוש בהקנותו סמכות לבית המשפט לצוות על מתן פיצוי לנאשם שישב במעצר או במאסר והתברר במשפטו שלא היה יסוד להאשמתו. תנאי אחרון זה פירושו, באופן מעשי, מניעת פיצוי לנאשם, שהרי גם אם הוא מזוכה לחלוטין, כחף מפשע, אין זה אומר שמלכתחילה לא היה יסוד לתביעה להאשימו לפי מצב הראיות שהיה בידה לפני המשפט. לפיכך לא הופעל עד היום שיקול הדעת של בתי המשפט לפי הוראה זו" (הצעות חוק תשל"ד, 278). את הרעיון שביסוד ההצעה הסביר ח"כ ארידור בקריאה הטרומית (שם) כלהלן: "אם מגישים כתב אישום נגד אדם, יש להניח שלתביעה יש חומר שעל-פיו היא מבססת את האשמה. חומר זה יכול להיות לוקה בחסר. ייתכן שחומר זה יסודו בכזב. אבל החומר הכוזב הזה משמש יסוד. מבחינה משפטית איפוא נמנע מבית המשפט- אפילו האדם חף מפשע לחלוטין ובית המשפט קובע שהוא חף מפשע- לפסוק פיצויים, מכיוון שהוא יסוד לאשמה. לתביעה היה איזה יסוד כדי להסתמך עליו. והמקרה הזועק בנושא זה הוא המקרה של חיים שושנה, אדם שהואשם ברצח, ישב במאסר במשך שנה וזוכה לאחר מכן במשפטו, לפי קביעת בית המשפט, מכיוון שעד התביעה נגדו- ילד בן שתים עשרה- נמצא שקרן. הוא זוכה לחלוטין, ובית המשפט, אף על פי שנתבקש, לא יכול היה לפסוק פיצוי לאותו נאשם שזוכה". על תכליתה של הוספה זו הוסבר בהרחבה מפי יוזם החוק בקריאה ראשונה בכנסת: "אבל יהיה תנאי נוסף שבית המשפט יוכל להפעיל סמכותו גם אם נסיבות אחרות מצדיקות זאת. כוונתי היא שאם בית המשפט ראה שאדם חף מפשע, הרי זה ייחשב כנסיבות המצדיקות מתן פיצוי על מעצר או מאסר. זה אינו אומר שכאשר בית המשפט מזכה אדם מחמת הספק ואינו קובע חפותו מפשע, חייב בית המשפט להשתמש בסמכות זו לטובת אותו נאשם. בית המשפט צריך לשקול את המקרה שלפניו ובהתאם לכך להחליט". ובהמשך: "אנו עדים מדוגמאות מחיי יום יום, שאנשים יוצאים זכאים בבית המשפט, שבית המשפט קובע במפורש שהם חפים מפשע, לא שהם יוצאו זכאים מחמת הספק... לפיכך העניין ממש לתיקון... כדי שהחוק לא יישאר בגדר אות מתה" (דברי הכנסת תשל"ה 72, בעמ' 124,128). גם בהצבעה לקריאה שנייה ושלישית בכנסת הוסבר מפי יו"ר ועדת החוקה חוק ומשפט, ח"כ ד"ר ז' ורהפטיג, כי התיקון לחוק נועד לשם הענקת פיצוי במקום בו "יסוד (להאשמה - א"ר) היה, אי אפשר לומר שהמשטרה עשתה דבר לא נכון. ובכל זאת נגרם עוול" (דברי הכנסת תשל"ה 72, בעמ' 350). הדוגמאות הניתנות על ידיו הן "נניח למשל, שהיה יסוד להאשמה שהיתה פריצה, היתה גניבה וכו' והיה יסוד להאשים, אבל התברר שהיתה טעות, התברר שהאדם מוכיח את האליבי שלו". עינינו הרואות, כי יסוד זה- של מניעת עוול לנאשם היוצא בדין חף מפשע - חוזר באופנים שונים לאורך ההליך החקיקתי של הסעיף, וראוי איפוא כי יינתן לו משקל רב בפרשנות (א' ברק פרשנות תכליתית במשפט (2003) 180-179). על כן, כשהתוצאה, ולוא בדיעבד, משמעה במהות סוג של עוול לאדם, יש לכאורה מקום לשקול פיצוי. אכן, המחוקק נדרש ל"נסיבות אחרות" שיש לשקלן; ברי כי אופי הזיכוי מהוה שיקול נכבד ב"קדירת השיקולים", אולם אין זיכוי מסוג אחד דומה למשנהו ועל בית המשפט לבחון את טיב הזיכוי עם יתר השיקולים. כך, למשל, אם נקבע באופן חד משמעי כי הנאשם לא עשה כל עיקר את המיוחס לו, או מקרים בהם התרשלה התביעה בבחינת נושא מהותי בתיק, קרוב אנכי להניח כי בית המשפט יפסוק לו פיצויים (ראו עניין דבש בעמ' 118-117; עניין בדליאן בעמ' 878). יתכנו מקרים שבהם גם זיכוי מוחלט לא ישדר אותה תחושת עוול במישור האוביקטיבי, כגון כשהמדובר בזיכוי "טכני מוחלט"- מות אחד העדים ונפילת בניין הראיות בשל כך - או התישנות במקרים מסוימים; ראו בין השאר סעיף 94 לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), תשמ"ב-1982. אך לא בכגון אלה עסקינן כאן. י"ד. בנידון דידן אין טענה של הימשכות המשפט יתר על המידה או כדומה. הנסיבות האחרות שבהן עסקינן הן השתכנעותו של בית המשפט הדיוני, כי אין כל אשמה בנסיבות במערער; ועל כן לדידי זיכויו של המערער במקרה דנא בא למעלת אותן דוגמאות של "זיכוי מוחלט" שבגינו ראוי לפסוק פיצוי; הדברים שצוטטו מעלה מהכרעתו של בית המשפט משמעם, כי המערער נקלע למצבו בו נתקף על-ידי חבורה ונאלץ להתגונן, וענייננו כאמור בזיכוי מכוח סייג של הגנה עצמית, לפי סעיף 34י לחוק שזה לשונו: "לא יישא אדם באחריות פלילית למעשה שהיה דרוש באופן מיידי כדי להדוף תקיפה שלא בדין שנשקפה ממנה סכנה מוחשית של פגיעה בחייו, בחירותו, בגופו או ברכושו, שלו או של זולתו..". כשלעצמי לא זיהיתי ביקורת של בית המשפט על המערער, כנטען בפי המשיבה. איני רואה צורך להידרש כאן לשאלה הנכבדה שהמערער נדרש לה, קרי, האם מהוה זיכוי כזה צידוק למעשה או פטור (ראו סנג'רו, בעמ' 426,432; י' רבין ו-י' ואקי דיני עונשין (2008) 556-552;A. Anker, Duress, Self-Defense and Necessity in Israeli Law, 30 Isr.L.Rev.188, 189-190,197-198 (1996)). בין כך ובין כך, במציאות האנושית עסקינן במקרה בו פעל המערער כדי להגן על עצמו; ואף שהמדינה עשתה כחובתה בנסיבות בכך שהגישה את כתב האישום, שכן היה מקום לבירור שיפוטי, ומה גם שקופחו חיי אדם - בסופו של יום הוברר כי המערער גונן על עצמו וזכאי הוא. בדיעבד נגרם למערער נזק של ישיבה במעצר וכן נאלץ להגן על עצמו בבית המשפט, ולתחושת העוול יש איפוא יסוד מסוים, אנושי, גם אם אין אשם ודופי במשטרה ובתביעה. ליסוד זה יש מקום להידרש, וכבר אמרו חכמינו מפי התנא הלל הזקן (בבלי שבת ל"א, א') "דעלך סני, לחברך לא תעביד" ("מה שעליך שנוא, לחברך לא תעשה"). ט"ו. אציין גם, כי איני שותף לחשש שהובע מטעם הפרקליטות שמא במתן פיצוי יהא "אפקט מקפיא" כלפי רשויות החקירה והתביעה. חזקה עליהן כי יעשו תפקידן כדבעי. וגם אם במקרים מסוימים יהא זיכוי - ואוי לנו אם לא יהא כן - לא ירפו ידיהן. ועוד אזכיר כי מספר הזיכויים המוחלטים אינו רב, ואין "חרב מונפת" של ממש בעניין זה מבחינת עבודת התביעה. ט"ז. אין מקום גם להלום את טענת המערער כי היה ראוי להחליף את הפרקליטה שהופיעה בתיק העיקרי לצורך הדיון בבקשה לעניין הפיצוי. המדובר באדם מקצועי העושה מלאכתו. י"ז. אכן, כפי שצויין מעלה, תקופת מעצרו של המערער היתה שלושה שבועות; אין להקל ראש בשלילת חירותו של אדם, גם אם לתקופה קצרה יחסית. ההליך המשפטי בעניינו היה קצר למדי, אך אף בו אין להקל ראש. אם תישמע דעתי, יתקבל הערעור ויוענק למערער הפיצוי הניתן לפי תקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר), תשמ"ב-1982, בעבור ימי מעצרו והוצאות הגנתו. י"ח. לאחר שעיינתי בהערות חברי השופט לוי, ואף שמתחילה כאמור לא ראיתי להידרש לשאלה אם הזיכוי דנא הוא בחינת צידוק או פטור, אצרף דעתי לדעתו כי ההבחנה בין סוגי ההגנות – של "פטור" המזכיר לנו את הקטגוריה "פטור אבל אסור" שבדיני שבת (בבלי שבת ג' א') או של "צידוק" – עשויה להוות שיקול לעניין הפיצוי, וזאת אכן ברמה המוסרית – ערכית עליה הצביע חברי. בגדרי המשפט העברי ניתן לצרף לכך במקרים מסוימים גם את הגנת ה"צורך", אף היא הגנה עצמית מדין "רודף" ועוד; ראו ד"ר מיכאל ויגודה, חוות דעת בדבר "חקירות שב"כ לאור מקורות המשפט העברי", אתר משרד המשפטים; ש"ע ווזנר, "'קנאים פוגעים בו' – מורכבות החשיבה ההלכתית" פרשת השבוע (א' הכהן ומ' ויגודה – עורכים), 171; א' טננבוים, "'לא תרצח', בין הגנה עצמית להגנת הזולת" שם, 241; חוות דעתו של י' שפירא ממשרד המשפטים "הערות להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 99) (הגנה עצמית), תשס"ח-2008" (תשס"ח-2008), והנדרשות לדין הבא במחתרת (שמות, כ"ב א'). ראו אף האסמכתאות שבכל אלה, המעידות על מורכבות הנושא, אשר רוחב יריעתו חורג מגדרי ענייננו. ש ו פ ט השופט א' א' לוי: אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט רובינשטיין. כשלעצמי, סבורני כי אף סוג ההגנה שבצילה חסה המערער – אם היא 'הגנה פוטרת' או 'הגנה מצדיקה' – עשויה להיות שיקול במניין השיקולים בבחינת זכאותו של המערער לפיצויים. ככלל, הבחנה זו שבין סוגי ההגנות אינה נחלתן של שיטות משפט שיסודותיהן נטועים במשפט המקובל (ראו:Miriam Gur-Arye “Should a Criminal Code Distinguish Between Justification and Excuse?” Canadian J.L. & Jurisprudance 215 (1992); Albin Eser “Justification and Excuse: A Key Issue in the Concept of Crime” in A. Eser, G.P. Fletcher (eds.) Justification and Excuse, Comparative Perspectives (Freiburg, 1987)). גם בדין הישראלי לא קנתה ההבחנה עיגון מפורש. אומר בקצרה (שכן הנושא הוא רחב ומורכב), כי הגנה פוטרת ניתנת לאדם שחטא בביצוע עבירה, אולם עקב נתונים אישיים שונים – לדוגמה, המבצע לא היה שפוי בנפשו או פעל תחת כורח – מוכנה החברה למחול לו ולפטור אותו מנשיאה באחריות פלילית. מחילה זו מבטאת את נכונותה של החברה להתחשב במצבו המיוחד של מי שביצע מעשה שהחברה סולדת ממנו ומגנה אותו. שונים הם פני הדברים שעה שמדובר בהגנה מצדיקה. הגנה כזו מוענקת לאדם שביצע מעשה, שגם אם מקיים הוא את רכיביה של עבירה המנויה בספר החוקים, הרי שבנסיבותיה המיוחדות של הסיטואציה שבגדרה פעל, לא דבק בו פגם מוסרי. ההנחה היא כי במצב זה המבצע אמנם פגע בערך המוגן שבבסיס העבירה, אולם בשל שיקולים שונים החברה מצדיקה פגיעה זו, מגבה את מעשיו של העושה, ואף מוכנה שגם אחרים הנקלעים לתרחיש דומה יפעלו כמותו. פרופ' פלר עמד על ההבחנה שבין שני סוגי ההגנות: "בין שתי ההנחות, זו בה חל "הצדק" לעבירה, וזו בה חל "פטור" מאחריות לה, קיים הבדל בסיסי. בהנחה הראשונה, אין כלל עבירה פלילית... ההצדק מקרין את תוצאו על המעשה עצמו, כנתון ענייני הקובע את מהות המעשה... בהנחה השניה, רכיב הכרחי הוא דווקא היווצרות תופעה עבריינית... כאשר מדברים על "הצדק" השלכתו היא כאמור על פליליות המעשה; כאשר מדברים על "פטור" השלכתו היא על האחריות הפלילית" (ש"ז פלר, דיני עונשין (כרך ב, 1987) 505). ובמילים אחרות – "בצידוק מדובר בהשלכה משפטית של הכרעה ערכית-מוסרית, שלפיה בנסיבות המיוחדות שבהן נעברה העבירה (בהתאם להגדרתה בחוק), המעשה אינו עוד רע, אלא דווקא טוב. לעומת זאת, כשמדובר בפטור, המעשה עדיין נתפס בעיני החברה כרע, גם באותן נסיבות מיוחדות המביאות למתן הפטור (המבוסס על הבנה וסליחה ושאיננו מבוסס על הצדקה מוסרית)" (בועז סנג'רו, הגנה עצמית במשפט הפלילי (2000) 31) את ההגנה העצמית, היא ההגנה שהובילה לזיכויו של המערער בפרשה שבפנינו, יש לראות כהגנה מצדיקה (סנג'רו, בעמ' 61). לגישה זו אף קיים עיגון בפסיקה הדנה ברציונל הניצב בבסיס ההגנה. כך, באחת הפרשות עמד השופט מ' לנדוי על הרעיון המגולם בהגנה העצמית, בציינו כי "אדם הנקלע על לא עוול בכפו אל תוך מצב של צורך לעמוד על נפשו או למנוע נזק חמור מעצמו או מאלה שלשלומם הוא אחראי, מותר לו לנקוט אמצעים ראויים לשם הדיפת סכנה כזאת, גם בדרך עשיית מעשים שבדרך כלל אסורים באיסורי החוק הפלילי" (ע"פ 410/71 הורוביץ נ' מדינת ישראל, פ"ד כו(1) 624, 629 (1972)). בפרשה אחרת הוסיפה השופטת ד' דורנר וקבעה כי המבצע עבירה בנסיבות של הגנה עצמית "לא זו בלבד שלא עבר מעשה עבירה ... אלא שעשה הוא מעשה מותר וראוי, בכך שהגן על חייו, והאשם האמיתי במעשה הוא התוקף" (ע"פ 4785/90 ג'בארין נ' מדינת ישראל פ"ד מט(5) 221, 230 (1995)). הנה כי כן, בהתקיים התנאים המנויים בהגנה – פעולתו של המותקף מותרת היא, ואין רואים בה פסול. להשקפתי, לדבר זה יש חשיבות גם בבחינת זכאותו של המערער לפיצויים מכח סעיף 80 לחוק העונשין. אמת, בין אם מבצע העבירה זכה להגנה פוטרת ובין אם זכה להגנה מצדיקה – התוצאה המשפטית זהה - זיכויו של הנאשם. אולם ברמה המוסרית קיים בין השניים הבדל שלא ניתן להתעלם ממנו. הבדל זה מקרין על סוגית הזכאות לפיצוי. והרי כבר נפסק כי במסגרת בחינת הזכאות לפיצוי יש להתחשב בשיקולי צדק (ע"פ 870/81 טטרואשוילי נ' מדינת ישראל פ"ד לו(4) 445, 447 (1982); ע"פ 4466/98 דבש נ' מדינת ישראל פ"ד נו(3) 73, 91 (2002); ע"פ 3770/05 מוחסין נ' מדינת ישראל בפסקה 13 (טרם פורסם, 26.4.07)). חברי השופט רובינשטיין עמד בחוות דעתו על היקפה של העילה בדבר "נסיבות אחרות" המצדיקות פיצוי, היינו, מדובר בעילה רחבה שגבולותיה אינם מתוחמים וככזו היא נועדה להכיל מגוון רחב של שיקולים (פסקה י' לחוות דעתו). אין מניעה אפוא כי גם טיבה של ההגנה שבצילה חסה המבצע תהא שיקול רלוונטי בסוגיה זו. במקרה דנן, שיקול זה תומך אף הוא בתוצאה אליה הגיע השופט רובינשטיין, קרי קבלתו של הערעור והענקתם של פיצויים למערער. לסיכום, המשפט הישראלי לא אימץ את ההבחנה בין הגנות פוטרות להגנות מצדיקות באופן מפורש. אולם חרף זאת, אינני סבור כי נכון יהיה להתעלם ממנה, שכן המטען התיאורטי הניצב בבסיסה עשוי לספק לנו דרך יעילה ונכונה לפתרון בעיות, והמקרה הנוכחי יוכיח. ש ו פ ט השופט י' דנציגר: אני מצטרף לתוצאה אליה הגיע חברי השופט רובינשטיין ולהערותיו של חברי השופט לוי. ש ו פ ט הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט רובינשטיין (פסקה י"ז). ניתן היום, ‏י"ח בטבת תש"ע (04.01.10). שופט שופט שופט _________________________ העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח. 09011090_T04.doc מפ מרכז מידע, טל' 02-6593666 ; אתר אינטרנט, www.court.gov.il