אליהו מזרחי נ. מנורה חברה לביטוח בע"מ

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים אזרחיים ע"א 1109/00 ע"א 1433/00 בפני: כבוד הנשיא א' ברק כבוד השופט מ' חשין כבוד השופטת מ' נאור המערער בע"א 1109/00: אליהו מזרחי המערערת בע"א 1433/00: רם שן שירותים והשקעות בע"מ נגד המשיבים בע"א 1109/00: 1. מנורה חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ 3. עבד אל-רחמן יצחק 3. רם שן שרותים והשקעות בע"מ המשיבים בע"א 1433/00: 1. מנורה חברה לביטוח בע"מ 2. אבנר - איגוד לביטוח נפגעי רכב בע"מ 3. עבד אל-רחמן יצחק 4. אליהו מזרחי ערעורים על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים, מיום 5.1.2000, בת.א. 1021/98, שניתן על ידי כבוד השופטת יפה הכט תאריך הישיבה: ג' בכסלו התשס"ב (18.11.2001) בשם המערער בע"א 1109/00 והמשיב מס' 4 בע"א 1433/00: עו"ד יוסי אבישי בשם המערערת בע"א 1433/00 והמשיבה מס' 4 בע"א 1109/00: עו"ד עזרא בריק; עו"ד מאיה כהן בשם המשיבות מס' 1 ו2- בע"א 1109/00 ובע"א 1433/00: עו"ד זיו מנדלוביץ; עו"ד איריס שלמון פסק-דין הנשיא א' ברק: העובדות וההליכים שאינם שנויים במחלוקת 1. ביום 28.8.96 עסק המערער בע"א 1109/00 (להלן: המערער) בהעמסת לוחות גרניט במחסן השייך למשיבה מס' 3 בע"א 1109/00 (היא המערערת בע"א 1433/00). המערער עמד בסמוך לערימה של לוחות גרניט, שהיו שעונים על מתקן בצורה מאונכת. הוא הפריד לוחות מן הערימה שהיתה במקום, וזאת על מנת שלוחות אלה יוכלו להיות מועמסים על משאית שהיתה במקום, באמצעות מנוף שהיה מחובר אליה, על ידי "פינצטה" שחוברה למנוף, ואחזה בלוחות. את המנוף הפעיל משיב מס' 2 בע"א 1109/00 (להלן: המשיב). אין חולק, כי במהלך העמסת הלוחות, שהועמסו שניים שניים, אירעה תאונה במהלכה נפלו על המערער שני לוחות גרניט במשקל כבד. כתוצאה מכך, נגרמו לו נזקי גוף ונקבעה לו נכות של 62%. 2. בעקבות התאונה, הוגש לבית המשפט המחוזי בירושלים כתב תביעה מטעם המערער. בכתב התביעה נטען להיות התאונה בגדר תאונת דרכים, כמשמעה בסעיף 1 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה1975- (להלן: החוק). במסגרת זו ביקש המערער לקבוע, בין היתר, כי משיבה מס' 1 בע"א 1109/00 (חברת הביטוח של המשאית עליה הותקן המנוף) והמשיב עצמו (נהג המשאית ומי שהפעיל את המנוף), אחראים לנזקיו. כן נתבעה משיבה מס' 3 (מחזיקת המחסן), בגין אחריותה "על פי כל דין" לנזקיו של המערער. 3. גירסתו של המערער לגבי קרות התאונה היתה כי הלוחות נפלו כתוצאה מן המגע של המנוף וההתקן שהיה מחובר לו (ה"פינצטה") עם לוחות הגרניט שעמדו להעמסה. על כן, כך טען, נגרמה התאונה כתוצאה מן השימוש בכוח המיכני של המשאית. לפיכך, טען המערער, המדובר בתאונת דרכים כמשמעה בחוק. המשיב, מאידך, טען כי לוחות הגרניט נפלו על המערער בלא קשר עם פעולת המנוף. הוא טען, כי קודם להתקרבות המנוף ללוחות, החזיק המערער את שני לוחות הגרניט כשהם שעונים כלפיו. בשלב מסויים איבד המערער את שיווי משקלו, וכתוצאה מכך - ולא ממגע המנוף בלוחות - נשמטו הלוחות, ונפלו על המערער. על כן, טען המשיב, אין המדובר בתאונת דרכים על פי החוק. 4. בפני בית המשפט המחוזי העידו עדים שונים וכן הוגשו חוות דעת של מומחים ואף קלטות של שיחזור התאונה - הן מטעם המערער והן מטעם המשיב. המערער, בעדותו, חזר על גירסתו לפיה הלוחות נפלו עליו עקב פעולת המנוף. הוא טען, כי קודם להפעלת המנוף סייע לו המשיב להפריד שני לוחות גרניט מן הערימה בה היו, על ידי הנחת כפיסי עץ בין שני הלוחות לבין הלוחות האחרים. כן חוברה ה"פינצטה" לשפת הלוחות. בשלב זה, טען המערער, הופעל המנוף והלוחות התמוטטו עליו. הוא הכחיש, בחקירתו הנגדית, את גירסת המשיב לפיה המערער תמך בשני הלוחות בידיו, ולמעשה החזיק בהם, ובשל איבוד שיווי משקלו, הלוחות נפלו עליו. נוסף למערער, העידו עדים נוספים. העד אברהים קוואסמה, שעבד באותו המחסן, העיד כי שיטת העבודה היתה כפי שהעיד המערער, כלומר, שאין מצב בו אדם אוחז בלוחות הגרניט בעצמו, בשל משקלם הכבד, אלא שהמקובל הוא לשים כפיסי עץ בין הלוחות המועמסים לשאר הערימה, כך שכפיסי עץ אלו הם שנושאים במשקל הלוחות. המשיב, מאידך, בעדותו, טען כי המערער הפריד את הלוחות שהיו מיועדים להעמסה ואחז בהם בידיו. הלוחות היו כבדים מאוד והמשיב ניסה להניא את המערער מלעבוד בצורה זו, שהיא מסוכנת לטענתו. דא עקא, כך העיד, המערער לא שעה לעצתו ובשלב מסויים החזיק שני לוחות ואיבד את שיווי משקלו, ללא קשר לפעולת המנוף. כתוצאה מכך התמוטטו עליו הלוחות. 5. כן הוגשו לבית המשפט המחוזי שלוש חוות דעת של מומחה. מר בנימין שטיין, מהנדס במקצועו, חיווה דעתו כי רק גירסתו של המערער מתיישבת עם ההגיון והמציאות. כך, שכן גירסת המשיב לפיה המערער אחז בידיו בלוחות בעודם במצב מאונך לקרקע, אינה מתקבלת על הדעת נוכח משקלם הרב, והסיכון הממשי כי הם ישמטו על מי שאוחז בהם. כך בייחוד, אם שיטת העבודה כוללת - כמו במקרה שלפנינו - כיוון ביד אחת של המנופאי לעבר הלוחות וכן פעולת פתיחה של ה"פינצטה", האמורה להתבצע ידנית. לפיכך קבע המומחה, כי גירסתו של המערער, לפיה כלל לא נגע בלוחות אלא עמד לידם והמנוף הוא שהפיל את הלוחות, היא הנכונה. בחוות דעת נוספת שהוגשה, טען מר אבי בק, העוסק בענף השיש מזה 15 שנה, כי הדרך להעמסת לוחות גרניט, המתוארת בעדותו וגירסתו של המערער, היא הדרך המקובלת, כאשר הגירסה שמציג המשיב אינה, למעשה, הגיונית, והיא מסוכנת ביותר. המשיב, מאידך, הגיש חוות דעת התומכת בגירסתו. חוות הדעת, מטעם המהנדס מר רמי פינצ'ובר, היתה כי כאשר הלוחות הנדונים נמצאים במצב מאונך לקרקע (כלומר, טרם העמסתם), אין משקלם כה רב, ו"אין בעיה לאדם מבוגר למנוע את נפילת הלוח". הוא הוסיף, כי "איבוד שווי משקל רגעי של האדם התומך את הלוח, עלול לגרום לנפילתו של הלוח לעבר אותו אדם". 6. לבית המשפט המחוזי הוגשו גם שתי קלטות וידאו, ובהן "שיחזורים" שנעשו לתאונה, האחד על ידי המערער, השני על ידי המשיב. בשיחזורו של המערער הדגיש המערער את גודלם של הלוחות בהם דובר ואת הצורך בכוח רב, של שני אנשים, על מנת להזיזם. הוא גם הראה, כי למשיב לא היה קשר עין עימו ונוכח זאת, חובה היתה עליו לכוון את המנוף על ידי אחת מידיו, וכן לפתוח את ה"פינצטה". ממילא לא יכול היה לאחוז בלוחות בעצמו, כגירסת המשיב. בשיחזורו של המשיב ביקש המשיב להראות, כי אין כל קושי לאדם לאחוז בעצמו ולבדו בשני לוחות ניצבים לקרקע, וכן יכול אותו אדם לכוון ביד אחת את המנוף או לפתוח את ה"פינצטה". מכאן, שגירסתו לפיה התאונה אירעה בשעה שהמערער אחז בלוחות, וכתוצאה מאיבוד שיווי המשקל שלו, היא הנכונה. פסק דינו של בית המשפט המחוזי 7. בפסק דינו (מיום 5.1.2000) דחה בית המשפט את התובענה. הוא ציין, כי עדותו של המשיב היתה בעייתית והוא סתר עצמו בנקודות שונות. בה בעת, כך צויין, גירסתו של המערער, חרף חוות דעת המומחים, בעייתית. כך, שכן אין הגיון בטענה לפיה ה"פינצטה" (שמשקלה 25 ק"ג) יכולה להפיל שני לוחות, שמשקלם 700 ק"ג, והם נשענים על צידם בצד המרוחק מן המערער. מכאן, שהמערער לא הצליח להוכיח את גירסתו ויש לקבוע כי אין המדובר בתאונת דרכים. אשר למשיבה מס' 3 נקבע, כי לא הוכחו תנאי החזקה לקויים היכולים להביא לחיובה באחריות אישית. על כן, נדחתה התביעה כנגד המשיבים כולם. על פסק דין זה הוגשו הערעורים שבפנינו. הערעורים שבפנינו ע"א 1109/00 8. בערעור זה טוען המערער, כי מן הדין היה לקבוע כי הוכיח הוא את טענתו לפיה התאונה שאירעה היא תאונת דרכים כמשמעה בחוק. הוא טען, כי משלא ניתן אמון בגירסת המשיב, מן הדין היה ליתן אמון בגירסת המערער. כן הובאו ראיות מספיקות בפני בית המשפט (לרבות חוות דעת של מומחים) להוכחת הגירסה. בה בעת, בית המשפט המחוזי התבסס בעיקר על מסקנה, שלא הוכחה ולא נטענה בפניו, ולפיה נוכח משקלה הנמוך של ה"פינצטה" ביחס ללוחות הגרניט, אין הגיון בכך שהמגע של ה"פינצטה" עם הלוחות, הוא שהביא לתאונה. המערער טוען, כי לא משקל ה"פינצטה" הוא שהפיל הלוחות, אלא כוחו של המנוף שאליו היתה ה"פינצטה" מחוברת. המערער שב וטען, כי אין הגיון בגירסה לפיה אחז בלוחות בעצמו, נוכח משקלם העצום והסיכון הרב בפעולה מעין זו. לחלופין טען המערער, כי גם אם לא הוכח שהיה קשר פיזי ישיר בין המנוף לבין הלוחות, הרי שהתאונה אירעה במהלך פעולת ההעמסה של הלוחות וכחלק אינטגרלי ממנה, ומטעם זה, בהיותה בגדרי הסיכון שההעמסה יוצרת יש לראות בה תאונת דרכים. טענה נוספת שנטענה בפנינו היתה, כי המערער קופח דיונית בערכאה הראשונה, שעה שהתרכזותו בשאלת תאונת הדרכים באה מכוח החלטה דיונית. אולם, לא זנח הוא את טענותיו החלופיות לעניין אחריות המשיבים בנזיקין, וממילא לא ניתן לו יומו בבירור תביעתו במלואה. 9. משיבים 1-3 ביקשו כי נדחה ערעור זה. לשיטתם, אין עילה להתערבות בית משפט זה בממצאיה העובדתיים של הערכאה הראשונה בנדון. המשיב שב ומדגיש, כי גירסתו היא הנכונה. עוד הדגיש, כי הוכח בפני בית המשפט המחוזי כי גירסה זו היא אפשרית, וזאת אף לפי חוות הדעת שהגיש המערער עצמו. כך, הוכח שאדם יכול לאחוז בלוחות בעצמו, רק שפעולה זו היא מסוכנת. על כן, טוען המשיב, הסיכון שבפעולה לא שולל את היתכנותה, ועצם קרות התאונה היא ההוכחה לכך. המשיב הוסיף, כי המערער לא הוכיח את גירסתו לפיה המנוף אכן יכול להביא להפלת הלוחות כפי הנטען. כן טען, כי המומחים שהביא המשיב לא היו מומחים בנדון, ואין חוות דעתם תומכות בגירסתו. גם בשיחזור לא הצביע המערער על נתונים התומכים בגירסתו. לטענת המשיב, לא קבע בית המשפט המחוזי כי עדותו איננה מהימנה, אלא כי היא "בעייתית". נטל ההוכחה מוטל על המערער והוא, בתורו, לא עמד בו. כן ביקש המשיב כי נדחה הטענה החלופית, לפיה בשל אירוע התאונה במהלך העמסת הלוחות, יש לראות האירוע כתאונת דרכים, אף אם לא היה מגע בין המנוף ללוחות. לטענת המשיב, אין אירוע מעין זה נופל בגדר ה"סיכון" שפעולת ההעמסה יוצרת. ע"א 1433/00 10. משיבה מס' 4 בע"א 1109/00 (היא מחזיקת המחסן בו אירע האירוע) הגישה אף היא ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי (ע"א 1433/00). אף היא טוענת, כי שגה בית המשפט קמא משלא קבע כי האירוע הנדון הוא אכן תאונת דרכים. המשיבה הצטרפה לטענות המערער בע"א 1109/00. היא הדגישה במיוחד את מהימנות גירסתו לעומת חוסר מהימנותו של המשיב, וכן את היעדר הבסיס לקביעתו של בית המשפט קמא אודות חוסר ההיתכנות של האירוע כפי שזה נטען על ידי המערער. קביעה זו, לפיה ה"פינצטה" לא יכלה להפיל את הלוחות, בשל משקלה הנמוך, אף לא נטענה על ידי מי מן המשיבים. לחלופין טענה המשיבה כי ניתן היה לקבוע כי האירוע הנדון הוא תאונת דרכים, אף ללא מגע ישיר בין המנוף והלוחות, שכן התאונה אירעה במהלך ההעמסה. אשר לחבותה בנזיקין, שלא על פי החוק, טענה המשיבה כי בדין נדחתה התביעה כולה, על יסוד הראיות שהובאו. המסגרת הנורמטיבית 11. השאלה העיקרית העומדת בפנינו היא אם אכן נופל האירוע הנדון לגדרי הגדרתה של "תאונת דרכים". על פי סעיף 1 לחוק, מורכבת הגדרת "תאונת דרכים" משלושה מרכיבים עיקריים: "ההגדרה הבסיסית", החזקות המרבות והחזקות הממעטות (ראו: רע"א 8061/95 עוזר יצחק נ' אררט חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נ(3) 532, 557-558). הצדדים בפנינו אינם חלוקים באשר לאי התאמת האירוע ל"הגדרה הבסיסית". כן מוסכם על הצדדים, כי המקרה שבפנינו גדור בגדריה של החזקה המרבה לפיה: "יראו כתאונת דרכים גם... מאורע שנגרם עקב ניצול הכוח המיכני של הרכב, ובלבד שבעת השימוש לא שינה הרכב את ייעודו המקורי". אין חולק, במקרה שבפנינו, כי המשאית היא כלי רכב בעל תכלית תעבורתית ותכלית שאיננה תעבורתית, וכי המנוף שהותקן עליה פעל על דרך של ניצול הכוח המיכני של הרכב, כלומר, תוך ניצול התכלית הלא תעבורתית של הרכב. אין גם חולק בפנינו, כי השימוש במנוף לא שינה מיעודו המקורי של כלי הרכב. אכן, השאלה העיקרית שהועמדה לדיון - הן בפני בית המשפט המחוזי - והן בפנינו - היא עובדתית ולא משפטית. עניינה הוא בשאלה העובדתית (ובקשר הסיבתי העובדתי), אם אכן נגרם האירוע "עקב" ניצול הכוח המיכני של הרכב (כטענת המערער) או בשל נסיבות אחרות שאינן קשורות בניצול הכוח המיכני של הרכב (כטענת המשיב). כך, בעוד שהמערער טוען כי הלוחות נפלו עליו בשל דחיפתם על ידי המנוף, טוען המשיב כי הלוחות נפלו בשל איבוד שיווי משקל של המערער שאחז בלוחות, מבלי שהמנוף - או ה"פינצטה" שהיתה מחוברת אליו - כלל נגע בלוחות. 12. בית המשפט המחוזי לא קיבל בנדון, כאמור, את גירסת המערער, במובן זה, שקבע כי הלה לא הוכיח את תביעתו ואת סיפור המעשה שבפיו. הערעורים שבפנינו מכוונים, על כן, בעיקרם, כנגד קביעתו זו של בית המשפט המחוזי וכנגד המסקנות שבבסיסה. השאלה היא, על כן, כלום נמצאה עילה להתערבותנו במסקנתו של בית המשפט המחוזי בנדון? תשובתי לשאלה זו היא בחיוב. שוכנעתי, כי בנסיבות העניין טעה בית המשפט המחוזי וכי טעות זו מצדיקה את התערבותו של בית משפט זה, תוך קביעה, כי האירוע הנדון אכן היה תאונת דרכים. 13. מסקנתי לפיה יש לקבוע כי במקרה זה אכן מדובר בתאונת דרכים, מבוססת על מספר אדנים. בראש ובראשונה, עדותו של המערער עצמו. בעדות זו - שבית המשפט לא קבע לגביה ממצאי מהימנות - פירט המערער את שיטת העבודה המקובלת בענף וכן בעבודתו שלו, ולפיה הזזת הלוחות נעשית על ידי שני אנשים, המכניסים כפיסי עץ בין לוחות אלה ובין יתר הלוחות. לאחר מכן, אין איש אוחז בלוחות אלא כל שנותר לעשות הוא לכוון את המנוף וה"פינצטה" להרמת הלוחות. משקלם של הלוחות נשען על כן, לא על ידיו של עובד זה או אחר אלא על כפיסי העץ שהונחו. כך נהג המערער, לטענתו, גם במקרה זה, בייחוד נוכח משקלם הכבד של שני הלוחות יחד (כ700- ק"ג לערך) אותם לא יכול היה להחזיק, כטענת המשיב, ובה בעת גם לכוון את הפינצטה ולסגור אותה על הלוחות. שנית, בשיחזור שערך המערער, ניתן היה לראות את מקום האירוע המדוייק ואת האישוש לטענתו, לפיה נוכח מיקום המשאית והמנוף, לא היה קשר עין בין המשיב ובין המערער, כך שהמערער חייב היה לכוון באמצעות ידיו את המנופאי (המשיב) וה"פינצטה". כן ניתן היה לחזות, בשיחזור, בגודלם של הלוחות ומשקלם. בכך נמצאו תימוכין לחוסר הסבירות שבגירסה לפיה המערער אחז בלוחות בעצמו. שלישית, תימוכין נוספים לכך נמצאו מחוות דעת המומחה שהוגשו לבית המשפט, ונותניהן נחקרו עליהן בפני בית המשפט. על פי חוות הדעת, העמסת לוחות מתבצעת על פי המקובל בענף, כפי שטען המערער (עדות אבי בק וכן עדותו של אברהים קוואסמה). המהנדס בנימין שטיין העיד, כי האפשרות כי המערער אחז בעצמו בשני הלוחות, שעה שהוא אמור ביד אחת לכוון את המנופאי וכן לסגור את ה"פינצטה", אינה סבירה, נוכח הסיכון העצום שבהתנהגות מעין זו. ודוק: בצדק טוען המשיב, כי חוות דעת אלה אינן קובעות כי גירסת המערער נכונה בהכרח. זאת ועוד: דווקא חוות דעת אלה מבססות, כך טען המשיב, את המסקנה כי פעולה מעין זו שעשה המערער - לטענת המשיב - היא אכן מסוכנת, והיא שהובילה לנזק. בה בעת, השאלה שהיתה בפני הערכאה הראשונה - וכן בפנינו - איננה אם אחיזת שני לוחות שמשקלם המצטבר הוא מעל 700 ק"ג, היא מסוכנת. השאלה היא, אם אכן אחז המערער בלוחות (כטענת המשיב) או שמא היה מרוחק מהם ואלו נפלו רק בשל פעולת דחיפה שביצע המנוף (כטענת המערער). ההכרעה בשאלה זו מבוססת, בסופו של יום, על עמידתו של המערער בנטל השיכנוע המוטל עליו. במסגרת זו, יש לדעתי ליתן משקל לחוות דעת מומחה הקובעת כי גירסתו של המערער היא סבירה יותר, ומקובלת כדרך העבודה בנדון. 14. אדן רביעי למסקנתי, הוא הגירסה שהציג המשיב. אכן, ממצא המהימנות היחיד שקבע בית המשפט המחוזי, למעשה, קשור בגירסתו של המשיב. בית המשפט לא קבע אמנם בפירוש כי אין הוא מאמין למשיב, אך קבע כי: "עדותו של הנהג היתה בעייתית. הוא סתר את עצמו בנקודות שונות, והפגין חוסר יכולת אומדן של מידות, מרחק ומשקל. כן יש לקחת בחשבון את היותו בעל דין וחששו מפני חיובו בגין רשלנות". קביעה זו היא בת משמעות בענייננו. שעה שההכרעה הנה בין גירסה עובדתית אחת לבין גירסה עובדתית שניה, וברור הוא כי הגירסה האחת בעייתית, מתחזקת ממילא הגירסה האחרת, שהיא, בענייננו, גירסתו של המערער. לכך יש להוסיף כי השיחזור שהגיש המשיב נעשה, על פי הנטען, בתנאים שונים מאלו שבהם אירעה התאונה, הן מבחינת מיקומו של המנוף, הן מבחינת עובי הלוחות, גודלם ומשקלם. חוות הדעת שסיפק המשיב, מפי המהנדס פינצ'ובר, לא תמכה בגירסתו של המשיב ואף לא הפריכה את גירסתו של המערער. כל שהיה בה, למעשה, הוא קביעה כי פיסיקלית, גירסת המשיב היא אפשרית. אולם, על כך אין חולק. השאלה איננה אם גירסת המשיב היתה אפשרית, אם לאו, אלא אם גירסתו - או גירסת המערער - נכונה, אם לאו. במובן זה, לא היה בחוות דעת זו כדי להועיל. 15. אדן חמישי ואחרון, למסקנתי, הוא הנימוק שעליו ביסס בית המשפט המחוזי, את מסקנתו לפיה גירסתו של המערער איננה הגיונית. בית המשפט קבע, כי - "לא השתכנעתי בשום אופן, כיצד יכולים המלקחיים ['הפינצטה' - א.ב.) שמשקלם כ25- ק"ג... התלויים על כבל, בתנועה כלפי מטה, על פי גירסת התובע, ואפילו בתנועה צידית, לדחוף זוג לוחות גרניט במשקל כולל של כ700- ק"ג, אשר אינם נמצאים בנקודת שווי משקל אלא נשענים לצד אחד כך שמרכז הכובד שלהם נמצא בצד המרוחק מן התובע, מצד זה לצד ההפוך, ובכך להפילם. גירסה זו מנוגדת להגיון הבריא ולשכל הישר". המעיין בפסק הדין יגלה, כי למעשה, זהו הנימוק העיקרי והבלעדי כמעט, לדחיית התובענה שהגיש המערער. המערער טען בפנינו, כי טענה זו לא נטענה על ידי הצדדים ולא בוססה בכל דרך שהיא עובדתית. זאת ועוד: אין היא נכונה לגופה. עיינתי בטענות אלה וכן בעמדות המשיב בנדון. נחה דעתי, כי לא היה בנימוק זה - שמבוסס על ההגיון ולא על ממצאים שבעובדה - בכדי להביא לדחיית התובענה. אכן, מן התמונות שבתיק המוצגים וכן מקלטת השיחזור עולה, כי ה"פינצטה" היתה מחוברת ישירות למנוף, ולא תלויה על כבל. משמעות הדבר היא, כי לו אכן ביצע המנוף פעולת דחיפה, היה כוחו שלו מביא לדחיפת הלוחות. מכאן נובע גם, כי אין רלבנטיות למשקלה של ה"פינצטה" אלא לכוחו של המנוף. בעניין זה אין חולק, כי המנוף עצמו יכול היה להביא להפלת הלוחות, כשם שיכול היה להרים אותם אל-על. על כן, לא מצאתי בקביעה זו של בית המשפט משום עילה לדחיית התובענה, בייחוד, כאמור, משלא הובאה חוות דעת מומחה או טענה, כי גירסת המערער אינה אפשרית מן הבחינה הטכנית. 16. אשר על כן, שילובם של האדנים עליהם עמדנו, מוביל למסקנה כי שגה בית המשפט המחוזי שעה שקבע כי המערער לא הוכיח את גירסתו. אליבא דידי, מעיון בחומר הראיות והטיעונים השונים, ניתן לקבוע כי המערער הצליח להעביר את נטל ההוכחה לכתפיו של המשיב, וזה, מצידו, לא עמד בו. על כן, סבור אני כי יש לקבל את הערעורים שהגישו המערער (ע"א 1109/00) ומשיבה מס' 4 (המערערת בע"א 1433/00) ולקבוע כי האירוע הנדון הוא אכן תאונת דרכים כמשמעה בחוק. משזו מסקנתי, ממילא אין אני צריך להכריע בטענה לפיה גם ללא מגע של ה"פינצטה" עם הלוחות, המדובר בתאונת דרכים, בשל היות התאונה חלק ממהלך ההעמסה (והשוו: ע"א 6000/93 קוואסמה נ' רג'בי, פ"ד נ(3) 661). כן אין אני נצרך להביע עמדה בעילות התביעה החלופיות של המערער ובחבותה של משיבה מס' 4 (המערערת בע"א 1433/00). 17. ודוק: בפסק דיני יש משום התערבות בהחלטתה של הערכאה הראשונה, ששמעה עדים ובחנה את חומר הראיות. אכן, כלל נקוט הוא כי ברגיל לא תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים שנקבעו על ידי הערכאה הראשונה, שדנה בתיק, שמעה עדים ובחנה את תשתית הראיות לעומקה (ראו: ע"פ 117/00 מדינת ישראל נ' פלוני, פ"ד נד(2) 408, 420-421; ע"פ 1184/00 מחמיד נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 159, 164). יחד עם זאת, ערכאת הערעור יכולה להתערב, כאשר ממצאיה של הערכאה הראשונה וקביעותיה, היו מבוססים על שיקולים שבהגיון או על חומר "אובייקטיבי", ממנו הסיקה הערכאה הראשונה מסקנות עובדתיות (ראו: ע"א 4339/98 חמודה נ' מדינת ישראל (טרם פורסם); ע"א 594/99 אוחנה ניסים ואח' נ' אסתר אלעזר ואח', פ"ד נה(3) 355, 359; ע"פ 1601/99 ניסים שהין נ' מדינת ישראל (לא פורסם)). לשיטתי, עיון בחומר שבפנינו ובהנמקתו של בית המשפט המחוזי מגלה, כי עיקר מסקנתו היתה מבוססת על ממצאים שבהגיון ולא על ממצאי מהימנות. פסק הדין התבסס על אותו החומר המצוי בפנינו, במובן זה, שלא שוכנעתי כי לערכאה הדיונית היה בנסיבות העניין יתרון על ערכאת הערעור. עובדה זו, בצירוף עמדתי לפיה נפלה טעות בפסק דינה של הערכאה הראשונה, מובילה לדעתי לקבלת הערעור והקביעה, כי האירוע שנדון בפנינו הוא אכן "תאונת דרכים" כמשמעה בחוק. 18. התוצאה היא, כי יש לקבל את ע"א 1109/00 ואת ע"א 1433/00, ולבטל את פסק דינו של בית המשפט המחוזי. המשיבים 1-3 בע"א 1109/00 והמשיבים 1-3 בע"א 1433/00 יישאו בהוצאות המערער בע"א 1109/00 ובהוצאות המערערת בע"א 1433/00 בסך כולל של 20,000 ש"ח. ה נ ש י א השופט מ' חשין: תיאמר האמת: בתחילה סברתי כי מקומו של ערעור זה הוא בסל הערעורים הנדחים. ואולם משקראתי את דברי חברי הנשיא ברק, נשתכנעתי לשנות מדעתי. ושיניתי מדעתי. אני מסכים איפוא לחוות דעתו של חברי הנשיא. 2. בע"א 6779/97 מנופי יהודה בע"מ נ' מזל - עבודות מתכת (אצל מיכה אלימלך) (טרם פורסם) עמד לדיון - כבענייננו - חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה1975- (חוק תאונות דרכים), ובחוות דעתי, אשר נספחה לחוות דעתו העיקרית של הנשיא, היבעתי השתוממות נוכח רוחב פרישתו של המושג "תאונת דרכים" שבחוק תאונות דרכים. באותה פרשה נפגע אדם על-ידי כבל שהוריד מלגזה למיכל דלק, והחלטת בית-המשפט היתה כי תאונת-עבודה זו היתה תאונת דרכים - כהוראתו של מושג זה בחוק תאונות דרכים - אך באשר הכבל נמשך ממנוף שהיה מורכב על כלי-רכב. כן דין אף בענייננו-שלנו, שהמנוף היה מחובר אל משאית, ועל-כן ניתן לסווג את תאונת העבודה שאירעה למערער כ"תאונת דרכים". לו היה המנוף עומד לעצמו על הקרקע ומונע בכוחו-שלו, לא היתה זו "תאונת דרכים"; אך הואיל והמנוף היה קשור למשאית, הפכה התאונה כבמטה-קסם להיותה "תאונת דרכים". אותו מנוף ואותה פגיעה; פעם אחת תאונה היא ופעם אחת "תאונת דרכים" היא, ובלא שיש קשר בין התאונה לבין דרך שכלֵי-רכב נוסעים עליה. 3. חברי הנשיא ניתח בפינצטה חדה ועדינה את עובדות המקרה שלפנינו, והסיק מסקנות שהסיק. היסכמתי למסקנותיו. ואולם מה בין אלו לבין תאונת דרכים? חברתי השופטת נאור הסבה תשומת ליבי להגדרת המושג "דג" בפקודת הדיג, ולפיה "'דג' - פירושו כל חיית-מים בין שהיא דג ובין שאינה דג ...". הֲנאמר - על דרך ההפלגה ואפשר שלא כל-כך על דרך ההפלגה - כי "תאונת דרכים" פירושה כל תאונה בין שהיא תאונת דרכים ובין שאין היא תאונת דרכים? 4. אלה דברים כתבתי בפרשת מנופי יהודה: יוסף חיון - המשיב מס' 4 שלפנינו - נפגע שעה שעסק בהחלפת הריצפה במיכל דלק גדול בחוות מיכלים של חברת החשמל. לביצוע העבודה נדרשה מלגזה, וזו הוכנסה למיכל באמצעות מנוף-כבל. המלגזה נקשרה לכבל, והמנוף הורידהּ אל תוך המיכל. לאחר שהונחה על קרקעית המיכל, ניגש התובע לשחרר את הכבל מהמלגזה. או-אז נמשך הכבל וידו של חיון נתפשה ונמחצה בידי הכבל. "תאונת עבודה" יאמר התם, שהרי חיון נפגע במהלך עבודתו ועקב עבודתו. לא-כי, יאמר המשפטן: "תאונת דרכים" היא, תאונת דרכים כהוראתה בחוק הפיצויים. ומדוע כך? הואיל והמנוף היה מורכב על כלי רכב, ועל-פי הגדרת המושג "תאונת דרכים" בחוק הפיצויים אירעה לו לחיון "תאונת דרכים". כך הוא, אמנם, דין המדינה, ואת הדין נכבד. נכבד את הדין, אך כבוד לא יבוא עלינו. אֱמוֹר לו לאדם מן-היישוב כי אירוע שאירע לחיון הוא "תאונת דרכים" והוא ישיב ויאמר לך: תאונה - הבנתי, תאונת דרכים - מנין לי? לך והסבר לו כי כך-וכך הורנו הדין. מסקנה מעין זו שהיגענו אליה - מסקנה מחוייבת-הדין היא - אך מרחיקה היא אותנו מלשון של בני-אדם ומשפה של יומיום. סוגרת היא עלינו מנעול ובריח ומבודדת היא אותנו בביתנו. הנה-כי-כן, עושים אנו כמיטבנו לְחַבֵּב עצמנו על העדה, ובמחי-קולמוס מרחיקים אנו עצמנו - שמא נאמר: מרחיק אותנו המחוקק - מסביבתנו. מה פלא שבית-משפט קמא סבר כי אין ענייננו ב"תאונת דרכים"? והרי כך מכתיבה, לכאורה, הלשון, ובעקביה יבוא השכל הישר. מה נעשה והתרחקנו מן הלשון, והשכל הישר שעימנו גוזר עצמו מהגדרות מלאכותיות שהקשר ביניהן לבין חיי היומיום הוא רופף ורחוק. אכן, המחוקק אמר את שאמר ואת דברו נקיים. כך כתבתי באותה פרשה. ומדעתי לא שיניתי. 5. יאמר האומר וכך ישיב לי: מה לך כי נזעקת, והרי השופט ובית-המשפט לפירוש החוק נועדו הם - לפירוש ותו-לא; ובמה נשתנה פירוש זה שלחוק - כך יוסיף האומר ויאמר - מכל פרשנות אחרת לחוק? טענה מעין-זו כי תועלה, אשיב לטוען כי אין לוֹ ולוּ קצה-מושג במלאכת השיפוט. בהחילנו חוק והלכה על מערכי-עובדה המוצגים לפנינו, אין אנו פועלים מוכנית, בתנועות חדות וקצובות כאותו רובוט המבריג ברגים או המסיע כלי-עבודה ממקום למקום. מלאכת פירושו של חוק מעשה-חושב היא. "פירושו של חוק הכנסת" אמרנו במקום אחד "אין הוא כפירושו של חרס עתיק, שלא ידענו מאיזו תקופה בא ומי חרת בו": בבואנו אל חוק הכנסת, אין אנו באים בידיים ריקות. באים אנו ובציקלוננו מיטען של שפה ולשון, הגדרות-לשון ומשמעויות, מינהגות-חברה ומוסר, מוסכמות ומושכלות ראשונים, צדק ויושר, עקרונות ועיקרים. מוחנו וליבנו הוכשרו למעשה הפרשנות, ביודעין ובלא-יודעין. בבואנו אל מלאכת-הפרשנות לא ציידנו עצמנו אך במילון. גם התנ"ך ומורשתנו בנו, גם אהבת האדם, גם הצורך המובנה בנו להיות בני-חורין. כך באים אנו אל חוק הכנסת, מצויידים בכל אותם כלי-מלאכה, ועושים אנו כמיטבנו לפירושו של הטקסט (בג"ץ 5503/94 סגל נ' יושב ראש הכנסת, כ"ב נא(4) 529, 562). (ראו עוד האסמכתאות המצוטטות שם, 562 ואילך). "שפה ולשון, כל שפה וכל לשון ... הטבע והאדם יצרו אותן, וייעודן לשמש אמצעי קשר בין אדם לרעהו. כך אצל החיה, העוף ושוכן המים וכך אצל האדם" (ע"א 3798/94 פלוני נ' פלונית, פ"ד נ(3) 133, 173-172). שפה ולשון היו כריקמה חיה ונושמת. שיבושהּ של שפה, עיווּתָהּ של לשון, יביאו מעצמם להחנקתה של הריקמה, להשבתת החיים בה, לאובדן התחושה. כך אירע במיגדל בבל. 6. ומה בענייננו-שלנו? בענייננו-שלנו - לעת פירושה של "תאונת דרכים" - מאבדים אנו את חוש-החושים, את האינטואיציה המושכלת, את התחושה השיפוטית המלווה אותנו לעת שאנו מכריעים בדין, בין אם מכריעים אנו בגורלו של אדם ובין אם מכריעים אנו בנושא כספי מן-המניין. משידענו כי "תאונת דרכים" אינה בהכרח "תאונת דרכים", מעסיקים אנו עצמנו - לעת פירושה של "תאונת דרכים" - אך במושגים ובמושגיוּת: במושגים יבשים ונעדרי-חיים ובמושגיות נעדרת תחושת-מציאות. עיסוקנו הוא ב- begriffsjurisprudenz, ביוריספרודנציה של מושגים. ושופט הנעדר תחושה של אמת היה כשמשון נגוזו מחלפותיו. שְׁאָלוֹ יצחק לאברהם אביו: הנה האש והעצים ואיה השה לעולה? ואני אשאל: הנה המנוף והתאונה ואיה היא הדרך העושה את התאונה תאונת דרכים? ש ו פ ט השופטת מ' נאור: אני מסכימה לפסק דינו של חברי הנשיא ברק. מצטרפת אני גם להערותיו-תהיותיו של חברי השופט חשין. ש ו פ ט ת הוחלט כאמור בפסק דינו של הנשיא א' ברק. ניתן היום, י"ט בכסלו התשס"ב (4.12.2001). ה נ ש י א ש ו פ ט ש ו פ ט ת _________________ העתק מתאים למקור 00011090.A08 /דז/ נוסח זה כפוף לשינויי עריכה וניסוח. שמריהו כהן - מזכיר ראשי בבית המשפט העליון פועל מרכז מידע, טל' 02-6750444